1
יולי שכבה במיטה הגדולה. עיניה היו עצומות, אך היא ידעה מה צבעו הסתמי של האפיריון שמעליה ומה צבעה של התקרה הגבוהה שמעליו. היא כבר הכירה את מגעה המנחם של השמיכה הצמרירית שעטפה וחיממה את גופה הצנום.
היא לא באמת ישנה. לעצום עיניים הייתה הדרך שלה לחלום ולדמיין דברים שכמעט שכחה. לפעמים היא חלמה על קולות זעקה מפחידים שגרמו לה לרעוד – היא ממש לא אהבה את החלום הזה – ולפעמים היא חלמה על כלבנב שמנמן ופרוותי שאהבה לחבק. היא אהבה גם ממתקים, וכאן דווקא הרשו לה לזלול מהם כמה שרק תרצה. בעצם, מאז שהגיעה לכאן, הממתקים האלה שמישהו הביא לחדרה כל יום היו מזונה היחיד.
יולי לא ממש זכרה מתי הגיעה אל הטירה וכיצד, ומה קרה בדיוק ואיך – היא כל הזמן שכחה דברים – אבל היא חששה לחשוב אפילו מה היה קורה לה אם הם לא היו מוצאים אותה באותו לילה. היא ננטשה ביער והייתה לגמרי לבד בעולם הזה, עד שהמשרתים של האדונית הנדיבה מצאו אותה. עכשיו, במצוות האדונית שדאגה לה כל כך, נאסר עליה להתקרב ליער הקודר ואף לצאת מגבולות הטירה. אחרי כל האזהרות שקיבלה, יולי ידעה שהיער הוא מקום מסוכן מאוד בכלל ולילדות קטנות כמוה בפרט. יש שם חיות רעות ואפשר ללכת לאיבוד, להיטרף ולמות.
יולי לא רצתה למות. מפוחדת היא עצמה את עיניה חזק יותר וכיסתה את ראשה בשמיכה.
היא ניסתה לחשוב על ההורים שלה, אבל לא הצליחה. כמה שניסתה לדמיין אותם, הם היטשטשו ונעלמו. בחלומותיה קראה להם שוב ושוב, אך איש מהם לא הופיע. הם בוודאי שכחו אותה, כמו שהיא שכחה אותם. אבודה במיטה הגדולה היא התכווצה כמו קיפוד קטן ודמעות חמימות התגלגלו על לחייה הילדותיות.
רחש של גרירת רגליים מעבר לדלת הכבדה גרם לה למחות את עיניה ולהתיישב בבת אחת. אסור לאיש לדעת שבכתה. היא הבטיחה לאישה המגמגמת שהיא לא תבכה. היא ילדה גדולה ובוגרת וילדות גדולות ובוגרות לא בוכות.
נקישת מנעול קלה בישרה לה על בוא המשרתת הזקנה. היא נעלה את דלת חדרה של יולי בכל לילה וסיפרה לה שהסאופה־זיל, אדונית הטירה, אמרה שזה רק לטובתה כי לפעמים, בלילה, הדרמך יוצאים מהיער האפל ומנסים לקחת ילדות קטנות כמוה. ה"דרמך" היו יצורי יער פראיים ומקוללים, היא הסבירה ליולי המבועתת. עדיף שתהיה נעולה בלילות. ככה היא תהיה בטוחה יותר. אדונית הטירה הזאת דאגה לה מאוד.
"צ... צפ... צפרא ט... טב... בא ס... סאופה," קראה האישה המגמגמת.
אף שהיא טיפלה בה מדי בוקר, יולי עדיין לא ידעה מה שמה, וכעת הביטה בה נכנסת אל החדר בפסיעות כבדות ומסיטה את הווילונות האפורים מהחלון הגבוה. אור בוקר אפרפר וסגרירי חדר אל החדר, ויולי תהתה לעצמה מתי התחיל החורף. עד לפני כמה ימים היא זכרה, היה קיץ לגמרי. היא טלטלה את ראשה. זה נדמה לה כמו זיכרון רחוק.
המשרתת, אוסה אינינק, הרימה את השמיכה מעליה, ניערה אותה קלות וקיפלה אותה יפה. אחר כך ניגשה להלביש את יולי.
"שו...שש... שוב ב... בכית ק... קטנה?" היא שאלה במאמץ ומשכה את כתונת הלילה מעל הראש המתולתל.
יולי ניענעה בראשה לשלילה. "לא... לא. אולי קצת, ממש טיפה, אבל לא ממש," היא מלמלה.
