הקדמה
״והנה זה קרה לנו. התנסינו ועמדנו בכך למרבה החישול והחוסן…. לא נותר לנו אלא לצאת שוב הרחובה, כמימים ימימה, בפולובר ארגמני ובפסיעות חלושות, צופים אל עתיד טוב יותר, שהרי גרוע מזה לא ייתכן״
(עלי מוהר, 20.3.87)
כשהתיישבנו, לרגל שנת המאה להפועל תל אביב, להפיק ספר ובו ממיטב טורי ״בשער״ של עלי מוהר, היה זה בעיצומו של המאבק הציבורי סביב שינוי שיטת המשטר. חשבנו אז שכבר ראינו הכל. למול הפגנות ענק של מאות אלפים מדי שבוע בשבוע שכמותן לא נראו, לא ניתן היה להעלות על הדעת מה עוד כבר יכול לקרות ב-2023. האם עלי מוהר, זה שבדמיונו הייתה הארץ מקום שבו ״יש כורמים ויש יוגבים, ארץ של רועים״, זה שהבטיח ש״גם הנגב עוד יהיה פורח״, האם יכול היה להכיל את מה שחווינו בשבעה באוקטובר?
עלי, שהלך לעולמו בטרם עת ב-30 בנובמבר 2006, טרם מלאו לו 58, היה גיבור תרבות עברי אותנטי. משורר, פזמונאי ועיתונאי, שיצירתו המקיפה נוכחת לכל אורך ״הרפתקת חיינו״. אין בוגר של מערכת החינוך הממלכתית ששיריו של עלי אינם מעטפת ילדותו. מדי אחד בספטמבר מבטיחים שידורי הרדיו ש״גם אם אלך בגיא צלמוות/ הן לא אירא/... כל עוד הכל מתחיל פה שוב מהתחלה״ וכמעט בכל מסיבת סיום בית ספרית נשבעים הבוגרים ש״כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת/ משהו בך יאמר לך המשך בדרכך״.
עלי מוהר היה גם אוהד הספורט האולטימטיבי, מי שבכתיבתו המגוונת עשה את מה שכולנו ורבים אחרים, חקייניו המתיימרים, מנסים ללא הצלחה יתרה לעשות מאז: לבטא את אהבתנו הבלתי מתפשרת לכל מה שאנחנו אוהבים: לארץ הזו, לתל אביב, לילדינו ולהפועל שלנו. והכל בהומור שכשם שהוא דק, כך הוא חד ובשפה שכשם שהיא קולחת, כך היא עשירה, צבעונית וכל כך מדויקת. בלשון המעטה, סגי נהור ואבסורד, הצליח עלי להביא לשיאים חדשים של אופטימיות את הפסימיות הטבועה בכל אחת ואחד מאיתנו — ישראלים שחוו הכל ואוהדי הפועל העולים מדי שבוע במדרגות האיצטדיון.
אך ללא ספק השורה האופטימית ביותר שהוציא עלי מוהר מתחת ידיו התחילה כנראה כבדיחה חד פעמית בטור ״בשער״ שפורסם בעיתון ״העיר״ ב-28 באוגוסט 1998. אז הבטיח עלי כי ״השנה נמסור כאן מדי שבוע תחזית מקצועית מוסמכת, שתשקלל את כל הנתונים ותביא לכם כבר ביום ו' את תוצאות משחקי השדים האדומים מתל אביב וממנצ'סטר, על פי הערכתם של מומחי 'בשער' כמובן״. התחזית — ״נפרק אותם!״ — חזרה על עצמה מדי שבוע, והמשיכה להופיע בתחתית הטור כמעט עד הטור האחרון. חודש ימים לפני פטירתו, בטור שהתפרסם ב-27 באוקטובר 2006 כתב עלי: ״תחזית הפועל תל אביב — מכבי תל אביב: נפרק אותם! וזאת מתוקף שגיבותנו ההיסטורית״.
