פתח דבר
לילה אפל. אני בזרועות אבי בשדות הקיבוץ, חוצים את המחנה הבריטי הנטוש בדרך למפגש אמצע הדרך עם חיילים שבאו לקחת אותנו לבאר טוביה. שריקה חדה של רקטה מפלחת את דממת הלילה והשמיים נצבעים אדום ולבן. טור ההולכים עם ילדיהם הקטנים ממהר ליפול ארצה, לבל יתגלה. אבי מחבק אותי אל גופו, מנסה לטמון אותי בחזהו. כף יד סוגרת על פי ועל נשימתי, לבל יֵצא מגרוני צליל של יבבה או בכי. הרקטה הזו שחרטה בי את הזיכרון הראשון, נותרה שם כצלקת עולם.
ארבעים שנה חלפו מן היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים — שבת, 6 באוקטובר 1973 — ועד ליום שבו החלטתי לכתוב ולספר מה עבר עליי במלחמה הנוראה ההיא. במשך שנים ארוכות נקטעו באיבם ניסיונותיי לספר זאת. התמונות והמראות מאותם ימים הציפו אותי ושיתקו אותי, והכתיבה והדיבור על אירועי אותם ימים היו כמעט בלתי אפשריים עבורי.
ביום 12 באפריל 2012 פרסם עיתון הארץ את מאמרו של העיתונאי אמיר אורן "כאן התחיל השבר". המאמר שכלל תמליל שיחה בין קציני מילואים שחזרו מחזיתות מלחמת יום הכיפורים כחודש לאחר המלחמה, סייע לי להתגבר על המחסומים והשיתוק, והתיישבתי לכתוב על הפצע הגדול שהותירה בי המלחמה, ואף לפרסם את דבריי ב"ספר הגדוד" (גדוד 19 של חיל השריון, שבו לחמתי). הכתיבה על המלחמה ותהליך ההכרה בהלם הקרב שהיה מנת חלקי, הביאוני לכתוב על פרקים נוספים בחיי, לפני המלחמה ואחריה.
שלוש שנים נמשכה הכתיבה שהייתה עבורי סוג של טיפול עצמי, ולאחריהן באו שנות התלבטות, אם לפרסם את הכתוב אם לאו. השיקולים בעד ונגד היו רבים. לקראת יובל ה־50 למלחמה החלטתי לפרסם את שכתבתי למשפחתי, לחבריי הקרובים וללוחמי מלחמת יום הכיפורים, ובראשם נפגעי הלם הקרב.
ספר זה מוקדש באהבה רבה למשפחתי. לבת זוגי ניבה לניר שליוותה אותי בכתיבה ובעריכה הראשונה; לילדיי, מיה, יאיר וגלי; לכלתי קרן ומשפחתה; לנכדיי, אלה, איתן, תומאס, עמליה ובן; לאחי צביקה ורעייתו כוכי; לילדיהם יוני ויעל ולנכדיהם; ולהדס פלבסקי בתהּ של ניבה ואביגיל (אבי) נכדתהּ.
הספר מוקדש גם לזכרם של אבי היקר והאהוב אליהו, ורעייתו טובה, האמא שגידלה אותי.
דבריי מוקדשים לזכרם של שי אבנר, עופר דוד ולוי יעקב, חבריי לצוות הטנק המוביל, שממנו הסתערנו יחד על הארמייה המצרית השנייה, אל מול גשר פירדאן שעל תעלת סואץ. שם, על גדות התעלה, הם נהרגו בקרב הידוע גם כ"מתקפת הנגד של 8 באוקטובר 1973" או "מתקפת הנפל". הם מוקדשים לזכרם של כל חללי הפלוגה, ולזכרם של כל חללי גדוד 19 במלחמת יום הכיפורים.
1.
האחות רוזה
7 בספטמבר 1925. אל בית היתומים בשכונת שערי חסד שבירושלים, שזה מקרוב נוסד, הובאה תינוקת בת שבעה שבועות. בפתק שהוצמד לגופה נרשם תאריך לידתה: 14 ביולי 1925.
האם היולדת נעלמה לבלי שוב. השאלות — מי היו הורי התינוקת ומדוע ננטשה — נותרו ללא מענה.
