פרולוג


ג'ארד


לפני שבע־עשרה שנים


ביום שבו קברו את אימי השלג נחת מהשמיים האפורים כפלדה וכיסה את רשת הקברים ואחוזות הקבר הפרטיות בבית הקברות מונפרנאס. כמה אנשים הסכימו לקום מהמיטות שלהם כדי להצטרף אלינו, אבל הסיבות שלהם לעמוד לצידנו היו ציניות. או שהם עבדו עבור המשפחה שלי, או שקיוו להתחנף לדוד שלי.


“ג'ארד."


סובבתי את צווארי לעבר הקול הקורא. פתיתי שלג התנפצו על עיניי היבשות, נמסו וגלשו מטה, מחליפים דמעות שלא היו קיימות. דודי הנהן לכיוונו של הכומר, שהחזיק קערה מתחת לזרוע. לשנייה אחת נוראית חשבתי שהקערה מכילה את אפר אימי וגופי קפא.


“זה רק עפר, בן." הרוח הקרה נשאה את מילותיו של דודי אליי. "להשליך לתוך אחוזת הקבר."


מימי כרכה את זרועותיה סביב כתפיי לפני שנתנה לי נשיקה על קודקודי ושחררה אותי לבצע את חובתי כבן עבור האישה שזנחה את חובתה האימהית.


יישרתי את גבי, התקדמתי אל עורך הטקס, לקחתי את הכף מאצבעותיו השעירות והעבות ובחנתי את רגבי האדמה הרבה זמן לפני שגרפתי אותם לתהום החשוכה שממנה אימי לא תקום לעולם. התהום שבו אני הנחתי אותה, אף שדודי התעקש שמות אבי היה זה שעצר את ליבה, לא פותחן המכתבים.


1


לי
היום


אף פעם לא איבדתי נוצה. זה לא אומר שהייתי מושלמת. למלאכים מושלמים אין התמכרות מטורפת לרומנים או לממתקים. פשוט אף פעם לא איבדתי נוצות כי אף אחד מהפגמים שלי לא היה חטא אמיתי. תודה לאליסיום על כך, אחרת עצמות הכנפיים שלי היו חשופות וחלקות כמו ישבן של כרוב1. מעל הגשם הבלתי נגמר והצפירות האין־סופיות של המכוניות בפקק שאחרי העבודה, שמעתי את איב נאנחת.


"זה בן שוב."


אפילו שלא עודדו אותנו לצאת לדייטים, החברה הכי טובה שלי ואני היינו כמעט בנות עשרים ואחת ותמיד חשבנו על בנים. כמובן, חשבנו גם על עזרה לאנשים ועלייה לאליסיום, הבית העתידי שלנו.


איכשהו מונית צהובה מצאה דרך לנסוע במהירות בכביש הצר והצפוף והשפריצה מים מהתעלה על שמלתי הכחולה ועל המגפונים בעלי העקבים הגבוהים. התנשפתי חזק כשטיפות הגועל הקרות נזלו על רגליי ונכנסו למגפונים.


“טוב, זה לא כזה מפתיע. הוא מתקשר אליי ללא הפסקה מאז — " איב הורידה את עיניה מהטלפון הנייד. כשראתה את הבלגן הרטוב שהייתי היא הניעה את ראשה בכיוון המונית וצעקה מילים שנשמעו כמו קללות, אבל לא היו כאלה. להשתמש בקללות עלה לנו בנוצות, ואפילו שאיב כבר איבדה כמה, היא הייתה קרובה להשלמת הכנפיים שלה ולכן הקפידה להשתמש רק בשפה מאושרת למלאכים.


"נו, ברצינות!" היא התנשפה והגישה לי מפית שלקחה מהגלידרייה שבה עצרנו בדרך חזרה לאחווה. רצנו פנימה כדי לברוח מהגשם, אבל הניחוח החלבי והמתוק משך אותי ישירות לדלפק. איב הזמינה קפה שחור ואני הזמנתי מילקשייק פטל.


