פרק 1.
וינטר
נעלי הבלט שלי מברישות את רצפת העץ כשאני פוסעת לאט במסדרון הארוך. זוהר הנרות בפמוטים מרצד על הקירות ואני מניעה את אצבעותיי בעצבנות, מביטה ימינה ושמאלה בכל דלת שאני חולפת על פניה.
אני לא אוהבת את הבית הזה. מעולם לא אהבתי להיות כאן.
אבל לפחות המסיבות נערכות רק פעמיים בשנה — ביוני, אחרי הרסיטלים של הקיץ, ובדצמבר, אחרי המופע השנתי של מפצח האגוזים.
מדאם דלובה אוהבת בלט, וכפטרונית התורמת לבית הספר היא מחשיבה אותו כ'מתנה להמונים, שמפעם לפעם היא מצניחה ממגדל השן שלה כדי לבדר את הכפריים ולאפשר לנו להיכנס אל ביתה'.
או כך לפחות שמעתי את אימי אומרת פעם.
הבית כל כך גדול שאני לא חושבת שאי פעם אראה את כולו, והוא מלא בדברים שכולם תמיד משתפכים ומתלחשים עליהם, אבל זה מלחיץ אותי. אני מרגישה שאני עלולה לשבור משהו בכל פעם שאני מסתובבת.
וגם חשוך מדי. היום עוד יותר, כשהבית מואר רק באור נרות. אני מניחה שזאת דרכה של מדאם לגרום לכך שהכול ייראה כמו חלום, קצת כמו שהיא נראית בעצמה: סוריאליסטית, מושלמת מדי ועשויה חרסינה עדינה. לא ממש אמיתית.
אני מכווצת את שפתיי, עוצרת וקוראת בקול, "אימא?"
איפה היא?
אני צועדת ברכות, לא בטוחה היכן אני או איך אחזור אל המסיבה, אבל אני יודעת שראיתי את אימי עולה לקומה השנייה. אני חושבת שיש גם קומה שלישית, אבל אני לא יודעת היכן נמצא גרם המדרגות הבא, שמוביל לשם, אליה. למה היא עלתה לכאן? כולם למטה.
אני מהדקת את הלסת חזק יותר עם כל פסיעה שמרחיקה אותי מהמסיבה. האורות, הקולות והמוזיקה מתפוגגים, ואפלת המסדרון הדוממת מתחילה אט־אט לבלוע אותי.
אני צריכה לחזור. בכל מקרה היא תכעס שעקבתי אחריה.
"אימא?" אני קוראת שוב, מגרדת את הרגל מבעד למכנסי הטייטס, והבגד שאני לובשת מאז הבוקר משפשף את עורי. "אימא?"
"מה לעזאזל הקטע שלך?" מישהו צועק.
אני מזנקת.
"כולם מרגישים לא בנוח לידך," הגבר ממשיך. "מה זה רק לעמוד שם! כבר דיברנו על זה."
אני מבחינה בפס אור מציץ מבעד לסדק בפתח הדלת ומתקרבת בגנבה. אני בספק שאימא שלי נמצאת שם. עליה לא צועקים.
אבל אולי היא שם?
"מה עובר בראש הזה שלך?" האיש שואג. "נגמרו לך המילים? בכלל? אף פעם?" אבל אין תגובה. על מי הוא כועס?
אני נשענת על משקוף הדלת ומציצה מבעד לחריץ, מנסה לראות מי בחדר. בתחילה אני מבחינה רק בזהב. הזוהר הזהוב של המנורה המוזהבת נוצץ על ערכת כלי הכתיבה המוזהבים. אבל אז אני פונה שמאלה והדופק שלי הולם בחזי למראה בעלה של מדאם, מר טורנס, החוצה את שדה הראייה שלי מאחורי שולחן העבודה שלו. הוא נעמד, מתנשם בכבדות בלסת קפוצה ומשפיל את מבטו אל מי שנמצא מעברו השני.
