9 בנובמבר הראשון


אני שקוף, מֵימי.
נסחף, ללא מטרה.
היא עוגן, שוקעת בים שלי.
— בנטון ג'יימס קסלר


פאלון


מעניין איזה צליל תשמיע הכוס הזאת אם ארסק אותה על הרקה שלו.


זאת כוס עבה. הראש שלו קשה. יש פוטנציאל לבום רציני.


מעניין אם הוא ידמֵם. יש מפיות על השולחן, אבל הן לא איכותיות ולא יספגו הרבה דם.


"כן, אני די המום, אבל זה קורה," הוא אומר.


הקול שלו גורם לי להדק את האחיזה בכוס, בתקווה שהיא תישאר ביד ולא תיצמד לגולגולת שלו.


"פאלון?" הוא מכחכח בגרון בניסיון לרכך את המילים, אבל הן בכל זאת ננעצות בי כמו סכינים. "אין לךְ מה להגיד?"


אני משפדת את קוביית הקרח בקשית, מדמיינת שזה הראש שלו.


"מה אני אמורה להגיד?" אני ממלמלת כמו פרחחית קטנה, לא בחורה בוגרת בת שמונה־עשרה, שזה מה שאני. "אתה רוצה שאני אברך אותך?"


הגב שלי נצמד למשענת התא, ואני משלבת זרועות על החזה. אני מסתכלת עליו ותוהה אם החרטה בעיניו נובעת מכך שהוא מאכזב אותי, או מכך שהוא שוב מעמיד פנים. עברו בסך הכול חמש דקות מאז שהתיישב, וצד התא שלו כבר הפך לבמה. ושוב, אני נאלצת להיות הקהל.


האצבעות שלו מתופפות על דופן הכוס, והוא צופה בי בדממה כמה שניות.


תקתקתק.


תקתקתק.


תקתקתק.


הוא חושב שבסופו של דבר אכנע ואגיד לו מה שהוא רוצה לשמוע, אבל הוא לא היה איתי מספיק בשנתיים האחרונות ולא יודע שאני כבר לא ילדה.


כשאני מסרבת להכיר במופע שלו, הוא נאנח ושומט מרפקים על השולחן. "טוב, חשבתי שתשמחי בשבילי."


אני מאלצת את עצמי לטלטל את הראש לרגע. "שאני אשמח בשבילך?"


הוא לא רציני.


הוא מושך בכתפיים, וחיוך זחוח נוסף להבעת פניו המעצבנת מלכתחילה. "לא חשבתי שאוכל להיות שוב אבא."


מרוב תדהמה אני פולטת פרץ צחוק רם. "לפלוט זרע בתוך ואגינה של ילדה בת עשרים וארבע לא הופך אותך לאבא," אני אומרת במרירות מסוימת.


החיוך הזחוח נעלם, והוא נשען לאחור ומטה את הראש הצידה. הטיית הראש הזאת היא המחווה הקבועה שלו, כשהוא לא יודע איך להגיב מול קהל. "אם את מעמידה פנים שאת חושבת על משהו לעומק, זה יכול להתפרש כמו כל רגש שהוא. עצובה, מהורהרת, מצטערת, מזדהה." הוא בטח לא זוכר שהוא היה המורה שלי למשחק רוב חיי, ושהמבט הזה הוא אחד הראשונים שלימד אותי.


"את חושבת שאין לי זכות לקרוא לעצמי אבא?" הוא נשמע נעלב. "אז מה אני בשבילך?"


אני מחליטה שזו שאלה רטורית ודוקרת עוד קוביית קרח. אני משחילה אותה במיומנות על הקשית ומחליקה אותה אל הפה. אני נוגסת בה בקולות כרסום רמים, אדישים. הוא הרי לא מצפה שאענה על השאלה הזאת. הוא לא היה "אבא" שלי מאז שקריירת המשחק שלי נעצרה בגיל שש־עשרה. ועם יד על הלב, אני בכלל לא בטוחה שהוא היה אבא לפני הלילה ההוא. היחסים בינינו היו של תלמידה ומורה למשחק.


האצבעות שלו מפלסות דרך בין זקיקי השערות שהוא השתיל בכסף רב בקצה המצח. "למה את עושה את זה?" הגישה שלי מעצבנת אותו יותר ויותר. "את עדיין כועסת שלא הגעתי לטקס הסיום שלך? אמרתי לך, הייתה לי התחייבות אחרת."


"לא," אני עונה בשוויון נפש. "לא הזמנתי אותך לטקס הסיום שלי."


הוא נרתע ומסתכל בי כלֹא מאמין. "למה לא?"


"קיבלתי רק ארבעה כרטיסים."


"נו?" הוא אומר. "אני אבא שלך. למה לא הזמנת אותי לטקס הסיום של התיכון?"


"לא היית בא."


"את לא יודעת את זה," הוא יורה בחזרה.


"עובדה שלא באת."


הוא מגלגל עיניים. "ברור שלא באתי, פאלון. לא הזמינו אותי."


אני נאנחת בכבדות. "אי־אפשר איתך. עכשיו אני מבינה למה אמא עזבה אותך."


הוא מניד בראשו בקלילות. "אמא שלך עזבה אותי כי שכבתי עם החברה הכי טובה שלה. לא היה לזה שום קשר לאישיות שלי."


