פתיחה
דברים שלא ייאמרו
קרינה
היה משהו יפה וטהור בשלג טרי. בשמיכה הלבנה שבדרך כלל כיסתה יריעה של דשא חום. העלים הירוקים ומלאי ההבטחה נשכחו וכעת התמתחו ענפי העץ הדוקרניים הרחק מעל, עקרים וחסרי חיים.
קרינה אשוורת׳ מעולם לא חיבבה במיוחד את החורף. היא שנאה את האופן שבו נשך בלחייה ושרט את עורה. את איך שהשינוי במזג האוויר סימל בדרך כלל את השיבה הביתה מבית הספר לנערות של גברת פנילו.
היא לא שמחה כמו חברותיה לכיתה לקראת האפשרות לחגוג את חג המולד בקרב משפחה וחברים ותיקים, בשל האחווה והחמימות שאפיינה את תקופת החגים. אצלה הפחד תמיד התחיל להתעורר לאט. מרגע שהסתיימו המבחנים והיא החלה לארוז את הדברים שהחליטה שראויים להילקח ועד לרגע שבו ישבה במושב האחורי של רכב השרד השחור שהדיף ניחוחות לימון ומנתה, שלקח אותה אל המקום שישמש ביתה בחודשים הקרובים, עד שתשוב לבית הספר. לא היה ספק שהבית היה יפה, אבל היה חסר לו משהו שהיה אמור לגרום לה לחוש להוטה להגיע אליו.
״העלמה אשוורת׳?״
קרינה התנערה ממחשבותיה הקודרות והביטה בנהג. היא השתופפה במושבה כך שלא יכלה ממש לראות אותו, אבל ראתה את קצה ראשו, את הכובע שחבש ואת קצות שערותיו הבלונדיניות שהסתלסלו תחתיו.
הוא היה נחמד ותמיד חייך כאשר נשלח להביא אותה. פעם אחת הייתה בטוחה שהיה מצונן כי אפו ולחייו היו סמוקים ולקולו השתוותה נימה דקיקה שאחותה, אַילה, תמיד אמרה שמעידה על הצטננות. למרות זאת פתח עבורה את הדלת ודאג שיהיה לה נוח. אימה, קת׳רין, הייתה אומרת שמתפקידו לנהוג כך, אבל גם כאשר הייתה בת עשר, קרינה לא חשבה שתפקידו של איש להיות נחמד, זה פשוט העיד על אופיו. ״כן, מר סיימון?״
חיוך עלה על שפתיו. ״אנחנו מתקרבים לאחוזה,״ הוא אמר, ״אני מעריך שנגיע בעוד עשר דקות.״
״תודה.״
קרינה נשענה לאחור והחליקה את קפלי חצאיתה. היא תהתה אם הבעת תודה כאשר לא חשה הכרת תודה נחשבת לשקר ואם כן, זה בוודאי שקר לא מזיק. אימה תמיד אמרה שיש לשקר רק כשזה באמת הכרחי, אבל העלמה קלהאן, המורה שלה, אמרה שגברת צריכה תמיד לשאוף לומר את האמת ושכנות העידה על אופיו האמיתי של אדם, גם אם לאמת היו השלכות.
היא לא הייתה בטוחה מה דעתה לגבי העניין, אבל חשבה שהשקר המסוים הזה לא יסבך אותה בצרות. בזאת הייתה טמונה הדילמה. את האמת, גם כשהייתה מנוסחת כהלכה, אפשר היה לפרש באופן שגוי, לעוות לכדי משהו אחר. אם תאמר שאיננה מאושרת לחזור הביתה, האם תישמע כילדה מפונקת וכפוית טובה, גם אם זאת לא הייתה הכוונה שלה?
וגם אם תשמור על שתיקה. האם לא יהיה אפשרי לפרש באופן שגוי את השתיקה שלה?
היה קל יותר לחייך, בלי קשר להרגשה שלה. בסופו של דבר, כאשר חייכה, הייתה נאמנה יותר לעצמה.
