(א) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה:


ישראל שיר אל


השירה היא הרובד העמוק ביותר של אישיותנו, ואילו היינו יודעים לשיר את שירת הכלל היינו במדרגה המסוגלת להכיל את כל המציאות. יכולת ההכלה הרגשית אפשרית רק מתוך אהבת ישראל. הגילוי העמוק ביותר של השכינה הוא בנפש המחוברת לכלל דווקא, וזה על ידי הכרת גודלו של הפרט, כלומר חיבור עמוק לכל אחד ואחד מישראל, דבקות אל הנקודה השורשית שבו. זוהי תפיסת הכללות של השלֵמות, "שיר השירים אשר לשלמה", מתוך הראייה הכוללת והשלֵמה. כנסת ישראל שרה,1 כלומר ה'יחידה' שבנפש, כנסת ישראל2 שאצל כל אחד. הנשמה אינה אלא "חלק אלוק ממעל".3 וכמו שיש קודש שהוא העלאת החול למקום פנימי, ויש קודש קודשים המסוגל לחזור אל החול ולהרימו, כך יש שיר שהוא מפגש עם חיי הנשמה, ויש שיר השירים, שיר המסוגל לחבר אותנו חזרה אל מציאותנו הלאומית באהבה.


(ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן:


דבקות ובריאות הנפש


הפסיכולוגיה היהודית שמה קץ לדיכוטומיה בין חיים רוחניים לבין חיי החומר, ומשום כך הפסיכולוגיה של הפרט היא לאור הבנת נשמת הכלל. ובמילים אחרות, הפסיכולוגיה של הפרט בזרמי הכלל4 היא סוף וקץ לדיכוטומיה בין הפסיכולוגיה היהודית להופעת הנבואה. המפגש עם נקודת היחידה שבנפש מעלה את האדם אל מעל השכל של הבינה ואפילו מעל השכל המקודש. יש שמחה של יין ויש שמחה של ששון ודבקות רוחא ברוחא, בדיוק כמו נשיקה. וכיוון ששלמה השיג את דרגת החוכמה, הוא יכול לשאוף אל הדבקות בכתר, אל תענוגי הנפש. ולכן הסיבה העיקרית לקיומו של הבן החמישי בהגדה של פסח, זה שאינו יושב בשולחן ליל הסדר, היא הרדיפה אחרי תענוגות העולם, "ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא".5 עם ישראל הוא עם קדוש, וכל ריחוק הוא מתוך ייסורי מצפון קשים, שכן עבירה גוררת עבירה בכך שכל עבירה מורידה לאדם מן הערך העצמי, עד שהוא נמצא חייב לעבור עוד עבירה על מנת לנסות להמתיק את הנוירוזה של החיים. אולם, רק דרגת התענוג שבנפש מסוגלת להקנות לאדם את תחושת מחיקת החטא, ולכן לא שתינו את הכוס החמישית של אליהו הנביא, כי הוא ישיב את האב לבנו ואת הבן לאביו על ידי גילוי התענוג שבנפש, גילוי תורת הכלל בפרט, שורש החוסן הנפשי.


(ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ:


עבודה במוחין עד כדי תחיית המתים


השמן הוא בדרגת שמיני המקודש, כשהבינה משיגה חוכמה, לפי 'חכם בבינה'.6 והיא נקראת ה'מקיפים' של הנפש, כלומר מקום ההשפעה למרחקים מכוחה של עבודה פנימית. זוהי הגדרה נוספת לסוגיית עבודת הפרט מתוך ראייה כללית: שהיא עבודה לא על הילד והמטופל אלא על ההורה והמטפל. כך הבינו כל אומות העולם שחוכמת שלמה היא גדולה (עלמות, שאר הבתולות, שרוצות את ריבונו של עולם עד שמבינות כי רק ישראל הוא אשתו האהובה). וזה נקרא 'עלמות', על מוות, כלומר הדרך להתרומם מעל ההשפעות הטבעיות של החיים בדיוק כמו שהניקוד של ברכת המינים7 בתפילת שמונה־עשרה הוא קמץ כנגד ספירת הכתר, לומר לך שיש בהשגת החוכמה אפשרות להתעלות אל הכתר, מעל החיים הטבעיים, מעל המוות, מעל אחיזתן של אומות העולם. על כן הזוהר חדש8 טוען: בשעה שגילה שלמה המלך שיר השירים, הזוהמה שהטיל נחש בחווה ובאדם נסתלק מן העולם, בדיוק כמו במתן תורה. ביטול הרע בחינת "בִּלַּע הַמָּוֶות לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר".9


(ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ:


שימוש בכוח המדמה


עוד הבדל עצום בין תורת הפרט לתורת הכלל הארץ ישראלית הינו שימוש בכוח המדמה כמנוף לצמיחה. כי הרי מוח החוכמה הוא היחיד שפועל על ספירת המלכות שנקראת ארץ החיים (ראה שערי אורה, שער א') בדיוק כמו שכוח המדמה פועל על הגוף ומחייה אותו, ועל כן מוח החוכמה נקרא החיה שבנפש. על כן, 'אווירא דארץ ישראל מחכים',10 כי 'ארץ ישראל הוא סוד ג' הראשונות שבספירות'.11 ובמאמרו "כח המדמה שבחו"ל ושבא"י" מסביר הרב חרל"פ: "כח המדמה היא הבחינה המאחדת את הנשמה עם הגוף, וישנם שני מיני מדמה, האחד דמיון אמת, והוא מה שבא מן הנשמה אל הגוף, שעל ידי דמיון זה מעבירה הנשמה אל הגוף את עמקי השכל... אולם יש כח מדמה שהוא כולו שווא ותפל והוא הדמיון שבא מן הגוף אל השכל. וזהו ההבדל שבין ארץ ישראל לחו"ל...".12 הציור של מתן תורה העתידי שמצטייר אצל כל אחד מישראל הוא זה שגורם עוררות הרצון להתקרב. כי כשהאדם עוצם את עיניו ורואה את חדרי המלך העומדים להיפתח בפניו, הוא מתמלא גילה ושמחה. כך יודע היהודי לעבור את ימי החול מתוך ראיית השבת, ואת ימי הגלות מתוך ציפייה לישועה, צפייה מלשון ראייה פנימית למרחוק.


(ה) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה:


דור שכולו רע מבחוץ וטוב מבפנים


החיבור לארץ ישראל הינו החזרה אל המציאות הארצית, וממילא הופעת הרשעות מבחוץ והצדקות מבפנים. כך הוא דור של עקבתא דמשיחא כפי שהגמרא מצהירה שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב',13 והיום אומנם נראה לפעמים שכולו חייב מבחוץ וכולו זכאי מבפנים. שחורה מבחוץ ונאווה בפנים. שחורה כאוהלי קדר, מפני קדרותם של החיצונים, אבל נאווה מבפנים כיריעות שלמה.14 כך כשהמלך הקדוש מתגלה אצל כל אחד ואחד מישראל, והמציאות החיצונית עדיין אינה מסוגלת לאור הגדול הזה. וזהו עוד חידוש עצום בנושא הפסיכולוגיה של הפרט מתוך ראייה כללית — שלא ניתן לטפל, בנוער לדוגמה, ללא הכרה של "מאמר הדור" של הרב קוק.


(ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי:


עיקר העבודה: עין טובה


על כן, הראייה החיצונית כבר אינה אמורה להיות שייכת לדור הזה, שכן היא סיבת הגלות, עין רעה, היזק ראייה, כלומר שבירת מאורות העיניים, ותיקון הראייה הוא מהות התיקון. לכן אל תראוני שאני שחרחורת שהשמש, שהיא כוחו של עשיו, השחירה אותי אלפיים שנות גלות על ידי ראייה חיצונית ומוטעית. וזהו שורש חרון האף של הראייה השיפוטית של מוח אם, 'בני אמי ניחרו בי'. ועל כן, עסקנו בשמירה בשדות זרים, ואת היין שלנו, כלומר את הבינה המתקנת המקבלת אורה מבעלה, הוא החוכמה העילאה, לא שמרנו. על כן, הפגמים של ישראל מתבררים כחיצוניים בלבד, "לא נגעי נשמה הם מראות נגעים הללו, נגעי עור המה."15


(ז) הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ:


