האוטובוס


המסע. אגדת התינוק שנעזב והזאבה המניקה. האימפריות הראשונות. הכוזרים.


התפתחותם של הטורקים מתאפיינת בתנועה אחת גדולה וממושכת מהמקורות במונגוליה ״עד שערי וינה״, כפי שההיסטוריוגרפיה הטורקית נוהגת לכנות את הגעת הצבא העותומאני עד וינה במאה ה-16. המסע החל במאה ה-6, נמשך כאלף שנים, ונעצר במרחק של אלפי קילומטרים מנקודת ההתחלה. היסטוריון אמריקאי דימה את התופעה לנסיעה ארוכה באוטובוס חוצה יבשות:


״פעם אמרתי לחבר טורקי, ספק מתבדח, שכל התופעה כולה שנקראת ״טורקיוּת״ דומה לאוטובוס שחוצה את אסיה לרוחבה, מהמזרח למערב. הנסיעה נמשכה זמן רב ובדרך היו עצירות. בכל תחנה אנשים ירדו ועלו, פרקו והעמיסו כבוּדה. רבים מהנוסעים כלל לא קבעו יעד לנסיעתם. לא מעטים התכוונו לנסוע רק מרחק קצר. המחשבה שהמאחד אותם חשובה מן המפריד, מן הסתם, כלל לא חלפה במוחם. מפעם לפעם האוטובוס התקלקל, והיה צורך לתקן אותו בעזרת חלקים שהיו זמינים במקום. כשהרכב הגיע לטורקיה, התחנה האחרונה, כבר לא ניתן היה לדעת אילו מהנוסעים התמידו בנסיעה לכל אורכה, ואילו חפצים שרדו את המסע.״


התחנות שבהן ירדו נוסעים הפכו למדינות טורקיות, שמתקיימות עד היום לאורך מסלול ההתקדמות — מגבול סין ועד חופי הים האייגאי. המסע לא נעצר. גם בימינו מוקמות קהילות טורקיות, הפעם בדמות של איי פועלים זרים ברחבי העולם.


על מקורותיהם של הטורקים אנו לומדים ממסמכים סיניים. הסינים מספרים על שבט טוּקוּאֶה (או טוז’ואה) — שמם של הטורקים בשפתם — ומצרפים לסיפורם את אגדת מוצאם. המוטיב המרכזי באגדה הוא תינוק שניצל מסכנת מוות בידי אויב והופך למנהיג עמו — כמו מלך אכּד, כמו משה רבנו, וכמו התאומים רוֹמוּלוּס ורֶמוּס, אבות האומה הרומית. האגדה מספרת על תינוק שניצל הודות לזאבה אפורה, לאחר שהאויב קטע את רגליו והשליך אותו לביצה. הזאבה הניקה את התינוק וגידלה אותו. הניצול הזדווג עם הזאבה, והיא הרתה. היא הסתתרה במערה והולידה עשרה בנים. כל אחד מהם בחר לעצמו זהות. אחד מהם אימץ את השם אָשׁינָה או אָסֶנָה, והפך למנהיג אחיו. הוא עיצב דגל ובמרכזו ציור של ראש זאב. כך יצאה הקבוצה לדרכה ההיסטורית. (סמל התנועה הלאומנית הטורקית הקיצונית ״הזאבים האפורים״,Bozkurtlar, הוא דגל כחול ובמרכזו סהר וזאבה.)


הטורקים הופיעו בזירה הפוליטית במאה ה-6. המקור הסיני הקדום ביותר המזכיר את הטורקים מתוארך לשנת 439. המקור מספר שהם חיו במדינת רוּראן, שהייתה ממוקמת בין מונגוליה לסין, ועסקו ביצירת כלי ברזל. בשנת 552 התפרקה רוראן, והטורקים תפסו את השלטון.