עלי מוהר התנהל ב״נעלי הוגה״, כפי שהעיד על עצמו. ״כשהערב שוב צונח, את העיר עוטף״, כתב, ״קל להתפלסף״. בעולמו של עלי, תל אביב נדמתה לפריז, והפועל תל אביב למנצ'סטר יונייטד. בעיניו הכחולות והיצירתיות, ובעיקר בעיני דמיונו, הייתה הפועל תל אביב ״אחרי הכל, ולמרות כל כישלונותיה, כה שגיבה, כה מוחצנית ואימתנית, וכה אדירה ורבת תהילה, עד שפשוט תענוג לאהוד אותה. שגיבותה זו של הפועל היא אחד המסתורים הגדולים בדברי ימי הספורט בישראל״.
דברי הקילוסין חסרי הפרופורציות האלה לא נבעו מניתוק של עלי ממציאות הספורט הישראלי בכלל או זו של הפועל בפרט. דווקא משום מודעותו העמוקה לחיים עצמם, העולם הדמיוני שאליו הפלגנו עמו מדי יום ששי, היה מפלט מרגש מהיומיום העגמומי. לפעמים מזג האוויר היה יותר חשוב מהמשחק עצמו, לפעמים תסרוקות השחקנים, ולפעמים בעיטת הפתיחה החגיגית של ראש העיר הרשימה יותר מהפנדל שהוחמץ. הפער הזה שבין חיינו האפרוריים וחיינו הממשיים, המאפשר לנו לצחוק על עצמנו, אבל בכל זאת לקוות לנצח בדרבי, הוא שתרם במידה רבה לכך שכתיבתו של עלי הפכה ל״קאלט״.
טורי הספורט של עלי החלו להופיע ב-1969 כטור מזדמן בעיתון ״דבר״. כבר בטור הראשון, שהוקדש לעלייתה של נבחרת ישראל בכדורגל למשחקי גביע העולם במקסיקו, בחר עלי, במקום לחגוג את ההישג, דווקא לקונן עליו. ״אנחנו במקסיקו״, כתב. ״הנזק לספורט הישראלי, למורל הציבור בארץ, למדיניות החוץ — מובטח״. לא רק ש״הכישלון יתואר כצירוף קטלני של אסון טבע... הגרלה בוגדנית... וכדור מרובע״ אלא שגם צופה הטלוויזיה הישראלי ״יצטרך לראות את נבחרת ישראל לפחות בשלושה משחקים! וזאת על חשבון נבחרות אחרות שלמרות ששחקניהן אינם יהודים, הם יודעים לשחק״.
בשנות ה-70 הוליד עלי את שלושת המתריעים בשער, פולמוסאי, בר קולמוסא, וכמובן פול רנייה חבוש הקסקט, חבריו הדמיוניים ליציע ולשיחות ארוכות על כדורגל ועל החיים. ב-1980 עברו יחד עמו לעיתון ״העיר״ של רשת שוקן. שם הוכתר הטור בשמו, ״בשער״, והתפרסם, מדי שבוע, לצד טור נוסף (שהצטרף ב-1984), ״מהנעשה בעירנו״, על עירו האהובה תל־אביב. לאורך 36 שנות הטורים האלה ידעה הפועל עליות ומורדות. אליפויות, לצד ירידת ליגה, נצחונות בדרבי לצד תבוסות כואבות. בתוך כל אלה ניווט עלי ביד אמן בשפה הייחודית שיצר עבור בני שבטו. ״זהו שבטי, אשר אליו אני רוצה להשתייך״, כתב ב-1987, ״מתוך מחאה בריאה כנגד האוניפורמיות העוטפת את עולמנו; השתייכותי לשבט השדים האדומים מבליטה את ייחודי״.