איב המשיכה לנעוץ מבט במונית שכבר עברה אותנו. "חלק מבני האנוש כאלה לא מתחשבים."


התאזנתי על רגל אחת והסרתי גוש חום חשוד מקרסולי. איב נהמה כשהטלפון שלה התחיל לצלצל שוב. "רקדתי איתו פעם אחת באירוע האביב של האחווה ומאז הוא מתקשר אליי כמה פעמים ביום."


“אמרת לו שאת לא מעוניינת?"


“לא בכל־כך הרבה מילים."


“אולי תשתמשי בעוד מילים? כנות היא הדרך הכי טובה," אמרתי בחיוך.


"או־קיי." היא דקרה את מסך הטלפון באצבעה ואמרה, "אני כבר מצטרפת אלייך," לפני שפלטה, "בן, היי!" בטון שגרם לי לגלגל העיניים.


אם מלאכים היו מהמרים, הייתי מהמרת שהיא תקבע דייט עם בן עוד לפני שהשבוע יסתיים. אף שטענה שהבחור המסכן מטריד אותה, איב נהנתה מתשומת הלב.


חציתי את הכביש לכיוון הבניין שהיה ביתי המלאכי על פני האדמה. בשנתי הראשונה שבה הותר לי להיכנס לעולם האנושי, בגיל שתים־עשרה שזה גיל מבוגר למלאכים, הייתי נכנסת רק אם לא היו אנשים על המדרכה, מה שהיה מטופש, בהתחשב בזה שאנשים לא יכולים לראות את הבניין היוקרתי העשוי קוורץ שמשתרע מאחורי הדלתות המפוארות והירוקות שכתובת לא צוינה מעליהן.


משכתי בידית, רגליי שוחות בתוך המגפונים. כזה מגעיל.


לעומת הבלגן הרטוב ששרר בניו יורק, באחווה היה כרגיל חם ומואר, מכיוון שהשמיים ששכנו מעבר לקירות ולתקרות הזכוכית של הבניין היו השמיים של אליסיום, לא של כדור הארץ, ואף פעם לא ירד גשם בארץ המלאכים.


כשעברתי על פני המזרקות בלובי, דרור בעל כנפיים בצבעי הקשת צלל לעברי ואז סטה ימינה, כנראה נרתע מריח העיר שנדף ממני. "אני הייתי עושה אותו הדבר," מלמלתי לעצמי, בדיוק כשמישהו צווח, "הוא בא הלילה!"


כשפניתי במסדרון לעבר חדר המעונות שלי ראיתי קצוות של נוצות כתומות חומקות מעבר לפינה ושמעתי חריקת סוליות גומי על רצפת הקוורץ הלבנה. לא היו לנו הרבה מבקרים גברים באחוות הנשים שלנו, אז מי זה 'הוא'?


כישפתי את הכנפיים שלי לצאת אל העולם. הרגשתי שגם הן היו ספוגות מים והגיע להן קצת שמש, אפילו שהנוצות היו אטומות למים והיו קלות כאבקת סוכר.


לגמתי קצת מהמילקשייק וחפרתי בתיק בחיפוש אחר עוד מפית, אבל במקום זה הוצאתי את הספר בכריכה רכה שלי, שדפיו היו מלאים בקיפולים בפינות.


"שימי לב לאן את הולכת, נוצתית!" צווח קול צורם שהכרתי היטב משיעורי ההיסטוריה השמימית האין־סופיים שלי בדיוק כשנגחתי בגוף גדול. ההתנגשות משכה מבין שיניי את קשית הנייר המלאה במילקשייק פטל והנוזל הוורוד והסמיך רוסס על... על... בלעתי את הנוזל שהיה בפי כשמבטי טיפס במעלה החזה המכוסה בטוניקת עור והגיע לפנים מסותתות לשלמות, שנראו כאילו היו יצוקות ממתכת, לא עשויות בשר ודם.


