הקדמה
ספר זה החל להיכתב לפני זמן רב. בדיעבד אפשר לומר שהוא כמו ‘נוצר מאליו’, מאחר שאני לא הייתי מוּדעת למה שיתרחש בי בעתיד. עם זאת, בשלוש־ארבע השנים האחרונות השתנה אופיו של התהליך כאשר מזרם־התודעה שלי החלו לגלוש רשמים וזיכרונות, והדבר נמשך בדבֵקות התואמת מצב של שימור והתמדה עקשנית (preserveration). למי שאינו בקי בטרמינולוגיה זו אבהיר, כי מדובר בעיסוק ברעיון אחד או יותר החוזרים ונשנים שוב ושוב, בלי שהאדם החוֹוֶה אותם יהיה מסוגל להשתחרר מהם. זהו סוג של דחף המצוי לעיתים באוכלוסייה שעל הספקטרום האוטיסטי, שאליה כנראה אינני משתייכת. לכך נלווה מגוון רחב של רגשות, שעם התקדמות התהליך נעשׂיתי מוּדעת יותר ויותר לקיומם. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי ניגשת לכתיבה מעשית, ‘משַמרת ומתמידה’ אף היא. תוך כדי כך שאלתי את עצמי: למה ומדוע לאחת מכל האפשרויות שנשקלו – לנוסטלגיה – היה משקל רב יותר מאשר לאחרות?
מקור המילה הוא ביוונית עתיקה, וממנה עבר המונח ללטינית. ה’נוסטלגיה’ מורכבת משתי מילים: nostos – בית ו־algos – כאב, ופירושהּ הכאב הרגשי הנגרם עקב הריחוק מן הבית. היא הוכנסה לשימוש בידי הרופא השווייצרי יוהנס הופר (Hofer) (1812-1735), שגזר אותה מסבלם הנפשי של חיילים שהתגעגעו נואשות לבתיהם. במאמרה העוסק בתופעה זו מצטטת ד״ר מריה קוהוט (Cohut) את הופר באומרהּ: ״נוסטלגיה [...] היא סוג של אהדה לדמיונות כואבים ... המתעוררים בנפש מתוך ‘ארץ המולדת שבתודעה’ (ה-native land in the mind). לדבריה ״זהו חלק מן ההתנסות האנושית״. היא מעלה את השאלה: האם יש לתחושה זו תפקיד חיובי בנפש האנושית אצל רבים מאתנו1?
נושא הנוסטלגיה המשיך להיחקר לאורך השנים2. בעוד שחוקרים מסוימים רואים בנוסטלגיה סוג של הפרעה פסיכיאטרית, יש המגדירים אותה כ’רצון עז בלתי מודע לחזור לשלבים מוקדמים של החיים’.
ספרי זה עוסק בחוויות הקשורות להווייתי המקצועית, שאליה התחלתי ‘להתמכר’ בראשית התמחותי הפסיכיאטרית, בסוף שנות ה־60 למאה העשרים. הגעתי אליה מתוך תחושתי שאין דבר המעניין יותר מפסיכיאטריה. זיכרונותַי מלאים היבטים כלל־אנושיים, עצובים, מצחיקים ולפעמים בעלי אופי רגשי מעורב ואף פרדוקסלי. ב’פרדוקסלי’ הכוונה היא לרגשות מנוגדים המתקיימים בו־זמנית זה בצד זה, כגון שמחה ועצב, עד שלא ניתן להפריד ביניהם. הם כוללים מצבים, סיפורים ותחושות הקשורים לאנשים שהזדקקו למפגש עם פסיכיאטרים, להערכתם ו/או לטיפולם; כולם מעניינים לטעמי, ולעיתים מרתקים במלוא מובן המילה. רוב זיכרונותַי מתמקדים במטופלים, אך מדי פעם הם קשורים למטפליהם, התופסים אף הם מקום חשוב ב’ארץ המולדת שבתודעה’. המטפלים הבולטים בזיכרונותַי הצטיינו ברוחב השכלתם המקצועית ובאִפיוניהם המיוחדים כבני אדם; ניסיוני רב־השנים לימדני שאין להפריד בין הכישורים המקצועיים לבין אִפיוניהם האנושיים של העוסקים בהם.
בספר ימצא הקורא כמה פרקים בעלי תתי־פרקים. הראשונים שבהם, אני מודה, הם בעלי אופי נרקיסיסטי: הכוונה לעיסוקי הרב בעצמי בתחילת דרכי כפסיכיאטרית בבית החולים ״עזרת נשים״ (כיום בית החולים ״הרצוג״). מצבי דמה לזה של אותו נער יפה־תואר, שעליו מסופר במיתולוגיה היוונית כי באחד הימים רכן מעל מעין כדי לשתות ממימיו והתאהב בדמותו שהשתקפה במים. כשהבין את מה שאירע, נעצב עד מוות ונפל אל תוך המעיין. שמו היה נרקיסוס. במקום שבו נפל צמח פרח יפה, הנושא את השם ‘נרקיס’. אני, למזלי, נותרתי על שפת המעיין.
