ריאליטי
"נטקליפס בחיים לא יסכימו”, טען ארתור כשנועדו בווידאו בפעם הראשונה. "סדרות ריאליטי זה לא התוכן המועדף עליהם. במיוחד כשאתה מתעקש שזו דווקא תהיה סדרת ריאליטי בעברית ותצולם בארץ”.
"הספר שלי הוא כבר רב מכר עולמי”, ענה לו רונן בלהט. "פחות חשוב לי הכסף. אם הם רוצים את הזכויות על הספר כדי להפוך אותו לסרט הם יצטרכו להתפשר על שני התנאים”.
זו היתה הפגישה השנייה שלהם. ארתור הגיע במיוחד מלונדון כדי להיפגש איתו. הם קבעו בארומה אירפורט סיטי כדי שארתור יספיק לטיסה חזרה. ארתור היה לבוש בחליפה מחויטת כיאה לסוכן ספרותי מכובד. נראָה שהוא סובל מהחום למרות המזגן. הוא הזכיר לרונן את סידני קרטון מ”בין שתי ערים” של דיקנס. ציניקן מבריק שאוהב לעשות חיים. רונן הרגיש אומנם שהוא הסוכן המתאים למכור את הרעיון לנטקליפס, רק שעכשיו הוא צריך לגייס אותו לצידו והוא לא כל כך יודע איך.
כשרונן כתב את הספר על המלחמה הוא לא תיאר לעצמו שהוא יהפוך לכזה רב מכר בינלאומי. הסיפור הכואב של הפלוגה והחברים שלו במלחמת לבנון השנייה כבר תורגם לשתים עשרה שפות, "שילוב נדיר של מזל וכישרון”, לדברי מנכ”ל הוצאת הספרים. זה אולי המעט שיכול היה לעשות כדי להנציח את אלה ששילמו שם מחיר יקר כל כך.
ואז נטקליפס פנו להוצאה, והם הצמידו לו את ארתור, והבטיחו לו שהוא הסוכן הכי טוב שלהם, והוא אפילו מדבר עברית. אחד שמכר לנטקליפס כמה כתבי יד שהפכו לסרטים ושתי סדרות טלוויזיה שהופקו כאן בארץ.
"תהיה ריאלי”, ארתור המשיך. "אתה רק סופר מתחיל שהספר הראשון שלו במקרה נחל הצלחה. אתה לא סטיבן קינג או דן בראון שיכול להכתיב תנאים. תגיד יפה תודה שהם בכלל מעוניינים, תעשה הרבה כסף ותיהנה מהחיים”.
"זה דבר עקרוני!” התעקש רונן. "זאת האמת שלי ואני לא מתפשר עליה”, סיים בחבטה על השולחן.
החבטה הקפיצה את כוסות הקפה, וארתור הופתע מעוצמת הרגשות של רונן.
"אתה יודע כמה כמוך ואפילו ידועים יותר ממך נטקליפס פגשו? תשמע לי ותרד מזה”. זה היה קצת מצחיק לשמוע את ארתור מדבר עברית במבטא בריטי.
"אני לא מפחד מהם. אתה חושב שהם יותר מפחידים מחיזבלונר שיורה עליך אר־פי־ג’י? זה הכל או כלום. תתאמץ קצת בשביל עמלת הסוכן שלך”.
*
פחות מחודש לאחר מכן הם נפגשו בלימוזינה שהובילה אותם למטה הראשי היישר מנמל התעופה בלוס אנג’לס. רונן רצה לשפשף את עיניו כדי לוודא שאינו חולם, וכשארתור לא ראה הוא צבט את עצמו ליתר ביטחון. הרעיון המופרך שלו לתוכנית ריאליטי נראה קרוב למימוש מתמיד.
המילה NETCLIPS צעקה בסגול מראש מגדל הזכוכית. פעם ראשונה שלו בארצות הברית, פעם ראשונה שלו בלוס אנג’לס, ופעם ראשונה בחיים שלו שמדי הקרב שלו הם חליפה ועניבה שקצת חנקה אותו.