סגרתי את שפתיי מהר לפני שמילקשייק ידלוף מפי, אבל אז נזכרתי שאני חייבת למסכן התנצלות. בלעתי שוב. "וואו, סליחה."


אופַן מירה התקרבה אלינו. "ילדה מגושמת שכמוך. הנה, תן לי להוריד את זה ממך, שרף."


היד של אופן מירה נדלקה בלהבות מוזהבות כשהעבירה אותה מעל טוניקת העור החומה של מלאך התיבה ואידתה את הנתז החיוור לפני שהכתים את העור. החוורתי. שרף? הייתי בנוכחות אחד מהשבעה?


אוי ואבוי, שאני אמות! האש כנראה דיללה את החמצן במסדרון הקוורץ מכיוון שפתאום התקשיתי מאוד לנשום.


"תודה, אופן."


למלאך התיבה היה קול חם שגרם לי לחשוב על כל המאהבים בספרים שקראתי. "איך קוראים לך, נוצתית?"


"ש־שמי?" גמגמתי.


מלאכי תיבה היו בראש שרשרת המזון השמימית. נוצתיים היו בתחתית. מעולם לא הכרתי מלאך תיבה שהתעניין בנו. אבל שוב, הם לא הגיעו לכדור הארץ לעיתים תכופות כי היו עסוקים מדי בלמלוך על אליסיום, שאליה הגיעו תושבים חדשים בכל שנייה.


"זו ליי," אמרה הפרופסורית שלי להיסטוריה. כנראה חשבה שאני לא מסוגלת לחבר שתי מילים יחד.


"לי, לא ליי," תיקנתי. כמה פעמים הדגשתי בפני מירה איך לבטא את שמי? מצד שני, היא השתמשה בשמי לעיתים רחוקות והעדיפה את המונח 'נוצתית'.


"לי."


מלאך התיבה ביטא את שמי כאילו דבש מחומם נטף מלשונו. הוא גם בחן את הכנפיים שלי. אפילו שהכנפיים שלי היו הדבר שהכי אהבתי בעצמי, רציתי לקפל אותן לתוך הגב. בשושלת שלנו היו נוצות משני סוגים, צבעוניות למלאכים שהיו מעורבים, כלומר תערובת של אדם ומלאך, ונקראו 'בני תערובת', ונוצות בצבע מתכתי למלאכים טהורים, שנקראו גם 'אמיתיים'. אני השתייכתי לגזע הזה.


"אמיתית. אמיתית טהורה," הוא מלמל ביראה. "כמה נדיר." מה שהיה חסר לנוצות שלי בפיגמנט, הן השלימו בזוהר שלהן. "אפילו לא ידעתי שטהורים עדיין נולדים," הוא הוסיף והתחקה אחר הנוצות הכסופות שלי במבטו. "כמה נוצות חסרות לך כדי להצטרף אלינו לאליסיום, לי?"


הרטבתי את שפתיי. "אההה..." מבטו גרם לי קצר במוח. שמעתי סיפורים רבים על נער הזהב של אליסיום, רובם מאיב. רק בן מאה ועשרים, וכבר זכה באחד המושבים הנחשקים במועצת השבעה לאחר כמה מעשי גבורה, רובם בעולם האנושי, אבל אחד בעולם השמימי. זה היה המעשה שהביא לו את הקידום. לא נתנו לנו פרטים לגבי מה שקרה, רק שזה התרחש באבדון, שם התנדב כשומר במהלך שנות התבגרותו, אפילו שרוב המלאכים החדשים התרחקו מהמקום החשוך ששרץ חוטאים מהסוג הגרוע ביותר.


מרפק נתקע בצלעותיי. "חסרות ללי שמונים ואחת נוצות, שרף."


הוא קימר גבה בהפתעה. "שמונים ואחת?"


הזעפתי פנים לכיוונה של איב, על כך שסיפרה מיוזמתה את הנתון הזה. לא יכולתי לשקר, שקרים עלו לנו בנוצות, אבל אולי אוכל להסיט את דעתו של מלאך התיבה מהשאלה שלו או מהנוצות החסרות שלי בעזרת שאלה משלי.