בסביבות שנת 1914 טבע זיגמונד פרויד את המונח ״נרקיסיזם״. מונח זה מתייחס לאנשים המאוהבים בעצמם ועוסקים בעצמם במידה מוגזמת; חשוב לציין שהנרקיסיזם אינו בהכרח חולני – אם הוא איננו קיצוני ומקנה לאדם גם יכולת לחלוק את עצמו עם הזולת.
בספר מובאים סיפורים המתארים מצבים מקצועיים מיוחדים ומכמירי לב שהתרחשו במסגרות פסיכיאטריות שונות כמו מחלקות, מרפאות ומוסדות־הוראה. בחלק מן הפרקים מתוארות תסמונות בעלות אופי ייחודי, חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות. אחת מהן היא ‘תסמונת פריז’, שתוקפת במיוחד תיירים המבקרים בבירת צרפת; אחרת היא ה’ליסטומניה’, על שמו של המלחין והפסנתרן ההונגרי פרנץ ליסט; שלישית היא ‘תסמונת סטנדל’, הקרויה על שמו של סטנדל, מגדולי סופריה של צרפת; והרביעית נסבה על סיפור חייו המורכב של הצייר ההולנדי וינסנט ון גוך, שמצבו הנפשי העסיק כבר כמה חוקרים בתחום הפסיכיאטריה. אחד הפרקים בספר מוקדש לקשר בין המיתולוגיה היוונית לפסיכיאטריה. מסופר בו על הֶדוֹנָה – אֵלַת ההנאה והתענוגות, שעל שמה נקראת תופעה דיכאונית מסוימת; על אֶכּוֹ – הנימפה היפהפייה שקולה היה כה אהוב עליה עד שלא חדלה מלחזור על דבריה; על פוֹבּוּס, שממנו נגזר שמן של ההפרעות הנפשיות הנושאות את השם ״פוֹבּיה״; ועל אֶרוֹס – אל האהבה, העומד מאחורי ה’אֶרוֹטוֹמניה’ – הפרעה מעניינת, שהלוקה בה מאמין לשווא שמישהו מסוים מאוהב בו.
חלק נוסף של הספר מוקדש ל’פסיכיאטריה על פי מגדר’, תחום חדש יחסית בפסיכיאטריה העוסק בהבדלים בין היבטיהן השונים של ההפרעות הנפשיות בהקשר לזהות המינית. בתחילת הפרק מובא סיפורו הלא־ייאמן של דייויד ריימר (זהו שמו הספרותי), שנולד ב־1965 בקנדה; הוא בא לעולם כזכר, אך בילדותו הפך לנקבה, אשר הפכה שוב כעבור כמה שנים לזכר. מעברי הזהות המגדרית של ריימר היו כר פורה לעיסוק בהשפעותיה האפשריות של הזהות המגדרית על המצב הנפשי: לא מעט הפרעות נפשיות נוטות להתבטא בתדירות ו/או בתסמינים שונים אצל בעלי זהות מינית שונה. האופן שבו כל אחד מהם תופס את מיוחדותו המינית אינו רלבנטי לענייננו, אך חופש הבחירה המקובל בתחום הזהות המינית אינו פוסל את חשיבות ה’פסיכיאטריה על פי מגדר’, אלא תומך בה. נושאים אחרים בפרק זה כוללים דיון בפחדים שעוצמתם חורגת מן המידה הטבעית, הקשורים בהריון ולידה – כגון תת־הפרק ״תינוקה של רוזמרי״, המבוסס על הספר רב־המכר שעובד לסרט קולנוע מצליח באותו שֵם. הספר והסרט נסבים על סיפורהּ המרגש של אֵם שלקתה בהפרעה נפשית קשה, הקשורה להריון ולידה. הפרק העוסק בפסיכיאטריה ומגדר מסתיים בנושא האנדרופאוזה, ה’מנופאוזה של הגבר’.
לסיום אציין שדברַי בראשית הספר מוקדשים לפרופ’ מרסל עשהאל, פסיכיאטר דגול ודמות אנושית נדירה ורבת־פעלים, שכולנו חייבים לו הרבה. את הספר חותם הספד לאחד מחברַי המיוחדים והאהובים, שלצִדּוֹ ״התחלתי להיעשות לפסיכיאטרית״; דרכינו המקצועיות הצטלבו בראשיתן בבית החולים ״עזרת נשים״, עת חסינו תחת כנפיו הנדיבות של פרופ’ מרסל עשהאל.
