הוא והיא, האישה ובעלה, הבעל הפחוס ואשתו השפופה, מתהלכים, משוטטים, משייטים. שניים, בעולם הבלתי מתפשר, זוג קשישים חסרי לבוש הולם, חסרי בית מהוגן, מלאי תשוקה לבגט פריזאי משוח בחמאה צרפתית או־לה־לה, לצד קפה מעורר.
בהיעדר היכולת לשמוע את רינת עתידם העמום בזמן ההווה המסוּבל, ישבו השניים ופרסו על גבי הספסל היציב את תכולת שקית הנדבה אשר קיבלו מצעירה חביבה. הבחורה הטובה עבדה כמארחת במסעדה סמוכה, וייתכן כי שאפה להתעדן ממנת הנתינה שהייתה עשויה להוסיף טעם של ערך לתפלות חייה.
בתוככי השקית עתירת הקמטים נמצא מונח, בנוקשות המצויה באזורו, בגט ישראלי, בר דמותו של ידידו הפריזאי המקורי. משני צידיו ניצבו איתן צמד נושאי נוזלים תמירים. האחד אצר בחובו חלב עצוב, והאחר החזיק באון מי חיים שקטים.
תוך שהשפופה והפחוס השׂביעו את גופם, ואולי מעט מנפשם הגוועת, עלה בזיכרונם איך נהגו להסתובב יחדיו ימים ארוכים בשנות עלומיהם. בין פנסים ופחים, עצים ועשים, הם נהגו להיפגש בשעות הקטנות, השעות הזעירות אשר נחפזו להתנדף כטיפות דקות. איך היו מתנשקים תכופות בעודם זורים ריחות בואשה סביב אהבתם המעפילה מעלה הרחק מקיומם המושמץ.
באחד הלילות שבהם התעלסו ממושכות על גבי חולות החוף הקבוע וזיינו זה את חייו של האחר, בלא כוונה ובלא אמצעים, נוצרה בתם הראשונה, מרסלה. בחלוף משולש השנים, תחת אותו ירח ועל אותם חולות, נקבעו לידתה, קיומה וחיותה של בתם האחרונה, רלי.
שלא כמו עוברי האורח, הם היו מלאי רעל עצמי שהציף את גדות חלל גופם הכווי. היא רצתה לדעת אותו, הוא לא היה מעוניין שתחשוף ממנו עוד. רזי שתיקתו צרבו את עורה. היא נותרה מגורה, פצועה, כיווצה את ליבה, עד שחרך קטנטן ממנו נחשף בלחייה.
בינתיים, על הספסל, אין בנמצא די מזון שיכול להרוות את צימאון נפשם הדואה בין שתי הבנות שנמלטו ושהתנודדו בדד, ועודן ממתינות, משורגות בפרזולי הפלדה של פריז הנאה.
מילה לא נאמרה בינו לבינה.
לא היה צורך בכך. היא לא רצתה, והוא...
הוא לא היה.