א
אותו לילה בא ר' סֶנְדֶר לבדו, ללא הודעה מוקדמת, ללא מלווה.
והרי יש פרוטוקול: רבי לא יצא מפתח ביתו לבדו, ואם הוא יוצא בגפו, הרי זה רק למטרת קיום מצווה: ביקור חולים או הלוויית המת. אך באותו ערב, לא רק שבא לבד, אלא גם במחשך בא, בחשאי.
סנדר בחר להגיע לכניסה הראשית של ביתי בימין משה, כניסה שאינה מוארת בדרך כלל. הכניסה האחורית מוארת.
אין מורגלים בשכונה לראות חסיד במלוא הדרו, מה גם רבי. השטריימל נטה הצדה קלות כאילו אומר, אכן אני רבי, אך בכל זאת אני שונה מעט. מעיל ארוך שחור, חליפה שחורה, כתונת צחורה. וכאשר עלה והתיישב בחדר האורחים ישב בכיסוי ראש, כיפה גדולה ועגולה ושחורה, שערו שחור ללא סימני שיבה, וכן גם הזקן. הוא עדיין דק גִזרה, עם ראשיתה של כרס, כמתאים לרבי.
אני, בניגוד לחסידיו, נהגתי לקרוא לו סנדר. חסידיו־מעריציו קוראים לו הרבי מרַקוֹב, עיירה קטנה ולא ידועה בדרום פלך קיֶלְצָה, שיש בה שושלת חסידים לא מן המפורסמות. סנדר היה ידוע בלמדנותו ובצניעות הליכותיו. עכשיו כבר איני קורא לו סנדר, אך אני עדיין פונה אליו בגוף שני, בניגוד לחסידים שאומרים "הרבי" בגוף שלישי.
ישבתי בגילוי ראש, מחכה בסבלנות שיסביר מה פשר הביקור הלא־ שגרתי. מדוע בא אלי בלילה לבד. אך הוא ישב ושמר על שתיקה. ראיתי את שפתיו נעות כאשר בירך ברכת "שהכול..."
השתיקה העיקה עלי, ולבסוף נכנעתי ואמרתי "אני שומע." הוא נאנח ושתק עד שאמר, כמעט לחש, "רודף, מדברים על דין רודף, דין מוסר".
דין רודף, דין מוסר, דין בוגד...
סנדר ישב בעיניים מושפלות, נשא אלי מבט לשבריר שנייה, הביט קמעה, ושוב השפיל את מבטו.
החליטו. מי החליט? ומי "הם"? ידעתי שהם היו חוג לא מאורגן של רבנים מחוגי הימין הקיצוני, ההרכב משתנה לפי העניין, חרדים קיצונים וימנים קנאים, ערבוביה מסוכנת ביותר, בעלת כוח והשפעה ואפופת סוד. אך בכל הרכב שהוא השפעתם כה רבה שאפילו שפסק כזה אינו מתפרסם ואינו עולה על הכתב, הוא מתפשט בחוגים שלהם. גזר דין דומה – גם אם לא נגזר על ידי אותם הרבנים, חרץ את גורלו של יצחק רבין. הרוצח רק לחץ על ההדק, "הם" דרכו את נשקו.
התבוננתי בסנדר. "ובכן, הסתכנת הערב." הוא הגיב בתנועת ביטול. כעת הישיר אלי מבט בפנים חתומות וחמורות.
"מה, אני כל־כך חשוב... אני ראש ממשלה?"
הוא ענה ללא היסוס. "רואים בך מוסר, אבי־אבות המוסרים. פגעת בהם־בנו, ובעניינים חשובים שלנו... אל תעמיד אותם במבחן. לך, צא מן הארץ."
ישבתי כמו אבן, כאבן המונחת במקומה המתאים והנכון, אשר אין ברצונה לזוז ממקום זה. הוא המשיך. "לא אבוא שנית." או שמא אמר "לא אוכל לבוא עוד פעם"?