רוזה וולשטיין, אחות במקצועה, רווקה בת 30 ועובדת חדשה בבית היתומים, החליטה לאמץ את התינוקת הנטושה, והעניקה לה את השם מרים־בּוּקַס וולשטיין. (מרים — אולי כאות הוקרה למרים סאקר, נשיאת ויצ"ו ממנצ'סטר, שהייתה ממייסדי בית היתומים, ו־Bukas הוא כינוי שניתן לבת הבכורה במשפחות דוברי הלדינו בירושלים).
כשנה קודם לכן, בנובמבר 1924, סיפרה רופאת הילדים הירושלמית ד"ר הלנה כגן כי הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, ביקש ממנה למהר ולבוא לביתו. "תינוק עטוף סחבות נמצא מוטל על מפתן ביתי", סיפר, ועליו פתק בזו הלשון: "אני אם אומללה הנאלצת לנטוש את פרי בטנהּ. אני מוסרת אותו לידיך ושמה מבטחי בך". ד"ר כגן פנתה אל ליידי ביאטריס סמואל, רעייתו של הנציב העליון של בריטניה, וביקשה את עזרתה בהקמת מעון לתינוקות יתומים ועזובים. אשת הנציב קיבלה את בקשתה, ולאחר זמן קצר נוסד המעון בשערי חסד.
יוזמתה של ד"ר כגן להקים מעון לתינוקות חסרי בית הייתה אירוע חדשני. רק כעבור חצי יובל, בשנות ה־50 של המאה ה־20, התפרסמו מחקרים ראשונים על חשיבותו של קשר חם ורציף בין יילוד לאימו — להתפתחותו ולבריאותו. המחקרים העלו כי פרֵדה מההורים, ובעיקר מהאם, היא הגורם העיקרי לנזק נפשי העלול להיגרם לילד. "ילדים צריכים לגדול אצל אימותיהם", קבעו החוקרים. אולם, אם הן עצמן חיות במצוקה כלכלית או נפשית, יש להיעזר בעובדי סעד, במשפחות מאמצות או אומנות, או במעונות לילדים נטושים ועזובים.
בשנתו הראשונה של מעון היתומים בשכונת "שערי חסד" חסו בו עשרה תינוקות בלבד. יתומים ואסופים וילדים לאימהות חולות במחלות כרוניות. כעבור שנה הגיע מספרם ל־25, ובחלוף השנים גדל מספרם. המוסד התקיים מתרומות, וציודו היה כה דל ועלוב שאת הילדים השכיבו בארגזי תפוזים משומשים.
בראשית שנת 1925 הצטרפה האחות רוזה וולשטיין, Sister Rosa, לצוות הבית. בת 30 הייתה רוזה בבואה מגרמניה לחופשה בארץ ישראל. בביקור בבית התינוקות הציצה ונפגעה, והחליטה להישאר בירושלים ולהצטרף לצוותה של ד"ר כגן במוסד שזה מקרוב הוקם.
כאשר עמדתי על דעתי, ניסיתי לברר את הנסיבות שבהן ננטשה התינוקת. העליתי כי האם מסרה אותה לבית היתומים בשל קשר אסור עם אביה של התינוקת, כפי שנהגו בירושלים בעת ההיא.
אבי סיפר לי כי למד משיחותיו עם האחות רוזה שמוצאה של האם היולדת ממשפחה ירושלמית ספרדית ומכובדת (ס"ט — ספרדים טהורים). כשהייתה בת 17 בלבד היא התאהבה בעולה חדש מרוסיה והרתה לו. הצעירה הסתתרה ככל הנראה בשבועות האחרונים להריונה בביתה של רוזה, ואחרי הלידה, תחת לחץ הוריה, נטשה את ילדתה בבית היתומים. משפחתה הרחיקה אותה מירושלים לדמשק, ושם, כך על פי האחות רוזה, השיאה אותה לאדם אמיד מהקהילה הספרדית, ומאז אבדו עקבותיה.