אין לי מושג איך לענות על זה. האיש לא מרגיש שום חרטה. אני שונאת אותו ומקנאה בו בו־זמנית. במובן מסוים, הלוואי שהייתי דומה יותר לו ופחות לאמא. הוא עיוור לפגמים הרבים שלו, בעוד שהפגמים שלי נמצאים במוקד חיי. אני מתעוררת איתם בבוקר, והם לא נותנים לי להירדם בלילה.


"מי הזמין סלמון?" שואל המלצר. תזמון מושלם.


אני מרימה את היד, והוא מניח את הצלחת לפניי. אבל איבדתי את התיאבון, ואני משחקת באורז עם המזלג.


"רגע." אני מרימה מבט אל המלצר, אבל הוא לא פנה אליי. הוא לוטש מבט באבא. "אתה לא..."


אלוהים. הנה זה בא.


המלצר מטיח את היד בשולחן, ואני מתכווצת. "כן! אתה דונובן אוניל. שיחקת את מקס אֶפּקוֹט!"


אבא שלי מושך בכתפיו בצניעות, אבל אני יודעת שאין בו שמץ של צניעות. התוכנית ירדה לפני עשר שנים, והוא עדיין מתנהג כמו הכוכב הכי גדול בטלוויזיה. והעובדה שאנשים מזהים אותו רק מחמירה את המצב. הם מתנהגים כאילו לא ראו מימיהם שחקן בשר ודם. אנחנו בלוס אנג'לס, בשם אלוהים! כולם כאן שחקנים!


מצב הרוח הדוקרני שלי לא משתנה כשאני משפדת את הסלמון, אבל המלצר מפריע ושואל אם אני מוכנה לצלם אותם יחד.


אנחה.


אני יוצאת מהתא בהסתייגות מופגנת. הוא מנסה לתת לי את הטלפון, אבל אני מרימה יד במחאה ומקיפה אותו.


"אני צריכה לשירותים," אני מסננת ומתרחקת מהתא. "תעשו סלפי. הוא מת על זה."


אני ממהרת לשירותים כדי לזכות ברגע של הפוגה מאבא שלי. אין לי מושג למה הזמנתי אותו להיפגש היום. אולי מפני שאני נוסעת, ואלוהים יודע מתי נתראה בפעם הבאה, אבל זה לא תירוץ מספיק טוב כדי לסבול את זה.


אני פותחת בתנופה את דלת התא הראשון. אני נועלת את הדלת, שולפת כיסוי אסלה מהמתקן ומניחה אותו על המושב.


פעם קראתי מחקר על חיידקים בשירותים ציבוריים. מסתבר שבתא הראשון יש הכי פחות חיידקים. רוב האנשים מניחים שהתא הראשון הכי משומש, ולכן מדלגים עליו. אבל לא אני. זה התא היחיד שאני משתמשת בו. לא תמיד פחדתי מחיידקים, אבל מאז ששכבתי חודשיים בבית חולים בגיל שש־עשרה, פיתחתי אובססיה להיגיינה.


כשאני מסיימת, אני שוטפת ידיים במשך דקה לפחות. אני בוחנת אותן כל הזמן, ולא מסתכלת במראה. מיום ליום נעשה קל יותר לחמוק מהבבואה שלי, אבל אני בכל זאת מעיפה מבט כשאני לוקחת נייר. לא משנה כמה פעמים הסתכלתי, עוד לא התרגלתי למראה שלי.


אני מרימה את יד שמאל ונוגעת בצלקות שמפלחות את הלחי השמאלית שלי, את הלסת ואת הצוואר. הן נבלעות בצווארון החולצה, אבל מתחת לבגדים הן מכסות את כל הצד השמאלי של פלג גופי העליון, ונעצרות קצת לפני קו המותניים. אני מעבירה אצבעות על האזורים שמזכירים עור מעובד. הצלקות מזכירות לי שוב ושוב שהשריפה הייתה אמיתית, ולא סתם סיוט שאוכל להתעורר ממנו אם רק אצבוט לעצמי את הזרוע.


הייתי חבושה במשך חודשים אחרי השריפה, ולא יכולתי לגעת ברוב הגוף שלי. עכשיו משהכוויות החלימו ונשארו הצלקות, אני תופסת את עצמי נוגעת בהן באובססיביות. התחושה היא של קטיפה מתוחה, והיה אפשר לצפות שאגעל מהמגע שלהן לא פחות מאשר מהמראה שלהן. אבל אני דווקא אוהבת לגעת בהן. אני תמיד מלטפת בהיסח הדעת את הצוואר או הזרוע, קוראת את כתב הברייל על עורי, עד שאני קולטת מה אני עושה ומפסיקה. אני לא אמורה לאהוב שום היבט באירוע ששמט את הקרקע מתחת לרגליי, אפילו לא את התחושה באצבעות.


אבל המראה שלהן זה כבר סיפור אחר. כאילו מישהו לקח טוש ורוד זרחני, הבליט את כל הפגמים שלי והציג אותם לראווה לעיני העולם. לא משנה כמה אני מתאמצת להסתיר אותן בעזרת השיער או הבגדים, הן תמיד שם. והן תמיד יהיו שם. תזכורת מתמדת ללילה שהרס בי כל חלקה טובה.