אוסה נמנעה במבטה ממנה, פנתה לארון עץ דובדבן עתיק שעמד בפינת החדר והוציאה מתוכו שמלה פשוטה מבד גס בצבע אפור כהה. היא סקרה את הבגד בחוסר שביעות רצון. ילדות קטנות לא אמורות ללבוש צבעים כה קודרים. עיניה הזקנות התעייפו כבר ממראה האפור החדגוני שהיה כה חביב על הסאופה־זיל, גבירת הטירה האיומה שבאיומות, אך עליה למלא אחר רצון גבירתה אחרת רע ומר יהיה גורלה. לרגע חלף בראשה רסיס זיכרונות של ימים אחרים, אך ככל שהתאמצה להיזכר עוד, זיכרונה בגד בה. היא ניענעה את ראשה כדי למצוא אותם, אך הזיכרונות נשכחו ונעלמו ממנה כלעומת שבאו.
מבטה חזר אל הילדה שישבה על המזרן העבה במיטה הענקית, והיא נזכרה ביום הראשון שבו היא הובאה אל הטירה. כה קטנה וכה מפוחדת... ליבה הזקן התכווץ למראה הפנים הקטנות. כבר זמן רב לא נשמעו צעדיהם של ילדים בטירה העצומה. הם לא היו רצויים במקום הזה, ולכן אוסה הייתה כל כך מופתעת מנוכחותה.
ימים אחדים קודם לכן, בבהילות וללא גינונים מיותרים, יצא אחד מהציידים הבכירים לשליחות עלומה, רכוב על גבי היצור הארור ממעמקי הסיוטים, הסרפאק. היה ידוע לכול כי איש מלבד הסאופה־זיל מעולם לא רכב על גבו של היצור, לכן נראה שהפעם מדובר בעניין חשוב מאין כמוהו. איש מיושבי הטירה לא ידע להיכן יצא הצייד, ואיש גם לא הביע עניין, מטעמי זהירות.
הסרפאק היה נחש בעל שלושה ראשים מלחששים, בעל כנפיים אדירות ורגלי עוף טורף שבהן היה לוכד את טרפו ומקפח את חייו. הצייד שנשא על גבו היה מהסוג הגרוע ביותר, ואוסה חשבה כי מעולם לא ראתה מראה כה מחליא כמותו. כששבו השניים, היא סברה כי הם חטפו את הילדה הקטנה ממקום כלשהו באזיליורה. באור השחר החיוור היא התפלאה לראות שהסאופה־זיל נראתה כמעט מרוצה למראה הילדה הנשרכת מאחורי הצייד המחריד המדיף ריח נורא של מוות, אף שלרוב פניה היפות באופן לא טבעי היו חסרות הבעה כלשהי.
זנבה הארוך של אוסה נע בעצבנות מתחת לשמלותיה המרופטות כשחשבה על אותו בוקר נורא. השליטה החיוורת קרבה אל הילדה המפוחדת, בחנה במבטה את המחרוזת הפשוטה שעל צווארה ושאלה אותה משהו בקול נמוך, שאוסה לא הצליחה לשמוע. הילדה נרתעה ממנה וידה נשלחה במהירות לאחוז בשרשרת. פניה של הסאופה־זיל זעפו לרגע, אך היא שלטה ברגשותיה ועטתה חיוך מזויף על שפתיה החיוורות. לא היה לילדה האומללה שום סיכוי מול חסרת הלב, התגלמות הרוע והזדון. אף על פי שהשליטה הצהירה בחביבות כי הילדה היא "האורחת המיוחדת" שלה, לאוסה הזקנה לא היה ספק בדבר מעמדה כאסירה, אך עד כה לפחות היא לא נגעה בה לרעה. כשחלפה לידה בדרכה החוצה מהאולם, היא אפילו העניקה לה סוכרייה קטנה עטופה בצלופן מרשרש והבטיחה לה שיש עוד סוכריות כאלה בחדרה ושהיא יכולה לאכול מהן כמה שתרצה. זה לא מצא חן בעיני אוסה. הסאופה־זיל מעולם לא נתנה מתנות מתוך רצון טוב ונדיבות יתר.
בפקודת השליטה, רק לאוסה הותר להתקרב אל הילדה, אולי משום שהייתה חירשת באחת מאוזניה וכבדת לשון. הדיבור היה קשה לה והיא העדיפה לשתוק רוב הזמן, עד שרוב הבריות היו בטוחים כי היא גם אילמת. אפילו הסאופה־זיל עצמה טעתה לחשוב כך. אוסה ראתה בזה יתרון ולא העזה להוציא הגה בנוכחותה. היא השתדלה להיות בלתי מורגשת.