כשהגיעו לאחוזת האבן הציורית שמזרקה ענקית ניצבת לפניה שלג כבד החל לרדת ופתיתים עבים נאחזו בכול. זה היה יפה, הכול היה יפה, ואחרי שהעבירה את ילדותה בעיירה ענייה במרחק קצר מהמקום, זאת בהחלט הייתה עלייה בדרגה.
כאשר מר סיימון סיים להקיף את הכיכר ראתה להפתעתה את ג׳ון מק'אייברי ממתין ליד דלת הכניסה. ידיו היו טמונות בכיסיו עד שראה אותם מתקרבים. כאשר המכונית עצרה החל ללכת לעברם, חיוך על פניו.
לג׳ון היו פנים מעוררות אמון וריסון עצמי, כפי שאימה נהגה לומר. בדרך כלל לבש מכנסי חאקי וסווטשירט, או לפחות כך היה בפעמים הספורות שראתה אותו לפני שעזבה לבית הספר, או כאשר קת׳רין שלחה תצלום שלהם מאיזו חופשה יוקרתית. גם היום היה לבוש כך, אלא ששערו החום, שלרוב היה מסודר, היה סתור מעט.
קרינה הביטה מעבר לכתפו כי ציפתה לראות את אימה ממתינה לקבל את פניה אחרי שנעדרה למשך חמישה חודשים, אבל ממה שהצליחה לראות, קת׳רין לא הייתה שם.
לפני שהספיקה לפתוח את הדלת ג׳ון כבר פתח אותה וכמו ג׳נטלמן הציע לה את ידו כדי לעזור לה לצאת מהמכונית.
״טוב לראות אותך, יקירה. איך הייתה הטיסה?״
״היא הייתה בסדר, תודה רבה,״ אמרה, מקפידה לשמור על גינוני הנימוס כאשר היא כאן.
קת׳רין לא נראתה בסביבה, אבל קרינה עדיין יכלה לדמיין את מבטה הביקורתי אם לא הייתה זוכרת לומר את מילות הנימוס, בייחוד מפני שהוא זה ששילם על כל זה, כולל על הטיסה שלה הביתה.
״אגש לאסוף את המזוודות שלך.״
הוא ומר סיימון צעדו לעבר תא המטען והוציאו את המזוודה ועוד שני תיקים קטנים יותר, שבהם נשאה את החפצים היקרים ביותר לליבה. שלא כמו אחותה, שתמיד חשבה שספרים משעממים אם לא כללו הרפתקה או מזימה מרושעת, קרינה תמיד נהנתה להימלט אל בין דפיו של ספר. היא אהבה לברוח מהמציאות, גם אם זה רק לזמן קצר.
ואם כבר חשבה על אחותה... ״אַילה בבית?״
ג׳ון חיוך בנדיבות. ״היא בפנים, מחכה לך, אני מתאר לעצמי.״
חיוך אמיתי עלה על שפתיה והיא התמלאה התרגשות. ״תודה, מר מק'אייברי.״
״אין צורך להודות לי, יקירה, וכמו שכבר אמרתי, בבקשה, קראי לי ג׳ון.״
קרינה הנהנה, אבל לא הייתה לה שום כוונה לקרוא לו ג׳ון. זה היה חסר נימוס לקרוא לאדם שהיה מבוגר ממנה בכמה עשורים בשמו הפרטי. נראה היה שלעומתה, לאַילה זה לא הפריע, אבל מצד שני, לא הייתה לה שום כוונה לכנות אותו כפי שאימן רצתה.
אומנם חיבבה אותו, אבל הוא לא היה אביה, ולכן הרגישה שלא בנוח לפנות אליו כאילו היה אביה. גם לא הייתה שום ערובה לכך שיישאר בסביבה עוד הרבה זמן, אף אחד מהאחרים לא החזיק מעמד יותר משנה.
היא נכנסה לאחוזה ושאפה לריאותיה את הריח המוכר של עצי ההסקה הבוערים, ואף שמעה בחטף את הפצפוץ כאשר חלפה בריצה על פני הסלון ועלתה במדרגות.