ודאי, הרי הוא חרג מהנוהל המקודש של הסודיות, מן הקוד של הרבנים, בעלי הסודות. "לא אבוא שנית, אך לא יכולתי לעמוד על דם רעי."
רעדה עברה בי, צמרמורת קרה. שנינו ידענו לאיזה פסוק התכוון.
ביקש לצאת בדרך שבא. לא הדלקתי את אור הכניסה. לא הושיט לי יד, וחמק, הלבוש השחור נבלע בשחור הליל. כה גדול היה הזעזוע ששכחתי לשאול מדוע בא אלי עם שטריימל לראשו, בלילה של חול, והרי לא שבת ולא ראש חודש היום.
עמדתי קפוא־הלם ליד הדלת. איזה סנדר היה זה? האם זה היה הכמעט־אחיין שנשאתי בזרועותי בהיותו תינוק, אשר עכשיו זוכר לי חסד ילדות? אך הוא כמעט שלא הביט בי. הלילה הוא סתם את הגולל על החיבה רבת השנים. היה זה הביטוי האחרון. וכהרף עין רדפה מחשבה אחרת את קודמתה. ושוב צמרמורת עברה בגווי. הוא לא בירך אותי בבואו או בצאתו. המתין שאני אפתח בדיבור, התנהג בתיאום מוחלט עם דיני ניחום אבלים. כבר מתאבל עלי. ועכשיו גם אני מתאבל.
אם כן, האם היה זה סנדר הכמעט־אחיין, או שמא היה זה הרבי, מן הצעירים בגדולי התורה, נערץ על גדולי הפוסקים? שמא לא בא מכוח עצמו, אלא נשלח? אולי מילא שליחות של אלה שמעדיפים להתרחק משפיכות דמים, או של אלה המוכנים להציע פשרה – גלות עצמית, הגליה מרצון.
*
אותו לילה ארזתי מעט מחפצי. קולותיהם של המואזינים עלו מצריחי המסגדים והדהדו בעמק שהשתרע ביני לבין החומות הטורקיות של העיר העתיקה.
השעות עד עלות השחר עברו עלי בין תנומה לבין הרהורים. עם אור ראשון החלו להישמע דנדוני הפעמונים מתוך החומות, הפעמון הדקיק־מה של הארמנים, זה החזק יותר מהדורמיציון, וצלילים עבים ודקיקים מכל מיני צריחי כנסיות וכתות ודתות ברובע הנוצרי הצפוף.
בבוקר ביטלתי פגישות אחדות, הוצאתי עשרת אלפים דולר מחשבון הבנק (אמרתי לפקיד המופתע שאני עומד לרכוש רכב משומש), ובצהריים כבר הייתי בדרכי לחיפה באוטובוס ממוזג ונוח. מרודף הפכתי בן־לילה לנרדף.
למי שרגיל לנוחות ביתו ומכוניתו, לא קל – לא בתחבורה הציבורית, אפילו עם הנינוחות הפיזית של מיזוג האוויר, ואף לא בתא הקטן אך המתוכנן היטב של המעבורת. נעקרתי מביתי. נעקרתי מהשִגרה המוכרת, נעקרתי מקצב חיי. האדרנלין שהמריץ אותי במנוסתי שקע פתאום ודעך, ואני נפלתי לתוך שינה בעוד המעבורת מתנועעת קלות עם תנודות הים.
בלילה ההוא חלמתי על אשתי שנמצאה במרחקים, ושכה התגעגעתי לניחומי קרבתה, וחלמתי עוד כי שכבנו יחד בתאווה ובחשק. נשים זרות עברו על פני, נודפות פיתוי ומוכנות לבוא אלי, אך העדפתי את אשתי. החלומות עברו בערבוביה, כמו נערכו על ידי עורך תמונות מטורף: דמויות מבהילות של המוות וטיפוסים משונים עם סכינים בידיהם, פרשים העוברים בארץ לא נודעת, ואישה יפת תואר בעלת קול צלול שרה בכנסייה גדולה, אך קולה מגיע לבית הכנסת, אשר על כיפתו התנוסס צלב. אנשים בתכריכים מנסים לחבקני, לגעת בי, ומתרחקים. וידעתי בביטחון ובשלווה שזרועותיה של אשתי ממתינות לי, פתוחות לרווחה, והמוות לא יוכל לי.
