1
הוּגוֹ
ביוני 1967 מת סבא הוגו.
באחד מערבי מלחמת ששת הימים התקשר אליו אבא, שהיה מגויס למילואים בגזרת ירושלים, כדי לשאול לשלומו ולדווח שהוא נמצא במקום בטוח יחסית. אך לפני שאבי ואביו הספיקו להחליף ביניהם שני משפטים, ניתק הקו בטלפון השדה. סבא, שהמלחמה היחידה שלחם בה הייתה מלחמת העולם הראשונה, נכנס למיטתו בידיעה ברורה אך מוטעית שלא קו הטלפון קרס, אלא הבן. סבא נכנס למיטתו ואולי ייחל לשינה שממנה לא יתעורר. ואכן, למחרת בבוקר צלצל הטלפון בביתנו והתקבלה הודעה מבית האבות שסבא הוגו מת בשנתו. אבא, שקיבל חופשה מן המילואים וניסה להקל את העצב הגדול שעטף אותי, קרא לזה "מוות בנשיקה". מוות בגיל תשעים ואחת, אמר, זאת ברכה. אך אני, שהייתי בן שבע, לא הבנתי מה יש בו, במספר תשעים ואחת, שאין במספר שבע שמצדיק נשיקה מְמיתה. כי סבא היה בריא לגמרי.
ביום הראשון למלחמת ששת הימים הוא צעד באומץ של חייל גרמני ממלחמת העולם הראשונה מרחק של חמישה קילומטרים מבית האבות ליוצאי אירופה שבשכונת בקעה בירושלים לביתנו שבשכונת בית הכרם. כשהגיע, אפילו לא נראה עייף. כמו בכל פעם הניף אותי באוויר והניח אותי עומד על שולחן האוכל במטבח. אז הפנה את גבו אליי, וכשנתן את האות במחיאת כף בודדה זינקתי אליו, נצמדתי אל גבו, פרשתי ידיים ולפתי את גרונו כקאובוי העולה על סוסו הפרוע, והוא, מצידו, דהר בצהלה אל הסלון.
עד שהיה בן תשעים חי סבא איתנו בדירתנו הקטנה בירושלים. בתקופה זו נעדרו הוריי מהבית במשך רוב שעות היום, וסבא מילא את מקומם והשגיח על אחותי ועליי. ואכן מלא אהבה היה המקום ששהינו בו יחד. צער כבד מביא איתו לעיתים קרובות סערת נפש, אך צערו של סבא היה רגוע ושקט. בחורף של שנת שישים ושש למשל, כשנסענו כולנו מירושלים לחופשה בחוף הים של נהריה, נעלם סבא פתאום. חוף הים היה כמעט ריק מאדם, וכשלא הצלחנו למצוא אותו במרחב הפתוח, לא בצד המים ולא בצד החוף, החלו הוריי ודודי לקרוא בבהלה בשמו. רק כשדוד קוּרט אזר אומץ, נכנס למים הקרים של חודש מרץ והתרחק מהחוף עד שגם הוא כמעט לא נראה לעין, התגלה לפניו סבא, שכוב על גבי פנימית של גלגל רכב, עיניו עצומות והוא מזמזם את פרק האָדָג'וֹֹ מהסימפוניה השלישית של בטהובן, גופו עולה ויורד בתנועת הגלים השקטים. אחרי שנגרר סבא בחזרה לחוף בידי דוד קורט, התעלם מגערות הוריי, רכן על ברכיו בחול החם וגבו אליי והמתין לזינוק הקאובוי שלי.