החדר שיועד לה היה בקצה המסדרון ודלתו הייתה סגורה, אבל היא לא טרחה ללכת אליו כי רצונה לראות את אחותה היה חזק יותר מהרצון שלה לישון אחרי המסע הארוך. החיוך שלה התרחב אפילו לפני שמצאה את אַילה בחדר.
תמיד נראה בלתי אפשרי עד כמה אחותה השתנתה בפרק הזמן הקצר שבו לא התראו. השיער הכהה שהיה לשתיהן, היה כעת בהיר יותר אצלה והיה לו גוון שוקולדי, בניגוד לשערה של קרינה, שהיה כמעט שחור.
היא ישבה מול שידת האיפור כשמברשת איפור בידה ומרחה צללית על עפעפיה. במבט ראשון נראה היה שהיא לא נושמת מרוב שהייתה מרוכזת במשימה, אבל היא הצליפה קלות בזרועה והניחה את המברשת, ואז האיר את פניה חיוך מרהיב.
"הגיע הזמן שתגיעי. היה משעמם בלעדייך."
קרינה בוודאי תשמח לפגוש את אימה כאשר תחזור הביתה, אבל בעיקר התרגשה לראות את אַילה. היא הייתה האדם החשוב ביותר בעולם מבחינתה. היו אלה המכתבים ממנה, שלהם ציפתה קרינה יותר מכול בכל יום שישי בבוקר, כאשר הדואר חולק בחדרי המעונות של הפנימייה.
שלא כמו הסיפורים שקרינה סיפרה על חברותיה לכיתה והשערוריות הספורות שהתרחשו כאשר לא היו יחד, לאַילה תמיד היו סיפורים משעשעים בנוגע לחבריה לכיתה ואפילו בנוגע למורים, כמו הסיפור על המורה שנתפס מחזר אחרי תלמידה.
"איך השותפות שלך השנה?" שאלה אותה וסימנה לה לשבת על המיטה, "ספרי לי עליהן."
אי־הנוחות שהרגישה בגלל השיבה הביתה החלה להתפוגג כאשר התיישבה על המיטה הזוגית, ועד שהתחילה לדבר, קרינה כבר שכחה לגמרי למה חששה להגיע לכאן.
“ארוחת הערב מוכנה!” קראה קת’רין מהמטבח כמה שעות אחר כך וקולה נשמע מעט משונה.
קרינה הרגישה שמשהו לא בסדר עוד לפני שעזבה את הסלון שבו ישבה כשספר בחיקה ואבדה בין דפי הרומן ההיסטורי שקראה. הייתה מתיחות מסוימת באוויר, אף שלא ידעה לומר למה בדיוק הרגישה כך. נראה שאַילה לא הייתה מודעת לעניין כאשר רצה במורד המדרגות, שולי חצאיתה מתנופפים סביב קרסוליה.
קרינה ניסתה לא לחשוב יותר מדי על העניין כאשר החליקה בידיה על שמלתה כדי לוודא שלא קימטה את הבד יותר מדי. שלא כמו בבית הספר, שם איש לא ביקר את הופעתה, קת'רין תבקר אותה. 'המראה שלך', אמרה ערב אחד כאשר הברישה את שערה, 'הוא הדבר החשוב ביותר'.
העובדה שהיו בביתן, מוקפות אך ורק בבני משפחה, הייתה חסרת משמעות, הן תמיד היו צריכות להיות בשיאן.
סידור השולחן היה יפה כפי שקרינה זכרה, מזרי הליליות שהוצבו במרכזו ועד לעוף הצלוי ולירקות, שהוגשו בכלי הגשה ממורקים. מגעה של קת'רין לא פסח גם על מתחמי הישיבה. כלי החרסינה היו מונחים על תחתיות עשויות כסף לצד מפיות מגולגלות וסכו"ם מבריק. תמיד הרגישה מודעת לעצמה כאשר ישבה לצד השולחן, והקפידה על היציבה שלה ואפילו על נעליה כי חששה שיותירו בוץ על הרצפות הנקיות.