התעוררתי מלא כוח ורצון, ותהיתי מה יקרה לי אם אפסיק לפרסם את הגילויים. האם הם יפסיקו לרדוף אותי או שמא ברגע שמשחררים את כלבי הציד ימשיכו לרדוף אותי עד קצות תבל? הם הרודפים – ואני הנרדף.
גזר הדין – האם הוא תקף רק בגבולות הארץ, אך פג תוקפו כל זמן שאשאר בחוץ?
ב
הרקליון העיר מתנשאת מתוך הים ומאחוריה ומסביב לה הרי כרתים, מקום מחבואו וארץ ילדותו של זיאוס. הדים־רמזים של שירי פולחן מזמזמים באוויר שמהול בו ריח של עצי זית, ויוצאים מהרי קידר השומרים את סוד משחקי האלים.
עם כל ההתרגשות מכרתים, הרקליון עצמה העציבה אותי, אך לא הכזיבה באותה מידה שהתאכזבתי מאתונה, שהזכירה את תל אביב של פעם, עם כמה בניינים מודרניים וגנים יפים, עם הפרתנון המרשים המשקיף מהאקרופוליס, ועם האוטובוסים המיושנים המעכירים את האוויר באדי דיזל ובנזין זול. היופי והכיעור משמשים בערבוביה, אך אושר, עליצות ושמחת חיים עודם מתקיימים שם באווירת הטברנות האזוריות, במזון הטוב ובבירה המצוינת.
שעות אחדות עשיתי באתונה לרענן זיכרונות, להתענג ולהצטער על הישן ועל החדש, וחזרתי לפיראוס, ומשם יצאתי במעבורת להרקליון.
האונייה היתה דחוסה ביוונים היוצאים לביקור, או שבים מביקור, ובהרבה צפונים: שוודים, דנים וגרמנים. הם באים בתיירות המאורגנת של חיפוש אחר השמש. אין אלו הונים טבטונים, אלו הם תיירים בגיל העמידה, התרים אחר המתירנות. בהפלגה הם שתו ללא הרף, שיחקו בקלפים והימרו על סכומים קטנים בקפדנות ובקמצנות, כשמשחקם מלווה ברעמי צחוק. איפה הספינה הרומנטית מן העבר? אם אני כבר נאלץ לברוח למה לא על ספינה היסטורית? ואם לא ספינה עתיקה מונעת בכוח שרירי העבדים האוחזים במשוטים ארוכים, אז לפחות בספינת מפרשים קטנה שתשוט על פני הגלים לקנדיה הימי־ביניימית, או בסירה הרפתקנית הרוקדת בין הגלים המאיימים, שהרוח מקפיצה לקראת החוף המסתורי, שחור האבן.
בכל המהומה הזאת, התבודדתי, ישנתי ונברתי בזיכרוני כדי להעלות את המעט שידעתי על כרתים. כרתים... ובכן, הרקליון מתנשאת בפתאומיות מעל הנמל, עיר לבנה וכחולה ואדומת לבֵנים. בסמוך לראש ההר יושב בבעלות מוצהרת המבצר הוונציאני שחור האבנים, לידו מרכזה של עיר ים־תיכונית תוססת בתנועת כלי רכב, אנשים, בתי קפה, מסעדות ובתי מסחר. לא רחוק משם מצאתי מלון לא יקר מדי, וכאשר מילאתי את טופס ההרשמה החלפתי בין שני שמותי, וגם השמטתי את שם המשפחה:
שם משפחה: אשר
שם פרטי: אברהם
לא מתוחכם במיוחד, אך לפחות משהו. אשהה כאן ימים אחדים, אחפש לי דרכון אחר, ואחליף זהות, כדי שאוכל לנוע ולהסתתר בבתי מלון ובפנסיונים ולשכור רכב, שיָקל עלי לנוע.