תינוקת זו שהובאה לבית היתומים בשכונת שערי חסד ביום 7 בספטמבר 1925, ושאותה אימצה האחות רוזה, היא אימי הביולוגית. מרים־בוקס וולשטיין הייתה אפוא אשכנזייה־ספרדייה, והיא האישה שילדה אותי ב־27 בפברואר 1945, כשהייתה בת 19 שנים.
האחות רוזה הייתה סבתי המאמצת לתקופה קצרה בלבד. ב־4 בנובמבר 1950, בהיותה בת 55, נפטרה במנצ'סטר שבאנגליה בתום נאום התרמה לגיוס כספים למעונות היתומים ולבית הספר לאחיות ולמטפלות שניהלה בשכונת בית הכרם בירושלים (בית הספר נקרא לימים על שמה). הרחק מביתה וממאות הילדים שגידלה וטיפחה כל חייה. הרחק ממני, "נכדה המאומץ".
בן חמש הייתי כשהלכה רוזה לעולמה. אינני זוכר אותה.
2.
עוגן להיאחז בו
בן 17 היה אבי, אליהו, כאשר עזב את בית הוריו בוורשה שבפולין כדי להצטרף אל חבריו בכפר הנוער בן שמן בפלשתינה־א"י ולהגשים את חלומו הציוני.
סמוך לפלישת הגרמנים לפולין, ב־1 בספטמבר 1939, החל במנוסה מוורשה בניסיון להגיע לנמל קונסטנצה שברומניה ולהפליג לארץ ישראל. אך הוא החמיץ את ההפלגה, ונותר בודד על אדמת אירופה ללא קורת גג, ובכיסיו מעט כסף למחיה. בלית ברירה נע ונד ברחבי אירופה, סובל מקור ורעב, נס על נפשו מפני ההפצצות הכבדות של מטוסי הלופטוואפה הגרמניים, התוקפים את שיירות הפליטים.
"קשה לי", גנח על מיטת חוליו במחלקה הגריאטרית בבית החולים שיבא בתל השומר, מתייסר בכאביו. "אבל היו לי ימים קשים מאלה".
"מתי?"
"כשברחתי מהבית והסתובבתי חודשים באירופה הנכבשת. לבד בעולם הייתי, רעב, צמא ועייף. פעם כאשר ביקשתי לחצות את הגבול, תפס אותי חייל רוסי, חסם את דרכי ברובה דרוך ולא נתן לי לעבור. ביקשתי שיניח לי, ואם לא, שיירה בי ויהרוג אותי. כל כך קשה היה לי הרעב וכוחותיי אזלו. הוא לא ירה ונתן לי להמשיך בדרכי. אז היה קשה!!!" אמר, השתעל, גנח והקיז ליחה ספוגה בדם, מנסה להסתיר מאיתנו את כאביו.
כך נדד ברחבי פולין וליטא הכבושות, בין הערים והעיירות סלונים, פינסק, וילנה, ובדרך לא דרך הגיע למאלמו שבשוודיה, משם לבריסל, ולבסוף, בנמל מרסיי שבצרפת עלה על אונייה ששטה לחיפה.
ב־1 באפריל 1940 ירד אליהו עם עוד עשרות נערים ונערות, חבריו למסע, לחופי הארץ המובטחת, הרחק מביתו, מהוריו ומאחיותיו שנותרו בפולין הכבושה. מחיפה שמה החבורה את פניה אל כפר הנוער בן שמן. אליהו חבר אל קבוצתו וחבריו מפולין, והחל את לימודיו בבית הספר החקלאי. וכל אותו זמן מנקרת בליבו ובמוחו השאלה: האם אשוב ואזכה לראות את הוריי ואחיותיי ומשפחתי הגדולה שנותרה בפולין?
"300 מבני משפחתי נרצחו בטרבלינקה", סיפר אחרי שנים רבות, בזמן מסע שורשים משפחתי בפולין.
בשנות לימודיו בבן שמן, השתייך לקבוצה ד' שחבריה היו חניכי תנועות הנוער העובד והנוער הציוני. בבן שמן עוצבה תבנית נוף אישיותו והתגבשו ערכיו כאדם, כלוחם, כאיש עבודה, כאיש מוסר ותרבות וכציוני מאמין. "זו הייתה התקופה המעצבת בחיי. מכאן יצאתי עם מטען עצום של ערכים. היה זה גן העדן הקטן שלי", כתב בספרו ״הסיפור של אליהו מורג".