בעוד הילדה שוטפת את פניה בקערת המים שניצבה על השידה בפינת החדר, אוסה תחבה קצוות שיער אפרפר שהשתרבבה מתוך כובעה הכעור והמעומלן, שי צנוע מהגבירה לכל יושבי הטירה ואות לשלטונה באזיליורה. כמו כולם, גם אוסה חבשה את הכובע הארור על ראשה בהכנעה, וכמו יתר המשרתים גילתה לאימתה הרבה כי תחת הכובע שערה האפיר כולו בן לילה ורבים מזיכרונותיה נמחקו ונגוזו. אך כמו כולם היא ידעה שזו מסוג המתנות שלא ניתן לסרב להן, כי מי יעז לסרב לשליטה אוקטיווליה היפה בת אורתלום?
"את חושבת שההורים שלי יבואו לקחת אותי היום?" הילדה פנתה אליה בעודה מנסה לחמוק מהידיים הגדולות שניסו לסדר מעט את תלתליה המרדניים בעדינות.
אוסה עצרה את פעולתה והביטה בה בהפתעה. זאת שאלה שלא ציפתה לה והותירה אותה במבוכה.
"הם יבואו היום?" שאלה הילדה שוב והביטה בה בעיניים בורקות.
"א... איני יו... יודעת," אוסה הנידה בראשה לשלילה.
פניה של הילדה קדרו והיא נכנעה בשתיקה לאצבעות שסידרו את שערה הקופצני המזדקר לכל עבר, אך אוסה חשה את האכזבה בגופה שהתכווץ. ליבה יצא אליה, אבל היא לא העזה לרמוז דבר מרגשותיה.
היא לא ידעה דבר על הילדה הזו ומדוע הובאה אל הטירה הקודרת, אך כמו רבים היא לא שאלה שאלות מיותרות וממילא איש לא תרם מידע שעלול היה לעלות לו בחייו. אך משום מה, היא שמה לב שחלק מזיכרונותיה שבים אליה בעת שהיא מטפלת בילדה, ואוסה נזכרה וקיללה בליבה שוב ושוב את היום שבו דרכה כף רגלה של אוקטיווליה בטירת אזיליון. המכשפה המרושעת ניצלה את העובדה כי זה ימים רבים עומדת הטירה ריקה מאדונה האמיתי, הסאו־זיל כחול השיער, בן הלהבה, קא'אר הגדול, שיצא למסע בעקבות בנו האבוד, יורש בית אגנאך, הנסיך אושירן.
כמה חודשים קודם לכן הנער נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. איש לא ידע היכן הוא ומה עלה בגורלו, אך היו קולות שהעזו ואמרו כי נטרף על ידי דרמך פראי שבא בלילה מן היער העתיק, וקראו לצאת למלחמה ביצורי הכלאיים כדי לנקום את מותו של בן אזיליורה. הרי לא ייתכן כי אלה הטמאים, כפויי הטובה, ירשו לעצמם ללכת ולבוא באזיליורה ולעשות בתושביה כרצונם. אם בנו של הסאו־זיל אינו יכול להיות בטוח בארצו ובטירה האדירה, איש מבני אזיליורה אינו בטוח עוד במיטתו.
אוסה שחשבה כך בעצמה, חזתה בכל יום שחלף כיצד הדברים האלה מחלחלים אט־אט בליבו של השליט קא'אר. שערי הג'אדו מוך בגיהינום הלוהט היו נעולים בפני כול, אך אוסה ידעה כי בכוחו של אדונה לפרוץ את השערים בכוח האש שבקרביו ולהגיע אל העולם שמעבר, שם שכנו יצורי היער העתיק. נראה היה ששעת הנקמה קרבה. מותו של אושירן, יורש בית אגנאך, לא יהיה לשווא.
ערב אחד כינס הסאו־זיל האדיר את כל יושבי הטירה ורבים מחוצה לה והכריז את הדבר מעל בימת השלטון – "היכונו למלחמה!"