הערות
1. Maria Cohut, Why do we need nostalgia? Medical News Today, January 2021.
2. Constantine Sedikides, Tim Wildschut, Jamie Arndt and Clay Routledge, Nostalgia Past, Present, and Future, University of Southampton, University of Missouri, and North Dakota State, 2008.
פרק א
בדרך לפסיכיאטריה
עם סיום שנת הסטאז’ בבית החולים ״הדסה עין כרם״ שבירושלים הוזמנתי לפגישה עם פרופ’ ק., מנהל בית החולים דאז. ייתכן שהיה זה נוהל קבוע לכל מסיימי הסטאז’ של הפקולטה לרפואה ב״הדסה״, אך על פי תחושתי באותם ימים הייתי אני האחת והיחידה שהתכבדתי בכך – ועד היום, אני מעזה לומר, אינני בטוחה שלא צדקתי.
בצהרי יומי האחרון כסטאז’רית, לאחר שסיימתי את מחויבויותַי במחלקה הפסיכיאטרית שבה עשיתי את ״חודש הבחירה״ של הסטאז’, נפרדתי מכל הסובבים אותי, מהמטופלים ומאנשי הצוות. טקס קצר וכיבוד צנוע הנעימו לי את תחושת הפרידה הבלתי־נמנעת. עם סיומו אספתי את עצמי ויצאתי לחדרו של פרופ’ ק.
היה זה רגע עמוס רגשות שהצטברו בי בשבע שנות לימודי הרפואה שעברתי, או שעברו עלַי; בשש השנים הראשונות הרגשתי, כנראה כמו כל חברַי, כסטודנטית ותו לא. ההרצאות ‘הגדולות’ ששמענו לא היו בעלות אופי חווייתי או מרגש במיוחד; רק בשנים ה’קליניות’, למן השנה השלישית ועד סוף
הלימודים, התחילו הידע והתפיסות הרפואיות שלנו להתרחב בזכות קִרבתנו למטופלים. נוכחותנו במחלקות השונות נעשתה מגוונת ומציאותית יותר; היא אִפשרה לנו קשר ישיר עם נציגיו העיקריים של מקצוע הרפואה – המטופלים. במקביל, או בנוסף, קיבלנו מרופאי המחלקות והמרפאות הדרכה שהתבססה ספציפית על כל מקרה לגופו.
בסיום שש שנות לימודינו התקדמנו לשנה השביעית, שנת הסטאז’. היא נבדלה מקודמותיה בהיותה מעשׂית יותר עבורנו. כך למשל היה מותר לנו, ואף היה זה מחובתנו, להתערב בעבודה היומיומית במחלקה. בדקנו את המאושפזים או את הפונים למרפאות, שיערנו או קבענו אבחנות, ואף היינו מעורבים, במידה זו או אחרת, בטיפול בהם; כל זאת תחת פיקוח והדרכה של מורינו, כמובן. סוף סוף יכולנו להרגיש את עצמנו כרופאים. שנת הסטאז’ כללה, נוסף על המעבר בין המחלקות השונות, את ‘חודש הבחירה’: כל אחד מאתנו, הסטאז’רים, בחר במחלקה ש’דיברה אליו במיוחד’. כעת היינו ‘אדונים (או גבירות) לעצמנו’ יותר מאשר בשנים הקודמות. היותנו חלק מצוות המחלקה חיזקה אותנו והעלתה את כבודנו בעיני עצמנו. בבחירת המחלקה של ‘חודש הבחירה’ היה משהו גורלי, שנתפס אצלי כאירוע מאתגר ואף משמח. מכאן ואילך היה עלי להיעשׂות לרופאה של ממש, אולי פסיכיאטרית.
תקופת שבע השנים הנזכרות לעיל ובפרט האחרונה שבהן, שנת הסטאז’, הייתה אומנם לא קלה, אך בסך הכול מעניינת; לסיומה, בפרידתי מהמחלקה הפסיכיאטרית, התלוו תחושות של מתח, דאגה וסימני שאלה לגבי בחירתי בהתמחות בפסיכיאטריה. כל אלה כמעט שברו את לִבּי, אך אני שמחה להצהיר שאין לכך קשר ל״תסמונת הלב השבור״3, הפרעה הנובעת מסטרס אמוציונלי קשה, שתוארה ב־1990.
דברַי בשורות הבאות מתייחסים לאירועים שהתרחשו בשנת 1968.
הדרך לחדרו של פרופסור ק., מן המחלקה הפסיכיאטרית שבקומה 8 ועד לקומת הקרקע שבה שכן משרדו, נראתה לי ארוכה במיוחד. במעלית פגשתי במקרה את גדול הכירורגים של בית החולים, פרופ’ ב. ה., ושוחחתי עמו בקצרה. הוא ידע משום מה על סיום קשרַי הלימודיים עם בית החולים ״הדסה״ ופנה אלי בנעימות:
״בשעה טובה, ד״ר שיינפלד, האם כבר החלטת במה תתמחי?״
״כן״, עניתי בביטחון חלקי. ״בפסיכיאטריה״.