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר המהנה, במיוחד למי שהוא חסיד של סוגים שונים של יוגורט ודבש, הסתופפתי בקהל התיירים אשר פקדו את המוזיאון העירוני. ידעתי שרוב הממצאים היפים להפליא מקורם בקנוסוס העתיקה. נסעתי לקנוסוס, על כביש מוזנח, באוטובוס מיושן שקפיציו מזדקנים והוא פולט ריחות של דיזל שרוף חלקית – הנסיעה הזאת היתה נקודת מפנה בסיפור, סיפורו של מוֹסֵר במנוסה.
בתחילה לא נוצרה כימיה בין העיר קנוסוס לביני. שוב עברה עלי תחושה עזה של החמצה, של החטאת המטרה. לעיני, שהורגלו לרמה הגבוהה של שחזור אתרים בארץ, נראה היה כי המשחזרים – ארכיאולוגים ובנאים מודרנים – השתמשו בבטון, שכלל לא הלם את השרידים העתיקים, אך נשפך עליהם ללא אהבה וללא חמלה. הייתכן שהיה זה סר ארתור אוונס עצמו האחראי לאלימות השחזור? הבטון הזה, העתקת העתיקות למוזיאון בהרקליון ואדי הדיזל מהאוטובוסים העייפים אשר נתלו כענן דקיק מעל לעמק המינואי העתיק – חידדו את הכאב של הזדמנות שאבדה. אולם, ההרים מסביב, ירקרקים ומתהדרים בזמרת הציפורים השרות את השירים העתיקים, והילדים הקטנים המתרגשים יחד עם הוריהם מהתגליות ועל ידם תרמילאים צעירים מאסיה ומאירופה, המעיינים בספרי הדרכה, במפות ובציורים של מה שהיה כאן – כל אלה החזירו את הקסם. לאט־לאט, פעימות הלב מתחזקות מהאימתנות של סיפורי המקום, והעין הפנימית מביטה על ההדר שהיה כאן...
עייף ונבוך מפאת הרגשות האחרים שחשתי, התיישבתי על ספסל מתחת לעץ, אולי אלון, אך הוא לא דָמָה לאלונים שזכרתי מילדותי בקנדה, ובעיניים עצומות הרחקתי את מחשבותי מן ההווה, והורדתי עליו את המסך. בעיני רוחי שבתי לימי הלבירינטוס, לפרים של מינואה העתיקה, ולקורבנות בשר ודם שהועלו בפולחן במקום זה. ער וישן גם יחד חלמתי על ארמונו של המלך, על מלבושי אנשי החיל בחצרו, ועל הנשים בשמלות ארוכות ונאות, וכן על הכלים מחומר אדמדם והכלים השחורים. דמיוני העביר אותי דרך רעש האדמה, ויכולתי להריח את האפר והעשן שהיתמרו כענן מהבניינים הקורסים ונופלים ומדלֵקות האש המאכְּלות והאכזריות של לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנים. אחר כך הגיעו הפולשים מארץ היבשת – פולשים, כובשים, מתהדרים בכוחם החדש והעולה. ולפתע ראיתי מישהי מוכרת לי. מי היא זו שנכנסה לתוך החלום שלי?
הסתכלתי בפנים שניבטו מולי, אדם ממש ולא הזיה. יצאתי מהחלומות בהקיץ אל תוך המציאות. לפני עמדה אישה בשנות העשרים, מלאת גזרה, ופניה עגלגלות.
"כבר ראיתי אותך לפני כן," אמרתי.
"לא."
"אני משוכנע שראיתי אותך קודם."