הנפחים עבדו שעות נוספות בחישול חרבות וכלי מלחמה. שליחים נשלחו לכפרים לגייס חיילים נאמנים. מחסני המזון נפתחו כאשר היה צורך להאכיל את האזילים האמיצים והגיבורים שהתאספו כדי לנקום את נקמתו של היורש לבית אגנאך והתיישבו במחנה שהוקם על גדת האגם, ששים אלי קרב. הייתה זו שעת צחצוח החרבות והמלחמה ביצורי הכלאיים קרובה מתמיד. אוסה נזכרה בגאווה במראהו האדיר של השליט קא'אר בעודו עומד באולם השלטון לבוש בשריון המלחמה מכף רגל ועד ראש. השריון הבהיק באור הלהבה הכחולה שריצדה בקלחת מי האגם, ושלח הבזקי אור לכל עבר. כל אביריו האמיצים עמדו סביבו ונשאו אליו את עיניהם בהערצה כאשר דיבר אליהם וקרא לנקום את מותו של אושירן הקטן, שכל חטאו היה שנולד אזילי בכל רמ"ח איבריו. בעודו עומד על הבמה ברוב גאון וחרבו שלופה, נאם קא'אר את נאום המלחמה הצודק ביותר שאוסה שמעה בימי חייה. היא מחתה את דמעותיה בהתרגשות כשדיבר על "עת הנקמה" ועל "הזכות למרחב מחייה" לכל תושבי אזיליורה באשר הם: אצילים ופשוטי עם, גברים, נשים וטף. האולם דמם בהקשבה וכל העיניים היו נשואות אל השליט האדיר, אלא שאז, לפתע, התפרץ למדרגות הבמה ברוב חוצפתו שגריר היער העתיק, הזיקיתול, דרמך ערמומי וחלק לשון שבא והלך בטירת אזיליון כרצונו כאילו היה "בן בית" בין כותלי המקום. לפחות עשרים חרבות הקיפו אותו, פרוותו סמרה, אך הוא לא נרתע ממשימתו. ראשית הוא התנצל, בהגזמה כהרגלו, על ההפרעה לנאומו של קא'אר רב ההוד והגבורה, ואז התעקש כי יש בידיו חדשות חשובות, לאוזני השליט בלבד.
הנוכחים זעמו וחייו של הזיקיתול כמעט קופחו באבחת החרב, אך הסאו־זיל מנע מאביריו להשתלח בשגריר היער העתיק ותבע ממנו להשמיע את דבריו באוזני כול. הזיקיתול דרש בתעוזה רבה כי השליט קא'אר יערוב לחייו אם עליו לגלות את הדברים בפני ההמון הזועם, ולאחר שהתרצה, סיפר את ששמע ביער. אוסה זכרה את מילותיו כמעט במדויק: "מכובדיי ורבותיי, בטרם אסתלק מן האולם, או מן העולם, אומר רק זאת לאוזני השומעים, ויודע אני כי יש בינינו המבינים את דבריי ואין ברצוני להוסיף מעבר לנדרש. שמעו הסכיתו: ביום שבו נעלם היורש לבית אגנאך נצפו שבעה מאורות אדומים אשר הופיעו בשמי הליל כשבע טיפות הדם..." הוא נשא את דבריו בדרמטיות מתבקשת. "זכור אדוני, הרי שנינו נכחנו באותו מקום בשעה שחתמת בדמך את הברית. אך לכל דבר יש מחיר ושעת הפרעון הגיעה. לא אל היער העתיק עליך לשים פניך האציליות, כי אם אל המקום הנקרא ז'אדון. הנך זוכר את ז'אדון, הלא כן?"
איש מהנוכחים לא ידע על מה הוא מדבר ומהו או מיהו ז'אדון, והמולת זעם התפרצה באולם הגדול. אך אוסה שהייתה אשת סודו של אדונה, ידעה גם ידעה.
הוד מעלתו קא'אר לא אמר דבר. הוא הסיר אט־אט את הקסדה המפוארת מראשו, פניו היו חיוורות כאילו אזל מהן הדם, וחרבו העצומה נשרה מידו אל רצפת האבן והתגלגלה על המדרגות, עד שנחתה סמוך לזיקיתול. בלי להוציא הגה מפיו פרש השליט מן האולם בכתפיים שחוחות, והמלחמה ביצורי היער העתיק הסתיימה עוד לפני שהחלה.
למוחרת לפנות בוקר, בעת שבה ערפילי האגם אופפים את מרגלות הטירה האדירה, יצא קא'אר שותק אך נחוש, ללא היסוס או מחשבה, למסע ארוך ממנו לא שב עד עצם היום הזה. היו ידיעות כי הוא וכמה מחייליו האמיצים נצפו בדרך אל אורתלום, ארץ הקרח הצחיח, אולם איש לא ידע לומר דבר בוודאות.