בדברי הימים זכתה הפועל שכמה מיוצריה הגדולים של התרבות העברית יימנו עם אוהדיה, יכתבו אודותיה או יזכירו אותם בשיריהם. עלי שיתף פעולה עם כמה מהם ביצירות שהוקדשו לה וחרגו מעבר ל״בשער״. כך, ״השדים האדומים״ שנכתב ללחנו של יצחק קלפטר ז״ל שגם שר, כדי לעודד את רוחם של האוהדים השפופים בראשית שנות ה-80, הפך לשיר האליפות ב-1981 כאשר לשירה הצטרפו יגאל בשן ז״ל וחנן יובל. עם חברו הטוב אריק איינשטיין ז״ל שיתף פעולה בהנצחת העובדה ש״החולצה האדומה היא לא מציאה״. ״גם כשהלך לכדורגל״, סיפרו איינשטיין ומוהר על ילד אחד שובב, אולי בן דמותם, ״הוא לא חיפש לו רק ניצחון/ ובהתלהבות של עגל/ ויתר על שקט וביטחון/ ועד היום הוא עם הדגל/ ועם הצבע הלא נכון״.
אך טבעי הוא לפיכך שיובל המאה להפועל שלנו יונצח גם באוסף המקיף הזה שאליו קובצו למעלה מ-300 מבין כ-1500 טורי ״בשער״. בחרנו לארגן אותם בתשעה שערים, המאפיינים לטעמנו את התימות השזורות לאורך קרוב ל-30 שנות הטור: החברים של עלי (הלוא הם פולמוסאי, בר קולמוסא ופול רנייה), אהבת ספורט בכלל, ואהבת קבוצת הכדורגל, מנצ'סטר יונייטד וקבוצת הכדורסל בפרט, הדרבי (שהוא מעל הכל), כוכבי הקבוצה לדורותיהם, מכתבים דמיוניים לדמויות ספורטיביות, וטורים שנכתבו כשירים. פנינו לחברים, אוהדים ומוקירי זכרו המיטיבים לכתוב, לשתף אותנו בחוויית העלי שלהם, ושילבנו טורי אורח אלה בין השערים השונים.
למבוגרים שבינינו, יש הרבה נוסטלגיה בין השורות, ולצעירים — הזדמנות להתחבר להיסטוריה של הקבוצה ״הכי שגיבה, כבירה, אדומה, אדירה, דורסנית, מוחצת, התקפית, ושוב פעם שגיבה, במאה העשרים, במילניום, במילניום הקודם, ובזה שלפני הקודם״.
רצה הגורל, ובין השקת היוזמה, גיוס הכספים המלהיב, קריאת הטורים המרגשת, הבחירה בטורים המתאימים ביותר ובאהובים ביותר, אירגון הטורים והליכי ההפקה המורכבים, השתנתה הארץ שלנו ללא הכר, קרה לנו אסון נורא. ״בין היום הזה שלנו, לבין האתמול והשלשום נתמוטטו כל הגשרים״, כפי שכתב שטפן צווייג. כששורות אלה נכתבות חסר בקרבנו ולו אוהד אחד אופטימי אך ריאלי, לירי כמו גם ציני, מציאותי אבל בנוי גם לחלום, שיעזור לנו להתעורר מהסיוט.
אילו היה עלי מוהר חי איתנו כיום בישראל שאחרי השבעה באוקטובר, ברור לכולנו מה הייתה תחזיתו.
אושריאל בן עמרם
אמיר דורון
אמיר יגל
אביעד צוק
עמית שכטר
אצטדיון הפועל ע״ש האחים בלומפילד
שנת המאה להפועל תל אביב
העיקר זה הרומנטיקה: ראיון עם ניק הורנבי
איתי גודר
בשנה החולפת ניק הורנבי "Got my mojo back", כפי שהוא אומר זאת בשעה שחיוך מאוזן לאוזן נמתח על פניו. אחרי תקופה ארוכה ("באופן מוצהר לפחות חמש שנים, אבל עמוק בפנים הניתוק שלי מהמשחק התחיל עוד הרבה קודם") שבה בחר להדיר את רגליו מאצטדיון האמירויות וכפה על עצמו גלות מרצון ממשחקיה של ארסנל, הוא החליט ("כנראה בעקבות חולשה של רגע") לחזור לזה. "ערב אחד הבנים שלי חזרו הביתה ולא הפסיקו להתפעל מהמאמן החדש, מיקל ארטטה", הוא משחזר. "כמובן שזכרתי אותו. הוא שיחק אצלנו מספר עונות כקשר בעשור הקודם. בכל מקרה, משהו בניגון של השם הזה, 'ארטטה', הזכיר לי נשכחות ויצר רוגע מסוים ואפילו שלווה פנימית. רגע אחר כך כבר גלשתי שוב למדור הספורט של הגארדיאן'".