היא התיישבה לצד אַילה והמתינה כשידיה מקופלות בחיקה עד שאימן תצא מהמטבח עם האוכל שהכינה. ג'ון היה האחרון להיכנס לחדר האוכל. החיוך המזמין שעיטר את פניו רוב הזמן הוחלף כעת בהבעה שלא הייתה ממש חמורת סבר אלא יותר עיקשת, כאילו משהו הרגיז אותו, אבל במשך כל הזמן שהכירה אותו, הוא לא היה הטיפוס המתלונן. לא בפניה או בפני אַילה, בכל אופן.
היו כמה לילות בקיץ שעבר שנראה היה לה שהיא שומעת את אימה ואת ג'ון מתווכחים מאחורי דלתו הסגורה של חדר השינה שלהם, אבל הקולות היו מעומעמים מדי. היא רצתה להתגנב אל מחוץ לחדרה ולהצמיד את אוזנה לדלת כשאַילה נכנסה עם בקבוקוני לק והסיחה את דעתה.
היא תהתה אם גם הלילה הם יריבו. לפני שהתיישב, צעד לעבר עגלת המשקאות והטיל שתי קוביות קרח לכוס בדולח לפני שמזג הרבה מאוד ויסקי. הוא לא טרח לחזור לשולחן לפני שרוקן אותה ואז מזג לעצמו מנה נוספת.
קרינה החליפה מבטים עם אַילה, שגבותיה התרוממו עד לקו שערה, והחזירה במהירות את מבטה לצלחת, תוהה מתי הארוחה תסתיים כדי שתוכל לפרוש לחדרה.
"הנה לנו," הכריזה קת'רין שיצאה מהמטבח, נושאת בידה מגש עמוס קינוחים. היא הניחה אותו בקצה השולחן.
העובדה ששהתה במטבח יותר משעה מאז שבה הביתה לא הפחיתה מהופעתה המושלמת. היא לבשה שמלה בגוון תואם לאבן הברקת הגדולה שהייתה משובצת בטבעת שלה, ונעלי עקב צנועות בצבע עור מחמיא. שערה הבלונדיני היה מסולסל בקפידה והוצמד לצד אחד של ראשה בסיכה שנצצה כאשר הפנתה את ראשה. כל שערה הייתה מסודרת במקומה. אפילו הסינר שנקשר סביב מותניה היה ללא רבב.
קרינה תמיד נדהמה מכך שקת'רין יכלה להעביר יום שלם בלי שדבר יפגום בהופעתה. אפילו כשהתאמצה לא ללכלך את בגדי הספורט שלה, תמיד מצאה עליהם כתם של בוץ או לכלוך כאשר חזרה הביתה.
אפילו האיפור שלה היה מושלם. פס שחור מתוח עד קצות העפעפיים, סומק צנוע על הלחיים ואודם אדום כל־כך, שגרם לשיניה הלבנות להיראות אפילו בהירות יותר.
קרינה קיוותה לפעמים שהופעתה החיצונית תהיה יותר חשובה לה, ושהיא תוכל להתאמן מול מראה כמו אַילה כדי להשתפר באומנות הזאת, אבל אפילו שעדיין אסרו עליה להתאפר, היא לא חשבה שאי פעם תרצה לעשות זאת.
"טוב שאת בבית, יקירה," אמרה קת'רין בחיוך מלא חיבה כאשר התיישבה בכיסאה בקלילות ובחינניות. "התגעגענו אלייך."
קרינה אילצה את עצמה לחייך, אף שהרגישה איך כל תשומת הלב בחדר מתמקדת בה, דבר שאף פעם לא אהבה. "גם אני התגעגעתי," השיבה אחרי רגע. היא ידעה שזה הדבר הנכון להגיד, גם אם לא היה מדויק.
קת'רין הנהנה קלות, כאילו עשתה בדיוק כפי שנדרש, ואז הפנתה את מבטה לעבר ג'ון. כאשר עשתה זאת, משהו בהבעה שלה השתנה. זה היה עדין, קצות שפתיה התעקלו מטה, וקרינה פקפקה באפשרות שהייתה מבחינה בכך אם לא הייתה מסתכלת עליה. אימה תמיד הייתה טובה בהסתרת רגשותיה. היא הפגינה רק מה שרצתה שאנשים יראו.