״פסיכיאטריה?״ השתומם והמשיך: ״איך תסתדרו? הרי בעלך כירורג4 ואַת פסיכיאטרית...״ אמר ולא הוסיף.
התקשיתי להגיב מיד. שתקתי בעודי מחפשת תשובה. למזלי נחתנו בקומת הקרקע. דלתות המעלית נפתחו ואנחנו יצאנו כל אחד לדרכו. הותרתי את הפרופסור ללא תשובה; למען האמת, שאלתו הצליחה להדאיג אותי, כי תשובה ברורה לא הייתה לי. ממקורות שונים, ביניהם היכרותי עם החשיבה הפסיכואנליטית, עמדתי על משמעות דבריו5.
דרכי מן המעלית עד לפגישתי עם פרופ’ ק. הייתה קצרה יחסית. כאשר הקשתי על דלתו, הופיע מארחי לפנַי. בגישה נימוסית, בפנים מחויכות וביד מכַוונת הזמין אותי לשבת על אחת משתי הכורסאות שמעבר לשולחנו. חדרו היה מרווח ונעים לעין. שולחן העבודה מילא כמעט כליל את רוחבו ואינסוף ספרים היו מסודרים היטב על מדפי ספרייתו. מבעד לחלון ענקי שמאחורי גבו נשקף נוף פנורמי מרהיב, שבו השתלבו עצים, שיחים ופרחים עם חלק מבנייני בית החולים.
מארחי היה גבר בסוף שנות החמישים, גבוה, נאה וממושקף. הוא הביט בי בעיניים מחייכות, ומבטו כאילו אמר: ‘ברוכה הבאה, נעים לפגוש אותך’; כך לפחות פירשתי אותו לעצמי.
הצעתו ל״כוס קפה, ד״ר שיינפלד?״ נתקלה בסירובי ובהתנצלותי:
״לא, תודה, אני לא שותה קפה״.
אז הציע לי כוס מים – וכך, כשהוא ישוב בכורסתו הענקית ואני בכורסתי, החל ביוזמתו השיח בינינו.
״ראשית כֹּל, מזל טוב על סיום הלימודים!״, ובהמשך: ״שמעתי שבכוונתך להתמחות בפסיכיאטריה. אמת?״
לרגע שאלתי את עצמי כיצד נודעו לפרופ’ ק. כוונותַי, ומדוע הוא מתעניין בכך. לא הספקתי להעלות בדעתי סיבה מתקבלת על הדעת, כשלאחר כמה לגימות מים שאל אותי מארחי אם שמעתי על בית החולים החדש ״עזרת נשים״.
״לא״, עניתי. ״מה זה?״
״זהו בית חולים פסיכיאטרי מודרני, חדש ומפואר, שהוקם לא מזמן. הוא נמצא בשכונת גבעת שאול״.
כל מה שידעתי עד אז על שכונת ‘גבעת שאול’ הסתכם בהיכרות שטחית עם בית הקברות הנושא את שמה. עתה נזכרתי שלאחרונה, בהזדמנויות הבלתי־נעימות שבהן נסעתי להלווייתם של כמה ממַכָּרַי, ראיתי בניין חדש ומרשים ההולך ונבנה בין בנייני השכונה הישנים והמוזנחים. הבניין ניצב בדרך המובילה לבית הקברות, בצדו השמאלי של הכביש. מדבריו של פרופ’ ק. הסקתי שבנייתו הושלמה, אך לא שיערתי עדיין לאן מוביל הסיפור.
השם ״עזרת נשים״ נקשר בדמיוני לרוח הפמיניסטית שהחלה להתפשט (לגאוותי) באותן שנים, אך לא יכולתי להעלות בדעתי את פשר המושג ״מודרני״ לגבי בית חולים פסיכיאטרי, שכן מעולם לא זכיתי לראות אחד כזה. הוספתי להקשיב למארחי מבלי לומר מילה. פרופסור ק. המשיך: ״לפני כמה שבועות הגיע לארץ ד״ר מ. כהן, שהוזמן לנהל את בית החולים החדש. אנחנו חברים טובים (והוסיף: ״בינינו, כן?״), והוא ביקש ממני להפנות אליו רופאים צעירים המעוניינים להתמחות בפסיכיאטריה״.
ואז הבנתי. הוא מַפנֶה אותי להיות המתמחה הראשונה של בית החולים ״עזרת נשים״ החדש, המפואר והמודרני! הודיתי לו מקרב לב, והוא איחל לי ״בהצלחה״. לאחר שלחצנו ידיים, נפרדנו ומיד נמלאתי שמחה וחלומות ורודים. בשיחה הטלפונית שערכתי עם ד״ר מ. כהן נקבע, שאגיע לפגישה עמו כעבור יומיים. במשך סוף השבוע שקדם לכך הספקתי להתעדכן חלקית בהיסטוריה של בית החולים ״עזרת נשים״.
