מבוא
ורדה מילבאואר ומינה צמח
בשנים האחרונות אנחנו עדים לעניין הולך וגובר בנעשה בתוך המגזר החרדי. יש להניח שהעלייה בכוחו הפוליטי של מגזר זה, בנראות הציבורית שלו וגם בהשפעתו על החיים במדינה תורמת לסקרנות ולרצון להבין מי הם החרדים ולאן הם מכוונים. מאמרים, מחקרים, כתבות וסדרות באמצעי תקשורת שונים - ספרות, עיתונות, טלוויזיה וקולנוע - מנסים לפצח את הקודים שמניעים את האנשים בקהילות חרדיות ולהסביר את סגנון חייהם. אולם רק בחלק קטן מאוד מהמקרים הופנה הזרקור אל הנשים החרדיות, והחשיפה שקיבלו היתה בעיקר בפן הפולקלוריסטי או הפופוליסטי. היא אולי כללה הצצה לעולמן, אך מבלי להתעמק במבני הכוח בחברה החרדית ובמנגנונים פוליטיים אחרים, שעשויים להרחיב ולהעמיק את הבנתנו הן לגבי הנשים כקולקטיב, הן לגבי איכות החיים של נשים אינדיבידואליות.
נשים חרדיות הן אניגמה של ממש, שחילונים וליברלים, אולי בעיקר נשים, מתקשים להבין. הנשים החרדיות נתפסות גם כקורבנות של החברה הפטריארכלית וגם כקטליזטור לשינוי. הן משדרות שביעות רצון מחייהן, אף על פי שהן חסרות אוטונומיה ומוגבלות בשליטתן בבחירות האפשריות של מסלולי חיים העומדות לפניהן. המגמות הסותרות (לכאורה?) של קורבנוּת, כוח ושביעות רצון מעוררות עניין וסקרנות. עיתונאית חרדית, שהתראיינה לתוכנית "נייעס" בכאן 11 במרס 2020, אמרה שהמעסיק האמיתי שלה הוא "אלוקים" וכי היא מקבלת רשות מרבנים לפני פרסום של אייטמים מסוימים. לקהל לא דתי, אמירות אלה נשמעות מוזרות וכמו לקוחות מעולם אחר. עיתונאים נתפסים, בציבור החילוני, כאנשים דעתניים המעוניינים בפרסום, בהצלחה ובהכרה, והנה לפנינו עיתונאית שמדכאת את הרצון לבלוט ולפרוץ קדימה. הכוחות שמניעים (או מרסנים) אותה נמצאים בסביבתה ומתפקדים כשומרי סף וכחסמים תרבותיים.
נוסף על כך, חשוב להכיר ולהבין את הנשים החרדיות לא רק כנושא בעל עניין בפני עצמו. אין זה סוד שהחרדים, אולי מימי קום המדינה ובוודאי בתקופה האחרונה, הם מובילי דעה ובעלי יכולת להכריע לגבי אופיין של המדינה והחברה בישראל. מתוך ציבור זה, הנשים החרדיות עשויות להיות קול ממתן, שדוחף לכיוונים פרוגרסיביים, או קול מסופק ופייסני, ששואף לשינוי בסגנון החיים כך שיתאים בחלקו למגמות המקובלות במעמד הביניים בחברה הכללית. במחקר מעניין (זיכרמן וכהנר, 2012) נמצא שחרדים מודרניים אולי חיים בתוך המעטפת התרבותית־אורבנית של החברה החילונית, אך הם קשורים אידיאולוגית ורגשית לחרדיוּת הקלאסית. ממצאי הסקר שערך עבורנו מכון המחקר מדגם ב-2022, המדווחים בהמשך הדברים, מצביעים גם הם על כך שאין בתוך ציבור הנשים החרדיות קולות חתרניים המבקשים למוטט את מבני הכוח הקיימים או מעדיפים מודל ליברלי יותר, שכולל ערכים של זכויות אדם, שוויון מגדרי או חופש דת בצד האמונה הדתית - וודאי שאין קולות כאלה במספר הדרוש על מנת להביא לנראות ציבורית או לחולל שינוי. אין ספק שהבחירה של נשים חרדיות בערכי הליבה של תפיסת העולם החרדית, ומכאן גם בהמשך הסטטוס קוו המגדרי, מעוררת שאלות מעניינות וחשובות שמתייחסות, בין היתר, לזהות, להשקפת עולם ולתחושות של שביעות רצון.