אני לא מסוג האנשים שמתייחסים לתאריכים ומציינים אירועים, אבל כשהתעוררתי הבוקר, התאריך היה הדבר הראשון שחשבתי עליו. אולי מפני שהוא הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שנרדמתי. היום עברו שנתיים מאז שהאש איכלה את הבית של אבא שלי, בשריפה שכמעט גבתה את חיי. אולי בגלל זה רציתי לראות אותו היום. אולי קיוויתי שהוא יזכור — יגיד לי משהו מנחם. הוא התנצל די והותר, אבל איך אני יכולה לסלוח לו על זה שהוא שכח אותי?


בממוצע, ישנתי אצלו אולי פעם בשבוע. אבל באותו בוקר שלחתי לו הודעה שאבוא בלילה. לכן היה אפשר לצפות שכשאבא הצית בטעות את הבית, הוא יבוא להציל אותי בשנתי.


אז לא רק שזה לא קרה — הוא פשוט שכח שאני שם. איש לא שם לב שיש מישהו בבית, עד ששמעו אותי צורחת מהקומה השנייה. אני יודעת שהוא אכול רגשות אשם. במשך שבועות הוא התנצל בכל פעם שביקר אותי, אבל ההתנצלויות הלכו והידלדלו, כמו הביקורים ושיחות הטלפון. אני עדיין נוטרת לו טינה בעל כורחי. זאת הייתה תאונה. שרדתי. אלה שני הדברים שאני מנסה להתמקד בהם, אבל קשה לי לעשות את זה כשאני רואה את עצמי.


אני חושבת על כל הפעמים שמישהו אחר רואה אותי.


דלת השירותים נפתחת ונכנסת אישה, מציצה עליי ומסיטה את המבט בדרכה לתא האחרון.


היית צריכה להיכנס לראשון, גברת.


אני שוב בוחנת את עצמי במראה. פעם השיער שלי הגיע עד הכתפיים והיה לי פוני משונן, אבל בשנתיים האחרונות הוא התארך מאוד. ולא במקרה. אני מעבירה אצבעות בקווצות השיער הכהות הארוכות שמכסות את רוב הצד השמאלי של פניי. אני מיישרת את השרוול השמאלי עד שורש כף היד ומכפתרת את הצווארון עד למעלה. עכשיו הצלקות בקושי נראות, ואני מסוגלת להסתכל על עצמי במראה.


פעם חשבתי שאני יפה. אבל יש גבול לְמה ששיער ובגדים יכולים להסתיר.


אני שומעת את המים יורדים באסלה, מסתובבת ויוצאת מיד, לפני שהאישה תצא מהתא. בדרך כלל אני משתדלת לחמוק מאנשים, לא מפני שאני מפחדת שינעצו עיניים בצלקות שלי. אני חומקת מאנשים כי הם לא נועצים עיניים. ברגע שאנשים רואים אותי, הם מסיטים את המבט כדי לא ליצור רושם גס או שיפוטי. היה נחמד אם מישהו היה מסתכל לי פעם בעיניים ולא מסיט את המבט. עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שזה קרה. לא נעים להודות שאני מתגעגעת לתשומת הלב, אבל זאת עובדה.


אני יוצאת מהשירותים, ומתאכזבת לראות את העורף של אבא מציץ מעל דופן התא. קיוויתי שיקרה משהו, והוא ייאלץ להסתלק לפני שאחזור.


עצוב שאני מעדיפה תא ריק על פני אבא שלי. אני כמעט מזעיפה פנים, אבל פתאום צד את עיני בחור שיושב באחד התאים.


בדרך כלל אני לא מבחינה באנשים, פשוט כי הם נורא מתאמצים לא ליצור איתי קשר עין. אבל המבט של הבחור הזה חודר, סקרני, והוא מסתכל לי ישר בעיניים.


המחשבה הראשונה שלי היא, "הלוואי שזה היה קורה לפני שנתיים."


אני חושבת ככה בכל פעם שאני נתקלת בבחור שיכולתי להימשך אליו. והבחור הזה בהחלט חמוד. לא במובן ההוליוודי, כמו רוב הבחורים בעיר הזאת. כולם נראים אותו הדבר, כאילו יש דגם מושלם של שחקן מצליח, וכולם מנסים להידמות לו.


אבל הבחור הזה הוא ההפך הגמור. הזיפים שלו לא סימטריים, ולא נראים כמו יצירת אמנות מוקפדת. הם לא אחידים, ונראה כאילו הוא עבד עד שעה מאוחרת ופשוט לא הספיק להתגלח. השיער שלו סתור. אבל לא מעוצב בג'ל כדי ליצור את הרושם שהוא כרגע יצא מהמיטה, אלא סתור באמת. קווצות בצבע שוקולד מכסות את מצחו, אחדות מהן מבולגנות ופרועות לגמרי, כאילו התעורר באיחור ולא הספיק להעיף מבט במראה.


מראה מרושל בדרך כלל דוחה אותי, אבל קורה פה משהו מוזר. נראה שהוא לא משקיע בעצמו בכלל, ועם זאת הוא אחד הבחורים הכי מושכים שראיתי מימיי.


אני מהרהרת.


אולי זאת תופעת לוואי של האובססיה לניקיון. אולי אני כמהה לרשלנות שהבחור הזה מייצג, ומבלבלת בין קנאה למשיכה.