סבא הוגו, שבמיטב שנותיו היה תעשיין גדול בגרמניה, והיה נושא ונותן עם קניינים גדולים בארצות הברית ובבריטניה ועם בעלי אחוזות גדולות ברוסיה הצארית, היה לחסר כול בערוב ימיו. בלילות, כשהיה מפנה את מקומו להוריי במשמורת על אחותי ועליי, הסתובב בבתי הקפה של ירושלים ומגש עץ רחב תלוי ברצועות על כתפיו, טעון בקופסאות סיגריות, מפלס את דרכו בין שולחנות בית הקפה עטרה ומשדל את האורחים לרכוש את מרכולתו. לפעמים הוסיף לעסק הקטן השקעה נושאת סיכון בדמות כמה סיגרים. פה ושם היה מוסיף למאמצי השיווק, מרים בידו את הסיגר ומושיט אותו אל אורח שהכיר כאדם שהפרוטה מצויה בכיסו. זאת עשה עד שהגיעה הרֶנטה, הקִצבה הזעומה מגרמניה. זעומה, משום שכל רכושו — החברה שבה היה שותף, ביתו ואוסף האמנות שהשאיר מאחוריו כשנמלט עם משפחתו מ"המנוול" — הכול נותר בקֶניגסבֶּרג שבמזרח פרוסיה, שעכשיו נקראה קָלינינגרָד והייתה בשטח ברית המועצות.
באותם הימים הייתי אני מרכז חייו והוא מרכז חיי, למרות פער הגילים הנדיר בינינו: שמונים וארבע שנים. סבא היה מבוגר מהיטלר, מסטאלין ומאלברט איינשטיין. אם את שיר המשחק "הוֹפָּה, הוֹפָּה רַייטֶר" — על הפרש שנפל לביצה ואת גופתו אכלו העורבים, שאותו זימר באוזניי (ובסיומו הייתי כמעט מופל על הרצפה, אך לא! דבר שגרם לי עונג רב) — למד גם הוא מסבו שלו, הרי שסבי העביר לי ידע וזיכרון מאדם שחי בימי נפוליאון בונפרטה.
ובכל זאת, אף שבין סבא וביני היו פרושים עידנים היסטוריים, ואף שדיברנו זה עם זה בשתי שפות — הוא פנה אליי בגרמנית ואני השבתי בעברית — הייתה לנו שפה משותפת שאין ברורה ממנה. לכן כשסבא מת, חשבתי גם אני למות. עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני עולה מעלה מעלה, עד שאפגוש בסבא. אך אז נגלה אליי סבא הוגו בחלום וחזר והופיע בכל לילה, כדי לבשר שהמתים אינם נפגשים שם למעלה עם מתים אחרים, וגם אינם חולמים. אם אני רוצה לראותו, אין ברירה אלא להישאר בחיים ולהמשיך לחלום.
חז"ל אמרו, "בני בנים הרי הם כבנים", אך במובן מסוים בני בנים הם יותר מבנים. קרבה מיוחדת שוררת בין שני גילי הקיצון של קו החיים. כאילו נסגר קו החיים לכלל מעגל.
בני הבכור נולד ממש על גדות נהר הריין כשחיינו בבּוֹן שבגרמניה. כשטיילנו איתו לאורך הריין, שמנו לב שהוא מעורר עניין מיוחד בעיקר בקרב הקשישים שעברו לידינו. צעירים חלפו על פניו באדישות, ואילו קשישים היו נעצרים, בוהים בו בפליאה, מרכינים ראש אל העגלה, מרחיבים חיוך ופולטים מילים מוזרות בנות הברה או שתיים כמו: שָץ, זוּס, פְרוֹש ופּוֹפּי. והוא לא היה מאכזב אותם ומחזיר חיוך, ואפילו צחוק, מביט לסירוגין בנו ובהם ואז מצביע עליהם בחוסר בושה, כאילו ביקש שנתרשם גם אנחנו מבני האדם המוזרים הללו. רק כשעזבנו את גרמניה ונולדו ילדיי האחרים הבנתי שזו כנראה תופעה אוניברסלית. כשאנחנו מגיעים לגיל השיבה וזמננו בידינו, אנו מתאווים להביט בשרשרת הדורות כולה, משני צדדיה. אנו עורגים לקשר עם החוליה האחרונה שנזכה לראות בשרשרת — הנכדים. ובה בעת מתחילים להתעניין בקורות הדורות שקדמו לנו, ואף חופרים ומחטטים בבתי קברות מעבר לים כדי למצוא שלדים שלמים או שרידי חוליות ישנות.