בחדר הישיבות שבקומה העשרים וארבע המתין להם צוות של שלושה, שני גברים ואישה, לבושים כמו מיליון דולר. הגברים ניהלו את רוב השיחה אבל היה ברור מהרגע הראשון שג’ניפר, ראש המחלקה, היא זאת שמחליטה. הם מאוד רצו את זכויות העיבוד הטלוויזיוני לספר הראשון שכתב, אבל פחות אהבו את התנאים שלו. הוא היה מוכן למכור את הזכויות לספר רק אם הם יפיקו גם את "תחרות הסיפור”, הרעיון שלו לסדרת ריאליטי.
כמו שארתור צפה, היו ויכוחים ואי הסכמות עקרוניות. ריאליטי קריאה? שבו ייבחר הקורא האחד והיחיד לספרו הבא? נשמע להם הזוי. בטח כשהוא התעקש על הפקה של התוכנית בעברית ובארץ. האמריקאים ניסו להיות מנומסים, אבל השיחה התנהלה בטונים ישראליים, כלומר עם הרמת קול ותנועות ידיים.
נראה היה שג’ניפר לא אהבה את הטונים הצורמים של השיחה. היא רכנה אל הסופר והישירה אליו מבט מעיניה הירוקות, כמנסה לקרוא את מחשבותיו. כולם השתתקו.
"הסבר לי שוב על מה הסדרה, בבקשה”.
ארתור מייד התחיל להסביר באנגלית מהוקצעת שזו סדרה על ספר שרונן יכתוב, אבל רק קורא אחד יזכה לקרוא אותו. אחרי הקריאה הזו הספר ייגנז לעולמים ואי אפשר יהיה לקרוא אותו בשום דרך אחרת.
"אני רוצה שהוא יסביר לי במילים שלו”, ג’ניפר קטעה אותו בסמכותיות ופנתה אל רונן שוב, ברכות של אם השואלת את בנה. "מה מיוחד בריאליטי הזה? למה כדאי לנו להפיק אותו? ולמה בעברית?”
"את מבינה”, רונן ניסה לגייס את כל האנגלית של ארבע יחידות בבגרות כדי להסביר לה. "זו לא סתם תוכנית ריאליטי... זו... זו, תוכנית על האמת, על הקשר המיוחד בין הסופר לקורא שלו”. הוא חיפש את המילים הנכונות באנגלית, היה לו חשוב שהיא תבין שזו לא איזו גחמה מופרכת, אלא שאלה של האמת... על אמת ספרותית אחת אבסולוטית.
הוא לא העז לספר לה מה הסיבה האמיתית, לכן מלמל משהו על התהליך. כשלא מצא את המילים הנכונות באנגלית, ארתור עזר לו בעדינות. "כן, תהליך היצירה, הכתיבה. אני רוצה להראות את הקשר בין הסופר לדמויות בספר, אפילו למספר. איך אומרים מספר באנגלית?”
"לא משנה”, היא חייכה אליו חיוך קטן ושומר סוד. "ספר לי איך זה מתחיל. ספר לי כך שאני אוכל לראות את זה...”
זו לא אשמתי, זה בגנים
שישה חודשים מאוחר יותר נחש ארוך ומתפתל של אלפי מתמודדים עמד בתור לאודישנים. פה ושם נראו קלנועיות וכיסאות גלגלים שהמתינו בסבלנות בתור כמו כולם, וכמה אפילו הביאו איתם מקל–כיסא או אילתרו כיסאות במקום.
*
רונן הסיט את מבטו מהמרקע. הוא ישב בקונטרול ושתה כוס מוקה, מסביבו מערבולת של במאים ועורכים ועוד כל מיני אנשים שהיו קשורים להפקה בדרכים שלא ממש עניינו אותו.
הוא לא הקדיש להם בדל מחשבה. דברים אחרים העסיקו אותו. מחסום הכתיבה, בעיקר. הצילומים כבר עמדו להתחיל, אבל אף אחד בנטקליפס לא ידע שהוא לא כתב בספר החדש עדיין מילה אחת. למה זה היה כל כך קשה הפעם?