זהות מגדרית, אולי מאז ומתמיד, היתה מעין תפוח אדמה לוהט על ציר המאבק בין שמרנים וחרדים מצד אחד לבין ליברלים וחילונים מנגד. שמרנים וחרדים מקדמים עמדה הגורסת שההמשגה של התפקיד הנשי ואופני הביטוי שלו במרחב הציבורי הם תוצאה של הבדלים מולדים (גברים ונשים שונים במהותם), ולכן אין להם עניין בשינויים או בשוויון מגדרי שלא בדרך הטבע. הם ישתמשו במושגים כמו "טבעי" או "נורמלי" כדי לתאר את מקומן של הנשים בבית ובמשפחה, ואי לכך יבנו מנגנונים חברתיים־תרבותיים ופוליטיים שיתמכו במודל השמרני של זהות מגדרית. לעומתם, ליברלים וחילונים ממעיטים בחשיבותם של הבדלים ביולוגיים מולדים כמחייבים שוני בהתנהלות, במיקום בעמדות השפעה או בסגנון החיים. הם מאמינים שמגדר הוא דינמי וורסטילי באופיו ונקבע במידה רבה בהתאם למאפיינים סוציו־פוליטיים. ההבדלים הקיימים בכל זמן נתון בין נשים וגברים הם, לדעתם, תוצאה של יחסי כוח בין הקבוצות: הקבוצה השלטת במנגנוני הכוח החברתיים, התרבותיים או הפוליטיים היא שקובעת מה נכון או לא נכון עבור נשים וגברים והיא שבכוחה להרחיב או לצמצם פערים מגדריים. הליברלים בוודאי ישמחו לאמץ את הדברים שאמר קרל מרקס בהקשר של מאבק אחר על עמדות כוח והשפעה: אדם אמנם קובע את סיפור חייו, אך עושה זאת בתנאים חברתיים־פוליטיים שאינם בשליטתו. נמצא, אם כך, שהן השמרנים והחרדים, הן החילונים והליברלים מאמינים בחשיבותה של הזירה החברתית־פוליטית לשרטוט גבולות המגדר ולפרשנות ההבדלים בין המינים. אולם כל מחנה עושה זאת על מנת לקדם מטרות שונות לחלוטין. שני הצדדים אוחזים באותה טלית וכל אחד מושך לכיוונו. מכאן ברור כי ההבניה של זהות מגדרית לעולם אינה נעשית בסביבה ניטרלית נטולת אג'נדה חברתית־פוליטית.
מעניין לבחון את הטענה לגבי משקלם העצום של משתנים סוציו־פוליטיים על הבניה של זהות מגדרית לאור מאורעות חברתיים ופוליטיים מסעירים שהתרחשו החל משנות ה-60 של המאה ה-20. באותן שנים התבססו הערכים הליברליים והתחוללו מאבקים אזרחיים עצומים נגד אפליה על בסיס גזע ומין. השינוי האדיר שחל אז באקלים הסוציו־פוליטי אִפשר, בין השאר, טרנספורמציה ממשית בהבניה של מגדר על בסיס שוויוני יותר ונגישות גדולה יותר למשאבי כוח. ההתפתחות החשובה הזאת אפשרה העצמה של נשים, במיוחד באמצעות הישגים בתחום ההשכלה והעיסוקים המקצועיים. נשים שנחשפו לפרשנות המרחיבה של מגדר על בסיס ערכי שוויון ושיח זכויות אדם כתבו מחדש קודים מגדריים ששינו את הזהות הקולקטיבית והאישית של נשים רבות אחרות ופתחו לפניהן התנסויות חיים שעד אז היו חסומות בפניהן. הן הראו בבירור שהבדלים ביולוגיים בין נשים וגברים באים לידי ביטוי בתוך מסגרת חברתית שיש בה נורמות, סימבולים, ציפיות ונגישות למשאבי כוח. אלה נוטים להשתנות מעת לעת, וכך יכולים לִתחום מגדר במסגרת קונספטואלית מצמצמת או מרחיבה.