ואולי אני חושבת שהוא חמוד, כי הוא אחד הבודדים בשנתיים האחרונות שלא הסיט את המבט ברגע שהעיניים שלנו הצטלבו.


התא שלו נמצא בדרך לתא שלי, ואני ממש מתלבטת אם למהר כדי שיוריד ממני את העיניים, או להתקדם לאט כדי להתענג על תשומת הלב.


כשאני חולפת על פניו הוא מחליף תנוחה, ופתאום המבט שלו מפריע לי. הוא פולשני מדי. הלחיים שלי מאדימות והעור מעקצץ, ואני משפילה מבט אל כפות הרגליים ומכסה את פניי בשיער. אני אפילו מכניסה קווצה אחת לפה כדי להסתיר אותן עוד יותר. אין לי מושג למה המבט שלו גורם לי אי־נוחות כזאת, אבל זאת עובדה. רק לפני רגע ערגתי למבט הזה, ועכשיו אני לא יכולה לשאת אותו.


רגע לפני שהוא נעלם משדה הראייה שלי, אני מפנה את הראש הצידה וקולטת שמץ חיוך.


הוא בטח לא הבחין בצלקות שלי. זאת הסיבה היחידה שבחור כמוהו יחייך אליי.


אוף. למה אני חושבת ככה? פעם לא הייתי כזאת. הייתי מלאת ביטחון עצמי, אבל השריפה המֵסה את ההערכה העצמית שלי. אני מנסה לשקם אותה, אלא שקשה לי להאמין שמישהו יימשך אליי, אם אני אפילו לא מסוגלת לראות את עצמי במראה.


"זה אף פעם לא נמאס," אבא אומר כשאני מתיישבת מולו.


אני מרימה את העיניים בהפתעה, כמעט שכחתי שהוא שם. "מה לא נמאס?"


הוא מנופף במזלג לעבר המלצר, שעומד עכשיו ליד הקופה. "זה," הוא אומר. "מעריצים." הוא תוחב את המזלג לפיו ומדבר תוך כדי לעיסה. "אז על מה רצית לדבר איתי?"


"למה אתה חושב שרציתי לדבר איתך על משהו?"


הוא מחווה בידו מעבר לשולחן. "אנחנו אוכלים יחד ארוחת צהריים. ברור שאת רוצה להגיד לי משהו."


עצוב שהיחסים שלנו הידרדרו לרמה הזאת. שארוחת צהריים פשוטה לא יכולה לנבוע מסתם רצון של בת לפגוש את אביה.


"אני עוברת לניו יורק מחר. בעצם הלילה. אבל אני טסה מאוחר, ורשמית אני נוחתת בניו יורק רק בעשרה בחודש."


הוא מרים את המפית ומכסה שיעול. לפחות נדמה לי שזה שיעול. הרי לא יכול להיות שהחדשות שלי גרמו לו להיחנק מהאוכל.


"ניו יורק?" הוא יורק.


ואז... הוא צוחק. צוחק. כאילו הרעיון שאגור בניו יורק הוא בדיחה. תירגעי, פאלון. אבא שלך אידיוט. זה לא חדש.


"מה פתאום? למה? מה איבדת בניו יורק?" הוא מעכל את המידע ומפגיז אותי בשאלות. "ובבקשה אל תגידי לי שפגשת מישהו ברשת."


הדופק שלי משתולל. הוא לא יכול אפילו להעמיד פנים שהוא תומך בהחלטה שלי?


"אני רוצה לשנות את קצב החיים שלי. חשבתי לעשות אודישנים בברודוויי."


בגיל שבע אבא לקח אותי לראות את קאטס בברודוויי. זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בניו יורק וזה היה האחד הטיולים הכי טובים בחיי. עד לאותו רגע הוא תמיד דחף אותי להיות שחקנית. אבל רק כשראיתי הופעה חיה הבנתי שאני חייבת להיות שחקנית. לא זכיתי ללמוד תיאטרון, כי אבא הכתיב כל צעד וצעד בקריירה שלי, והוא מעדיף קולנוע. אבל עברו שנתיים מאז שעשיתי עם עצמי משהו. אין לי מושג אם יהיה לי אומץ להיבחן בזמן הקרוב, אך המעבר לניו יורק הוא אחד הדברים היחידים שיזמתי מאז השריפה.


אבא שלי שותה, וכשהוא מניח את הכוס כתפיו צונחות באנחה. "פאלון, תקשיבי," הוא אומר. "אני יודע שאת מתגעגעת למשחק, אבל אולי כדאי שתבדקי אפשרויות אחרות?"


המניעים שלו מזמן לא מעניינים אותי, ואני אפילו לא טורחת לציין שהוא מקשקש עכשיו. כל חיי הוא דחף אותי ללכת בעקבותיו. מאז השריפה הוא הפסיק לתמוך בי לחלוטין. אני לא מטומטמת. אני יודעת שהוא חושב שכבר אין לי מה שדרוש כדי להיות שחקנית, ובתוך תוכי אני יודעת שהוא צודק. המראה החיצוני חשוב מאוד בהוליווד.


ובדיוק בגלל זה אני רוצה לעבור לניו יורק. אם אני רוצה לשחק, תיאטרון הוא התקווה היחידה שלי.