2
אנה
בחורף 1938 נותרה אנה וינטר לבדה עם נהג המשפחה ויט בווילה וינטר שבשדרות קַסטַניֶין 24 בקֶניגסבֶּרג. למרות שישים וחמש שנותיה כמעט לא ניכרו קמטים בפניה, מלבד אותם שניים שנסללו ברכות משיפולי אפה אל קצות שפתיה. בשערה הגלי השחור לא זרקה שיבה, או שמא עלה בידה להסתיר את סימני הזמן מתחת לשערה האסוף, שהוצמד ככדור אל קודקודה. "קַייזֶר אנה", כך כינו אותה בני משפחתה ומכריה, אף שקומתה הנמוכה ועגלגלוּת פניה לא אמרו אצילות כלל. ואכן איש מהם לא העז להחליט, ולו בעניין הפעוט ביותר, בלי להיוועץ בה, ואילו היא מעולם לא התכוונה לוותר על זכות הראשונים להשפיע על החלטתו של בן משפחה או מכר. כך קרה גם שלושים שנה קודם לכן, כשאחיינה הוגו הודיע על כוונתו לשאת לאישה את יֵיני לבית לזאר, האישה הצעירה והמקסימה שפגש בבית הכנסת הליברלי בעיר והתאהב בה ברגע שראה אותה לראשונה.
בעת ההיא כבר מלאו להוגו שלושים ושלוש שנים, והוא כיהן בתפקיד ניהולי בכיר בחברת ייצוא הדגנים והקטניות שבבעלות דודו סֶלְם וינטר, בעלה של אנה. ואף על פי כן, נרגש ומתוח, נאלץ להמתין שבועיים עד שדודתו אנה אישרה את הנישואים, וזאת לא לפני שהציגה בפני אחיינה רשימה מפורטת של מעלותיה ומגרעותיה של הרעיה המיועדת. כל תכונה שוקללה על פי חשיבותה, ואת כולן יחד צירפה למאזן הכולל שהוכרע על חוט השערה לחיוב והיא דנה את הנישואים העתידיים לכף זכות. לאחר שנישאו, השיגה בתחבולה את מפתח ביתם, וכשיצאו בני הזוג לירח הדבש באי מיורקה, היא סילקה מדירתם את כל הרהיטים והתמונות והחליפה אותם בקולקציה האחרונה של עיצוב היוּגֶנְדְשְטִיל — הגרסה הגרמנית של סגנון האַר־נוּבוֹ. הרהיטים שבחרה הובאו מחנויות היוקרה בברלין אל פתח ביתם של הוגו וייני והוצבו בחדרים על פי תוכניותיה של אנה. היא אף רכשה ציורי שמן של אוטו אֶקמן ושל עוד כמה כוכבים עולים מאסכולת היוגנדשטיל. כששבו ייני והוגו מירח הדבש קיבלה אנה את פניהם, ליוותה אותם לדירתם המחודשת והציגה אותה לפניהם. אמנם היא ציפתה לראותם מופתעים, אך פניהם אמרו בעיקר תימהון וכעס.
"נו באמת," אמרה להם אנה, "לא היה שום סיכוי שתגיעו בעצמכם לעיצובים החדשים של היוגנדשטיל, לכן נטלתי על עצמי את המשימה לארגן ולעצב את הבית שלכם. ובכלל, בית אינו רק מקום המגורים של בעליו, אלא גם מקום המפגש של חבריהם ובני משפחתם. טעמם של דיירי הבית אינו השיקול היחיד בעיצובו."
שנים לאחר מכן, כשילדיה שלה כבר בגרו, נולד הַנסי הקטן, בן הזקונים של ייני והוגו. הוא נקרא על שם בנה של אנה, שנהרג במלחמה הגדולה. בלי לשאול את הוריו נטלה אנה לעצמה את זכות האפוטרופסות על הילד. הנסי בילה בביתה של אנה כמעט מדי יום ביומו, והיו לו סיבות טובות לכך. אחת מהן הייתה עוגת השוקולד עטורת הקצפת ופירות היער שהוגשה לו בכל פעם שהיו מבלים יחד בקפה פּראג, הסמוך לבניין העירייה. אמנם ארנקי העור השחורים שהיו קשורים למותניהם של מלצרי בית הקפה, ודמו בגודלם לילקוטו, הטילו אימה קלה על הנסי, אך הוא אהב דווקא את בית הקפה הזה בשל תקרת המראָה, שריתקה אותו. בכל פעם שביקרו בו היה עומד דקות ארוכות במרכז בית הקפה, מרים את ראשו לתקרה ונועץ את עיניו בילד המחובר ברגליו אליה ומביט בו מלמעלה.