אתה בעצמך צדיק


התנאי לגאולתנו הוא האמונה בגודל שלנו, אפילו בחושך. חזרה לארץ ישראל מזכירה לנו אפוא שאין אנו אוסף של פרטים אלא כיסא ה' בעולם. וזוהי המודעות היהודית הכללית המתגלה אצל כל פרט בחסדים ובגבורות של מוח הדעת: 'איכה תרעה' — בחסד, ו'איכה תרביץ' — בגבורות. כל יהודי יודע שרק לבוש דק מפריד בינו לבין נשמות הצדיקים בגן עדן, וזהו 'שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך', שהם נשמות הצדיקים הזוכים לאור הגדול של מעשה בראשית. תנועת החסידות החדירה לכל יהודי, אפילו יהודי פשוט, שיש ביכולתו להתקרב אל הצדיק. החזרה לארץ ישראל מראה לנו שגם היהודי הפשוט הוא עצמו צדיק המסוגל לאור הנסתר לו, ועל כן מאז חזרתנו אל הארץ התגברה מאוד התשוקה לקִרבת ה'. הרועה הוא ריבונו של עולם והצאן הוא עמו, וחזרתנו לחיות כאומה, מחזירה שוב לתודעתנו את הגודל הטמון בנו.


(ח) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים:


צא אל האומה ותראה...


מהי הדרך להתחבר חזרה אל התודעה של גודלנו? התשובה היא: על ידי מפגש עם האומה... המציאות בארץ ישראל היא המורה את דרכנו, היא המעידה על גודלו של הבורא. וכך מתגלה היום ש"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח".16 אז העצה היא לצאת אל החוץ ולראות, ובעיקר ללמוד לראות את המציאות הפנימית של הציונות, שהרי אם היא התרחשה אז כנראה היא הדבר הטוב ביותר שקרה בעם ישראל. ומאז החזרה לארץ, המציאות הופכת לרועה צאן, כי גד"י הוא טו"ב17 והוא המשכת החסדים אל האומה הישראלית. לכן צאי אל האומה, שהיא בכללותה טובה אלוקית. לפעמים נראה הרבה חוצפה והרבה אלימות וכעס ותאוות, אך באופן אמיתי כל התגברות של הקליפה בדור הזה שייכת להתעצמות כוחות הנפש של הכלל. אנחנו כעם, בדומה למתבגר — כשהוא עולה ברמתו הרוחנית גם כל כוחות היצר מתגברים, אך כל זה על מנת לטהר את תהליך התעצמותו.


(ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי:


עבודה מקטנות לגדלות


הקריטריון הבא לתורת ארץ ישראל, השייך לפרט, הוא ההבנה שכוחנו האמיתי אינו אלא כוחות הטומאה שהפכו לכוחות של קדושה. לדוגמה, צה"ל או כוחות הביטחון, קיבלו את כוחם כמו יעקב שנאבק קשה עם שרו של עשיו עד שנקרא ישראל. זה עניין מרכזי מאוד בעבודה של הפרט: כל ניסיון אינו בא אלא להגביה את כוחותינו מעל הטבע, אין משבר אלא זה המביא ללידה ואין רע אלא זה הבא לעורר. בגלות היה קשה מאוד לראות את הטוב המופיע, אך בארץ ישראל כל התערבות במשבר צריכה לעבור דרך ההתמודדות של האדם עם מציאותו, לראות כמה הקושי בנה אותו. וזה בדיוק כמו שה' מדמה את עמו האהוב לסוסי פרעה, דימוי מוזר אלא אם כן מבינים שגדולת האומה היא בדיוק היכולת להפוך את הנפילה למפעילה.


(י) נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים:


כשהיופי עובר אל עולם הקודש חזרה


אם כן, יופיו של דור זה הוא בדיוק ביכולתו להפוך את הניסיון לנס, והוא מתקשט בתכשיטים של האויב: "תורים בלחיים" כנגד אורות היושר, וה"חרוזים שבצוואר" הם רמז כנגד האורות העיגולים.18 קושט בארמית זו אמת, ודומה בעברית לקישוט, לתכשיט, באשר הוא מראה חיצוני. מציאותנו כאן היא כזו שכל מראה חיצוני מעיד על תכונתו הפנימית, והיופי מעיד על אמיתותו של העם. ולכן אצל עם ישראל מתחילים ב'אמת ויציב ונכון' וכו' עד 'ויפה', כי כל דבר אמיתי מופיע בצורה יפה. זוהי מתנה שקיבלנו מאומות העולם, בעיקר מיפת, שאצלו משכן היופי. אך מאז חזרתנו אל הארץ לקראת הבית השלישי, הפכנו להיות העם היפה דווקא מרוב אמיתות. זהו קידוש ה' של ממש, שכולם יראו קיום והפנמה של מצווה, כלומר את יכולתנו להפנים את הדין ולחיות אותו בזרימה טבעית. זה קידוש ה' הגדול, וזה מראה יפה. צודק הראי"ה קוק שהמעכב העיקרי של התשובה הוא הציור של התשובה.19 כמו שה' התגלה לנו בסנה שבוער ואיננו אוכּל, כך המציאות הארץ ישראלית מסוגלת לשאת את העיקרון הזה מתוך גמישות, עד שהוא חודר גם לעולם הרגשות והמדמה, והמציאות מגלה את היופי שבה. כי כל החולי אינו אלא חוסר יכולת לשאת את החוק עד כדי בחינה של 'או כפירה או כפייה',20 והעם שלנו למד לחיות את היושר ולעגל אותו לתוך בטנו פנימה עד החיים הגשמיים. וזהו היופי האמיתי שרכשנו מיפת אך הפכנו לקידוש ה' של ממש.