את הסיפור הראשון שלו הוא חיבר מאוד בקלות. זה היה בבית הספר היסודי, בכיתה ו’. היה להם שיעור חופשי עם מורה מחליפה, והוא הציע שאולי במקום סתם שיעור הוא יספר לכיתה סיפור.
חבריו שמחו על הרעיון שלא יהיה שיעור, וככה בכל פעם שהיה מגיע מורה מחליף הוא סיפר להם סיפורים. בהתחלה מתוך ספרים שהוא קרא, עד שנגמרו לו הספרים ואז נאלץ, די בחשש, להתחיל להמציא סיפורים משלו.
שם, ברגעים האלה שבהם הוא היה צריך לאלתר סיפור מול הכיתה, הוא החליט שפעם הוא יהיה סופר. אבל כשכולם עברו לחטיבה אף אחד לא זכר את זה יותר. את החלל שנוצר בו כשלא היה צריך להמציא סיפורים הוא מילא בהסחות הדעת שבקריאת ספרים של אחרים, ואז הגיעה התקופה של הגירושים.
הזיכרונות האלה העציבו אותו, והוא הניח את כוס השתייה קרוב מדי לאחת הקונסולות.
"אכפת לך להזיז את הכוס?” שאל אותו אחד הטכנאים. "זה יכול להישפך...”
"כן, כן”, הוא אמר, ואז פשוט קם ממקומו ויצא מהחדר. הוא החליט לטייל במתחם, לראות מי המועמדים. לא שהם עניינו אותו במיוחד. מאז הגירושים של הוריו הוא התמחה בלא להתעניין בדברים.
הוא אפילו לא ידע למה הם מתגרשים. כמובן שהיו בבית לא מעט מריבות וצעקות. אמא שלו תמיד האשימה את אבא שלו בכל מיני דברים. הוריו דיברו ביניהם במעין שפת קוד, כדי שהוא לא יבין. אבל הוא בכלל לא רצה להבין.
הוא ידע שהם מחליפים האשמות הדדיות ואולי היו גם כמה מכות.
כל ההתרחשויות עברו מסביבו, כאילו הדחיק או סירב להאמין למציאות שהוא חווה. היה לו זיכרון עמום של קולות צועקים שהפריעו לו לקרוא, מטיחים דברים אחד בשני ומתעמתים.
פעם אחת הוא הלך למטבח וראה טיפות דם ליד המקלחת. זה די זיעזע אותו, אבל בערב שוב ישבו אמא ואבא יחד איתו לארוחת הערב. הוא לא ידע מה לחשוב, אז הוא פשוט לא חשב. אולי זה כי הוא היה מאומץ.
האמת, הוא לא ידע בוודאות שהוא מאומץ. תמיד היתה לו איזו תחושה כזו, אבל הוריו תמיד הכחישו את זה ולא הבינו מאיפה זה בא. איזו היתממות, באמת. רונן הרגיש שהוא פשוט לא מספיק טוב כדי שההורים שלו יישארו ביחד. ולא מספיק טוב כדי שהוריו הביולוגיים הנסתרים ירצו אותו בכלל.
הוא הגיע לשער הגדול של האולפן ויצא למגרש החניה. התור הארוך והמתפתל עוד היה שם. נחש ארוך של מועמדים המחכים לכמה דקות של תהילה.
"מה היו היחסים שלך עם אמא שלך?” הוא נזכר באחת השיחות שלו עם דוקטור דלפי, הפסיכולוג שאיתו נפגש מספר מגוחך של פעמים.
"אמא שלי?” הוא אמר לדוקטור וחייך חיוך של השלמה, "היא חוק טבע. היא תשיג תמיד את מה שהיא רוצה”.
"איך?”
"במניפולציות, שקרים. היא שקרנית פתולוגית”.