ואולם הייתה סיבה נוספת, חשובה הרבה יותר, לעניין הרב שגילה הנסי הקטן באנה: בביתה של אנה, בשידה הוויקטוריאנית שבחדר הספרייה רחב הידיים, הוחבא אוסף חיילי הבדיל שלו. רק הוא ואנה ידעו על קיומו, וזה היה סודם המשותף. את הערצתו לחיילי הבדיל אימץ הנסי מחבריו לכיתה. בתום יום הלימודים היו תלמידי הכיתה השלישית בבית הספר בּוּרגשוּלֶה מצמידים זה לזה עשרה שולחנות לכדי משטח גדול, שעליו היה כל אחד עורך את צבאו ומכין אותו למערכה. הם אהבו מאוד להציג את קרבות המלחמה הגדולה, למשל המערכה על וֶרדֶן או קרב טָנֶנברג, שבהם הייתה ידה של גרמניה על העליונה. הנסי רצה בכל מאודו שיהיה לו צבא משלו, אך העז לקנות לעצמו רק חייל אחד מדמי הכיס השבועיים שקיבל מאביו. כשאותו חייל נשמט פעם מילקוטו ממש אל ידו של אביו, נתקף הנסי חרטה גדולה. הוגו, שנמלא כעס עד כדי בכי, נעל את עצמו בחדר העבודה שעה תמימה ומיאן לדבר עם בנו. הנסי, מבוהל כל כך מתגובתו החריגה של אביו, התרוצץ בין חדרי הבית הגדול וביקש למצוא את אימו כדי שתבוא להושיע. משלא מצא אותה חזר לחדר העבודה של אביו, דפק על דלתו והתחנן שיצא, הבטיח שחייל הבדיל ייזרק לפח. רק לאחר שנענה לדרישת אביו ונשבע שלעולם לא יקנה או יביא הביתה חיילי בדיל או כל צעצוע מלחמתי אחר, ניאות הוגו לצאת מחדרו.
הוגו, שבעקבות זיכרונותיו מהמלחמה הגדולה הפך את הרעיון הפציפיסטי לדת שהייתה קרובה לליבו יותר מהדת היהודית, קיווה לראות את ילדיו גדלים ברוח זו. הוא מעולם לא הבין מה חֵפץ להנסי בחיילי הבדיל, בשעה שחדרו מלא בצעצועים החדישים והיקרים ביותר שאפשר לרכוש בגרמניה. שבועות ספורים לפני שקנה את חייל הבדיל קיבל הנסי ליום הולדתו רכבת חשמלית שעוררה את קנאתו של כל ילד שביקר בביתו. הרכבת הייתה נתונה במתקן ששטחו עשרה מטרים רבועים, ומסילותיה חצו גשרים מעל נהרות סוערים, וכשהופעל המנגנון החשמלי דהרה לתוך מנהרות ארוכות שנחצבו מתחת להרים עטויי שלג, עצרה בצד כנסיות עתיקות תוך השמעת צפירה אמיתית להפליא, ואפילו פלטה מעט קיטור מארובת הקטר. אך למרות הרכבת המשוכללת, יותר מכול רצה הנסי את חיילי הבדיל, ואנה הבינה זאת היטב. הסוד המשותף של השניים תפח. אנה תקנה את חיילי הבדיל, והוא לא ייקח אותם לביתו אלא ישכן אותם בביתה שלה וכך לא יפר את שבועתו לאבא.