(יא) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף:


חזרה לתורה עמוקה וחודרת


מה שמאפיין את הדור הזה הוא החזרה לסודות התורה, כלומר למציאות שבה חוכמות בחוץ תרונה. כל אחד, גם בעומק החיים החומריים שלו, משתוקק אל ההבנה הפנימית והעמוקה. נראה שאורות של חסדים (כסף) וגבורות (זהב) משתלבים היום יפה, וניתן לעסוק ב'הבן בחוכמה וחכם בבינה',21 כלומר להוריד אל הבנתנו את הגילוי האציל שבמדמה ולשכלל את ציורינו הרוחניים על ידי לימוד הפנימיות. כי היום יש הרבה לבושים לפנימיות עד שכל אחד, לפי שכלו ועמדתו, יכול להשיג, להבין ולהפנים סודות רבים שהיו צפונים וגנוזים עד לא מזמן. וזהו חידוש גדול בנושא של טיפול בפרט, בראייה ארץ ישראלית: יש היום אפשרות להפוך את ה'תורים', את אורות היושר העליונים, בשילוב הרמוני של דין וחסד כשזה מופנם יפה לכל אחד כפי בחינתו. יש מי שצריך עבודה באהבה (כסף) כלומר התפשטות האורות, ויש מי שצריך להפך — לשמוע את הדבר כפי שהוא בשורשו, על מנת לעורר את היראה (זהב), כי הוא צריך את המפגש עם העצם. ובאמת, זהו דור שמסוגל לשאת את השילוב ההרמוני בין יראה ואהבה, ועל כן, העצה מתחילה מעמדת השואל אך היא מסוגלת גם להביאו אל הבחינה ההופכית עד כדי אחדות המידות.


(יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ:


הפתרון שבתוך הלב


כשקיימת אהבה גדולה בין ה' לעמו, הוא מקדים תרופה למכה. כך הקדים לצוות על בניית המשכן לפני חטא העגל ובזה הקדים תרופה למכה. בדומה לאוהב שיציע לאהובו את הפתרון לפני שהוא נופל, שהרי הוא מכיר את חולשותיו. נראה שהכוונה היא שיש לאדם קול פנימי שמנחה אותו, והוא נקודת הכלל המתנוצצת מתוך כל פרט ופרט בישראל. וזו נקודה של רוח הקודש, שהאדם יודע במקום פנימי ונסתר ממנו, בעולם ציורי עמוק, את הפתרון לנפילתו. קוראים לזה אינטואיציה בריאה, אלא שכאן האדם יודע לפעמים לפני אסון מה עליו לעשות אם יקרה. לכן מזהירים: אל תפתח פה לשטן, כלומר אל תדבר על זה, אף כי ברור שזה קיים. דבר זה מתגלה בכל עבודה של דמיונובע שבה מתברר איך האדם הוא זה שצריך ויכול לגייס את הפתרון לנפילה שלו כדי לצאת מהמשבר. אכן זהו דור שאין הפתרון החיצוני מספק אותו, כי אינו בנוי לרפואה שטחית. זהו דור שצריך לאפשר לעצמו להיות עצמאי, עוצמתי ועצמי, בלי 'כאילו'. דור שצריך לזכור שהמלך במסיבו, והקול ממשיך לדבר מהר חורב, נרדי נותן כל הזמן את ריחו כלומר את השפעתו, כי השכינה חזרה אל הארץ. והיא מקנה לאדם את היכולת למצוא בעצמו את הכיוון לחייו.