נשים חילוניות רבות (בעיקר בעולם המערבי) הפיקו תועלת רבה מהשינוי הרדיקלי שחל בתבניות חשיבה מסורתיות ושמרניות לגבי ההגדרה של זהות מגדרית (במדעי החברה נוטים לכנות שינוי מהפכני כל כך בשם "שינוי מדרגה שנייה"). נשים בהחלט שיפרו את מיצובן החברתי והתמקמו בעמדות כוח שעד לאותה תקופה לא יכלו אפילו לחלום עליהן. המגדר לכשעצמו הפסיק להיות חסם בקידום חברתי, פוליטי או כלכלי. ב"גרדיאן" הבריטי נכתב ב-2013, בהקשר של פמיניזם ונשים ממעמד נמוך (ובעיקר נשים שעובדות במקצועות שלא דורשים השכלה או התמחות מקצועית) כי מגדר הוא עדיין משתנה המשפיע על רמת ההכנסה ועל הסיכוי לקידום. ועם זאת, מאפייני רקע אחרים, כמו מעמד, השכלה ורקע תעסוקתי, הם מנבאים טובים יותר לגביהם (Press Association, 2013). לפיכך, המרוויחות הגדולות מהפרשנות המרחיבה לגבי תפקידי מגדר הן נשים משכילות מהמעמד הבינוני ומעלה.
הפיחות שחל בחשיבותו ובמשמעותו של המגדר כמנבא הטוב ביותר של מאפייני זהות ומסלולי חיים של נשים חילוניות רבות בדמוקרטיות ליברליות (אם כי רבות אחרות הודרו מתהליכי השינוי בשל משתני רקע כמו מעמד או מוצא, ראו למשל Cole, 2009) פסח לחלוטין על נשים בקהילות אולטרה־חרדיות. הן נותרו מחוץ לתהליכי השינוי האוניברסליים הללו, שהגמישו והרחיבו את גבולות המגדר. במקרה שלהן, מגדר הוא עדיין המשתנה הדומיננטי בבסיס ההסללה לדפוסי חיים שונים, גם בישראל. השאלה המרכזית היא מה הם המנגנונים והתהליכים החברתיים־פוליטיים שהשאירו את הציבור הגדול של נשים חרדיות מאחורי חומות מגדריות קשיחות? ובכן, הם כמובן רבים ושונים, ואנו נתמקד בשניים מהם, שנראים כשני קצוות הופכיים של המכבש הסוציו־פוליטי שהצליח (עד כה) בשימור הסטטוס קוו המגדרי, אולם בפועל שניהם למעשה ביטויים שונים של מנגנוני כוח סקסיסטיים: מצד אחד סקסיזם כוחני שנעזר גם בלובי פוליטי חזק, ומנגד סקסיזם ידידותי ומיטיב־פטרנליסטי (benevolent sexism).
כרזות רחוב (פשקווילים) שעניינן המופע של נשים במרחב הציבורי הן חלק בלתי־נפרד מכל סביבת מגורים חרדית. במקרים רבים, נוסח הדברים לוחמני וקורא לנשים לנהוג בצניעות. המסר הוא שנשים עלולות לעורר את "יצר הרע", ולכן עליהן להצטנע ולהסתתר (ובטח לא לבלוט בסביבתן ולא להבליט את מבנה גופן). מבחינה זו, הפונדמנטליזם היהודי לא שונה מגרסאות דומות בדתות מונותיאיסטיות אחרות. סימה זלצברג (בפרק בספר זה) מפרטת נגזרות שונות של שיח הצניעות שכולן, למעשה, מבטאות תפיסת עולם החותרת להסתרת הגוף הנשי במרחב הציבורי ולהדרתו ממנו. חשוב לציין כי זרמים קיצוניים בציבור החרדי לא תמיד מסתפקים בהתראות מילוליות, אלא מפחידים לעתים ילדות או נערות, או אף פוגעים בהן פיזית.