אך את מעמד הסבתא והפטרונית לא קנתה אנה רק בשל עוגות קצפת וחיילי בדיל. בשלהי רפובליקת ויימאר, חודשים ספורים לפני שהרָעים, כפי שכינה אותם הנסי, ניצחו בבחירות, סיפר הנסי הקטן לאנה על המורה הנאצי להיסטוריה, דוקטור גרובר, שבשנת גסיסתה של הרפובליקה כבר הזדרז לחנך את תלמידיו ברוח מנהיגו הנערץ. הנסי סיפר שכמעט בכל שיעור פנה אליו במעמד הכיתה כולה: "הנס וינטר, ספר נא לכולנו מי רצח את ישו הנוצרי." אנה הרצינה. "בפעם הבאה שיפנה אליך בשאלה הזאת, הישבע שאילו ידעת מי הרוצח היית מזמן מדווח עליו למשטרה," הציעה לאחר מחשבה. כשהֶר גרובר הרחיק לכת ודרש מהנס לשיר את שיר הוֹרְסְט וֶסֶל, המנון המפלגה הנאצית, עם שאר ילדי כיתתו, לא היו אלה הוריו שבאו לבית הספר כדי להתלונן על המורה. תלונה, כך טענו, רק תחמיר את יחסו של המורה כלפי הילד. אך אנה לא חשבה כך. בעיצומו של יום לימודים נכנסה היישר למשרד המנהל ודרשה שיובאו למשרדו הנס, ד"ר גרובר ושלושה מילדי כיתתו של הנס שישמשו עדים. על פי התקנות האחרונות של ממשלת ויימאר, נאסרה כל פעילות פוליטית בבתי הספר. אנה ציטטה בדייקנות את תאריך התקנה ואת העיצומים שנקבעו על הפרתה. אם לא ינקוט מנהל בית הספר צעדים נגד המורה גרובר, תנקוט אנה צעדים נגד המנהל. גרובר ננזף והוזהר, וקול שירת ההמנון הנאצי נדם בבית הספר, עד שנדם קולה של ממשלת ויימאר ב-1933.
ואילו כעת, בבת אחת, נותרה "קייזר אנה" בלא ממלכה. כל נתיניה נעלמו, מי לפלשתינה, מי לארצות הברית ומי לבריטניה. הארמון העצום, על חמישה־עשר חדריו, שהיה מקום מפגש לצמרת הפוליטית והכלכלית של מזרח פרוסיה, ובמשך שנים ארוכות המה מאירועי התרמה וערבי הוקרה לסופרים, לאנשי מדע ולאמנים, נותר שומם כטירת רפאים. רוב החדרים ננעלו, ורק בשניים מהם דלק האור — חדרה שלה וחדרו של ויט הנהג. עובדי הבית האחרים עזבו בהדרגה מאימת חוקי הגזע של שנת 1935. מלבד קומץ אנשי הקהילה היהודית, שהגיעו מפעם לפעם כדי לדרוש בשלומה של הגברת אנה וינטר, באו רק שני גרמנים, שניהם כיהנו בעבר בתפקיד ראש העיר של קניגסברג. אחד מהם היה ד"ר הנס לוֹמאיֶיר, שבשל עמדותיו הליברליות סולק מתפקידו מייד עם עליית הנאצים לשלטון. הוא היה אדם אפרורי למדי במראהו ובמנהגיו, אמיץ דיו לסרב לאמץ את האידיאולוגיה הנאציונל־סוציאליסטית אך רך לבב מכדי לפעול נגדה. תחת זאת עקר לברלין ושם עסק במחקר אקדמי בתחום הגיאוגרפיה, עד שגם זה נמנע ממנו; ב-1939 הוצא נגדו צו האוסר לפרסם את עבודותיו בשל סירובו לתמוך באידיאולוגיה הנאצית.
אל הגרמני השני, ד"ר קארל פרידריך גֶרדלֶר, הייתה אנה קרובה הרבה יותר. היכרותם הייתה רבת־שנים ומפותלת; הוא היה מושא הערצתה בשל חוכמתו ועמדותיו הליברליות, אך לא פעם בזה לו בגלל האנטישמיות המוסתרת שקיננה בו והייתה צצה מבלי משים בשיחות חולין. ואולי אין זה מפתיע שכך חשה כלפיו, שכן אילו היה מצליח לשרוד בימי הרייך, היו בנמצא די ראיות להעמידו לדין במשפטי נירנברג, אך גם די ראיות כדי להכלילו ברשימת חסידי אומות העולם של יד ושם.