באופן לא מפתיע, שנות ההתנזרות ממעקב אובססיבי אחרי ארסנל עשו רק טוב לקריירה של הסופר והתסריטאי האנגלי שהפך, עוד בחייו, לאגדה: ספריו של הורנבי (ביניהם שתורגמו לעברית: "נאמנות גבוהה", "על הילד", "ארוכה הדרך למטה", "התרסקות", "מצחיקונת" ו"ג'ולייט, הגרסה העירומה") נמכרו בלמעלה מחמישה מיליון עותקים ברחבי העולם. בשנים 2009 ("לחנך את ג'ני") ו-2016 ("ברוקלין") הוא היה מועמד פעמיים לפרס האוסקר עבור התסריט המעובד הטוב ביותר.
עבודתו של הורנבי, הנוגעת לעיתים קרובות בממשק שבין ספורט, מוזיקה וטבעם האובססיבי וחסר התכלית של גיבוריו, קיבלה לפתע ביטוי ממשי בחייו שלו. הורנבי מודה בעצמו שקורותיה של העונה החולפת, 2022/23, היו יכולות להשתלב היטב בתיאור העולם הפנימי של אחד מגיבורי ספריו. הסינופסיס: אוהד כדורגל, עמוק בתוך גיל העמידה, מוצא את עצמו מאוהב ("כנערה מתבגרת ממש") במאמן קבוצתו האהובה.
כמעט לכל אורך השנה שעברה הוליכה ארסנל שלו את טבלת הפרמייר ליג באנגליה. לקראת מחזורי הסיום היא איבדה את המקום הראשון למנצ'סטר סיטי, הפסידה את האליפות ונאלצה להסתפק בסגנות. "אבל זו היתה עונה מופלאה. לא פחות", הוא מדגיש מיד. "אני לא מדבר רק על תצוגות הכדורגל, שחלקן היו מדהימות ממש, או על העובדה שבשנה הקרובה נשחק שוב בליגת האלופות. אני חושב שדווקא בעידן המוזר הזה, שבו המשחק שאהבנו הופך להיות חלק מהדבר המתועב שנקרא 'הזרם המרכזי', ארטטה הצליח לעורר מחדש את התשוקה ולהחזיר את הקסם והרומנטיקה לכדורגל. על זה אהיה אסיר תודה לו לנצח".
הספר האחרון שלך פורסם לפני שלוש שנים. אתה בעצמך מודה שבחודשים האחרונים עיקר זמנך מושקע בשיחות במרשתת עם אוהדים שונים אודות המערכים הטקטיים של ארטטה ועל הסיכויים של ארסנל לשוב ולזכות באליפות אחרי כמעט עשרים שנה. האם יכול להיות שהעניין המחודש שלך בכדורגל פוגע בעבודה הספרותית שלך?
"לגמרי. אבל למי אכפת? זו היתה אחת השנים המאושרות בחיי".
•••
קו אווירי של כ-3,600 ק"מ חוצץ בין תל אביב ללונדון, אך נראה כי השקיעה המענגת בכתבי עלי מוהר לצד ההתרפקות על ספרו של הורנבי מ-1992, "Fever Pitch" (תורגם לעברית כ"קדחת המגרש", שנתיים מאוחר יותר) שכבש מאז מעמד עליון בפנתיאון ספרות הספורט העולמית, צמצמו במשהו את הפער התרבותי שבין אגן הים התיכון הלבנטיני לממלכה המאוחדת.