"ג'ון, האם תרצה להנחות את התפילה?"
תשומת הלב שלה הוסבה מאימה אל ג'ון והיא הבחינה בכך שהסומק שבלחייו העמיק. משהו, היא לא ידעה לומר מה, השתנה מאז חלקו רגע פרטי מוקדם יותר. האיש המחייך שקידם את פניה בכניסה הוחלף בדמות הזועפת שישבה בראש השולחן.
"כמובן," סינן, "מראית עין היא דבר משמעותי עבורך, לא?"
מתחת לשולחן, אַילה שילבה את אצבעותיה באלה של קרינה. מחווה לא מדוברת של נחמה. כעת הרגישה שקל לה יותר לנשום.
להפתעתה של קרינה, קת'רין נראתה כאילו נפגעה מההערה. גבותיה המושלמות התכווצו וידה התרוממה אל חזהּ. "יקירי, מה..."
"אולי מוטב שנניח לעניין?" שאל בתוקפנות מסוימת, "בואי נסיים עם זה." הוא הרכין את ראשו ולא טרח להמתין שגם הן ירכינו את ראשיהן כשאמר את התפילה במהירות ובלי רגש. בקושי הספיק לומר את המילה האחרונה וכבר הרים את ראשו והושיט ידו אל קערת השעועית הירוקה.
קרינה העזה להציץ לעבר אימה והצטערה על כך שאיננה יכולה לקרוא את מחשבותיה, קת'רין שמרה על ארשת חתומה כאשר נעמדה והחלה לחתוך את העוף. היא הניחה פיסות ממנו בצלחות של קרינה ושל אַילה ואז ניגשה להגיש לבעלה.
נראה כאילו מחסום פיזי הפריד ביניהם, לפי האופן שבו ג'ון נשען לאחור כאשר אימה התקרבה, אבל קת'רין לא התייחסה אליו והציע לו פיסה מהחזה לפני שחזרה לשבת במקומה.
המצב לא השתנה לכל אורך ארוחת הערב. הקולות היחידים שנשמעו היו חריקות הסכינים והמזלגות על הצלחות. מהר מאוד קרינה נזכרה למה לא רצתה לחזור הביתה.
היא חלמה משהו. קרינה פקחה את עיניה בלילה כי הייתה בטוחה ששמעה משהו, אבל עכשיו, כאשר שכבה ערה בחשיכה, מכורבלת בשמיכות, הייתה בטוחה שדמיינה את הכול.
צליל חבטה גרם לה למצמץ ולהתיישב. היא צדקה, משהו אכן העיר אותה משנתה. ואז הגיעו הקולות.
"פשוט זונה! הזהירו אותי לגבייך ולא הקשבתי. אני מטומטם."
חום פשט בלחייה כאשר אצבעותיה נסגרו על שמיכתה והיא הצטערה על ששמעה את המילים. אומנם הייתה צעירה והיו הרבה דברים שלא ידעה, אבל אפילו בגילה ידעה מה היא זונה. היא גם ידעה היטב שאימה לא זונה ושזה היה דבר לא מנומס לומר למישהי, בייחוד למישהי שאתה אוהב.
היא אימצה את אוזניה, אבל התגובה של קת'רין הייתה חרישית מכדי שתוכל לשמוע. יהיו אשר יהיו הדברים שאמרה, הם נבלעו בצעקתו של ג'ון.
"אני רוצה שתסתלקי מכאן! את חושבת שתסתדרי בלעדיי אחרי כל מה שעשיתי בשבילך? בהצלחה עם זה."
הם עדיין צעקו כאשר דלת החדר של קרינה נפתחה. אַילה נכנסה. "אוי, הם העירו גם אותך?" שאלה.
"כמה זמן הם כבר רבים ככה?" שאלה וזזה מעט כדי לפנות לאחותה מקום מתחת לשמיכה.
"את יודעת איך מבוגרים מתנהגים לפעמים."
היא טפחה על רגלה כאילו היא לא דאגה כלל. כאילו לא שמעה את אותן המילים שקרינה שמעה. "אבל למה הם רבים?" היא לחצה, מנסה לראות את פניה של אַילה בחושך.