הטורקים היו תמיד עם עצמאי, קנאי לחירותו (כפי שמעיד ההמנון הטורקי: ״עוד לא נולד המטורף שינסה לכבול אותי בשלשלאות״). גם כאשר נוצחו, לא ויתרו. הם התפלגו, וכל פלג הקים ממלכה חדשה. את הממלכה הראשונה, ממלכת Köktürk — ובטורקית מודרנית Göktürk — ייסד מנהיג בשם בוּמין בעמק אוֹרְחוֹן שבמונגוליה. המילה ״kök״ פירושה ״כחול״, ״שמיים״ (בטורקית מודרנית: gök). בפולקלור הטורקי הקדום הצבע הכחול היה מזוהה עם כיוון מזרח. לפיכך, פירוש שמה של הממלכה הראשונה הוא ״הממלכה הטורקית המזרחית״. המדינה השתרעה על פני רצועה רחבה שחצתה את אסיה. הישג זה הספיק לטורקים כדי לראות עצמם כ״עם הנבחר של האל״.


איירָן


האימפריה הטורקית הייתה שכנתה של סין בתקופת שושלת טאנְג. מאחר שהשושלת עצמה הייתה ממוצא צפוני, התקיימו קשרים והשפעות הדדיות בין הסינים לטורקים. עוצמת ההשפעה באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שבאזורים הצפוניים של סין הוחלף התה במשקה הטורקי הנפוץ — איירן (ayran).


כעבור כמה עשרות שנים, בשנת 744, התפלגה הממלכה לשני חלקים: מזרח ומערב. בחלק המזרחי קמה ממלכת אוּיְגוּר שהיא כיום מחוז בסין. במרכז אסיה התגבשו שבטים טורקיים שהחלו לנדוד מערבה. הם סגדו לאל שכונה טֶנְגְרִי1 אבל בדרך הם זנחו את דתם הפגאנית והחלו לאמץ את האסלאם.. התהליך נמשך כמה מאות שנים. מתוך הקבוצות הנפרדות נוצרו ישויות גדולות יותר, שחלקן התפתחו למדינות. במקרה אחד, מספר קבוצות התאחדו תחת שלטונה של שושלת אוֹאוּז (Oğuz) והיא המקור שממנו צמחו המנהיגים שהובילו את הטורקים להקמת אימפריות גדולות נוספות — הסלג’וקית והעותומאנית — ולבסוף לרפובליקה הטורקית של ימינו.


הטורקים לא הרבו לכתוב ולכן על שתי הממלכות הראשונות קיים רק מקור טורקי אחד והוא מסתכם בשתי כתובות ה-מהמאה ה-8. זהו טקסט חרוט על שתי אנדרטאות שהציבו הטורקים בעמק אוֹרחוֹן. הטקסט פוֹתח בדבריו של בּילְגֶה קאגאן, ממלכי האימפריה הטורקית השנייה. הוא מתאר את עלייתה ונפילתה של הממלכה הראשונה:


״אני בילגה קאגאן, כמו-אלוהי ועשוי מאל, ישבתי על כס המלוכה בתקופה זו. הקשיבו לדברי מתחילתם ועד סופם... [עמים שונים] בתוך גבולות אלה סרים למרותי. את כל העמים האלה הסדרתי. עכשיו מצבם כלל לא רע... ישבתי במקום הזה ושיקמתי את הקשרים עם העם הסיני. הסינים נותנים לנו את הזהב, את הכסף ואת בדי המשי בלי להערים קשיים. [אחרי שתיאר באריכות את הצלחות אבותיו] ילדיהם היו למלכים. הם, הבנים, ללא ספק, לא נעשו מאותו חומר שממנו נעשו אבותיהם. על כס השלטון עלו מלכים טיפשים, אוויליים. גם מפקדי צבאם היו, מן הסתם, טיפשים ובלתי מוכשרים... מאחר שהסינים הם נכלוליים, מאחר שהם רמאים, מאחר שהם מוליכי שולל, מאחר שזרעו מדון בקרב אחרים, מאחר שהם הסיתו את העם נגד שליטיו — איבד העם הטורקי את המדינה שהוא יסד.״


יש מקום להזכיר כאן בקצרה את הכוזרים, שעליהם נטען מפעם לפעם שהמירו את דתם ליהדות. הכוזרים היו אוסף של שבטים שהשתייכו לאימפריה הטורקית המערבית. במקורות שונים הם מכונים ״טורקים״, ומכאן אפשר להסיק שכך כינו את עצמם. המידע עליהם מועט. גם מחקרים מתקדמים בנושא לא הניבו עד כה ראיות ממשיות לזיקתם לדת משה.