האפליה של נשים בציבור החרדי בהחלט לא מצטמצמת לפיקוח ולמשטור לגבי לבושן במרחב הציבורי. נשים חרדיות מנועות מלאייש משרות ניהוליות רבות, שיש בהן כוח והשפעה (ראו בפרק של מיכה פופר בספר זה על הסיבות לייצוג חסר של נשים חרדיות בעמדות מנהיגות). הן בוודאי לא יכולות להיבחר במסגרת המפלגות החרדיות למשרות פוליטיות. מעניין, למשל, לעקוב אחר מאבקה העיקש והאמיץ עד מאוד של אסתי ביטון שושן, שהקימה, יחד עם נשים חרדיות נוספות, את תנועת "נבחרות" (תנועת נשים חרדיות שנאבקת למען ייצוג פוליטי, שוויון וקול). בציבור החרדי היא נתפסת כמורדת וכמי שמערערת את הסדר ואת מדרג הכוח המגדרי הקיים. חשוב לציין שתנועת "נבחרות" אינה זוכה לתמיכה הולמת ממערכות המשפט והשלטון בישראל וגם לא מארגוני נשים. קשה להבין את האדישות של מוסדות השלטון אל מול אפליית נשים, שלא מאפשרת להן שוויון זכויות ואת היכולת לממש את זכויותיהן האזרחיות והפוליטיות.
המאבק על הזהות הקולקטיבית של נשים חרדיות אינו מתנהל בוואקום פוליטי. כפי שכבר אמרנו בפתח הדברים, למפלגות החרדיות יש משקל רב במנגנוני הכוח השלטוניים וביכולתן להקים ולהפיל ממשלות. נויה רימלט (בפרק בספר זה שדן בהפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים ציבוריים) מאירה את ההיענות המהירה של משרד התחבורה לנציגי הציבור החרדי ואת נכונותו לקבל את העמדות של חלק מציבור זה (ואולי חלקו הקטן) ולהטות כרצונם החלטה בנושא כה מהותי כמו קווי תחבורה מהדרין. אותם גברים, שמלכתחילה רצו קווי מהדרין וייצגו את הציבור החרדי כולו בוועדת לנגנטל, הם שקיבעו את המתווה שלפיו נשים עולות מהדלת האחורית ויושבות בחלקו האחורי של האוטובוס. הוועדה קבעה גם כי מתנדבים מהציבור החרדי יאכפו את ההפרדה המגדרית. האם זה היה רצונו של כלל הציבור החרדי? האם משרד התחבורה שיחק לידי קבוצת לחץ של גברים שאינם מייצגים את הציבור כולו ובוודאי לא את הנשים בו, שהיו מחוץ לתהליך קבלת ההחלטות?
יונה גינזברג (בפרק בספר זה) מתארת את ההשתלשלות הפוליטית שהביאה לפתיחה של חופים נפרדים לגברים ולנשים (כיום יש 13 חופים כאלה במקומות שונים בארץ). נמצא כי הרבנים של המיעוט הדתי (שבזמנו מנה שישה עד שבעה אחוזים מתושבי תל אביב) הם שדרשו לאפשר את ההפרדה. בדומה להפרדה באוטובוסים ולדחיקת הנשים לחלקם האחורי, גם כאן לא היו נשים מעורבות בתהליך קבלת ההחלטות ולא ברור אם מדובר ברצונו של רוב הציבור הדתי. קבוצות קולניות ומועצמות פוליטית מכתיבות אג'נדה מגדרית תואמת הלכה (לעתים בפרשנות המחמירה שלה).