עורה של חברתי החל להאיר ולזהור, וזה משך את תשומת ליבו, למרבה המזל. איב הייתה חסרת בושה. אני לעולם לא הייתי מעיזה להציג ככה בפומבי את המשיכה שלי. בדקתי בדיסקרטיות את זרועותיי החשופות וקיוויתי שלא הייתי מוארת כמו גחלילית. למרבה המזל, הייתי האני הרגילה והחיוורת שלי, רק רטובה מאוד מגשם.


מלאך התיבה השתופף על ירכיו ונוצות הטורקיז־נחושת שלו תפסו כל חלקיק של שמש שמימית שחדר אל ההיכל מכיפת הזכוכית שמעלינו. הרגשתי דחף פתאומי לגעת בכנפיים שלו, אבל נגיעה מכוונת בכנפיים של מישהו אחר הייתה משהו שפשוט לא עושים. רק אחרי החתונה מותר היה לנו לגעת בנוצות של בן הזוג שלנו.


כשמלאך התיבה שב ונעמד, מותח את גופו השרירי, עיניי גלשו מעלה אל עיניו. טורקיז עם מערבולות חומות סביב האישונים. הנוצות שלנו בדרך כלל לא תאמו את צבע העיניים שלנו, אבל שלו דווקא כן.


"אני כבר הרווחתי תשע מאות שמונים ושבע," צייצה איב, אפילו שהוא לא שאל, כנראה מפני שהוא שם לב שהכנפיים שלה היו כמעט מלאות. "רק שלוש־עשרה לסיום."


"את כמעט מוכנה לעלייה." הוא ירה לכיוונה חיוך מסנוור לפני שהשפיל את מבטו למה שאחז בידו, הספר בכריכה רכה. הוא בחן את הספר ואז החזיר לי אותו ללא הערה. הוא כנראה חשב שזה זבל. מלאכים בדרך כלל לא התעניינו ברומנטיקה, רובם ראו בה תכונה אנושית, או במילים אחרות, פגם עלוב.


העברתי את אצבעותיי בשערי בצבע האפרסק ולחיי בערו. לא מילולית. אש של מלאכים תוענק לי רק כמה שנים אחרי שאעלה לאליסיום ואוכיח את ערכי.


מירה הציבה את גופה הדק בינינו. "סלח לי, שרף אשר, אבל האופנים מחכים לך בקוצר רוח."


פסעתי צעד לאחור כי הנוצות האדומות שלה דגדגו את אפי.


"התנצלותי, אופן," אמר אשר וקרץ לי מאחורי גבה של הפרופסור. הוא פרש את כנפיו כאילו הוא מתמתח, אבל מלאכים פרשו כנפיים רק כשעמדו לעוף או כדי להפגין דומיננטיות. מכיוון שרגליו הנעולות במגפיים לא התרוממו מרצפת הקוורץ, הנחתי שזה נעשה כדי להעמיד אותי במקומי על כך שלא הסטתי את מבטי, מה שהיה נוהל מקובל בנוכחות יצור כה רב עוצמה.


חיוך קטן התנגן על שפתיו כששב וקיפל את כנפיו. כשחלף על פניי, קצות הנוצות שלו גלשו על אמת ידי ועורי הצטמרר. ברגע שהם נעלמו מעבר לפינה, איב סובבה אותי אליה, עיניה האפורות רחבות כל־כך, שריסיה נגעו בגבות שלה.


"אני מקנאת בך כל־כך עכשיו, לי."


"בי?"


"אה, בוקר טוב לך, מלאך תיבה הרגע כינף אותך."


"כינף אותי?"