"הם... זה מה שזוגות נשואים עושים," אמרה וניסתה לחשוב על דרך טובה יותר לנסח את מה שעמדה להגיד. "תביני כשתהיי מבוגרת."
קרינה לא הייתה בטוחה בזה. היא קיוותה שאם תתחתן, האיש שתאהב לעולם לא ידבר אליה ככה. היא קיוותה שהוא יהיה יותר כמו הגברים שעליהם קראה בספרים, גברים שמחייכים בחמימות ואומרים מילים יפות. "את חושבת שזה..."
פיצוץ קרע את אוויר הלילה. קרינה קפצה ועיניה נפערו כאשר העבירה את מבטה מאַילה אל הדלת. היא לא חשבה ששמעה אי פעם צליל דומה לזה והוא לא הגיע מלמטה, אפילו שהייתה בטוחה ששמעה את הדלת נפתחת ונטרקת רגעים ספורים קודם לכן. לפני שיכלה לחשוב על מה שהיא עושה, הורידה את רגליה אל הרצפה והחלה לחפש את החלוק שלה.
"קרינה, אני חושבת שמוטב שנישאר כאן," לחשה אַילה, אבל משהו בקולה של אחותה גרם לקרינה לחשוב שהיא מודאגת.
"אנחנו צריכות לפחות לבדוק מה קרה, לא?" שאלה וכבר תכננה לעשות זאת, גם אם אַילה לא תצטרף. "מה אם אימא נפצעה?"
אַילה השמיעה נהמה מלאת פקפוק. קרינה הבינה למה אַילה חשבה כך. לאימן היה חוסן נפשי רב והיא לא נהגה להיקלע למצבים שלא ידעה איך לצאת מהם. בכל זאת קרינה לא יכלה להתנער מההרגשה שתקפה אותה. פחד מסוים שגרם מחנק בגרונה וגרם לליבה להחסיר פעימה.
"קרינה, חכי."
לפני שאַילה תוכל לשכנע אותה לא לעשות את זה, קרינה החליקה לנעלי הבית שלה ויצאה מחדרה ואז ירדה במדרגות במהירות ובשקט. היא הגיעה לקומה התחתונה והתקרבה אל המטבח. ליבה עמד לפרוץ מתוך חזהּ ובכל זאת המשיכה. היא לא יכלה להרשות לפחד לעצור אותה, גם אם הקפיא את עצמותיה.
קרינה הושיטה את ידה אל הידית העגולה של הדלת, סובבה אותה קלות ודחפה. אוויר קר תקף אותה ברגע שיצאה מהבית וצינה עברה בגופה. בהתחלה ראתה רק לבן. עצים על ענפיהם העירומים ואדמה. שכבה עבה של שלג כיסתה הכול.
בשיניים נוקשות, צעדה קדימה צעד ואז אחד נוסף. נעלי הבית שלה נרטבו והיא איבדה תחושה באצבעות. כמעט הייתה מוכנה להאמין שאין מה לראות ושהיא יצאה בלי סיבה, עד שראתה את הגוון האדום והבוטה שנקווה והתקרש בשלג. ניחוח חריף, דומה לזה של נחושת, גדש את אפה וגרם לה מחנק.
"קרינה, מה את..."
היא הרימה את מבטה ולא יכלה לענות כאשר מצאה את אימה עומדת כמה מטרים ממנה, עיניה פעורות והיא נראית מבוהלת כאילו לא ציפתה לראות אותה שם. עם זאת, לא נראתה מוטרדת כלל מהעובדה שאחזה ברובה.
קרינה לא יכלה להסיר ממנו את עיניה. היא ראתה רובים בסרטים, אבל אף פעם לא במציאות עד לרגע זה, ובכלל לא ידעה שלאימה יש רובה ושהיא יודעת איך להשתמש בו.
בהלה פשטה בעורקיה ומבטה נמשך למטה, אל הגופה שלרגליה של אימה.