תולדות בית החולים ‘’עזרת נשים’’
לא תמיד התייחד השם ״עזרת נשים״ לבית חולים פסיכיאטרי; הוא אומץ לראשונה על ידי אגודת הנשים אשר שמה לה למטרה לעסוק בצדקה בקרב נצרכים בפלשתינה בשלהי המאה ה־19. באותה תקופה שוטטו ברחובות הערים בארץ אומללים למיניהם: קשישים חסרי אונים, חולים חשׂוכי מרפא, חולי רוח ותשושי גוף ונפש; מרביתם סבלו ממחסור באוכל, בגדים ומחסה. במסמכים מאותן שנים הם נזכרים לעיתים קרובות בשם הכללי ״משוגעים״. התופעה תוארה גם ב’ירושלים שבין החומות’ וגם ב’זו שמעבר להן’. בקרב אוכלוסייה זו בלטו נשים חולות רוח, שרבות מהן יצאו מדעתן במהלך ההריון או בתקופה שלאחר הלידה. באותם זמנים ילדו מרבית הנשים בבית, עם או ללא ליווי. נשים בעלות השכלה מקצועית במיילדות לא היו כמעט בנמצא עד סמוך למלחמת העולם הראשונה; המעטות שהגיעו לארץ רכשו את מקצוען באירופה ודרשו שכר גבוה, מעבר להישג־ידן של נשים עניות.
מצב עגום זה הוליד יוזמות סיוע מצד נדבנים עשירים ונשים רחבות לב, שביקשו להושיט יד לאוכלוסייה דלת האמצעים ביישובים השונים בארץ. הנודעים שבהם היו בני המשפחות מונטיפיורי ורוטשילד. בקרב הנשים נודעה במיוחד חיה ציפורה (ציפה) פינס.
משה מונטיפיורי, הוא סֵר מוזס מונטיפיורי (Montefiore) (1885-1784), היה נדבן יהודי אנגלי דגול, שבא לעזרתם של יהודים נזקקים בכל העולם, לרבות יהודי פלשתינה. בזכות תרומותיו יכלו בני עמו הנזקקים בארץ להילחם במחלות ובעוני, לשפר את שירותי הרפואה בירושלים ולקדם את התיישבות היהודים מחוץ לחומות העיר. הוא ביקר בארץ שבע פעמים, בין השאר בצפת, טבריה, חברון וירושלים; בביקורו האחרון היה בן תשעים. בין המתנות הרבות שהותיר אחריו ידועות במיוחד טחנת הרוח שהקים ב־1857 והמרכבה המפורסמת אשר שימשה אותו ואת אשתו בסיוריהם ברחבי אירופה. שתיהן מצויות בשכונת ‘משכנות שאננים’ הקסומה שמול חומות העיר העתיקה.
אדמונד רוטשילד, הוא אברהם בנימין אדמונד ג’יימס דה רוטשילד (1934-1845), נולד כמה עשרות שנים אחרי מונטיפיורי. מלבד היותו נדבן נודע וגורם מרכזי בהתפתחות החיים בארץ ישראל, התאפשר לו להיות מקורב ל״אגודת עזרת נשים״, המוּכֶּרֶת בשמה זה מאז 1894 (קודמתה, שנקראה אף היא ״חברת עזרת נשים״, הוקמה ב־1891 ביפו). הברון דה רוטשילד היה בן לענף הצרפתי של משפחת הבנקאים המבריקים שנודעה לתהילה בעולם היהודי. במאה ה־18 הלך כוחה של שושלת רוטשילד והתחזק; הוא הגיע לשיאו במאה ה־19, כאשר נעשתה למשפחה העשירה באירופה. יחד עם הברון רוטשילד שעמד בראשה מילאה משפחה זו תפקיד חשוב ביותר בהקמת היישוב היהודי בארץ ישראל.
כבר ב־1854 נפתח בסיועהּ בית החולים ״מאיר רוטשילד״ בעיר העתיקה בירושלים. באותה תקופה הלכה והתפתחה העיר החדשה ב’ירושלים שמחוץ לחומות’, וצורכי יושביה התרבו. בשנת 1888 הועבר בית החולים ״מאיר רוטשילד״ לבניין שהוקם במיוחד עבורו ברחוב הנביאים בירושלים החדשה. ההחלטות על אופן פיתוחו של המוסד הושפעו, בין היתר, מדיווחי הרופאים בבית החולים ״רוטשילד״ בחיפה (הנקרא כיום ״המרכז הרפואי בני ציון״) על עלייה ניכרת במקרי הדיכאון בכלל ואצל נשים בפרט, מצבי דיכאון שחומרתם חייבה לעיתים קרובות אשפוז. באותם דיווחים פורסמו גם נתונים על עֲקָרוּת כתופעה משנית לדיכאון אצל הנשים.