הלוואי שהוא לא היה שקוף כל כך. אמא התלהבה עד השמיים כשאמרתי לה שאני רוצה לעבור. מאז סוף התיכון, כשעברתי לגור עם אמבר, אני כמעט לא יוצאת מהדירה. אמא עצובה מאוד מכך שאתרחק ממנה, אבל היא מאושרת לגלות שאני מוכנה לצאת לא רק מדל"ת האמות של הדירה שלי, אלא ממדינת קליפורניה כולה.


הלוואי שאבא שלי היה מבין איזה צעד ענקי זה בשבילי.


"מה עם ההקלטות?" הוא שואל.


"אני אמשיך להקליט ספרי שמע. יש אולפנים גם בניו יורק."


הוא מגלגל עיניים. "למרבה הצער."


"מה רע בספרי שמע?"


הוא יורה אליי מבט מלא פקפוק. "חוץ מהעובדה שלהקריא ספרים זה פח הזבל של המשחק? את מסוגלת ליותר מזה, פאלון. תלמדי בקולג' או משהו."


הלב שלי שוקע. לרגע חשבתי שהוא לא יכול להיות אנוכי יותר.


כשהוא קולט מה השתמע מדבריו, הוא מפסיק ללעוס ומסתכל לי בעיניים. הוא מוחה את פיו במהירות במפית ומצביע עליי. "את יודעת שלא התכוונתי לזה. אני לא רומז שהידרדרת לספרי שמע. אני רק אומר שאת יכולה לעשות קריירה הרבה יותר מוצלחת ולהתפרנס ממנה במקום ממשחק. הקלטת ספרים זה לא משתלם. וגם ברודוויי, לצורך העניין."


הוא אומר ברודוויי כאילו בלע רעל. "לידיעתך, הרבה שחקנים מכובדים מקליטים ספרי שמע. ואני צריכה להזכיר לך מי משחק בברודוויי כרגע? כי יש לי זמן."


הוא מתרצה ומניד בראשו, אבל אני יודעת שהוא לא מסכים איתי. פשוט לא נעים לו, כי הוא העליב את אחד ממקצועות המשחק המעטים שאני עוד יכולה לעסוק בהם.


הוא מרים את כוס המים הריקה אל פיו ומטה את הראש לאחור כדי להציל איזו טיפה מהקרח הנמס. "מים," הוא אומר ומנענע את הכוס באוויר, עד שהמלצר מהנהן וניגש למלא אותה.


אני דוקרת את הסלמון פעם נוספת. הוא כבר קר. אני מתה שהוא יגמור לאכול, כי לא אעמוד במפגש הזה עוד הרבה זמן. הדבר היחיד שמנחם אותי הוא שמחר בשעה הזאת אהיה בחוף המזרחי, והוא יישאר בחוף המערבי. אף על פי שאני מחליפה את השמש בשלג.


"אל תעשי תוכניות עד אמצע ינואר," הוא אומר פתאום, ומחליף נושא. "אני צריך שתחזרי ללוס אנג'לס לשבוע."


"למה? מה קורה בינואר?"


"הזקן שלך מתחתן."


אני מועכת את העורף ומשפילה מבט. "תהרוג אותי וזהו."


יש לי רגשות אשם, כי אמנם מתחשק לי למות, אבל לא התכוונתי להגיד את זה בקול רם.


"פאלון, את לא יכולה להחליט אם היא מוצאת חן בעינייך או לא עד שתפגשי אותה."


"אני לא צריכה לפגוש אותה כדי לדעת שהיא לא תמצא חן בעיניי," אני אומרת. "אחרי הכול, היא מתחתנת איתך." אני מנסה להסוות את האמת בחיוך עוקצני, אבל הוא בטח יודע שהתכוונתי לכל מילה.


"למקרה ששכחת, גם אמא שלך התחתנה איתי, ואותה את דווקא מחבבת," הוא אומר.


אופס.


"אחת־אפס. אבל להגנתי ייאמר שזאת הצעת הנישואים החמישית שלך מאז שהייתי בת עשר."


"אבל רק האישה השלישית," הוא מציין.


סוף־סוף אני מכניסה את המזלג לפה ונוגסת בסלמון. "בגללך מתחשק לי להתנזר מגברים לנצח," אני אומרת בפה מלא.


הוא צוחק. "זאת לא אמורה להיות בעיה. עד כמה שידוע לי, יצאת לדייט אחד כל החיים, ומאז עברו שנתיים."


אני בולעת את הסלמון במכה אחת.


הוא רציני? איפה הייתי כשחילקו את האבות? למה נתקעתי עם השמוק הטיפש הזה?


כמה פעמים הוא עוד יעליב אותי בארוחה הזאת? פלא שהוא הספיק לאכול משהו. הוא כנראה באמת לא זוכר איזה יום היום, אחרת הוא לא היה פולט דבר כזה.


פתאום המצח שלו מתקמט, ואני יודעת שהוא מנסה לנסח התנצלות. אני בטוחה שהוא לא התכוון, אבל זה לא מונע ממני לרצות להחזיר לו באותה המטבע.


אני מרימה את היד, תוחבת את השיער מאחורי האוזן ומציגה את הצלקות לראווה בעודי מסתכלת לו בעיניים. "טוב, אבא. בזמן האחרון אני מקבלת פחות תשומת לב מבנים. מעניין למה." אני מצביעה על הפנים שלי, וכבר מתחרטת על המילים שיצאו לי מהפה.