הכול התחיל כאשר מקור ערבי סיפר שמלך הכוזרים ביקש לבחור דת לעמו, והזמין, — מוטיב שרווח בסיפורים דומים — כומר, אימאם ורב כדי לשמוע מהם על אמונתם. קיימות גם איגרות שהוחלפו, לכאורה, בין חסדאי אבן שפרוט (915-970), מלומד יהודי-ספרדי מקוֹרְדוֹבה, לבין ״המלך יוסף״, שליט הכוזרים. על סמך עדויות אלה כתב יהודה הלוי (1141-1075), יליד טוֹלֶדוֹ או טוּדֶלָה, את ספר הכוזרי שבו מתוארות שיחות בין המלך הטורקי לבין נציגי שלוש הדתות. לבסוף, המלך משתכנע, כמובן, שדת משה היא האמינה מכולן, והוא בוחר בה.


הסיפור ממשיך לעורר עניין גם בימינו, אך אין כל הוכחה לאמיתותו. פורסמו בנושא מחקרים רבים לצד כתיבה ספקולטיבית שניסתה לקשור בין הכוזרים ליהדות מזרח אירופה. אחד הראשונים שהעלה טענה זו היה ארנסט רֶנָן, מזרחן צרפתי אנטישמי מן המאה ה-19. מחקרים חדשים פוסלים סופית את הטענה.


הטורקים יוצאים מאסיה


קבלת האסלאם. האימפריה הסלג’וקית. קרב מָנְזיקֶרְט. הטורקים מול קונסטנטינופוליס. נפילת בית סלג’וק. אוסמן וחלומו. עליית בית אוסמן. עוד צעד לקראת חיסולה הסופי של שארית האימפריה הרומית.


השלב המהותי הבא בהתגבשות העם הטורקי התנהל ממזרח לים הכספּי, שבשפות שונות מוכר בשם ״הים הכוזרי״ (בטורקית, Hazar Denizi). קואליציה של שבטים טורקיים התאחדה תחת מנהיג כמו-אגדי בשם אוֹאוּז חאן (Oğuz Han). השושלת הבולטת בקואליציה הזאת הייתה בית סֶלְג’וּק, שנקרא על שמו של מייסד השושלת. לפי השערה אחת, סלג’וק היה קצין בצבא הכוזרי. שמות ילדיו, מיכאיל, איסראיל, יוּנוּס ומוּסא (מיכאל, ישראל, יונה ומשה), מרמזים על היכרות כלשהי עם היהדות. בתקופת התפתחות הממלכה הסלג’וקית חצו הטורקים קו תרבותי קריטי ועברו מעולם פגני-אסייתי של שבטים נודדים או מיושבים למחצה, לעולם מונותאיסטי. בסביבות המאה העשירית הם אימצו את האסלאם, שהייתה הדת השלטת באזור שבו נמצאו באותה עת. יש להניח שהם היו מתקשים לקבל את התורה הנוצרית, המבוססת על בן אנוש שהוא גם אל, קל וחומר את היהדות העמוסה במסה מרתיעה של מצוות. האסלאם, דת כמעט נטולת מצוות, היה שונה מהנצרות בנקודה מהותית — לנצרות לא הייתה מדינה. היא הייתה ״קתולית״, כלומר, כלל-עולמית. כשהאימפריה הרומית קרסה ניסתה הכנסייה להיכנס לריק הפוליטי שנוצר ולהשית גם מרות אדמיניסטרטיבית על עמי אירופה הנוצרים. אלא שלעמים האלה הייתה כבר מסורת פוליטית מסוימת, ולא הייתה להם כל כוונה למסור את השלטון לידי איזו מנהיגות ערטילאית. התחיל מאבק חריף שנמשך מאות שנים בין דת למדינה לגבי השאלה: מי השליט — המלך או האפיפיור?


המלך או האפיפיור?