בשל מסירותו הגדולה ומעורבותו הבולטת במרבית פעולותיה של משפחתו, כולל אלה שלמען ארץ ישראל, וביניהן הקמתם של בתי החולים שנזכרו לעיל, זכה הברון רוטשילד לכינוי ״הנדיב הידוע״ ו״אבי היישוב״.
לאחר שבתולדות הקמתו של ״בית החולים הפסיכיאטרי עזרת נשים״ עסקנו בשני התורמים הנודעים, מונטיפיורי ורוטשילד, הגיעה העת להכיר את ציפה פינס (1918-1844), הידועה מבין הנשים שפעלו להקמתה של אגודת ״עזרת נשים״. היא נולדה במוהילב שבבֶּלארוּס למשפחת לוריא האדוקה בדתה. אביה, שמריהו לוריא, היה גביר ועסקן; אִמָּהּ, חנה לוריא, הייתה בת למשפחת ריבלין משקלוב, מראשי היישוב האשכנזי בירושלים. בעיר הולדתה נישאה ליחיאל מיכל פינס (1913-1843), סופר ציוני ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות, שנולד באחת העיירות של האימפריה הצארית הרוסית. עם נישואיהם הצטרפה ציפה לפעילותו למען ארץ ישראל. הוא עלה לירושלים לבדו בשנת 1878; כעבור ארבע שנים, בהיותה בת 38, הצטרפה אליו רעייתו ואִתָּהּ ארבעה ילדיהם.
עוד קודם להגעתהּ ארצה, ב־1880, התנסו בני הזוג פינס בחוויה טראומתית: אביה של ציפה פינס הקים יחד עם שני שותפים מפעל לייצור רעפים בשכונת מוצא הסמוכה לירושלים (כיום ״רמת מוצא״). הפרויקט נכשל, הסב למשפחה נזק כלכלי קשה ופגע בכבודם של מייסדיו. מסופר על חיה ציפורה שבמסירותהּ לבעלהּ מכרה את תכשיטיה על מנת לתמוך בו. לכשהגיעה לירושלים ב־1882, נרדפה על ידי אנשי היישוב הישן, גם בשל לבושהּ ופֵאתהּ הנוכרית, שלא היו די צנועים בעיניהם. בתחילה התגוררה משפחת פינס ביפו, ולאחר מכן השתקעה בירושלים. בביתם אירחו בני הזוג רבים מבין עסקני היישוב שהשקיעו בגאולת הקרקעות, וכן עולים חדשים שהגיעו לירושלים; אליעזר בן יהודה6 ואשתו דבורה התאכסנו אצלם במשך חודש ימים.
כזכור נוסדה ״אגודת עזרת נשים״ ב־1894 (כהמשך ל״חברת עזרת נשים״) בירושלים העתיקה על ידי קבוצת נשים מתנדבות, שבראשן עמדה ציפה פינס. להקמתהּ קדם ה״הֶקדֵּש״ בעיר העתיקה של ירושלים, שהיה רכוש הציבור ושימש למטרות דת, אך גם כמחסה לאומללים שננטשו ולחסרי בית. מספר החולים ששוכנו בו היה קטן, ותנאי קיומו וניהולו היו לקויים ביותר. דוד ילין7, שהיה חתנם של בני הזוג פינס, תיאר אותו כך:
״בית צר ונאלח ... ובו שכבו למַעֲצֵבָה בשנים האחרונות שלוש נשים משוגעות ושני זקנים עוברים ובטֵלים מן העולם [...] משפחה כי הייתה יד ה’ בה [...] לא עלה על לִבָּהּ כלל להפקידו בבית כזה. והִנֵּה באה הרוח, לפני שנה וחצי, בלב אחדות מחַבְרות הנזכרות (‘עזרת נשים’) לקבל עליהן את ההשגחה על הבית הזה. להשגחה לא נדרש להן כסף, רק עבודה תקבלנה חברות החברה באהבה. בראשונה [...] נשמע בעיר כי באה הפקודה על חולות הרוח [...] והנה החלו המשפחות לפרוק סבלן מעל שכמן, וחולות חדשות הובאו אל הבית, כי בהיות בית כזה מוכן כבר ועומד, מי זה יוכל להתאכזר כנגד משפחה הסובלת עינויים תמידיים? [...]״.
(ד’ ילין, ירושלים של תמול, ירושלים תשל״ב, עמ’ 197).