"אלוהים," הוא פולט בסלידה. "הבן שלי. היורש שלי… משהו יכול לצאת מהפה הדפוק הזה שלך? מה ביקשתי? בסך הכול 'שלום' ו'תודה שבאת'. אתה אפילו לא יכול לענות על שאלה פשוטה שמישהו שואל? מה לעזאזל לא בסדר איתך!" הבן שלי. היורש שלי.
אני מתכופפת מעט ואז מתרוממת, מנסה לראות מעבר לקצה הדלת, אבל אני לא יכולה לראות את האישה. למדאם ולמר טורנס יש בן. אבל אני כמעט לא רואה אותו. הוא בן גילה של אחותי, אבל לומד בבית ספר קתולי.
"דבר!" אביו שוב מתפרץ.
אני עוצרת את נשימתי, ופוסעת צעד מתוך רפלקס. אבל בטעות אני מתקדמת במקום לסגת, ופוגעת בדלת. הצירים חורקים, הדלת נפתחת לאיטה סנטימטר אחר סנטימטר, ואני נסוגה.
הו, לא.
אני ממהרת לאחור, הרחק מהדלת, וסבה על עקביי, מוכנה לברוח. אבל לפני שאני מספיקה להימלט הדלת נפתחת, אור זורם לאורך רצפת העץ הכהה, וצל ארוך מתנשא מעליי.
אני מהדקת את ירכיי, הכאב הצלול שורף כאילו אני עומדת להשתין במכנסיים. אט־אט אני מפנה את ראשי ורואה את מר טורנס עומד שם בחליפה כהה. הבעת הזעף על פניו מתרככת והוא פולט אנחה.
"היי," הוא אומר כשחיוך קל על שפתיו, נועץ בי מבט מגבוה.
מתוך אינסטינקט אני נסוגה צעד אחד. "אני… הלכתי לאיבוד." אני מלעלעת ומרימה את מבטי אל עיניו הכהות. "אתה יודע איפה אימא שלי? אני לא מצליחה למצוא אותה."
אבל בדיוק אז, מי שנמצא בחדר פותח את הדלת בתנופה כזאת, שהידית פוגעת בקיר, והוא יוצא בסערה מהחדר וחולף על פניי ועל פני אביו.
שיער שחור שמוט על עיניו, ראש מורכן, ועניבה רפויה תלויה סביב צווארו, הוא חולף על פניי במהירות בלי להביט בי, נחפז במורד המדרגות.
צעדיו נעלמים ואני חוזרת ומסתובבת, מביטה במר טורנס.
הוא מחייך ומתכופף כדי להביט בעיניי. אני נסוגה מעט.
"את הבת של מרגו," הוא אומר. "וינטר, נכון?"
אני מהנהנת ומניחה את כף רגלי מאחור, מוכנה לעשות עוד צעד לכיוון ממנו באתי.
אבל הוא שולח יד ומניח אותה מתחת לסנטרי. "יש לך את העיניים של אימא שלך." אין לי. אף אחד לא אומר את זה אף פעם. אני מרימה את הסנטר כדי שלא ייגע בכף ידו.
"בת כמה את?" הוא שואל.
הוא אוחז שוב בסנטרי, מטה את ראשי ימינה ושמאלה, ועיניו אומדות אותי. ואז מבטו צונח מעיניי, יורד לאורך בגד הגוף הלבן וחצאית הטוטו אל הגרביונים ועד כפות רגליי. מבטו שב ומרחף מעלה, מצטלב במבטי, אבל עכשיו החיוך שלו נעלם. משהו שונה מתרחש מאחורי עיניו כשהוא נועץ בי את מבטו, ואני לא יודעת אם זאת השתיקה שלו, ממדיו, או העובדה שאני כבר לא שומעת יותר את המסיבה, אבל אני מסיימת את הצעד ומתרחקת כמה סנטימטרים נוספים.
"אני בת שמונה," אני ממלמלת ומשפילה את עיניי.
אני לא צריכה את עזרתו כדי למצוא את אימא שלי. אני רק רוצה להסתלק עכשיו. הוא היה כל כך מרושע לבן שלו. ההורים שלי לא מושלמים, אבל הם מעולם לא צרחו עליי כך.