הדאגה הזאת לא עברה מן העולם הפרוטסטנטי. מועמדותו של ג’ון קנדי הקתולי בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1961 עוררה חשש להתערבות האפיפיור בפוליטיקה הפנימית. (Robert Dallek, An Unfinished Life, NY, Oct. 2013, pp. 231-232). כאשר הנשיא ג’ו באיידן הקתולי העמיד את מועמדותו כעבור 60 שנים, אמנם היה שיח ציבורי סביב היותו קתולי, אבל איש לא העלה חשש ממעורבות האפיפיור בענייניה של ארה״ב (דובר יותר על עמדתו בעניין ההפלות).


לא כן באסלאם. מבשר הדת המוסלמית, הנביא מוחמד, היה גם נביא וגם ראש מדינה. הוא קבע שכל המוסלמים הם אומה אחת, שמאוגדת תחת שלטון פוליטי אחד. כדי להגשים את המטרה תנהל האומה המוסלמית ג’יהאד, מאמץ מתמיד בכל התחומים, כלכלי, חברתי וצבאי, במטרה לכפות את הדת המוסלמית על העולם כולו. בשנת 680 חל קרע היסטורי בין יריבים פוליטיים (רצח החליף הרביעי עלי בקַרְבָּלה), קרע שבעקבותיו נוצר הזרם השיעי כיריב הסוּנים. הסכסוך הזה יעסיק במשך תקופה ארוכה את האימפריה העותומאנית שעתידה לקום. יהיו התקוממויות בין קבוצות שנוטות לשיעה לבין השלטון הסוני. (השנאה ההדדית ממשיכה לרחף באוויר גם במאה ה-21, ורק האינטרס המשותף של העימות מול ישראל יוצר קרבה מסוימת בין חיזבאללה השיעי לחמאס הסוני ובין טורקיה הסונית לאיראן השיעית.)


הסלג’וקים היו בעלי אופי של שבט נודד שנע בסְפָר הטורקי האסייתי ושנמצא כל העת במאבק עם השכן שמעבר לגבול. הם פגשו את דת האסלאם בנדודיהם, והיא נראתה להם מתאימה לאורח החיים החופשי שהם ניהלו, משום שלאסלאם לא היו דרישות דתיות מיוחדות. יתרה מזו, הטורקים העריצו את המוות בקְרב והאסלאם בא וצירף לו תמורה שאי אפשר לסרב לה: גן עדן ומנעמיו. הסלג’וקים המשיכו להתקדם דרומה, השתלטו על איראן וב-1055 כבשו את בגדד ובכך שמו קץ לממלכה העבאסית. בתוך זמן קצר החליפו הסלג’וקים את השלטון באיראן, בעיראק ובחלקים מסוריה. באימפריה שהם בנו הם השאירו את הניהול האדמיניסטרטיבי בידיהם של פקידים פרסיים בעלי מסורת שורשית של ניהול מדינה, שהטורקים היו פחות מנוסים בו. השליטה המדינית-צבאית הייתה בידי המנהיגות השושלתית. (גם בהמשך הדרך, בתקופת האימפריה העותומאנית, הפקידות נותרה נאמנה למסורת הפרסית בשילוב עם דרכי הניהול הטורקיות שהתפתחו עם הזמן.) בשלב זה הם מתחילים להתקרב לגבול האימפריה הרומית-ביזנטית הנוצרית להתנגשות ענקית בין שתי תרבויות מנוגדות.


הסלג’וקים נגסו בהדרגה בשטחיה של הקיסרות הביזנטית. ב-1064 הם חדרו לאזור ארמניה בלי להתקל בהתנגדות מהותית. נפער חור בהגנה הביזנטית. שבטים נודדים התחילו לזרום דרכו. בקוֹנְסְטָנְטינוֹפּוֹליס, בירת הממלכה הביזנטית, נפלה ההחלטה להוציא צבא כדי לעצור את הזליגה. ראשי השלטון זכרו מן הסתם שאת האגף המערבי של האימפריה הרומית באירופה הפיל טפטוף ממושך של שבטים גרמניים.