קבלת האחריות על ההקדש הייתה מבוססת על השקפות עולמן של פינס וחברותיה, כמתואר במאמרה של ברכה סליי: ״לְאִשה יש ‘תכונות נשיות’ הדוחפות אותה לגמול חסד עם משפחתה ועם נזקקים. אי אפשר לעזור ליולדת על ידי מתן כסף בלבד; היא זקוקה גם לטיפול אישי – לצדקה ‘בגוף’. מלבד סבל כאבם ומחלתם, מאבדים הנזקקים את הרצון לחיות וזה גרוע מכֹּל, לכן צריך לעודד אותם במעשים ובמילים. לא כל אִשה מסוגלת להעניק עזרה כזאת; לכך התארגנו יחד בחברת נשים, וכל אחת תתרום כפי יכולתה. הודות למאמציהן,הפך ‘החור השחור’ של ההקדש למוסד מכובד והחולים קיבלו פנים של בני אדם״ (תרגום חופשי של הטקסט ביידיש, הלקוח מספר החשבונות הראשון של ״עזרת נשים״, תרנ״ה-תרנ״ו, א-ד).
בשנת 1896 הועבר ה״הקדש״ לשכונת ״מזכרת משה״ בעיר החדשה בירושלים, וב־1902 רכשה אגודת ״עזרת נשים״ למענו מגרש בן שבעה דונמים בקצה המערבי של רחוב יפו, מול התחנה המרכזית של ימינו. את הכסף לכך תרמה בעיקר הברונית עדה (עדלאיד) דה רוטשילד, רעייתו של הברון אדמונד דה רוטשילד, וחברו לה נשים יהודיות עשירות אחרות מהארץ ומהעולם.
המבנה הראשון שהוקם נועד לנשים, ולאחריו הוקם מבנה נוסף ששירת את הגברים; בשניהם אושפזו אנשים שסבלו מהפרעות נפשיות. מבנה שלישי הוקם ב־1920, אף הוא בסיוע תרומותיהם של יהודים עשירים. במבנה החדש היו שתי קומות שכללו חדרי אשפוז, מרפאה, בית מרקחת ומשרדים. סביב הבניין ניטעה גינה שבה יכלו המטופלים לשאוף אוויר צח. מספר המאושפזים במוסד עלה והגיע למאה בקירוב. שמו היה הפעם ״בית החולים הפסיכיאטרי עזרת נשים״, והוא היה המוסד הראשון בעל מומחיות רפואית זו בארץ ובמזרח התיכון כולו.
חיה ציפורה (ציפה) פינס עמדה בראש הארגון והמוסד ״עזרת נשים״ עד פרישתה ממנו ב־1912, במלאת לה 68 שנים. את תפקידה המשיכה בִּתָּהּ איטה, רעייתו של דוד ילין, שעמדה בראש הארגון מעל 25 שנה. חותנם, יחיאל מיכל פינס, הוא מי שקישר בין ד״ר משה וולך (1957-1866), שהקים ב־1902 את בית החולים ״שערי צדק״ וניהל אותו במשך שנים רבות, לבין ״עזרת נשים״. על אף תפקידו החשוב ב״שערי צדק״ נרתם ד״ר וולך לטפל גם במאושפזים ב״עזרת נשים״.
ב־1920 זכה בית החולים הפסיכיאטרי ״עזרת נשים״ לרופא משלו – ד״ר דוריאן פייגנבאום, שהתמנה למנהלו הרפואי הראשון בסתיו של אותה שנה. ד״ר פייגנבאום, שנולד ב־1887 בלמברג שבגרמניה, הגיע לארץ ישראל לאחר שנים רבות של לימוד ועיסוק ברפואה. הוא התמחה במכון לפסיכיאטריה במינכן, שנוהל אז על ידי הפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין (1926-1856), מי שנחשב לאבי הפסיכיאטריה המודרנית והגנטיקה הפסיכיאטרית, אך לא נמנה עם מעריציו של פרויד. במקביל להתפעלותו מקרפלין התעניין פייגנבאום בפסיכואנליזה. את עיקר לימודיו בנושא זה עשה אצל פרויד עצמו ואצל פסיכואנליטיקאים אחרים.
במשך עבודתו בבית החולים ״עזרת נשים״ נקט פייגנבאום גישה אנושית וחומלת כלפי המטופלים. אחת מיוזמותיו הייתה ביטול הבידוד והכפייה8 כשיטות טיפוליות. מאחר שהיה בקי בתורה הפסיכואנליטית והעריך אותה כדרך להבנת ההפרעות הנפשיות ולטיפול בהן, התחיל להשתמש בה בבית החולים, הִרבָּה להרצות עליה ולהציגהּ בפני העובדים בתחום הפסיכיאטריה, הרופאים, אנשי צוות אחרים ואף רופאים מתחומי התמחות אחרים. מחנכים שולבו אף הם בקהל שהוזמן להרצאותיו. העובדה שהדגיש את נושא ״הלא־מודע״ עוררה את התנגדותם של מי שישבו בהנהלת בית החולים, שכנראה לא ידעו שהנושא עלה לראש סדר היום באותן שנים. ד״ר פייגנבאום ניהל את בית החולים ״עזרת נשים״ במשך שלוש שנים ותו לא. לאחר פיטוריו עזב את הארץ ועבר לארצות הברית, שם המשיך לעסוק בפסיכואנליזה. על מקומו בא ד״ר היינץ (חיים) הרמן, עולה חדש שהגיע אף הוא מגרמניה.
