תקווה וייצמן הייתה השכנה שלנו מלמטה, היא גרה בקומת הקרקע כדי שלא תצטרך לעלות במדרגות, היא הייתה מבוגרת מאוד ואלמנה לא פחות, בעלה אשר נפטר ממחלה לפני שמונה שנים ומאז היא לא יוצאת מהבית. לצערה או לצערו של הבן שלי, הדירה שלה פונה לכיוון מגרש הכדורגל, החלון שלה נמצא בערך חמישה מטרים מאחורי השער החלוד, לרוב הכדורים שנבעטים לשער לא מגיעים אליה בגלל הגדר, אבל לא כך קרה השבוע. בעירייה החליטו להחליף את הגדרות בכל המגרשים בגלל איזה ילד מנוזל שטיפס על גדר, נחתך ממנה ומת אחרי שבועיים מזיהום של חלודה ועוד כל מיני טינופות שהיו בברזלים הישנים.
השבוע מאחורי השער של הכדורגל לא הייתה גדר, והשבוע הבן שלי רצה להתאמן על הרמות עם אבא, אני הייתי בשער, גלגלתי לו את הכדור והוא הרים גבוה לכיווני, אני אומר לכיווני כי זה היה בערך אלי, לפעמים לימין, לפעמים לשמאל ולפעמים, פעם אחת, לחלון של תקווה שהיה במקרה פתוח, אני יודע את זה גם כי ראיתי וגם כי שמעתי את הפורצלן מתפוצץ לרסיסים ואותה מתפוצצת מזעם.
המשך העלילה בסיפור המלא