למה אני תמיד מידרדרת לרמה שלו? זה מתחת לכבודי.


העיניים שלו נופלות על הלחי שלי, והוא משפיל אותן מיד.


הוא נראה מלא חרטה, ואני שוקלת להרפות מהמרירות ולהיות קצת יותר נחמדה. אבל לפני שאני מספיקה להגיד משהו נחמד, הבחור בתא מאחורי אבא שלי קם ומסיח את דעתי. אני מנסה להסתיר את הפנים בשיער לפני שיסתובב, אבל מאוחר מדי. הוא שוב בוהה בי.


הוא מחייך בדיוק כמו קודם, אלא שהפעם אני לא מסיטה את המבט. למעשה, העיניים שלי לא מרפות ממנו כשהוא מתקרב לתא שלנו. ולפני שאני מספיקה להגיב, הוא מתיישב לידי.


אמא'לה. מה הוא עושה?


"סליחה שאיחרתי, בֵּייבּ," הוא אומר וכורך את זרועו סביב הכתף שלי.


הוא קרא לי בייב. בחור אקראי הניח יד על הכתף שלי וקרא לי בייב.


מה נסגר?


אני מעיפה מבט אל אבא, חושבת שאולי הוא שותף למתיחה, אבל הוא מביט בזר שיושב לידי ונראה מבולבל עוד יותר ממני.


פתאום הבחור מצמיד את שפתיו לרקה שלי, ואני מתאבנת תחת זרועו. "פקקים מחורבנים," הוא מפטיר.


בחור אקראי הצמיד את השפתיים שלו לשיער שלי.


מה.


נסגר.


הבחור מושיט יד לאבא. "אני בן," הוא אומר. "בנטון ג'יימס קסלר. החבר של הבת שלך."


ה... מה?


אבא לוחץ את ידו. אני בטוחה שהפה שלי פעור וסוגרת אותו מיד. אני לא רוצה שאבא ידע שאין לי מושג מי זה. אני גם לא רוצה שהבנטון הזה יחשוב שהלסת שלי נשמטה כי הוא מוצא חן בעיניי. אני מסתכלת עליו רק כי... טוב... כי ברור שהוא משוגע.


הוא משחרר את היד של אבא שלי ומתרווח על המושב. הוא קורץ לי, רוכן אליי ומקרב את הפה לאוזן שלי עד כדי כך, שאני שוקלת להכניס לו אגרוף.


"תשַתפי פעולה," הוא לוחש.


הוא נסוג וממשיך לחייך.


לשתף פעולה?


מה זה, תרגיל באימפרוביזציה?


ואז אני קולטת.


הוא שמע את השיחה שלנו והחליט להתחזות לחבר שלי כדי ללמד לקח את אבא שלי.


הא. אני מחבבת את החבר הפיקטיבי החדש שלי.


עכשיו, משהבנתי שהוא עוקץ את אבא שלי, אני מחייכת אליו בחיבה. "לא חשבתי שתספיק להגיע." אני רוכנת אל בן ומסתכלת באבא.


"בייב, את יודעת כמה רציתי לפגוש את אבא שלך. אתם בקושי מתראים. שום פקק לא היה מונע ממני להגיע היום."


אני מחייכת בסיפוק אל החבר הפיקטיבי שלי. בטח גם לו יש אבא דפוק, כי הוא יודע בדיוק מה להגיד.


"אני מצטער," אומר בן, ושוב מתמקד באבא. "לא קלטתי את השם שלך."


אבא נועץ בו מבט של מורת רוח. אלוהים, אני מתה על זה.


"דונובן אוניל," אומר אבא. "בטח שמעת עליי. כיכבתי ב —"


"לא," קוטע אותו בן. "לא נשמע לי מוכר." הוא פונה אליי וקורץ. "אבל פאלון מדברת עליך המון." הוא צובט את הסנטר שלי ושוב מביט באבא. "ואם כבר מדברים על הבת שלך, מה דעתך על זה שהיא עוברת לניו יורק?" הוא משפיל מבט אליי ומקמט את המצח. "אני לא רוצה שהילדונת תברח לעיר אחרת, אבל אם היא רוצה להגשים את החלום שלה, אני אדאג שהיא תעלה על הטיסה."


ילדונת? יש לו מזל שהוא החבר הפיקטיבי שלי, כי מתחשק לי למעוך את הביצים הפיקטיביות שלו.


אבא מכחכח בגרון, ניכר שהאורח שלנו גורם לו אי־נוחות. "בחורות בנות שמונה־עשרה יכולות להגשים הרבה חלומות, אבל ברודוויי לא אחד מהם. במיוחד אחרי הקריירה שהיא כבר עשתה. ברודוויי זאת ירידת מדרגה, לדעתי."


בן משנה תנוחה על המושב. הוא מריח טוב במיוחד, אני חושבת. עבר המון זמן מאז שישבתי קרוב כל כך לבחור, ואולי זה סתם ריח נורמלי.


"מזל שהיא בת שמונה־עשרה," בן עונה. "הדעות של ההורים שלה כבר לא יכולות להשפיע כל כך על החיים שלה."


אני יודעת שהוא משחק, אבל אף אחד מעולם לא הגן עליי ככה. הריאות שלי כמעט מתפוצצות. לעזאזל עם הריאות האלה.