סקסיזם עוין וכוחני משפיע רבות על שימור יחסי הכוחות המוטים בין נשים לגברים. עם זאת, לכשעצמו אין בכוחו לספק הסבר כולל לשיתוף הפעולה של נשים עם המשך הסטטוס קוו המגדרי. ואמנם, החל מסוף שנות ה-90 דווח על ממצאים המסבירים כיצד משולב אי־השוויון ביחסי הכוח בין גברים ונשים בתוך מערכות של תלות הדדית ואינטימיות (Glick & Fiske, 1996). על פניו, שילוב כזה נראה פרדוקסלי ומוזר, אולם הטענה היא שבמתווה של מערכות יחסים אלה מתפתח סקסיזם נדיב ומיטיב, שמגדיר נשים כנפלאות וראויות להערכה וגם כחלשות ותלויות בגברים לשם תמיכה והגנה. למעשה שני הביטויים של הסקסיזם חותרים לשליטה בנשים: בעוד סקסיזם עוין עושה זאת בדרך של לחץ, איומים והפחדה, סקסיזם מיטיב עושה זאת בדרך של האדרת נשים כל זמן שהן ממלאות את תפקידי המגדר שיועדו להן על ידי הגברים. גליק ופיסקה מדגישים כי בתוך הגישה האוהדת לנשים מוטמעת עמדה מתנשאת ומקטינה, שתופסת אותן כמי שזקוקות להגנה ולתמיכה.
נמצא שניתן לבטא את שתי העמדות המנוגדות כביכול של הסקסיזם בלי לחוש דיסוננס קוגניטיבי. ייתכן שההסבר להלימה בין העמדות מצוי בכך שבפועל מוטמעת כאן התניה ברורה: עמדות חיוביות כלפי נשים שממלאות תפקידי מגדר מסורתיים (למשל, עקרות בית, רעיות טובות ואמהות), ועמדות שליליות כלפי נשים שפורצות את המסגרת המגדרית או מאיימות בדרך כלשהי על הדומיננטיות הגברית.
במחקר מעניין טוען ג'קמן שאידיאולוגיות פטרנליסטיות (הכוונה למצב שבו החברים בקבוצה השולטת יודעים כביכול מה טוב עבור הקבוצה הנשלטת) מספקות דימוי עצמי חיובי לקבוצה הדומיננטית (Jackman, 1994). הסבר זה תופס גם לגבי יחסי מגדר: סקסיזם פטרנליסטי מאפשר לגברים לשמר את הדומיננטיות שלהם בו בזמן שהם מטפחים לעצמם דימוי חיובי, משום שהם אלה המגוננים על הנשים ומספקים את צורכיהן. דוגמה קצרה תמחיש כיצד הדברים נראים במציאות: בתוכנית הטלוויזיה "סליחה על השאלה", ששודרה בכאן 11, התראיינה אישה חרדית ואמרה שאביה (בעצמו מרצה באקדמיה) לא הרשה לה ללמוד באוניברסיטה בטענה שעליה להתחתן ולהקים משפחה. הכוח להחליט לגבי מסלול חייה לא נמצא בידיה. ממצאי מחקרו של ג'קמן מסבירים כיצד גישה פטרנליסטית בכללה, וגם בהקשר הספציפי של יחסי מגדר, מצמצמת ואולי אף מכחידה את היכולת ואת הרצון להתנגד: הכפיפים מפנימים את ההתנשאות ואת הפריבילגיה של הקבוצה הדומיננטית ומסתפקים בהטבות ובתגמולים - רגשיים ומטריאליים - שניתנים להם כאשר הם ממשיכים לשתף פעולה עם המערכת הדכאנית.