הכי הציק לו שהיא היתה מבקשת ממנו שישקר בשבילה לאבא שלו, לסבתא שלו, לחברים, למורים ולמכרים. בעצם, לכל מי שמצאה לנכון על מנת להשיג מה שרצתה. ובכל פעם שהיה מסכים לבסוף ומדקלם את השקר שכפתה עליו לומר, הוא הרגיש שמשהו חשוב נגרע ממנו.
הוא היה בנה היחיד, לעזאזל! והיא השתמשה בו עשרות פעמים על מנת לרקוח לעצמה אליבי, סיפור כיסוי, מעשיות, פיברוקי קורות חיים ומה לא.
"עבור אמא שלי העובדות מעולם לא היו חשובות”, הוא אמר לדוקטור דלפי. "מה שהיה חשוב לה זו רק התוצאה הרצויה. המטרה מקדשת את האמצעים במיוחד כשאין אמצעים”.
"אני מבין שזה היה לך מאוד קשה ובטח גם לא קל לך עכשיו. אתה יכול לתת דוגמה?” שאל הדוקטור.
"זה תלוי מה היתה המטרה שלה. מה היא רצתה להשיג באותו הרגע. לדוגמה, אם לא בא לה לעמוד בתור בקופה בסופר – היה פתאום נולד לי אח חולה בדלקת ריאות שמחכה לה בבית”.
לרגע היה נדמה לרונן שהוא רואה את אמא שלו בהמון, אבל לא, זו היתה סתם אישה מטופחת שדמתה לה.
כשהוא חשב על זה באותו רגע, הוא פתאום ראה באמא שלו גאונה בדרכה. היא היתה כל כך טובה בזה שאפילו לא היתה זקוקה לזיכרון טוב. אומרים ששקרן טוב זקוק לזיכרון מעולה, אבל זה לא תפס על אמא שלו. תפיסת המציאות שלה היתה ייחודית. כנראה משהו בגנים. וזה בדיוק מה שהכי הפחיד אותו.
"אתה עומד כאן בתור?” שאלה אותו בחורה יפה, כמעט עירומה, לבושה רק בחזיית ספורט בצבע גוף ובפראו בצבע תואם על מותניה. רונן הביט בה לרגע, חצי מרותק, חצי שבוי במחשבותיו.
"סליחה?” אמרה הבחורה ונופפה מול עיניו.
"לא, לא. אני סתם כאן”, הוא אמר. "נראה לך שאני מתמודד על תפקיד קורא של איזה סופר פתטי?”
"אני דווקא אהבתי מאוד את הספר הראשון שלו, ‘פקודות קבע לחייל שנשאר בחיים’”.
"באמת?”
"רק את האמת”, הבחורה אמרה.
רונן התרחק ממנה. הזויים, כל האנשים האלה שבאו לכבודו. מי עוד יחכו לו שם בתור? מלכות סאדו? כיפות אדומות? סיוט, הכל היה סיוט.
בעיקר הסיוט החוזר, שבו הוא מצא עצמו על ספסל הנאשמים, והתובע מציג את תוצאות הבדיקה הגנטית ופונה אל השופט ואומר "הוא אשם, זה אצלו בגנים”.
אמא שלו אולי לא המציאה את הביטוי "מחשבה יוצרת מציאות”, אך היא ללא ספק הפכה אותו לאמיתי, הלכה למעשה. היא האמינה כל כך בשקרים שלה שאפילו במכונת אמת לא היו עולים עליה.
ומה זה בכלל השם הזה, "מכונת אמת”? איזה שם מוזר. בפעם הראשונה שהוא קרא על כך הוא חשב שזו מכונה שמגלה את האמת, ודמיין לעצמו מין מכשיר גדול עתיר בגלגלי שיניים ומנגנונים מסובכים. בלב המכשיר ניצב לו שעון בעל מחוג אחד ונטול שנתות. בכל פעם שהפעילו את המכשיר הצביעה המחט על מיקומה של האמת.
בתקופה הזו הוא הבין שהאמת מאוד יקרת ערך עבורו.