למסע נגד הטורקים יצא הקיסר רוֹמָנוֹס דיוֹגֶנֶס בראש צבא גדול שכלל גם יחידות זרות ובהן בני שבטים טורקיים נודדים שפעלו לפי האינטרסים הקבוצתיים שלהם. בצבא המטולא הזה כל לאום סר למרות מפקדו הישיר ולא למפקד הביזנטי העליון. אבל לא רק הם: דיוגנס לא היה חזק פוליטית. אנשי השושלת המולכת היו מיריביו הקנאים, והם החזיקו בתפקידי מפתח בכוח שנע עתה מזרחה להתעמת עם הטורקים. גם בראש הכוח הסלג’וקי עמד מנהיג האימפריה אלְפָּארְסְלָן.


שני הצדדים השקיעו זמן רב למצוא אחד את השני בין הרי אנטוליה המזרחית. בשלב מסוים החליט דיוגנס לפצל את כוחו ולשלוח חלק ממנו לתפוס יעד מבוצר באזור שבו, כך שיער, יתחולל הקרב העיקרי. ואולם, כשהכוח הזה, ובראשו יריביו של הקיסר, נתקל בכוח סלג’וקי חזק, מנגנוני הפוליטיקה הפנימית פעלו מיד. היריבים נטשו את המערכה ושבו לבירה בלי לעדכן את הקיסר, בתקווה שהכוח המוחלש, ודיוגנס בראשו, יובס.


זאת לא הייתה הבגידה היחידה. יריביו הפיצו את השמועה שדיוגנס הפסיד בקרב שעוד לא התחיל. כשהידיעה השקרית הגיעה לשכירי החרב הטורקים שבצבא הביזנטי, חלקם ערק מיד והצטרף לבני עמם. גם יחידות זרות אחרות נטשו את שדה הקרב. יחידה טורקית משבט אוֹאוּז, דווקא השבט שממנו צמחו הסלג’וקים, עזבה לאחר שאנשיה לא קיבלו את שכרם במשך זמן רב.


לבסוף, שני הכוחות נפגשו ליד מָנְזיקֶרְט (מָלָזְגירְט היום), מצפון לאגם ואן. הטורקים פתחו בדהירה. הביזנטים יצאו לחסום את ההתקפה, אבל ברגע הקריטי הזה עוד יחידה ביזנטית נטשה את המערכה, משאירה את העורף חשוף לחלוטין. הטורקים איגפו את האויב ותקפו בנקודת התורפה שלו. הקרב הוכרע במהירות. הקיסר נשבה.


זאת הייתה תבוסה ״בממדים סֵיסְמִיים״. זה קרה ב-26 באוגוסט 1071, ״היום הנורא״ בפי הכרוניקאים היוונים. ההיסטוריה שינתה כיוון. הטורקים שוב לא יעזבו את אנטוליה.


אלפארסלן שיחרר את הקיסר. מקורות שונים נותנים סיבות שונות לסיום המוזר הזה, אך הם שותפים לדעה שהסלג’וקים לא היו מעוניינים, בשלב זה, לכבוש את אנטוליה הדלה, אלא תכננו להשתלט על סוריה ומצרים העשירות. מקור אחר אומר שאלפארסלן רצה לאבטח את אגפו הצפוני בעזרתו של קיסר אסיר תודה. הוא שילח את רומנוס דיוגנס לארמונו לאחר שקיבל הבטחה מיריביו הפוליטיים שלא יפגעו בו. כמובן, ההבטחה הופרה. כשדיוגנס הגיע לבירת ממלכתו, מתנגדיו עצרו אותו, עיוורו אותו וכלאו אותו באחד מאיי הנסיכים בים מרמרה, שם מת כעבור כמה חודשים.


בית סלג’וק כבש את איראן, עיראק ואנטוליה אך התפצל בתוך זמן קצר עקב סכסוכים פנימיים. ענף אחד של הסלג’וקים המשיך לשלוט באיראן ובעיראק, וחלקם הקים מדינה באנטוליה — היא ״סולְטָנות רוּם״.