הקשר בין דתיות ועמדות סקסיסטיות נחקר והודגש במחקרים רבים (למשל, Morgan, 1987), אך הדרך שבה הסקסיזם מתגבש ומתחזק ובא לידי ביטוי בקהילות חרדיות נותרה בשולי המחקר. ואולם, בשנים האחרונות התפרסמו מחקרים מעניינים שמדגישים את תפקידו של סקסיזם מיטיב וידידותי בתחזוקה של ערכי מגדר מסורתיים, בהפצה שלהם בקרב אוכלוסיות אולטרה־חרדיות ושמרניות ובהפיכתם לפופולריים. במחקר שנעשה במזרח פולין נמצא שערכים המוטמעים בתוך אמונות דתיות מטפחים אי־שוויון מגדרי באמצעות תמיכה באידיאולוגיות הקשורות לסקסיזם מיטיב ועידודן (Malgorzata & Pietrzak, 2014). לפי מחקר זה, הקתוליות תומכת בהבדלים המולדים המהותיים בין גברים ונשים ומתייחסת אליהם כאל "נתון אלוהי". אולם אלה בדיוק העמדות שמשמרות ומתחזקות אי־שוויון בין גברים ונשים. מחקר אחר, שהתבצע בבלגיה ובארצות הברית, מצביע גם הוא על הקשר (שלעתים הוא מובלע ואינו ישיר) בין אמונות יהודיות־נוצריות וסקסיזם (Haggard et al., 2019). הממצאים כאן מצביעים על כך שסקסיזם ידידותי ומיטיב מסביר כיצד נשמר הסטטוס קוו הלא שוויוני בין נשים וגברים: גברים נשארים בעמדת עליונות בעוד נשים זוכות להגנה ולטיפוח.
בישראל, בקהילות חרדיות (וייתכן שגם אצל אנשים דתיים), נשמעות אמירות כמו "אשת חיל מי ימצא" או "כבודה של בת מלך פנימה". למעשה הן מהללות נשים שחיות על פי תפיסת עולם מגדרית מסורתית ומתחזקות את המעמד החזק של הגברים. מעניין בהקשר זה להתייחס למסקנותיו של אנדרו שיין (בפרק בספר זה על נשים חרדיות בכוח העבודה), כי גם במקרים שבהם נשים חרדיות הן המפרנסות העיקריות של המשפחה, הכוח והמעמד נותרים אצל הגברים. במצב הקיים, לדבריו, גם הכנסה גבוהה יותר לא תגרור שינוי בחלוקת הכוח בין גברים ונשים. האישה אולי תהיה "אשת חיל" - מפרנסת מוצלחת שגם מנהלת היטב את הבית והמשפחה - אך עדיין, כבודה של אותה בת מלך יישאר פנימה. נדרש שינוי גדול (אולי גם תודעתי ופוליטי) כדי לטלטל את החלוקה של משאבי כוח בקהילות חרדיות. ניתן לסכם ולומר שבמסגרות אידיאולוגיות דתיות, סקסיזם מיטיב ועמדות מגדריות מסורתיות (ומהותניות) כרוכים זה בזה, וכך משמרים ומתחזקים את אי־השוויון המגדרי.
חשוב להפנות את תשומת הלב לסקסיזם המיטיב (כביכול), מאחר שהוא מאפשר אירועים (מילוליים והתנהגותיים) שמוטמעים בהם אלמנטים של מיקרו־אגרסיה מגדרית (Capodilupo et al., 2010). הסקסיזם כיום מתוחכם ומוצנע, אך יש בו אלמנטים רבים של הטיה סקסיסטית ושל אפליה. לא תמיד קל לאתר את הכוונות ואת הפעולות האגרסיביות הללו ולהפנות כלפיהן אצבע מאשימה. קפודילופו ועמיתיה קטלגו אירועים שונים בעלי מאפיינים אגרסיביים וציינו, בין השאר, מקרים שבהם נשים נתפסות כנחותות יותר; הדיבור עליהן וכלפיהן הוא סקסיסטי; תוחמים אותן לתפקידי מגדר מסורתיים שאין בהם פתח גדול לפריצת דרך או אפשרות ריאלית להגיע לעמדות כוח ציבוריות (או אחרות); ואולי הגרוע מכול, דואגים לטשטש את עקבות האגרסיה כלפיהן באידיאולוגיה ידידותית ומכבדת, שמקדמת מדיניות מגדר מסורתית (במדעי החברה, ובכלל כיום, נהוג לכנות התנהלות כזאת גזלייטינג).