"יום אחד את תהיי מאוד יפה," הוא מוסיף כמעט בלחישה. "כמו אימא שלך." אני מתאמצת ולבסוף מצליחה לבלוע את הגוש שתקוע לי בגרון.
"בפעם הראשונה שראיתי את אשתי," הוא ממשיך, "היא לבשה בגד מאוד דומה לזה שאת לובשת." אני לא צריכה לדמיין איך מדאם נראית בתלבושות. צילומים וציורים שלה תלויים בכל הבית ובסטודיו.
מר טורנס נשאר שם לרגע, גובהו ועיניו נישאים מעליי וגורמים לי לאי־נוחות.
לבסוף הוא שומט את ידו ושואף, כמו מתעשת. "רוצי לשחק," הוא אומר לי.
אני סבה על עקביי אל המקום ממנו באתי, אבל חייבת להציץ מעבר לכתפי פעם נוספת, כדי לוודא שהוא רחוק ולא עוקב אחריי.
אך כשאני מסתכלת אני רואה אותו ממשיך ללכת לאורך המסדרון, פותח את הדלת שניצבת ממש מולו ומשתהה לרגע, כאילו ראה מישהו.
אני כמעט סבה לאחור כדי להמשיך ללכת, אבל הוא זז מפתח הדלת, מסתובב לסגור אותה ואני רואה אותה.
אימא שלי.
אני מכווצת את עיניי, ממצמצת כדי לוודא שזאת היא. שמלה לבנה, שיער ארוך שצבעו כצבע שערי, חיוך משועשע על שפתיה…
הדלת נסגרת, חותכת את דמותה המתקדמת לעברו, ואני עומדת במסדרון השחור, נקישת המנעול מהדהדת סביבי.
אני צריכה ללכת. אני לא יודעת מה מתרחש, אבל אני לא חושבת שכדאי שאטריד אותה. אני סבה לאחור ורצה במורד המדרגות, עוברת שוב במבואה לעבר ירכתי הבית והמסיבה.
הדלתות האחוריות פתוחות, מלצר חולף דרכן עם מגש ואני חומקת החוצה, חוצה במהירות את מרפסת האבן דרך ים של מבוגרים. פטפוטים מקיפים אותי, אנשים צוחקים, שותים ואוכלים, והרחק מימיני חלילנית בשמלה תכולה חולקת פינה עם רביעיית מיתרים. הם ממלאים את המרפסת בארבע העונות של ויוולדי, יצירה שאני מכירה היטב מהריקוד.
המלצרים מפנים את הסכו"ם, כוסות נוקשות אלו באלו, ואני מגניבה מבט מעלה אל השמיים המחשיכים ורואה את העננים מכסים את השמש ומטילים צל על המסיבה. מושלם לאור הנרות.
אני מבחינה בקבוצה בלָבָן ורואה את חברותיי, כולן לבושות כמוני, מכיוון שהופענו ברסיטל שלנו מוקדם יותר, והן רצות אל מאחורי הגדר החיה. הן מצטופפות יחד, מצחקקות, ואחותי, המבוגרת ממני בשלוש שנים, עומדת במרכז. אני מהססת רק לרגע ואז פוסעת והולכת אחריהן.
אני מקיפה את הגדר החיה ורצה אל הדשא, ולפתע עוצרת ושואפת את משב האוויר העובר בין העצים ומכה בי. צמרמורת מתפשטת במעלה זרועותיי, ואני מציצה לאחור, אל עבר הבית וחלונות הקומה השנייה, שבה הייתי. אולי אימא תבוא לחפש אותי.
אבל המסיבה משעממת, והחברות שלי רחוקות.
מעבר לבית ולמסיבה, השטח הופך למדשאה רחבת ידיים, מרופד ומנוקד בערוגות פרחים מימיני ומשמאלי, בעצים ובגבעות משתפלות מרחוק. הוא משתרע למרחקים ונראה כאילו יצא מתוך אגדה.
אני מביטה ורואה את אחותי עם קבוצה צפופה של חברותיה לכיתה. מה הן עושות? היא מביטה לעברי, מגחכת, ואז אומרת להן משהו במהירות וכולן רצות אל מבוך הצמחים, ונעלמות מאחורי הגדר החיה הגבוהה.