"זאת לא סתם דעה, אם היא מגיעה מאיש מקצוע בתעשייה," אומר אבא. "זאת עובדה. אני נמצא בעסק הזה מספיק זמן כדי לדעת מתי צריך לפרוש."


הראש שלי ניתז לעבר אבא, והזרוע של בן נמתחת על כתפי.


"לפרוש?" תוהה בן. "אתה רוצה להגיד לי שהבת שלך צריכה להרים ידיים?"


אבא מגלגל עיניים ומשלב זרועות על החזה בלי להסיר את מבטו מבן. בן מסיר את ידו מכתפי ומחקה את התנועות של אבא, כולל המבט.


אלוהים, זה מביך. ומדהים. מעולם לא ראיתי את אבא שלי מתנהג ככה. מעולם לא ראיתי אותו סולד ממישהו בעוצמה כזאת.


"תקשיב לי טוב, בן." הוא הוגה את שמו בבוז. "פאלון לא צריכה שתמלא לה את הראש בשטויות, רק כי מוצא חן בעיניך הרעיון שנערת ליווי תשב ותחכה לך בחוף המזרחי."


האם אבא כינה אותי נערת ליווי? שאלוהים יעזור לי. הפה שלי נשאר פעור, והוא ממשיך לדבר.


"הבת שלי חכמה. וקשוחה. היא מבינה שהקריירה שהיא התכוננה לקראתה כל החיים לא באה בחשבון עכשיו כש..." הוא מחווה בידו לעברי. "עכשיו כשהיא..."


הוא לא מסוגל להשלים את המשפט, וחרטה משתלטת על פניו. אני יודעת בדיוק מה הוא התכוון לומר. בדיוק מה שהוא לא אמר בשנתיים האחרונות.


עד לפני שנתיים הייתי מהשחקניות הצעירות המבטיחות ביותר, אבל כשהשריפה גזלה ממני את המראה שלי, האולפן ביטל את החוזה. נראה שלאבא שלי קשה יותר להתמודד עם זה שהבת שלו לא תהיה שחקנית יותר, מאשר עם זה שהוא כמעט איבד אותה, ועוד בגלל הרשלנות שלו.


מרגע שהחוזה שלי בוטל, לא דיברנו על האפשרות שאחזור לשחק. בעצם, לא דיברנו בכלל. הוא הפך מאבא שהעביר את רוב זמנו על הסט לצידי במשך שנה וחצי, לאבא שאני רואה אולי פעם בחודש.


אז אין מצב שהוא לא יסיים את המשפט הזה. אני מחכה כבר שנתיים שהוא יודה בכך שהקריירה שלי נהרסה בגלל המראה שלי. נכון להיום, זאת הנחה סמויה. אנחנו לא אומרים למה הפסקתי לשחק. אנחנו רק מציינים זאת כעובדה. אבל אם כבר הוא פתח את זה, יהיה נחמד לשמוע אותו מודה שהשריפה הרסה את היחסים בינינו. מאז שהוא כבר לא המורה והמנהל שלי, אין לו שמץ של מושג איך להיות אבא שלי.


אני מצמצמת עיניים לעברו. "תסיים את המשפט, אבא."


הוא מנענע בראשו בניסיון להתחמק. אני זוקרת גבה ומדרבנת אותו להמשיך.


"את באמת רוצה לעשות את זה עכשיו?" הוא מעיף מבט אל בן, מנסה להשתמש בחבר הפיקטיבי שלי כחוצץ.


"למען האמת, כן."


אבא עוצם עיניים ונאנח בכבדות. כשהוא פוקח אותן, הוא רוכן קדימה ומשלב זרועות על השולחן. "את יודעת שאת יפהפייה בעיניי, פאלון. תפסיקי לעוֵות את מה שאני אומר. התחום הזה פשוט פועל על פי סטנדרטים גבוהים יותר מסטנדרטים של אבא, ואנחנו חייבים להשלים עם זה. למען האמת, חשבתי שהשלמנו עם זה," הוא אומר ומעיף מבט אל בן.


אני נושכת את פְּנים הלחי כדי שלא אגיד משהו שאתחרט עליו. ידעתי את האמת מהרגע הראשון. מרגע שראיתי את עצמי במראה של בית החולים, ידעתי שהכול נגמר. אבל אני לא יכולה לשאת את המחשבה שגם הוא חושב שאסור לי לנסות להגשים את החלומות שלי.


"וואו," מפטיר בן מתחת לאף. "זה היה..." הוא מסתכל על אבא ומנענע בראשו במיאוס. "אתה אבא שלה."


אלמלא ידעתי שבן מעמיד פנים, הייתי אומרת שהזעזוע שלו אמיתי לגמרי.


"בדיוק. אני אבא שלה. לא אמא שלה, שמאכילה אותה בשטויות כי היא חושבת שזה יגרום לה להרגיש יותר טוב. בניו יורק ולוס אנג'לס יש אלפי בחורות שמנסות להגשים את החלום של פאלון. כולן מוכשרות בטירוף. יפהפיות בצורה יוצאת דופן. פאלון יודעת טוב מאוד שלדעתי היא מוכשרת יותר מכולן ביחד, אבל היא גם מציאותית. לכל אחד יש חלומות, אבל למרבה הצער, אין לה כלים להגשים את החלום שלה. היא חייבת להשלים עם זה ולא לבזבז כסף, לעבור לחוף המזרחי ולא לקדם את הקריירה שלה במילימטר."