הפיתוי של נשים לאמץ את האידיאולוגיה של הסקסיזם המיטיב הוא גדול, ורבות אכן נשבות בקסמה. יתר על כן, נשים רבות כאלה מדווחות על שביעות רצון ועל רווחה נפשית. מחקרים אחדים (ראו למשל Hammond & Sibley, 2011) מנסים לברר את המכניזם שמקשר בין סקסיזם מיטיב לבין רווחה ושביעות רצון. יש שמייחסים זאת לאפקט המרגיע והמחזק של המסרים המגדריים, המבטיחים הגנה ואהבה לנשים בתוך מערכת יחסים שהן תופסות כהוגנת ומאפשרת. מחקר אחר בחן כיצד סקסיזם ידידותי מצליח להסתיר חלק מהמשמעויות המגדריות המוטמעות בו (Hopkins-Doyle et al., 2019). עולה ממנו כי בניגוד גמור לסקסיזם עוין ואלים, הגישה הכללית של סקסיזם ידידותי או מאפשר נתפסת כמבטאת חום. החוקרים מדגישים שלתחושות של חום וקרבה במערכות יחסים יש תפקיד מרכזי באופן שבו אנשים חושבים על עצמם ועל אחרים בסביבתם החברתית. מסקנתם היא כי ביטויי הרגש והחום מצליחים לתעתע ולערפל מניעים אחרים וגורמים לנשים שביעות רצון, כך שהן אינן מוחות נגד מערכת היחסים, שבפועל מוּנעת מסקסיזם ומתחזקת אותו. המסרים הסקסיסטיים המוחבאים ומוטמעים בסגנון זה פוגעים בנשים וגרוע מכך, במוטיבציה שלהן לנקוט פעילות קולקטיבית לקידום שוויון מגדרי (Becker & Wright, 2011). אי לכך, הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית, הסקסיזם המיטיב מתחזק אי־שוויון מגדרי ותלות של נשים בגברים. במובן זה הוא אפקטיבי יותר בטיפוח כניעות של נשים מאשר סקסיזם עוין, שמעורר התנגדות ורצון למאבק.
הצימוד בין זהות דתית לזהות מגדרית מייחד את הנשים החרדיות ומבדל אותן מקולקטיבים אחרים הנאבקים על קולם הייחודי ועל קידום האינטרסים שלהם ומוּנעים מתחושות קיפוח. קולקטיבים אלה מייחצנים את חוויות הדיכוי, ומתנגדים לכך שקבוצות דומיננטיות בחברה יגדירו ויתייגו אותם, ובכך הופכים את חוויית הדיכוי לאקטיביזם חברתי־פוליטי. כך למעשה קרה עם ציבור הנשים החילוניות בשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת. נכון לעכשיו קשה לראות התעוררות מסיבית דומה אצל נשים חרדיות, אולי בשל העובדה שהסקסיזם המהותני מובלע בין מסרי הדת וקשה להפריד ביניהם (ראו הרחבה של הדיון בסוגיות זהות בפרק של רידר אינדורסקי בספר זה). במחקר מעניין על הקשר בין דת למוסר (Mckay & Whitehouse, 2015) מנו החוקרים ארבעה תהליכים עוצמתיים והמשכיים שמשמשים להטמעה של מושגים, ערכים וסגנון חיים לתוך התפיסה העצמית של אדם דתי: א. אמונה בישות טרנסצנדנטית על־טבעית; ב. היכולת להתנסות בחוויות רוחניות ורגשיות באמצעות ריטואלים (יחד עם אחרים או בנפרד מהם); ג. קבלה של כללי התנהגות ונורמות המחייבים שליטה עצמית; ד. השתייכות לקהילה תומכת, שמעודדת ומתחזקת אותו מכלול של ערכים, נורמות והתנהגויות.