"חכי!" אני צועקת. "ארי, חכי לי!"
אני אצה במדרון הקטן לעבר המבוך ונעצרת רק לרגע בכניסה, מעיפה מבט אל הגדר החיה משני הצדדים. השביל נראה רק למרחק מטרים ספורים נוספים לפני שאני נאלצת לפנות, אבל לא ראיתי לאן הן הלכו. ואולי הן הלכו לאיבוד?
אני מנידה בראשי. לא. זה לא מסוכן. אם זה היה מסוכן, היו חוסמים את המבוך, נכון? קבוצת ילדות נכנסה ממש עכשיו. יהיה בסדר.
אני מזיזה את כף הרגל ופותחת בריצה כשהרוח עוברת בין הברושים, מראה השמיים האפורים והעננים המתנשאים גורמים לשערות זרועי לסמור. אני פונה ימינה סביב העצים בעקבות השביל ומאבדת את דרכי, כשהכניסה למבוך מתרחקת ממני ככל שאני מעמיקה ללכת.
אני שואפת אוויר וריח האדמה ממלא את ריאותיי, ואף שהאדמה מכוסה בדשא, בוץ מלכלך את נעלי הריקוד שלי, ואני נעה באי־נוחות. עכשיו הן ייהרסו. אני יודעת.
אבל מדאם התעקשה שנישאר בתלבושת מלאה גם אחרי המופע.
צחוק ויללות מהדהדים במרחק, ואני מטה מעלה את ראשי בחדות, ומתחילה ללכת מהר יותר אל עבר הקול. הן עדיין כאן.
אבל כעבור דקה הקולות דועכים ואני עוצרת, מתאמצת לשמוע היכן אחותי והחברות שלי עשויות להיות.
"ארי?" אני קוראת.
אבל אני לגמרי לבד.
אני פוסעת בחשש על השביל, ומגיעה לחלקה ירוקה שבמרכזה ניצבת מזרקה גדולה. המקום כמעט כפול בגודלו מחדר השינה שלי. הוא מוקף ברושים גבוהים, ושלושה שבילים נוספים מובילים אליו משטח פתוח ורחב ידיים. זה מרכז המבוך?
המזרקה גדולה, עם אגן מאבן אפורה בתחתית ואגן קטן יותר למעלה. מים זורמים מהפִּיות כמו מפל סמיך אל האגן התחתון. זה יוצר את הסאונד הכי יפה. כמו מפלים גועשים. כה שלֵו.
אבל אני לא מסתכלת לאן אני הולכת, מתנגשת במישהו ומועדת לאחור. זרועותיה של אישה מתרוממות, כפות ידיה פונות מעלה ומתרחקות ממני, כאילו אני מלוכלכת והיא לא רוצה לגעת בי.
אני רואה את עיניה המופתעות של מדאם מתרככות, כמו גם חיוכה, וגופה חינני וגמיש כאילו זהו תיאטרון והיא תמיד על הבמה.
"שלום, מתוקה." קולה ספוג מתיקות. "את נהנית?"
אני צועדת לאחור, משפילה את עיניי ומהנהנת.
"ראית את הבן שלי?" היא שואלת. "הוא אוהב מסיבות, ואני לא רוצה שהוא יחמיץ.״
הוא אוהב מסיבות? אני מכווצת את הגבות, מבולבלת. נראה שאבא שלו לא מסכים עם זה.
אני עומדת לומר לה 'לא', אבל אז משהו מימיני לוכד את תשומת ליבי ואני מפנה את מבטי, ומצמצמת את עיניי מול הדמות הכהה.
הדמות הכהה בתוך המזרקה.
הוא יושב באגן התחתון, מאחורי המים, מוסתר כמעט לגמרי.
דיימון. הבן שלהם, שבדיוק צעקו עליו למעלה.
אני מהססת לרגע, והשקר נפלט ממני עוד לפני שאני מספיקה לעצור אותו. "לא." אני מנידה בראשי. "לא, לא ראיתי אותו, מדאם. מצטערת."