(יג) צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין


תורת משה ותורת ה'


יש אהבה עזה כל כך המתגלה בדיעבד דווקא דרך המשברים. כל משבר מגלה את עומק האהבה, ההופכת להיות עזה יותר. לפני חטא העגל היו ישראל עובדים את ה' עם פחות בחירה מאשר אחרי החטא, כי רק אז הבינו כמה גדול יצרם הרע. ולכן כך הם הדברים בעבודת האדם. ככל שהוא חווה את נפילותיו הוא מצליח להבין שרק ממקום עמוק, שורשי ואמיתי, הוא יכול להינצל, ובכך הוא מעמיק את חיבורו אל ה', כלומר אל עומק אישיותו. זוהי הגדרה של העומק הישראלי, כי בלי היחידה שבנפש לא הייתה תקומה לאחר החטא. כאן, החטא מגלה לאדם את גודל השתוקקותו אל הטוב, שהרי אין חטא חודר למקום זה, כי לכל חטא יש תשובה. ויותר מכך, התורה המתגלה לאחר נפילה, עמוקה יותר מן התורה שניתנה בהר סיני. כי זה המכתב שקיבלנו מהמשלח, השחור של האותיות. אך בזכות שקידה בלימוד התורה ניתן יהיה לנו להבין ולחוש לאחר כל נפילה, את הריח הטוב הנמצא בין השדיים עמוק בלב, ריחו של המור, שלן שם ונכון להראות לנו בבוא העת, כמה טוב יש בנו, דווקא לאחר הנפילה. ואם כן, תורת ה' שהיא תורת הגילוי של אהבתו אלינו, נקראת גם תורת הנפילות, בדומה לבני זוג אשר בונים את החיבור ביניהם על ידי משברים והתמודדות עימם, כשכל משבר מגלה שוב ושוב עד כמה אהבתם עמוקה אף יותר מזאת.


(יד) אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי:


הבן בחוכמה וחכם בבינה


יש חיבור מהותי בנפש כל אחד מישראל וזה החיבור נקרא 'קודשא בריך הוא ושכינתיה', כלומר חיבור מוח אם עם מוח אב, בינה עם חוכמה, עד כדי חיבור של הבן בחוכמה. כלומר, השכל היהודי בנוי בצורה שהוא מסוגל לנבואה. כרמי הגפן, הבסיס ליין, הם כנגד מוח הבינה, שהוא כידוע מוח שמאל, וה'עין גדי' — הוא עולם הראייה, עולם החוכמה. אז מופיע ה'כופר', שהוא בושם עם ריח טוב, עד שיש כפרה שהיא גילוי של אותו ייחוד המתגלה אצל כל נפש בישראל. וכל זה על מנת להיות אור לגויים, שהכוונה היא לאפשר לכל אחד להביט בחיבור בין קו ימין של ספירת החוכמה לקו שמאל של הדינים, ספירת הבינה, ולראות איך עם שלם עוסק בהמתקת הדינים בשורשם, עד שהם מקימים אומה קדושה שמתפקדת אומנם בתוך מציאות מורכבת אך שטופה בנוכחות השכינה, אומה שהיא כמו בת זוג של הקב"ה ממש. החידוש באומה הזאת הוא כוח הסליחה המוכן לנקות את בניה. וזהו בסיס לפסיכולוגיה יהודית כללית חדשה, כשכל אחד ירגיש שהוא נסלח באמת בכל רגע. זה כביכול עלול להביא את האדם לחטוא, אך קורה בדיוק ההפך. ככל שהאדם מרגיש שהוריו אוהבים אותו ומוכנים לא להקפיד עליו, כך הוא מתעלה עמוק יותר אל הגבורות הפנימיות של אמונתנו, אל רום המעמקים, וחוטא פחות, כי בכל רגע שכלו מוכן לקבל הארה מהמדמה שלו.