כיצד הגעתי לבית החולים הפסיכיאטרי ״עזרת נשים״
כאמור לעיל הוזמנתי בקיץ 1968 לפגישה עם פרופ’ ק., מנהלו דאז של בית החולים ״הדסה עין כרם״; פגישתנו נועדה להפנות אותי למנהל בית החולים הפסיכיאטרי ״עזרת נשים״, ה״חדש, מפואר ומודרני״ כפי שתואר בפי פרופ’ ק., ולעשותני לרופאה פסיכיאטרית. באותם חודשים הועבר בית החולים ״עזרת נשים״ ממיקומו הישן ברחוב יפו לשכונת גבעת שאול. מנהלו החדש היה ד״ר מ. כהן. בשיחתי הטלפונית עמו שמח להזמין אותי לפגישה, שתתקיים כעבור יומיים. במהלך שיחתנו, שנמשכה כשעה, השתדל ד״ר כהן לברר את המוטיבציה שלי לעסוק בפסיכיאטריה; היה זה מעין ראיון בעל אופי אנֶמנֶסטי, שבנימוסו האנגלי נמנע בו הפרופסור מלגעת בנקודות רגישות. ״קבענו״ (הוא הודיע ואני הסכמתי) שלמחרת אגיע לעבודתי במחלקה ב’ – המחלקה הסגורה. נמסר לי שאת פנַי יקבל ד״ר א. ו., פסיכיאטר מומחה ומנוסה, ובאמצעותו אתוודע לבית החולים ולמטופלים בו.
בסיום פגישתי עם ד״ר מ. כהן הייתי כבר ‘המתמחה הראשונה של בית החולים הפסיכיאטרי ״עזרת נשים’״, תואר שבו אני מתגאה עד היום. לאחר פרידתנו העסיק אותי פרט מסקרן, שאליו שמתי לב במהלך פגישתנו: בחדרו רחב הידיים של מארחי, בצִדּוֹ הימני, היה תלוי על הקיר תצלום של גבר כבן שלושים פלוס, נאה ובעל הבעה רצינית ונעימה. מבטו המכוון אל פְּנים החדר הרשים אותי בהתעניינותו האֶמפָּתית במתרחש בו. לאורך השנים שאלתי פעמים רבות את חברַי לעבודה מי הוא ״האיש על הקיר״, אך אף אחד לא ידע לומר לי זאת בבִטחה.
הערות
3. "תסמונת הלב השבור", הנקראת TCM – Stress Cardiomyopathy או Takotsubo Cardiomiopathy, מוכרת בעיקר על פי תיאורו של הקרדיולוג היפני Hikaru Sato. שמה האחר, Takotsubo, רומז לחדר השמאלי של הלב, המצטמק ומקבל בהפרעה זו צורה דומה לזו של כלי המשמש כמלכודת דגים – 'טקוטסובו' ביפנית.
4. פרופסור ב. ה. הכיר את בעלי, כירורג אף הוא, ממגעים מקצועיים עִמּוֹ.
5. כאן המקום לציין שפרופ' ב.ה., גדול הכירורגים של "הדסה – עין כרם", אשר בעת פגישתנו במעלית בית החולים הטיל ספק באפשרות קיומה של זוגיות בין כירורג לפסיכיאטרית, נישא בשנה שלאחר מכן לפסיכיאטרית. עד כמה שידוע לי הם חיים בהרמוניה מושלמת.
6. אליעזר בן יהודה (1922-1858) נודע כמחדש השפה העברית וכחוקרהּ המסור, שאסר על בני ביתו לדבר אלא בשפה העברית.
7. פרופ' דוד ילין (1941-1864) היה מורה, חוקר השפה העברית ומייסד 'מכללת דוד ילין', ממייסדי הסתדרות המורים וּוַעד הלשון העברית, יושב ראש הוועד הלאומי וממקימי שכונת "זיכרון משה" בירושלים.
8. באותם זמנים היה היצע התרופות הפסיכיאטריות דל מאוד. הליתיום, הראשונה מבין התרופות המייצבות את מצב הרוח, נכנסה לשימוש פסיכיאטרי ב־1948 והלרגקתיל (קלורפרומאזין), הראשונה מבין התרופות האנטי־פסיכוטיות, הומצאה ב־1952.
המשך הפרק בספר המלא