אני עוצמת עיניים. להגיד שהאמת כואבת זו לשון המעטה. האמת היא פשוט עינוי.


"אלוהים," אומר בן. "אתה לא אמיתי."


"ואתה לא מציאותי," עונה אבא.


אני פוקחת עיניים ודוחפת את הזרוע של בן, כדי שיֵדע שאני רוצה לצאת מהתא. אני לא יכולה לשאת את זה יותר.


בן לא זז. להפך, הוא מכניס את היד מתחת לשולחן, תופס את הברך שלי ומצמיד אותי למושב.


הגוף שלי שולח מסרים סותרים למוח, והרגל מתאבנת. עכשיו אני כועסת על אבא. אני רותחת מזעם. אבל משום־מה אני מוצאת נחמה בזר גמור שהתייצב לצידי בלי שום סיבה נראית לעין. מתחשק לי לצרוח ומתחשק לי לחייך ומתחשק לי לבכות, אבל יותר מכול, מתחשק לי לאכול משהו. אני מתה מרעב, ולמה הסלמון הזה קר, לכל הרוחות?


אני מנסה להרגיע את הרגל כדי שבן לא ירגיש כמה אני מתוחה, אבל הוא הבחור הראשון שנגע בי זה זמן רב. למען האמת, אני מרגישה מוזר.


"תרשה לי לשאול אותך משהו, מר אוניל," אומר בן. "ג'וני קאש נולד עם שפה שסועה?"


אבא שותק. גם אני שותקת, בתקווה שיש פואנטה לשאלה התמוהה הזאת. הכול התקדם כמו שצריך עד שהוא החליט לדבר על זמרי קאנטרי.


אבא מביט על בן כאילו ירד מהפסים. "מה הקשר בין השיחה הזאת לבין זמר קאנטרי?"


"קשר הדוק," עונה בן. "ולא, הוא לא נולד עם שפה שסועה. אבל לחואקין פיניקס, שגילם אותו בהולך בדרכי, יש צלקת בולטת מאוד מעל השפה העליונה. והוא היה מועמד לאוסקר על התפקיד הזה."


אני מבינה לאן הוא חותר, והדופק שלי מאיץ.


"ומה עם אידי אמין?" שואל בן.


אבא מגלגל עיניים, נמאס לו מקו החקירה הזה. "מה איתו?"


"לא הייתה לו עין עצלה. אבל לשחקן שגילם אותו, פורסט ויטאקר, יש. גם הוא היה מועמד לאוסקר, אגב. והוא זכה."


זאת הפעם הראשונה שמישהו מעמיד את אבא במקומו. ואף שהשיחה הזאת גורמת לי להרגיש לא בנוח, אני נהנית מהרגע הנדיר והיפה הזה.


"ברכות," אומר אבא לבן, ולא מתרשם בכלל. "שלפת שתי דוגמאות מוצלחות מבין מיליוני כישלונות."


אני מנסה לא לקחת ללב את מה שהוא אמר, אבל קשה לי. הדיון הפך למאבק כוח, והוא כבר לא קשור אליי. מאכזב לגלות שאבא רק רוצה לנצח אדם זר, וכלל לא מנסה להגן על הבת שלו.


"אם הבת שלך מוכשרת כמו שאתה טוען, למה אתה לא מעודד אותה שלא תוותר על החלומות שלה? למה אתה רוצה שהיא תראה את העולם כמו שאתה רואה אותו?"


אבא שלי מתאבן. "ואיך בדיוק אתה חושב שאני רואה את העולם, מר קסלר?"


בן נשען לאחור בלי להסיר את המבט מאבא. "מבעד לעיניים עצומות של שמוק יהיר."


הדממה שמשתררת בתא היא שקט שלפני הסערה. אני מחכה שאחד מהם יניף אגרוף, אבל אבא מכניס את היד לכיס ושולף ארנק. הוא זורק כמה שטרות על השולחן ומסתכל לי ישר בעיניים.


"יכול להיות שאני בוטה, אבל אם את מעדיפה לשמוע קשקושים, השמוק הזה מושלם בשבילך." הוא יוצא מהתא. "אמא שלך בטח מתה עליו," הוא מסנן.


אני מתכווצת ומרגישה צורך להעליב אותו בחזרה. להטיח בו עלבון כזה, שהאגו שלו לא יתאושש במשך ימים. הבעיה היחידה היא ששום דבר לא יכול לפגוע באיש חסר לב.


במקום לצרוח משהו כשהוא מתקדם לעבר הדלת, אני פשוט יושבת ושותקת.


עם החבר הפיקטיבי שלי.


זה הרגע הכי מביך ומשפיל בחיי.


דמעה ראשונה מנסה לברוח, ואני דוחפת את הזרוע של בן. "אני חייבת לצאת," אני לוחשת. "בבקשה."


הוא מחליק החוצה, ואני קמה וחולפת על פניו בראש מורכן. אני לא מעיזה להסתכל עליו ומתקדמת לעבר השירותים. העובדה שהוא חש צורך להעמיד פנים שהוא החבר שלי מביכה מספיק. הוא לא היה מוכרח לנהל ריב אימתני עם אבא מול עיניי.


אם הייתי בנטון ג'יימס קסלר, כבר הייתי זורקת אותי בכאילו.