הורנבי (יליד 1957) ומוהר מעולם לא נפגשו. עם זאת נראה כי גישתם הרעיונית אל החיים בכלל והכתיבה בפרט קרובה עד כדי להתפקע: אצל שניהם ניתן לזהות בנקל התייחסות אל הכדורגל כחוויה רגשית הנעשית לחלק מהותי מן האישיות. רב המכר שחיבר הורנבי - סיפור אוטוביוגרפי החושף פן אוניברסלי - מתאר חיי צעיר בריטי, אוהד ארסנל, המשעבד את חייו הרגשיים לטובת השחקנים הנערצים אליו. העניינים מסתבכים בשעה שאהובה חדשה חודרת לחייו ונאלצת להילחם על מעמדה.
טורי "בשער", שבהם שורר מוהר - משישי לשישי - את הערצתו לכדורגלני הפועל תל אביב (ובראשם משה סיני), לצד אירועי דיומא שאפפו את חיי הכותב ועירו, הם בעלי איכויות ספרותיות מובהקות. "למרות שעלי מוהר היה מבוגר ממני בתשע שנים, אני חושב שהסביבה התרבותית שבה התבגרנו היתה די דומה", אומר הורנבי. "יש לי תיאוריה שלפיה כדורגל ומוזיקה הפכו להיות מרכיב מהותי בחיים של כל מי שנולד החל משלהי שנות הארבעים ועד לתחילת שנות השבעים. לשמחתנו רק ברי מזל בודדים הבחינו בכך ולא יכלו להימנע מלהקדיש את חייהם לכתיבה על השילוב בין השניים".
זה נשמע כמו שילוב טבעי לחלוטין.
"אולי כיום, אבל זה לא היה כך בעבר. בתקופה ההיא החיבור בין כדורגל ומוזיקה היה טבעי כי המשחק ורוקנ'רול לא היו חלק מהמיינסטרים. בשנים שאני התחלתי לאהוד כדורגל, לא היו כמעט שידורים בטלוויזיה. Match of the day שודרה בשעות הערב של יום שבת והיתה תוכנית נוספת ביום ראשון אחר הצהריים. בתור אוהד כדורגל, אם רצית לראות את הקבוצה שלך, היית חייב להגיע למגרש. כדורגל ומוזיקה פשוט השתלבו זה בזה. נתקלתי בזה גם אצל כותבים רבים מרחבי העולם. בשנות השבעים, להקות כמו The Who, Led Zepplin וה-Rolling Stones היו עדיין גדולות מאוד. כאשר הייתי בן 15 הפאנק צמח לפתע. באותה העת, כדורגל ומוזיקת רוק היו שפות סודיות. אני חושב שבגלל זה היא הצליחה ללכד סביבה כל כך הרבה כותבים ממקומות שונים בעולם".
איך נוצר החיבור לכתיבה?
"אני חושב שזה הגיע מתוך תחושה אדירה של מחסור: כמעט ולא כתבו אז על כדורגל ומוזיקה. אני לא מדבר עכשיו על כתיבה במשלב גבוה, או תיאוריות חברתיות שניתן להקביל אותן לתרבות הפופולארית. כמעט ולא היו ידיעות בעיתון בנושאי ספורט. בקיץ בכלל לא היה כלום. לכן כשהגיעו מגזינים כמו When Saturday Comes ו-NME שהתייחסו בכבוד לכדורגל ומוזיקה, לא היתה לך ברירה: הרגשת צורך עז להשתלב בזה. במיוחד אחרי שהובהר סופית כי כישורי הכדורגל ונגינת הגיטרה שלך, אינם עומדים בסטנדרטים".
מצד שני, ספרות הספורט של אותן שנים היתה די משעממת, לא?
"וואו. זה היה נורא. החוויה האישית, של האוהד, כמעט ולא היתה קיימת. אני זוכר שכאשר התחלתי לעבוד על הספר, בשלהי שנות השמונים, חשבתי שרוב ספרי הכדורגל שהודפסו עד אז היו מאוד טיפשיים. ברובם הגדול אלה היו ביוגרפיות של כדורגלנים שנכתבו באופן רע מאוד על ידי סופר צללים".
אני מניח שזה היה די מורכב למכור את הרעיון שלך להוצאת ספרים.