אני לא יודעת למה אני לא אומרת לה שהוא נמצא ממש שם, אבל אחרי שאבא שלו צעק עליו כך, אני מניחה שהוא נראה כאילו הוא רוצה שיניחו לו.
אני מתחמקת מעיניה של מדאם כאילו היא תוכל לדעת שאני משקרת, ובוהה לפניי. השמלה השחורה שלה גולשת עד אמצע השוק, נוצצת מתכשיטים קטנים ופנינים, החלק העליון חובק את גופה הצנום, והחלק התחתון מתנופף כשהיא נעה. שערה השחור והארוך גולש במורד גבה, חלק ונוצץ כאילו היה פלג מים.
אף פעם לא שמעתי את אימא אומרת עליה משהו נחמד, אבל על אף שאנשים מפחדים ממנה, הם בהחלט נחמדים אליה כשהם עומדים מולה. היא לא נראית מבוגרת בהרבה מהבייביסיטר שלי, אבל יש לה בן גדול ממני.
בלי לומר דבר, היא עוברת אותי בתנועה חלקה והולכת לעבר הכניסה, ולרגע אני נשארת קפואה במקומי, תוהה אם אני צריכה ללכת אחריה ופשוט להסתלק.
אבל אני לא.
אני יודעת שהוא ודאי לא רוצה לראות אף אחד, אבל אני קצת מרחמת עליו כי הוא לבד.
לאט, אני מתקרבת אל המזרקה.
אני מביטה מבעד לזרמי המים הניגרים ומנסה לראות אותו, כשהוא מתחבא בשקט. זרועות מכוסות בז'קט שחור, נחות על ברכיו, ושיער שחור תלוי מעל עיניו ונדבק לעצמות הלחיים החיוורות.
למה הוא בתוך המזרקה?
"דיימון?" אני אומרת בקול מבויש. "אתה בסדר?"
הוא לא אומר דבר, ומבעד למים הזורמים אני רואה שהוא לא זז. כאילו הוא לא שומע אותי.
אני מכחכחת בגרוני ומגבירה את קולי. "למה אתה יושב שם?" ואז מוסיפה, "אני יכולה גם?"
לא התכוונתי להגיד את זה, אבל התלהבתי. זה נראה כיף, ומשהו בתוכי רק רוצה לגרום לו להרגיש טוב יותר.
הוא מפנה את ראשו, מבטו מזנק הצידה, אבל אז הוא חוזר ומסתובב.
אני ממצמצת אל תוך חרכי האוויר הצרים שבין המים הזורמים, ורואה את ראשו מורכן ואת השיער הרטוב תלוי על פניו. אני מבחינה בהבזק צבע אדום, ורואה דם על היד שלו. הוא מדמם?
אולי הוא רוצה פלסטר. אני תמיד רוצה את אימא שלי ופלסטר כשאני נפצעת.
"אני רואה אותך בקתדרלה לפעמים. אתה אף פעם לא לוקח את לחם הקודש, נכון?" אני שואלת אותו. "כשכל השורה הולכת לקבל אותו, אתה נשאר לשבת שם. לבדך."
הוא לא זז מאחורי המים. ממש כמו בכנסייה. הוא רק יושב שם כשכל האחרים מתקדמים במעבר, אף שהוא כבר גדול. אני זוכרת שהוא היה אחד התלמידים בשיעור ההכנה הראשון לטקס אכילת הלחם הקדוש של אחותי.
אני נעה בעצבנות. "טקס אכילת לחם הקודש הראשון שלי מתקרב," אני אומרת לו. "זאת אומרת, אני אמורה לעבור אותו. אבל קודם צריך ללכת לווידוי, ואת החלק הזה אני לא אוהבת."
אולי משום כך הוא נשאר לשבת בחלק הזה של הטקס. אסור לקחת לחם קודש או יין אם לא התוודית, ואם הוא שונא את החלק הזה כמוני, אולי הוא פשוט נשאר לשבת בצד במשך כל הטקס.
אני מחפשת את עיניו מבעד למים. רסס המפלים פוגע בעורי ובתלבושת שלי, והשערות על זרועי מזדקרות. גם אני רוצה להיכנס למים. אני רוצה לראות.