רוּם — רומי — יווני


מבחינתם של הסלג’וקים השטח היה עדיין חלק מהאימפריה הרומית, לכן שמו בטורקית היה רוּם, רומי. השם ״ביזנטי״ הוא מונח היסטוריוגרפי מודרני שהיסטוריונים המאוחרים קבעו אותו כדי להבחין בין האימפריה הרומית הקלאסית ובירתה רומא לבין החלק המזרחי של האימפריה, שהתקיימה סביב קונסטנטינופוליס. מעניין לציין, עם זה, שאפילו הכיבוש הטורקי לא הצליח למחוק את השם רוּם והוא מתקיים עד היום ברמה החברתית. הטורקים ממשיכים לכנות את בני הקהילה היוונית המקומית, צאצאי הביזנטים, בשם ״רוּם״. החלק האירופי של טורקיה עדיין נקרא ״רוּמְאֶלי״, ארץ הרומיים. את היוונים של רפובליקת יוון המודרנית הם מכנים בשם שונה — ״יוּנָנְלי״ (yunanlı), בני יוון, ולא רוּם. שמה של מדינת יוון בטורקית היא יוּנָניסְטָן.


הסלג’וקים הגיעו לשיא כוחם בתחילת המאה ה-13 ואז התחילה ההדרדרות. אחרי כ-150 שנות קיום, האימפריה הוכתה על־ידי המונגולים שגם הם חדרו לאזור (קרב קוֹסֶדָג, 1243). ממלכת רוּם הפסיקה להיות עצמאית ונעלמה בתור ישות פוליטית. השטח התחלק בין כמה וכמה נסיכויות טורקיות קטנות, שבראשם עמד ״סולטאן״ ושלא תמיד חיו בשלום זו עם זו. בתקופה זו אנטוליה נראתה כסוג של ״מערב פרוע״. קרנו של אוֹסְמָן התחילה לעלות דווקא בימי הכאוס האלה.


על שורשיו של אוסמן, שהרחיק עד הקצה המערבי של אנטוליה ושעתיד להקים שושלת שתקרא על שמו — אוֹסְמָנְלֶה בהגייה טורקית, עוּתְ’מנית בהגייה ערבית, עוֹתוֹמָנית בהגייה אירופית — יודעים רק כמה פרטים, חלקם אגדיים. קיים רק שריד אחד שמזכיר את שמו והוא מטבע ללא תאריך ועליו הכתובת ״מוטבע בידי אוסמן בן אֶרְטוּרוּל, תהי מלכותו נצחית.״ היסטוריון טורקי שחי במאה ה-15 בנה את אילן היוחסין של אוסמן והציב את נוח בראשו:


״אוסמן הוא בנו של ארטוגרול שהיה בנו של ... [מונה מספר גדול של דורות] ... שהיה בנו של יפת שהיה בנו של הנביא נוח עליו השלום...״.


מסופר שארטורול יצא מאזור מקורות נהר הפרת עם כמה מאות משפחות לחפש מקום להתיישב בו. החבורה הייתה חלק משבט אוֹאוּז. האנשים האלה נדדו בארמניה ובחלק המזרחי ההררי של אנטוליה, ונעו אל עבר מרכז השטח הסלג’וקי. בדרך הם נתקלו בקרב שבו התעמתו שני כוחות, האחד חלש והשני חזק. ארטוגרול מיד הצטרף לצד החלש בלי לשאול מי נלחם במי, והכריע את הקרב. התברר שבראש הכוח החלש עמד הקיסר הסלג’וקי בכבודו ובעצמו עלה אדין קֶייקוּבָ‎‎ט. כתמורה לעזרה שקיבל הוא העניק לשבט שטח הגובל בים מרמרה.


שלא כמו הערבים שלצד הג’יהאד גם הצטיינו בספרות, אמנות ומדעים, הטורקים עסקו רק במלחמת קודש או ״גאזה״ שפירושו לתקוף, להילחם, להאבק למען הפצת הדת. מי שעוסק בגאזה היה ״גאזי״ וחובתו הייתה להתמיד בג’יהאד.


גאזי


גאזי הוא התואר שמוענק ללוחמים מוסלמים אך, כמעט באופן אקסקלוסיבי, ללוחמים הטורקים. לוחם שחזר מהמלחמה בחיים מכונה ״גאזי״. אין מדובר בהענקה רשמית של התואר אלא דבר שנצמד לשמו של הלוחם באופן טבעי. בעולם המודרני צירוף התואר לא מחייב פעילות ג’יהאדיסטית. לדוגמה, מוסטפה כמאל, מייסד הרפובליקה הטורקית, חילוני מושבע שהצר את צעדיו של האסלאם בארצו, כונה ״גאזי״.