דיברנו אנגלית.
"אתה מרגיש טוב? אתה בסדר?" שאלה, ובדיבורה – הצלילים הבהירים והברורים של היוונים, והטון הישיר והענייני שאופייני לאנשי כרתים.
"אני רופאה. נראה לי שאינך חש בטוב. לא רציתי להפריע לך, אבל נדמה היה לי כאילו..."
"הייתי שקוע בחלום על קנוסוס העתיקה, ופתאום הופעת כאילו מתוך החלום, ועמדת לפני."
"טוב. אז אתה אוקיי. סלח לי, אני אחזור."
"להצטרף לחברים?"
"לא, באתי לבד."
"אז הצטרפי אלי, או אני אלייך."
וכך הכרתי את אריאדנה. רק לימים למדתי מנין היא מוכרת לי. היא הסבירה זאת בעצמה. אמרתי לה שהיא יפה, והיא ענתה "אני יודעת שאני לא יפה. אבל פני הן אותן הפנים שראית במוזיאון. יש לי פנים של בת־כרתים מהזמנים ההם."
באותו היום בקנוסוס, טיילנו בתוך העמק שסביבו רכנו הרים נמוכים עגלגלים, והשמש כאילו נבלעה בו על ידי עלי הזית הצפופים וטורים טורים של גפנים תלויות על גבי חוטי מתכת מרובעים בסדר מופתי. קנוסוס עצמה היתה מעבר לזמן, החפירות המלבניות הפתוחות עם שרידי בית העלו את ריח הדם הניגר של עלמת חן, הקורבן, והפר המבהיל. לקנוסוס היה ניחוח המשלב פראות מלאת הוד עם עוצמה של עתיקות התרבות האירופית.
הגיע הזמן לשוב, ואריאדנה הסיעה אותי חזרה להרקליון במכונית הגרמנית הקטנה שלה, שניירות היו מפוזרים על מושבה האחורי. נסיעה קצרה. בערב יצאנו לטברנה הקבועה שלה. שתינו ראקי ויין לבן עדין טעם, תוצרת המקום.
לא היו לה גינוני הפלירט והמלאכותיות של נשים מערביות רבות. היא היתה ישירה, מהירת תפישה, רצינית, מיושבת אך עם הבזקי הומור וצחוק אשר הקלו על הקשר. החינוך של כרתים ודאי יוצא דופן, שכן הצעירים או לפחות הצעירים האינטלקטואלים, עדיין קוראים ועדיין אוהבים ספרות. כל שזכרתי מיוונית עתיקה היה פחות או יותר הטיות שם פועל אחד או שניים בהווה ושינוי הטייתו ליחיד, לרבים או גם לזוג. השוויתי זאת לעברית והדגמתי "אוזניים", "עיניים" וכו'. את הומרוס למדתי לתרגם לאנגלית בתיכון, וביקשתי שתזכיר לי כיצד אמר המשורר “rosy-fingered dawn”, והיא ענתה לי ואף ציטטה את שורות הפתיחה של האודיסיאה.
הארוחה הסתיימה, וחשתי בחום הנשי הטבעי הקורן ממנה, בלי שתהא מודעת לכך. שמתי לב למחמדיה המושכים, אולי מלאים מדי, אך מתאימים לפניה הרחבות ולעיניים המרוחקות מעט זו מזו, ולשערותיה הארוכות בצבע חום עמוק, כמעט שחור. כפי שאמרה, היתה זאת הדמות מן המוזיאון שקמה לתחייה. חשקתי בה. להצמידה אלי, לתוך זרועותי, אך חששתי מפני מחיצת השנים המבדילה בינינו. החלטתי לשמור מרחק, להתרחק. עדיין לא הגעתי למצבו של דוד המלך המזדקן, שלעת זקנה נזקק לעלמה (כתוב "בתולה") שתחמם את מיטתו, "והמלך לא ידעה".
המשך הפרק בספר המלא