רק אוסה, אשת הסוד, ידעה היטב כי אדונה לא יתקבל בברכה באורתלום, אשר שרצה יצורי זדון ואימה. הרי הוא כבר נלחם בהם בעבר ללא חת והרג רבים מהם, עד לברית המחשכים בז'אדון. הוא מעולם לא שיתף אותה שוב במה שהתרחש שם, אך מאז שובו היו גבולותיה של אזיליורה בטוחים מאימת אורתלום. שנים חלפו, אורתולום נשכחה מליבם של האזילים, וכל פחדיהם וחששותיהם הופנו אל הדרמך, יצורי הפרא שביער העתיק, מעבר לבקעת הגיהינום הרותח. אלה נעשו אויביהם רק מעצם קיומם.
אך מטיבן, בריתות אפלות נוטות להיות מפוקפקות, בעיקר כאשר הן נכרתות במחשכים בעת מצוקה ופיתוי, והברית שכרת קא'אר בז'אדון לא הייתה שונה מכל ברית אחרת שנחתמה על אדמתה הקפואה של אורתלום ארץ הארורים. בפינה נשכחת בליבה ידעה אוסה הזקנה כי הוד מעלתו קא'אר האהוב לא היה חסר חולשות, כמו כל יצור חי עלי אדמות, שהרי הכירה אותו מאז היוולדו, וכאשר שב מז'אדון כמנצח אך עם ספקות וייסורים בעיניו, היא חשדה בליבה כי נכנע לחולשותיו. איש מעולם לא שב מאורתלום בריא ושלם, והיא תהתה מה הקריב בתמורה לניצחונו המדומה. שוב ושוב היא בחנה את דמותו האצילית, ולא מצאה כי איבד איבר מאיבריו. גם כל חייליו שבו ללא פגע ונראה כי החיים שבו לסדרם.
דמעות קטנות ומרירות עלו כעת בעיניה של אוסה אינינק והיא מחתה אותן בגב ידה והמשיכה לסדר את חדר הילדה ואת מיטתה. מעת היעלמו המסתורי של אושירן עיניה סירבו לדמוע כראוי, אך ליבה המשיך לבכות ולהתאבל על העלם הצעיר. מוחה אמר לה שהוא בוודאי מוטל מת במקום לא ידוע, ומשמטה וכעס גאו בה אל הדרמך האכזריים שהאמינה כי טרפו באכזריות את בן אדונה. אוסה גידלה את הנסיך הקטן כפי שגידלה את אביו, כאילו היה בנה, בשר מבשרה, והאשימה את עצמה אלף פעמים על כך שלא הקפידה על צעדיו של אושירן והרשתה לו להסתובב בחופשיות כאוות נפשו ולהתיידד עם כל בריה. היא מעולם לא מצאה מחילה לעצמה והרגישה שהיעלמותו, ובוודאי גם מותו של הנסיך, היו על ידיה הזקנות.
הזיכרונות שחזרו אליה מילאו את ליבה בצער. די עם זה! חשבה וניערה את ראשה כדי להשכיח את מחשבותיה הטורדניות. בעדינות אך ביעילות היא סיימה להלביש את הילדה המשונה שלפניה בסוודר חם וכפתרה את כפתורי הצדף האפורים. משהו בה העיר באוסה עבר שהיה קבור עמוק בליבה, והיא נעה שוב בחוסר נוחות. הילדה נראתה אומללה מאוד. עיניה היו כבויות וברור כי בכתה שעות רבות. אוסה שבה וקיללה בליבה את השליטה אוקטיווליה האיומה. מדוע בכלל טרחה זו והביאה לכאן את הילדה השברירית? הסאופה־זיל לא הייתה בדיוק טיפוס אימהי או בעלת לב רחום, אלא מרשעת חסרת לב ורגשות, ובפעם היחידה שבה הייתה הילדה בנוכחותה נדמה היה לאוסה כי האדונית אפילו נרתעת ממנה, עד כי חשבה בליבה שהיא נגעלת מהיצור השברירי שנראה כה עלוב לעומתה. לא היה ספק בליבה הכמוש בדבר היותה אסירה, אף שהסאופה־זיל כינתה אותה באותו הבוקר כ"אורחת מיוחדת" בטירה. לא היה בילדה שום דבר מיוחד שמצדיק את נוכחותה בטירה, ואוסה ניחשה כי היו לה חיים אחרים בטרם הובאה אליהם. בגדיה היו משונים מאוד, והאדונית ציוותה אותה להיפטר מהם עוד באותו יום, לשרוף הכול למעט כל תכשיט שנמצא על גופה של הילדה. את זה נצטוותה אוסה להגיש לשליטה ללא דיחוי.