(טו) הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים:


שימוש בחוכמה, כלומר מדמה, ויחס אל היופי


נושא היופי מעסיק מאוד את הדור ולא בכדי, שהרי אנחנו חוזרים אל היופי. צריך רק להביט בדור הצעיר כדי להבין מהו היופי הישראלי. אך בהגדרה עמוקה הוא נובע מחזרה של ה'אבא' לתוך המשפחה, כלומר חזרה של מוח האב שמאיר בהארתו, חזרה של התנוצצות החיה שבנפש, שהיא מקור היופי. ואין זה כפשוטו יופי הגוף, אלא הצורה מושפעת מהמקום העמוק ביותר בנפש והוא מוח החוכמה. ככל שנשקיע בו יותר כך נאפשר ליופי להופיע יותר. החכם והנביא הם היופי שבאומה. היצירה האומנותית היהודית החדשה יונקת מאותו מקום פשוט ורוחני, אותנטי ונוכח, עמוק ואסתטי, שהוא ההוכחה לנאמר כאן. ממקום של 'חוכמת אדם תאיר פניו' מתגלה נקודה של הרמוניה, של איזון, כשכל חלק מקבל את מזונו בצורה מאוזנת. היופי של האומה, אם כן, תלוי בחזרה אל הראייה העמוקה, הנך יפה עינייך יונים.


(טז) הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה:


תיקון המיניות


גם בערשנו, כלומר באינטימיות של הקשר הזוגי, במקום המסתור הסודי, גם שם מתגלה ישראל ברוב קדושתו, 'ערשנו רעננה'. גם בית המקדש נקרא 'חדר המיטות' שכן הוא המקום לחיבור בין ה' לעמו. שיחת האוהבים — כשהוא אומר לנו שאנחנו יפים ואנחנו משיבים לו שהוא היפה — היא הסיפור של המיניות כהמשך לקשר נפשי עמוק. הגלות ניתקה את המיניות הנטועה בשורשה באהבה העמוקה, והגאולה מחזירה את הנעימות והיופי שבקשר להמשך הגיוני ברצף עם היום יום. וזהו עם נפלא, כשגם בחדרי חדרים, בשנתו ובאינטימיות הזוגית שלו, הוא עם שכולו מגלה את קדושתו, שהיא בעצם תכונה הטמונה בעומק הטבע שלו. כי הוא עם גדול. מי הוא גדול? זה האדם שמסוגל להתנהג בצורה פנימית, עדינה ואוהבת באמת גם במקום האינטימי של הזוגיות. האלימות במשפחה היא קליפה עבה העומדת להתקלף על מנת שנגלה כמה אהבה יש בתוכנו, כמה יופי ונעימות, כמה גודל מסתתר בנשמתנו.


(יז) קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים:


קרבה וריחוק כתנאי לחיבור עמוק


הבית היהודי מורכב משני הפכים: חובה והנאה, כשהאיש הוא פעם בעל ופעם אבא, והיא פעם אישה ופעם אמא. זהו ההבדל בין המשכן למקדש. המשכן, שם נוכחות ה' בצורה מלאה, והוא עושר עולמנו הציורי. משכן מארז היה, בניין מעץ, המאפיין את החיבור העמוק בין ה' לעמו, בחינה של האישה, בת הזוג האוהבת והאהובה. המקדש, בתינו עם ברותים, כלומר עם ברושים, עם גילוי של בחינת בית המושתת על קביעות, נצחיות של הקשר, עקרת בית. כמו שהאיש מצווה בשתי מצוות, שהן עונתה ומצוות פרייה ורבייה, כשהראשונה קשורה לעצם הזוגיות והשנייה ליישוב העולם — כך בדיוק האדם מורכב משכל וממדמה ולא צריכה להיות סתירה ביניהם, אלא שלפעמים הוא משתמש בכוח הרציונל ולפעמים הוא זקוק לאמונה ולשכל עליון יותר. כך החיים הטבעיים בארץ ישראל מורכבים מרצוא ושוב, פעם חיים אינטנסיביים של קרבה ופעם חיי שגרה. התנועה הזאת בתוך הבית, בתוך הנפש או בתוך האומה, היא תנאי לחיבור העמוק.


בית המקדש הינו סמל לזיווג זה, של הבן בחוכמה וחכם בבינה, בין הסנהדרין והקרבת הקורבנות, בין השכל המחובר למדמה לרגש המחובר למדמה. במקדש גם השכל נהפך לציורי, מלא בתכנים עמוקים, והיא הגאולה הגדולה יותר. כך מופיע המדמה, במקום המסוגל לחבר כל דבר אל שורשו. וזוהי מגמתה של ארץ ישראל כולה המסוגלת להפוך את כל עולם הרשות למקום הופעת השכינה.