ג'ון שכב ללא תנועה, זרועותיו תחובות מתחת לגופו ופניו מופנות מטה, אבל לא היה אפשר לפספס את הכתם הכהה על חולצת הכפתורים שלו. היא ספרה את נשימותיה כשציפתה שיקום על רגליו בכל רגע, אבל ככל שהזמן חלף והוא המשיך לשכב בדיוק באותה הנקודה, הרגישה שהלב שלה שוקע בחזהּ.
"הוא עמד לפגוע בי, קרינה," אמרה קת'רין, "אף פעם לא ראיתי אותו נוהג כך בעבר."
היא ניסתה להתקרב אליה, אבל קרינה נרתעה בלי לדעת למה. לא נראה שהפעולה ציערה את קת'רין. היא שמטה את הרובה והרימה את ידיה.
"הוא עמד לפגוע בי," הדגישה והצביעה אל פניה.
קרינה הרימה את מבטה מגופתו של ג'ון והביטה באימה. לראשונה בחייה ראתה את אימה במצב כזה רעוע. שערה היה סתור, האודם שלה היה מרוח והמסקרה נזלה מעיניה, אבל מה שלכד את תשומת ליבה של קרינה הייתה החבורה שהחלה להיווצר על פניה. מבטה של קת'רין היה קשוח, אף שעיניה הביעו תחינה.
"לא יכולתי לתת לו לפגוע בי, קרינה. מה אם היה מנסה לפגוע בך או באַילה? לא יכולתי לאפשר לו לפגוע בכן. פשוט לא יכולתי."
"מה קרה?" שאלה אַילה שהופיעה בדלת, מבטה ההמום מרצד בין שתיהן. קרינה לא הצליחה למצוא מילים כדי לענות לה, להסביר מה קרה או מה ראתה.
"את מבינה, נכון?" שאלה קת'רין ותפסה בכפות ידיה, "תגידי לי שאת מבינה שהייתי חייבת לעשות את זה."
היא לא. לא באמת. היא לא הבינה שום דבר, אבל קת'רין לא הייתה מוכנה לקבל את השתיקה שלה.
"הוא רצה לשלוט בנו כי הכסף היה שלו," אמרה. הנימה הרגועה והמוקפדת שנהגה לדבר בה שבה אל קולה. "תביני כשתהיי מבוגרת יותר, אבל הצלתי אותנו. הצלתי אותנו מאדם רע מאוד."
קרינה, שהבינה שקת'רין לא תשחרר אותה עד שתיתן לה איזשהו מענה, הנהנה. היא כמעט פלטה אנחת רווחה כאשר קת'רין שחררה אותה מאחיזתה והתרחקה מעט.
אַילה לקחה את מקומה, וכמו שתמיד עשתה כאשר אפפה אותן אווירה של חוסר ודאות, לקחה את ידה של קרינה בשלה והחזיקה אותה חזק. ככל הנראה ידעה עד כמה הפעולה הייתה מנחמת.
"תקשיבו לי, בנות," אמרה קת'רין שנראה שהתעשתה, "אנחנו צריכות לטפל בעניין הזה, אתן מבינות? רק שלושתנו. ואתן לעולם לא תספרו לאף נפש חיה מה קרה כאן."
"כן, אימא," הסכימה אַילה מייד. בלי להסס.
קרינה, שהתבוננה שוב בג'ון השכוב על הקרקע, עדיין זכרה איך חייך אליה לפני שנכנסה לבית בתחילת היום. האופן שבו נראה באמת שמח לראות אותה. היא ניסתה לדמיין את ג'ון עושה את הדברים האיומים שקת'רין טענה שעשה. היא הכריחה את עצמה להסיט את מבטה ולהתעלם מהדמעות שמילאו את עיניה. היא הצטערה על כך שהקור שאפף אותן לא יכול להקפיא את הדמעות.
"קרינה!"
הקריאה החדה של קת'רין גרמה לה לנתר ומבטה התרומם ומצא את עיניה נעוצות בה.
"שאלתי אם את מבינה."
"כן," אמרה אחרי רגע ממושך, "אני מבינה."
והיא באמת הבינה.
קרינה למדה מהר מאוד שיש דברים שמוטב שלא ייאמרו.