"לגמרי. הגישה אצל המוציאים לאור היתה: אם אותם סיפורים אישיים של שחקני עבר אינם הופכים לרבי מכר, הרי די ברור שספר שאפתני יותר, יהיה בוודאי הרבה פחות פופולארי. בכלל, לא נראה לי שהוצאות הספרים העריכו יותר מדי את אוהדי הספורט באותם ימים".
למה אתה מתכוון?
"שלחתי את כתב היד לעשרות הוצאות לאור. אלה שטרחו לחזור אליי, הגיבו בשלילה גורפת. התפיסה הגורפת, לפחות באנגליה — ואני יודע שזה קרה גם באזורים נוספים ברחבי העולם, היתה שהאינטליגנציה של אוהדי כדורגל היא בערך כמו זו של הבבון המצוי. אבל אני ידעתי היטב שזה פשוט לא נכון. החברים שלי מאותן שנים, אלה שאהבו את המשחק והתעניינו בו לעומק, החזיקו גם בתואר אקדמי ונהנו מקולנוע ומוזיקה. זה היה הפיץ' שלי להוצאה שבסופו של דבר החליטה להדפיס את הספר: בכל מועדון באנגליה יש קבוצת אנשים שפויה, בעלי מקצועות הוגנים, שפשוט מכרו את נשמתם לכדורגל. את מה שאני מרגיש כלפי ארסנל, הם מרגישים כלפי אברטון, ווסט ברומיץ' ואסטון וילה".
•••
במאמר שכתב למגזין "צלול" בינואר 1999 ניסה מוהר לדייק את חוויית הכדורגל האולטימטיבית: "דבר מדהים התגלה לי במסעותיי לאצטדיוני הנֵכר הגדולים. לבו של כל אצטדיון, ויהיה גדול או קטן, אלמותי או אלמוני, הוא תמיד כר דשא ירוק־עד, שאנן־שיא, מופז שמש אחר צהריים נצחית, מנצחת, ממש כמו זו שסירבה לשקוע על משחקי אחר הצהריים האינסופיים של ילדותנו. בכל מקום, בכל אצטדיון, ההתרגשות שגואה למראהו היא תמיד אותה התרגשות".
הורנבי מקשיב לדברים ומהנהן מבעד למצלמת הזום. "אתה מספר שעלי מוהר נפטר בשנת 2006. זה קרה סמוך לזמן שבו הרגשתי שהמשחק שאהבנו משתנה לי מול העיניים. מסקרן אותי לדעת מה הוא היה חושב על הכדורגל כיום".
היית מסוגל לכתוב כיום את ״קדחת המגרש״?
"אין סיכוי. ולא רק בגלל שאני כבר אדם אחר. אין ספק שרמת הכדורגל השתפרה פלאים. הכדורגלנים כיום הם אתלטיים ברמה גבוהה והביצועים על המגרש הם לא פחות ממדהימים, אבל משהו בתמימות של המשחק אבד לנצח. אתה צריך להבין שכאשר אני הייתי צעיר, המוכר בחנות המזכרות של ארסנל, היה שוער עבר של המועדון. האם אתה יכול לדמיין מצב כזה כיום? הכדורגל והמוזיקה נטמעו כל כך בחיי היום יום, שהריגוש מהם נשחק כמעט לחלוטין. אני מתגעגע לימים שבהם, ערב תחילת העונה, לא היה לך מושג מי צפוי לזכות באליפות. אתה עוד זוכר את זה? היום אני מניח שנצליח לנחש בסבירות גבוהה מי הן שש הקבוצות שיתחרו על התואר. זה כבר פחות מרגש. לפעמים אני חושב שהכדורגל שאהבנו מת לפני כעשור וחצי".
עד שהגיע ארטטה.
"נשמע כמו שם של ספר, לא?".
*המראיין, הוא עיתונאי ספורט ב"הארץ" ובכתבי עת באירופה, בעל תואר ראשון בהצטיינות (יתרה) מטעם הפקולטה הגבוהה של "מהנעשה בעירנו" ניק הורנבי הוא עיתונאי וסופר בריטי, מחבר רבי מכר שעובדו לסרטים ואוהד שרוף של ארסנל. אף אחד לא מושלם