לאחר שסיים את לימודיו בבן שמן, יצא בסוף שנת 1942 עם חבריו לקבוצה להכשרה בקבוצת אוּשה שבעמק זבולון. אושה עלה על הקרקע בשנת 1937, והיה הקיבוץ הראשון שהקימה תנועת הנוער הציוני. היו אלה ימי הפרעות בארץ ישראל. באותה תקופה, ימי 'חומה ומגדל', הוקמו למעלה מ־50 יישובים עבריים. לאחר כחצי שנה בהכשרה הצטרף אליהו עם כמה מחבריו אל קבוצה חדשה של יוצאי תנועת הנוער הציוני. הקבוצה שמטרתה הייתה להקים את קיבוץ ניצנים, קיבוץ חדש בצפון הנגב, התמקמה באופן זמני בפאתי הרצליה ליד כפר שמריהו. כעבור זמן מה, בשל קשיי פרנסה ובשל הזמן הרב שחלף בהמתנה לקבלת אישור המוסדות הלאומיים לעליית הקיבוץ על הקרקע, עזב אליהו זמנית את הקבוצה ויצא להתפרנס כחקלאי במושב נהלל.
באותם ימים, שלהי שנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, גויסו צעירים רבים למשימות הגנה ולחימה והצטרפו לגופים כמו הפלמ"ח, הבריגדה היהודית, וארגון ההגנה. אליהו שגויס לארגון ההגנה, נשלח לקורס מפקדי כיתות בקבוצת גבע ובכפר ילדים ליד עפולה. הקורס ארך מספר חודשים, ובסיומו עברו אליהו וכמה מחבריו לקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל.
בקיבוץ שריד, "רחוק מהבית רחוק מהלב", פגש את מרים־בוקס וולשטיין, בִּתהּ המאומצת של האחות רוזה מירושלים, התאהב בה וכעבור זמן קצר מאוד נשא אותה לאישה. "בשבילי זו הייתה הצלה. עוגן להיאחז בו. שנים רבות הייתי בודד, ללא ידיעה מה עלה בגורל משפחתי. חיפשתי חום, ליטוף והנה באה הישועה", כתב בספרו.
מרים בת ה־18 הגיעה לשריד בעקבות קשר שיצרה האחות רוזה, אִמהּ המאמצת, עם צילה רוזן, רעייתו של שלמה רוזן, חבר הקיבוץ, לימים חבר כנסת ושר בממשלת ישראל. צילה השתלמה אצל האחות רוזה בירושלים בטיפול בתינוקות, וכך נוצר הקשר שהביא את מרים לקיבוץ.
זמן קצר לאחר נישואיהם עזב הזוג הצעיר את קיבוץ שריד, ועבר להתגורר במגדיאל שבשרון. הם קבעו את משכנם בצריף קטן בקצה כפר מל"ל, והתפרנסו מעבודה בחקלאות אצל איכרי המקום. בה בעת, בחורף 1943, עלו על הקרקע חבריו מקבוצת 'ניצנים' והקימו קיבוץ חדש בצפון הנגב, בין העיירות הערביות מג'דל ואיסדוד — קיבוץ ניצנים.
פחות משנתיים מיום הולדתי נפרדו בני הזוג הצעירים. "בתחילת 1947 קיבלתי החלטה קשה וכואבת להתגרש ממרים, שהתנהגותה לא הייתה לפי רוחי", כתב אליהו בספרו. "לא הייתי מוכן להשאיר את גיורא בידיה, וגם היא לא רצתה בכך, ולכן פניתי לחבריי הטובים בקיבוץ ניצנים וביקשתי להתקבל עם גיורא. קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, והקליטה הייתה מצוינת. גיורא הצטרף לקבוצת ילדים בני גילו, אך בעת ההשכבה היה לי קשה להיפרד ממנו. כל ערב הייתי יושב לידו וקורא לו סיפורים, שר שירי ילדים עד שנרדם. כך חיינו בשקט ובשלווה יחסית, עד יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל". כך במשפטים ספורים תיאר אבא את תמצית היחסים בינינו.