היא גלגלה את עיניה בגלל הבורות שלי, ואז אחזה בכף ידי וגררה אותי לכיוון המעונות שלנו. "אם היית מקדישה בשיעורי הנימוסים של גריר מחצית מתשומת הלב שאת משקיעה ברומנים האנושיים שאת קוראת," היא הטתה את אפה לכיוון הספר שלי, "היית יודעת שכינוף פירושו שזכר מתעניין בך ומחזר אחרייך. אנחנו זוהרות, הם מכנפים."


"חשבתי שהוא עשה את זה כי הייתי לא מנומסת."


יכול להיות שהוא כינף אותי? מעולם לא כינפו אותי. אפילו לא על ידי נוצתי אחר. אולי הוא כינף את אופַן מירה בכלל. לפני שאיב תספיק לשפוך עוד מהמילקשייק שלי, משכתי את ידי מאצבעותיה. "אם מדברים על לזהור, את בהחלט הפקת הרבה אור."


היא חייכה. "את חולמת להיות מלאכית, אני חולמת להיות שרף, אבל מכיוון שכל שבעת המקומות תפוסים כרגע, אסתפק בלהיות אשתו של אחד מהם. אם אני צריכה לשרוף את אישוניו של שרף אשר כדי שישים לב אליי, אז זה מה שיהיה. ראית את עיניו, אגב?"


בזמן שאיב המשיכה להלל את העיניים המדהימות שלו, הלב שלי העלה תאוצה, הדהד נגד עור התוף שלי והשתיק את שירת הדרורים שעפו מעל ראשי, ואת דריסת רגליהם המהירה של בני גילי שמיהרו אל המעונות כדי להחליף בגדים לפני חגיגות הערב. "חשבתי שהוא ירד לכאן כדי להכיר את האחווה ולהיפגש עם האופנים," אמרתי כשאיב פתחה את דלת חדרנו, שהיה אחד מחדרי השינה הגדולים ביותר באחווה, השתרע על פני חמישה־עשר מטרים רבועים ועוצב כולו בקוורץ לבן, מלבד התקרה, שהייתה עשויה זכוכית מקושתת.


עם זאת, בכל החלל הענק הזה, הריהוט היה דל. רק שתי מיטות קווין סייז, שתי שידות לילה וספסל ארוך מצופה משי. מלאכים העדיפו מינימליזם במקום עומס של ריהוט. "את בטוחה שהוא מחפש אישה?"


"לי, לי, לי," היא נזפה בי כשהצמידה את כף ידה אל הקיר כדי לפתוח את דלת הארון שלה. היא משכה את הדלת החוצה כדי לחשוף את מדף התלייה, שהיה עמוס בשמלות משי וסטן ובבגדים מכוסים בפייטים בגוונים רבים.


"מה?" זרקתי את הספר שלי על המיטה.


"איך אבא שלי פגש את אימא שלי?"


קולבים התנגשו זה בזה כשהיא בחנה את האפשרויות שלה. קימטתי את פניי עד שהבנתי למה היא מתכוונת. "כשביקרה באחוות הגברים לאחר שקיבלה תפקיד בתור מלאכית תיבה."


היא מחאה כפיים בדרמטיות קצת מוגזמת. "היא מקשיבה!"


בהתחשב בכך שאיב סיפרה את הסיפור טריליון פעמים, מובן ששמעתי אותו. אני בטוחה שכל האחוות האמריקאיות היו מודעות לחיזור בין מלאכית התיבה הראשונה ממין נקבה והנוצתי שהיה ידוע רק בתור שישים וחמש, מפני שזה היה מספר הנוצות שהיו חסרות לו ביום שפגש את אימה של איב. שאיפתו להיחשב כשידוך פוטנציאלי דחפה אותו להשלים את כנפיו תוך חודש, מפני שזה היה הזמן שעמד לרשותו עד לתום תקופת החיזור המוקצבת.


ההישג הזה הפך אותו לאגדה בפני עצמה מפני שאף נוצתי מעולם לא הרוויח יותר מעשרים נוצות בחודש. הכי הרבה שלי היה עשר, וזה היה חודש קדחתני במיוחד.