זה היה בערך בגיל שש עשרה, שהוא החליט לא לשקר יותר אף פעם. עכשיו זה אולי נשמע מגוחך, מסוג ההחלטות הדרמטיות האלה שמתבגרים מחליטים לפעמים. אבל הוא ניסה להתמרד כנגד תכתיבי הגנים.
המחיר לא היה פשוט. הוא נשא את ההחלטה הזאת, לא לשקר, כמו אות הצטיינות שאף אחד לא רואה חוץ ממנו.
שוב ושוב הוא נענש על האמת שלו. אם זה אצל המחנכת כשהתנדב לומר שלא הכין את השיעורים, או אצל המנהלת כשהודה שהיה שותף לחג המים ולמסדרון המוצף. המחיר הכי כבד אולי היה מעין בידוד חברתי. אף אחד לא באמת רוצה לדעת את האמת, בייחוד לא כשאתה נער או נערה מתבגרת.
היתה בו מין עקשנות מטופשת שיכולה להיות הגיונית רק בגיל שש עשרה. כל התגובות הבוטות, כל העונשים, היו בעיניו כמו מדליות. ציונים לשבח על גילוי נחישות ואומץ כנגד כל מה שהגדירה הגנטיקה השקרנית שלו.
זה היה אסון כשזה הגיע לבנות.
"כל כך רציתי שתהיה לי חברה”, הוא נזכר במה שאמר לדוקטור דלפי בפגישה האחרונה שלהם. "מישהי לחלוק עימה. בת זוג לחקר משותף של המסתורין המרתק של גיל ההתבגרות. בקיצור, הייתי חרמן שמצפה להתקבל לאותו מעגל חברתי שחולק חלק מהידע האסור. אבל אחרי שביהירות רדיפת האמת שלי התוודיתי בפתק בפני שתי בנות מהכיתה כי אני מחבב אותן, הפסקתי לנסות. אולי התחלתי להבין, למרות מה שכתוב בספרים, שהאמת לא תמיד מועילה”.
"היא דווקא כן מועילה”, אמרה לו הבחורה הכמעט עירומה והעירה אותו ממחשבותיו. האם חשב בקול רם? ולמה היא בכלל היתה לידו? הרי הוא התרחק ממנה.
רונן נאנח ולגם שוב מכוס המוקה שלו, שבאורח פלא, אחרי שכבר עשה איתה סיבוב שלם סביב החצר הגדולה, עדיין היתה חמה וחצי מלאה.
הוא התעלם מהבחורה והמשיך בסיבוב. האמת בפירוש לא היתה מועילה. היא מעולם לא הועילה לו. ובגלל זה הוא ברח לספרים. אולי כל נושא הכתיבה אצלו היה כדי לברוא עולם דמיוני שיש לו שליטה מוחלטת בכל מה שקורה בו.
כמובן, הספר על המלחמה לא היה דמיוני בכלל. הוא היה יותר מדי נאמן לאמת. יותר מדי חרא מציאותי שאשכרה קרה ואשכרה שינה משהו, לא כמו ההזיה הזו שסביבו.
הלוואי שהיה יכול לחזור לחלומות שלו מהילדות.
הוא תמיד רצה להיות כמו חתול צ’שייר שיכול להופיע ולהיעלם כרצונו. בנסיעות באוטובוס עם אמא שלו היו לא מעט פעמים שבהן רצה להיעלם, בתחילה רק הרגליים, אחר כך כל הגוף, ורק ראשו המחייך היה צף שניות ארוכות באוויר.
ואז הוא היה מדמיין איך שאמא שלו מביטה בו בפה פעור. זו היתה יכולה להיות הפעם הראשונה שהיא תיוותר בלי מילים. ולבסוף הוא היה נעלם במעין פוף עמום כזה, והאוויר היה ממהר למלא את החלל שהותיר, ובקול אוושה חרישית, כמו שמנפחים בלון, הוא היה מתממש במקום אחר, איפה שהוא בחר.
והכי הוא רצה להופיע מול הפלוגה שלו, ולהזהיר אותם מהמארב שמחכה להם בבית הבא.