אוסה צייתה. כאשר הפשיטה את הילדה הזרה מבגדיה, נרעשה לראות שהיא חסרת זנב לחלוטין. לאחר שהתאוששה היא רחצה אותה בתשומת לב והלבישה אותה במלבושים האפורים שהובאו לחדר שבו שוכנה. מאחר שלא מצאה כל תכשיט ראוי על הגוף הקטן, מלבד שרשרת חרצנים פשוטה וילדותית שהיא ענדה סביב צווארה וסירבה בכל תוקף להיפרד ממנה, היא הניחה לה לנפשה. אוסה שיערה שהחפץ מזכיר לקטנה משהו או מישהו יקר לליבה, והרגיעה את עצמה במחשבה שלא לכך התכוונה אוקטיווליה כשאמרה "כל תכשיט." הרי הגבירה ענדה רק יהלומים ואבני חן, ומה לה ולמחרוזת חרצנים מרשרשת. אוסה גם חששה כי אם תגיש לגבירתה את המחרוזת העלובה, זו עלולה להעניש אותה קשות על חוצפתה.
כבר מהיום הראשון הסאופה־זיל ציוותה לנעול בלילות את חדרה של "האורחת המיוחדת" ואוסה, בעת שעברה במסדרון השקט מדי לילה, הייתה שומעת את הקול הקטן קורא בשפה נוכרית מתוך שינה טרופה. למרות הפצרותיה, הילדה בכתה המון והייתה עצובה לרוב.
"אוי, תראי את זה," קראה לפתע הילדה בהפתעה והשתחררה מידיה של אוסה. המשרתת הסיטה את מבטה לכיוון שאליו הצביעה הילדה ופניה נאטמו בתדהמה. מחלקה העליון של דלת ארון עץ הדובדבן בצבצו וצמחו שני עלעלים ירקרקים טריים, זוהרים בחיותם אל מול גוני החדר הקודר. המראה הפלאי הכאיב לעיניה של אוסה. היא קמה ממקומה ומיהרה לתלוש את העלים הרכים ולדחוף אותם עמוק בכיס פנימי בשמלתה. היא תדאג להיפטר מהם ברגע הראשון שתוכל.
"מה? למה?" קראה הילדה במחאה.
"ז... זה לא... לא טוב ס...סאופה," גמגמה אוסה. משהו בחושיה אמר לה שצמיחת העלים המוזרה קשורה לילדה המתולתלת, ותחושה רעה שטפה אותה למראה הארון המלבלב. היא לא ידעה להסביר את הנס שראו עיניה, אבל היה ברור שהשליטה לא תראה זאת בעין יפה. הוד מעלתה סלדה מכל דבר החריג בצבעו מהאפרוריות ודאגה להיפטר ולהרעיל כל דבר שלא היה לרוחה. מה גם שצמיחת עלים מארון ישן אינה דבר של מה בכך. משהו מופלא היה מעורב בכך. הסאופה־זיל המרושעת ודאי תחשוב כי יש לה יש יד בדבר, ולא תהסס לענות אותה עד מוות על פשע שמעולם לא ביצעה. בכל מקרה, היא ממילא לא תגלה דבר לאיש, וכי מי יאמין לה כי ארון העץ הזה מצמיח לפתע עלים? הם כולם הפסיקו מזמן להאמין בניסים.
היא טלטלה את ראשה וניסתה לשכנע את עצמה שארון ישן שמצמיח עלים פתאום משום מקום הוא רק תקלה מוזרה שיש להתעלם ממנה ולהמשיך הלאה. עליה למצוא זמן להגיע אל החדר ולנקות את הארון. היא תשפשף אותו היטב עם תמיסת חומץ צימוקי אוש רעיל, ושום עלה לא יצמח ממנו שוב לעולם. זה יהיה רק למען ביטחונה של הילדה האומללה. ושלה עצמה.
היא שבה והפנתה את תשומת ליבה לילדה המאוכזבת והלבישה לה שכמייה קטנה לחמם את כתפיה הצנומות. היום היא תוכל להוציא אותה מחדרה והיא לא התכוונה להחמיץ את ההזדמנות.
"בואי... נלך מ... מהר!" היא דחקה בילדה לצאת מהחדר האפרורי לכיוון אולם הסעודות.
המשך הפרק בספר המלא