מצד שני, נדירים היו הנוצתיים שבחרו טריפלים — חוטאים ששווים מאה נוצות. היה לך יותר סיכוי לקחת מפרת משה רבנו את הנקודות שלה מאשר לגרום לטריפל לכפר על חטאיו.


איב קטפה מהקולב שמלה נוצצת מעוטרת בפנינים שהוציאו אותן ממי ים נירוונה של אליסיום, מתנת יום הולדת מאימה. "כדאי לך ללבוש את השמלה שהבאתי לך."


לגמתי את שארית השייק ואז הלכתי לזרוק את הכוס לתוך משרפת אש המלאכים בחדר האמבטיה שלנו לפני שחזרתי לחדר השינה. פתחתי את הארון שלי וגררתי החוצה את מתלה הבגדים. שמלת השנהב שאיב קנתה לי בלטה במיוחד בין כל האפור, השחור והכחול הכהה שאפיין את התלבושות שלי. פרץ הצבע היחיד בארון הבגדים היה אוסף נעלי הסטילטו היקר שלי.


הסתרתי בעזרת קסם את כנפיי ופתחתי את רוכסן שמלתי הרטובה, ואז חלצתי את המגפונים וזרקתי הכול למכל הכביסה שנאטם בוואקום לפני שהתחמם בעזרת אש מלאכים כדי לנקות את הלכלוך. לפחות לעשות כביסה היה תהליך פשוט מאוד. "דווקא חשבתי על שחור," אמרתי וחזרתי לחדר האמבטיה כדי להתקלח.


המים במקלחת תמיד היו בטמפרטורה אידיאלית. בילוי זמן בעולם האנושי לימד אותי לעולם לא להתייחס להטבות האלה כאל מובנות מאליהן. לאחר שחפפתי יותר מפעם אחת ייבשתי את גופי הריחני. איב נכנסה לחדר האמבטיה, מנופפת בשמלה בצבע שמנת.


"את תמיד לובשת שחור. אולי, בבקשה, תלבשי את זו?"


באנחה לקחתי את השמלה מידיה. כשהמשי הקריר ליטף את הקימורים שלי, הצצתי לעבר השתקפותי במראה. צבע הבד התאים לגוון העור שלי טוב יותר מאשר כל מייקאפ שאי פעם קניתי. "את לא חושבת שהצבע מחוויר אותי?"


איב הופיעה מאחוריי, קושרת אבנט חרוזים סביב מותניה הזעירים. "הפוך. זה באמת גורם לשיער ולעיניים שלך לבלוט."


השיער והעיניים שלי תמיד בלטו. סירקתי באצבעותיי את גלי שערי הארוכים והעברתי אותם אל מעבר לכתף אחת. מכל הצבעים בעולם, מדוע קיבלתי דווקא כתום?


איב שלפה עיפרון עיניים שחור מתיק האיפור שלה. אחרי שמרחה את העיפרון באומנות יתרה תחת עיניה כדי ליצור אפקט מעושן, היא הסתובבה לעברי, בד הזהב של שמלתה מתנופף סביב גופה הדק.


קנאה צבטה בי כשחשבתי על כמה גופי המלא נראה חסר מלאכיות ליד גופה הדק. כאילו כן, המותניים שלי היו מוגדרים, אבל החזה והירכיים שלי היו כאלה... אוף.


מלאך תיבה כינף אותך, לי, הזכרתי לעצמי. אלא אם כן איב טעתה, והוא סתם התהדר בכנפיו.


היא הצמידה את שפתיה זו לזו כדי למרוח שפתון אדום. "את מבטיחה למלא את הכנפיים שלך בנוצות מהר? אני לא רוצה שניפרד למשך יותר מדי זמן."


"נותרו לי רק ארבעה־עשר חודשים, אז כדאי מאוד שאמלא אותן בזמן הזה," מלמלתי. אם אכשל... נרעדתי מהמחשבה. כישלון לא היה אפשרות.