מהשלב שבו הוטמע המכלול המורכב הזה בתפיסת העצמי של אדם, הוא רואה את עצמו, את הזולת ואת העולם דרך הפילטרים שמספקת האידיאולוגיה הדתית. כפי שציינו, לאחר ההתקבעות קשה לחזור ולפרק את הזהות למרכיביה: הזהות הדתית והזהות המגדרית שלובות זו בזו ומתוחזקות על ידי מנגנונים חברתיים־פוליטיים. בהקשר זה, מעניין להתייחס לדברים שאמרה אסתי שושן בריאיון בעיתון "הארץ" (שני, 2018): "אני חרדית גם אם החלטתם שאני לא". כשנשאלה מדוע היא מתעקשת להישאר במועדון שמראה לה את הדלת, ענתה, "לאן אני אלך? מה, אני אהיה פתאום חילונית? אני חרדית. זה מה שאני. אני לא יודעת להיות משהו אחר".
קשה כמובן לצפות פני עתיד. אבל ישנם סימנים מעודדים של שינוי, כפי שעולה מדבריה של מרלין וניג (בפרק בספר זה הדן בקולנוע של נשים חרדיות) על הנהירה של נשים לסרטים רבים שהדמויות הנשיות הראשיות בהם הן הרפתקניות ונוטות לקחת סיכונים, ובכך חורגות לחלוטין מגבולות המגדר המקובלים בחברה החרדית; לעתים קרובות הן אף פועלות בזירות שאינן הבית והמשפחה. ייתכן שהקולנוע מאפשר לצופות החרדיות לחוות התרחשויות ודמויות שאינן בנמצא בחייהן ולהזדהות עמן. במילים אחרות, הערגה למשהו שונה קיימת. מתחת לחיים הגלויים רוחשים קולות אחרים, פנטזיות על עולם פתוח ומאפשר יותר.
שינוי נוסף קשור לחשיפה של פגיעות מיניות בחברה החרדית, שמטלטלת את הנשים וגורמת להן, אולי לראשונה, לצאת בגלוי נגד התופעה ולהפסיק לשתף פעולה עם האינטרסים של ההנהגה הגברית (ראו בפרק של שרה זלצברג בספר זה). עם זאת, כפי שאומרת רידר אינדורסקי (בספר זה), הפמיניסטיות החרדיות נמצאות בראשית הדרך וחפצות לשמור על החברה החרדית ועל הגדרתן וייחודן כחרדיות. לכן, אף על פי שהן פועלות בכמה צמתים ומנהלות מאבקים מספר, עדיין מוקדם להעריך את תוצאותיהם.
העמדה שלנו (העורכות) היא שעל מנת להבין את הקולקטיב של נשים חרדיות ולצפות תהליכים עתידיים יש להתמקד בקשרים בין דת, כוח, פוליטיקה ומגדר. יחד הם יוצרים את הקונטקסט הרלוונטי להבנת התהליכים החברתיים בחברה החרדית שמשפיעים על ההבניה של זהות ושל גבולות מגדר. בהקשר זה אפשר לומר: יש את היהדות של הגבר ויש את היהדות של האישה. לשם כך הזמנו חוקרות וחוקרים מתחומי ידע שונים לנתח אחדים מהאירועים ומהתהליכים הדומיננטיים בחברה החרדית, המשפיעים רבות על חייהן של נשים חרדיות. הסקירה והניתוח נעשים בעיקרם באמצעות עדשה רחבה (אולי פנורמית), שבוחנת תהליכי מקרו בחברה החרדית בכללותה ומזהה מנגנוני כוח והשפעה שמעורבים בהם. נוסף על כך ביצענו סקר, שבו פנינו למדגם של נשים חרדיות וגם לקבוצת ביקורת של נשים חילוניות. רצינו לשמוע את קולן. מה הן חושבות וכיצד הן מגיבות לאירועים, לתהליכים החברתיים הנדונים כאן ולמגמות עכשוויות אחרות בציבור החרדי.
המשך הפרק בספר המלא