הטורקים תמיד הקדישו את מירב משאביהם ומאמציהם לניהול ״גאזה״ נגד העולם הנוצרי. גם אוסמן, כמו שאר מלכי הממלכה הסלג’וקית, היה יכול להישאר אלמוני — מי זוכר את הממלכות הסלג’וקיות האחרות כמו גָ'נְדָר, גֶרְמיאן או קאראמן? — אילולא יצא לו להיות ממוּקם בדיוק על סיפה של אירופה הנוצרית הפתוחה לפניו.


בתוך מאתיים שנים יבנו צאצאיו של אוסמן, ללא התנגדות משמעותית, נוכחות מאיימת בסְפר המזרחי של אירופה וישליטו את מרותם בכל המרחב הערבי עד תימן וממצרים עד אלג’יריה. אבל, ככל האימפריות שהתרחבו כאילו אין מחר, גם האימפריה הטורקית תעשה את אותה טעות ותביא את עצמה לסיבולת מירבית שממנה אפשר היה רק לרדת. הטורקים יעשו זאת גם מבלי להרגיש כל צורך לפתח את ממלכתם בתחומים אחרים. כשיתעוררו, האירופים יהיו כבר אדוני העולם. הם ימצאו דרך להגיע להודו בלי לחצות שטח מוסלמי, ישתלטו על נתיבי המסחר הימי שהובילו לשדות התבלינים העשירים באסיה ובכיוון ההפוך למכרות הזהב והכסף של אמריקה, יעשו כבשלהם ביַמים של כדור הארץ וימלאו את קופתם.


מקובל לנקוב בתאריך 1299 כמועד ייסודה של הממלכה שממנה תצמח האימפריה העותומנית. אוסמן קבע את בירתו בעיירה קטנה בשם סוֹאוּט (Söğüt), שממוקמת במרחק של מעט יותר מ-200 קילומטרים מהבירה הביזנטית. עכשיו, כדי לבסס את מעמדם מול הנסיכויות הטורקיות־סלג’וקיות האחרות היו בני אוסמן זקוקים לא רק לניצחונות אלא גם לנרטיב של הקמה שינסח את ״השורשים ההיסטוריים״ של השושלת. האגדה עוצבה סביב חלום:


״[אוסמן חולם] שעץ צומח מטבורו וצלו מחבק את כל העולם. תחת הצל הזה היו עצים, ומעיינות נבעו למרגלות ההרים. חלק מהאנשים שתה מהמעיינות האלה, אחרים השקו את גינתם, וחלק אחר הביא מים לכפרים. כשהתעורר תיאר אוסמן את חלומו [לאיש הקדוש שאירח אותו]. הוא השיב: ‘ברכות בני אוסמן, אלוהים העניק לך ולצאצאיך קיסרות, ובִתי מָלְהוּן תהיה אישתך.’״


מהפירוש שניתן לחלום אנו לומדים עוד כמה פרטים על אוסמן:


״אחד מעוזריו של מפרש החלום שהיה נוכח במקום אמר לו: ‘יא אוסמן גאזי! האל שבשמיים העניק לך מלכות ולנו (הלוחמים) מגיעה הוכרה.’ אוסמן השיב לו: ‘ברגע שאהיה סולטאן, אתן לך עיר.’ האיש השיב: ‘מה לי ולעיר, די לנו בכפר קטן.’ אוסמן קיבל את בקשתו ואז האיש דרש: ‘עכשיו תן לנו אסמכתא כתובה.’ אוסמן השיב: ‘האם אני יודע בכלל לכתוב שאתה מבקש ממני מסמך כתוב? הנה כאן יש לי חרב שירשתי מאבי וסבי, ויש לי גם כוס. אתן לך אותן שישארו אצלך כאות וכהוכחה. אם ירצה האל הגדול וירשה לי לשרת בשירות הזה, צאצאי יראו את האות ויכבדו אותו.’״


המשך הפרק זמין בספר המלא