אבל הוא לא משדר ידידותיות. אני לא בטוחה מה הוא יעשה אם אטפס ואכנס למזרקה.
"אתה רוצה שאלך?" אני מטה את ראשי הצידה ומנסה ללכוד את עיניו. "אני אלך, אם זה מה שאתה רוצה." אני לא ממש אוהבת להיות כאן בחוץ. אחותי הטיפשה הורסת הכול.
היא הסתלקה עם החברות שלה וברחה ממני, ואימא שלי… עסוקה. כשאני רואה לראשונה איך זה להיות בתוך המזרקה, זה נראה לי כיף.
אבל הוא לא נראה כאילו הוא רוצה אותי כאן. או כל אחד אחר, לצורך העניין.
"אני אלך," אני אומרת לבסוף ונסוגה, משאירה אותו לבדו.
אבל כשאני מסתובבת, צליל המים משתנה לפתע, וכשאני מביטה אני רואה שהם פוגעים עכשיו בידו.
לאט, הוא שולח אליי את ידו מבעד למים, ומזמין אותי להיכנס.
אני מהססת לרגע ומנסה לראות את פניו, אבל הן עדיין מכוסות בשערו הרטוב.
אני מציצה סביבי ולא רואה איש, ואימא שלי בטח תכעס אם אירטב, אבל... אני רוצה.
אני לא יכולה שלא לחייך כשאני מושיטה את ידי ואוחזת באצבעותיו הצוננות, מרימה רגל ונכנסת אל תוך המזרקה.
***
לפני זמן רב.
זה אירע לפני זמן רב, אבל היום ההוא נצרב בתודעתי, כי זה היה היום האחרון שבו ראיתי את פניה של אימי. היום האחרון שבו ראיתי את חדר השינה שלי, שהיא שיפצה ועיצבה מחדש. הפעם האחרונה שיכולתי לרוץ לאן שאני רוצה, כשאני יודעת על פי התמונה הבהירה מולי שהשביל לפניי לא צופן סכנות, הפעם האחרונה שאנשים לא היו לחוצים לידי, או שהוריי אהבו אותי יותר משהרגישו שאני נטל.
זאת הייתה הפעם האחרונה שכללו אותי בלי לשאול שאלות, או שיכולתי ליהנות מסרט, ממחול או מהצגה כפי שהם נועדו שייהנו מהם.
זה היה היום האחרון שהייתי אני כפי שהכרתי, והיום הראשון של המציאות החדשה, שלעולם אי אפשר יהיה לבטל. אני לא יכולה לחזור לאחור. לא יכולה להריץ לאחור את הזמן ולא להיכנס אל המבוך. לא יכולה לבטל את הכניסה למזרקה.
כי, אלוהים, הלוואי שמעולם לא הייתי נכנסת. יש שגיאות שלעולם לא מחלימים מהן.
ועכשיו, שלוש־עשרה שנים אחרי, כשאימי ואני עמדנו ליד אחותי הגדולה ביום חתונתה, מריחה את הבושם שלה ושומעת את הכומר ממלמל את ברכת טקס הנישואים, התאמצתי לא להירתע או לזכור כיצד לרגע חטוף, רגע יפהפה, המזרקה ההיא, לפני כל כך הרבה שנים, הייתה באמת מקום מסתור נפלא. וכמה חבל שאני לא שם עכשיו.
הטבעות, הנשיקה, הברכות…
וזהו זה. היא הייתה נשואה.
הבטן שלי צנחה, ועיניי הצורבות נעצמו. לא.
עמדתי שם, שומעת את הלחישות וקולות הדשדוש, וחיכיתי לידה של אימי שתדריך אותי בירידה במדרגות בדרך החוצה מהקתדרלה הריקה.
הייתי זקוקה לאוויר. הייתי מוכרחה לברוח.
אבל קולותיהן של אימי ושל אחותי התרחקו ממני.
ואותן אצבעות צוננות שאליהן הושטתי את ידי במזרקה לפני כל כך הרבה זמן, התחככו עכשיו באצבעותיי.
"עכשיו…" בעלה הטרי של אחותי לחש באוזני. "עכשיו את שייכת לי."
