1
אני מתעוררת. החולצה שלי זרוקה על שטיח פרוותי. מכנסיי הקצרים מרוחים על הכוננית ונראה לי שהתחתונים שלי אבדו לנצח איפשהו בין קפלי הסדינים, או אולי איפשהו מאחורי הדלת. אני לא זוכרת מתי הורדתי אותם או אם אני עשיתי את זה בכלל. אולי הוא הפשיט אותי.
צווארי מתחמם כשאני מציצה לעבר היפהפה הרדום, איזה בחור עם שיער זהוב וצלקת על עצם הירך. הוא פונה קצת לכיוון שלי ואני קופאת. העיניים שלו נותרות עצומות כשהוא תופס את הכרית שלו, כמעט מנשק את הבד הלבן. כשהוא משחרר נשימות־נחירות, הפה שלו נפתח וריח חריף של אלכוהול ופיצה פפרוני נושב היישר אליי.
אין ספק שאני יודעת איך לבחור אותם.
במיומנות רבה אני חומקת מהמיטה ומסתובבת בחדרו על קצות האצבעות כדי ללבוש את מכנסיי השחורים, אבל בלי התחתונים. מה לעשות, עוד זוג שיישאר אצל איזה בחור אנונימי.
ברגע שאני מרימה את חולצת הטי הקרועה שלי, תמונות מעורפלות מאתמול בלילה מתחילות להתבהר בראשי. נכנסתי מבעד לדלת החדר שלו וקרעתי מעליי את הבגדים כאילו הייתי הענק הירוק. זה בכלל סקסי? איכס. כנראה זה היה סקסי מספיק בשבילו כדי לרצות לשכב איתי.
מיואשת, אני מוצאת את חולצת הטי הדהויה שלו על הרצפה ומצליחה למשוך אותה מעל שערי החום, החלק עדיין, אבל שומני ומטונף מהלילה. זה הרגע שבו אני מוצאת את כובע הצמר שלי. בינגו. אני חובשת אותו על הראש ויוצאת מחדר השינה שלו.
פחיות בירה ריקות מפוזרות במורד המסדרון הצר ואני מועדת על בקבוק ׳ג׳ק דניאלס׳ מלא ברוק ובמה שנראה כמו סוכריית גומי. קולאז׳ תמונות של סטודנטיות שיכורות מקשט את הדלת משמאלי, שלמרבה המזל לא שייכת לחדר שממנו הרגע יצאתי. איכשהו הצלחתי להתחמק מאחוות הסטודנטיות החרמניות ולמצוא בחור שלא מפרסם את הכיבושים שלו.
נשבעתי לעצמי שלא אתקרב לבתי אחווה אחרי הבילוי האחרון שלי ב׳אלפא אומגה זטה׳. בערב שבו הגעתי לרחוב שבו שכנו כל בתי האחווה, הייתה מסיבה ב׳אלפא אומגה זטה׳. לא מודעת למה שעומד לקרות, צעדתי אל מתחת לקשת הבניין בן ארבע הקומות, שם פגשו אותי דליי מים וחבורה של בחורים שעודדו אותי להוריד את החזייה. זה היה כאילו חופשת האביב יצאה מכל שליטה. לא שהיה לי הרבה במה להשוויץ כשזה הגיע לחלק העליון שלי. לפני שפרכסתי מרוב בושה, התכופפתי מתחת לזרועות והשתחלתי בין פלגי גוף שהיו שם, ומצאתי עונג במקומות אחרים, ועם אנשים אחרים, כאלה שלא נתנו לי להרגיש כאילו אני פרה במכירה פומבית.
אתמול בלילה הפרתי כלל. למה? כי יש לי בעיה. טוב, יש לי הרבה בעיות, ולומר ׳לא׳ היא אחת מהן. כש׳קאפה פי דלתא׳ הכריזו שדי־ג׳יי סקרילקס יופיע אצלם במרתף, חשבתי שהקהל יהיו ערבוב של בנות אחווה וסטודנטים נורמליים. חשבתי שאולי אמצא בחור נורמלי שאוהב מוזיקת האוס. התברר שקהל היעד התמקד בחברי אחווה. הרבה מאוד מאלה, שארבו וצדו כל מי שהיו לה זוג שדיים וכוס. וסקרילקס לא הגיע בכלל. היה שם סתם די־ג׳יי גרוע עם כמה רמקולים. שיהיה.
קולות גבריים עמוקים מהדהדים ממעקות השיש של המרפסת ובגרם המדרגות, וכפות רגליי נעצרות ליד הקיר. אנשים ערים? למטה? אוי, לא.
ניסיתי מאוד להימנע ממצעדי בושה במהלך הלימודים שלי. קודם כול, מפני שיש לי נטייה להסמיק. כאילו, ממש כמו עגבנייה. לא באופן חמוד בכלל, רק נקודות אדומות כמו פריחה על הצוואר ועל הזרועות, כאילו אני אלרגית לבושות.
הצחוק הגברי מתגבר והבטן שלי מתכווצת למראה התמונה שמסתובבת לי בראש, זו שבה אני מועדת במדרגות וכל הראשים מסתובבים לכיוון שלי בהפתעה בזמן שהם תוהים מי מה׳אחים׳ החליט להתעסק עם בחורה שדופה ושטוחה. אולי הם יזרקו לי איזו עצם של עוף כדי לנסות לפתות אותי לאכול משהו.
למרבה הצער, זה באמת קרה לי בכיתה ד׳.
סביר להניח שאפזר מילים לא מובנות עד שאחד מהם ירחם עליי בגלל כתמי הנמר האדומים שלי ויוביל אותי אל הדלת כמו אשפה לא רצויה.
זו הייתה כזאת טעות. בית האחווה, לא הסקס. לעולם לא אתן שוב למישהו לאלץ אותי להוריד שוטים של טקילה כמו שואב אבק. לחץ חברתי. זה אמיתי.
האפשרויות שלי מוגבלות. גרם מדרגות אחד, גורל אחד. אלא אם כן אגדל במקרה זוג כנפיים ואעוף מחלון הקומה השנייה, אני עומדת להתמודד עם מצעד הבושה.
אני הולכת בזהירות למרפסת ופתאום מקנאה בווייל, דמות מאחד הקומיקסים החדשים שלי. הנוקם הצעיר מסוגל להתאדות לכדי כלום, כוח שבוודאי היה מועיל לי עכשיו. ברגע שאני מגיעה למדרגה העליונה פעמון הדלת מצלצל ואני מציצה מעל המעקה. כעשרה ׳אחים׳ מרוחים על ספות העור, לבושים בגרסאות שונות של מכנסי חאקי קצרים וחולצות צווארון. הבחור הצלול ביותר ממנה את עצמו לתפקיד פותח הדלת. הוא מצליח לעמוד על שתי רגליים, שערו החום משוך לאחור והלסת שלו מרובעת באופן מאיים.
כשהוא פותח את הדלת, רוחי מתרוממת. יש! זו ההזדמנות שלי לחמוק החוצה. אני מנצלת את הסחת הדעת כדי לרדת במורד המדרגות בלי שיבחינו בי, מדמיינת שאני וייל מהקומיקס. באמצע הדרך לתחתית, ׳לסת מרובעת׳ נשען על משקוף הדלת וחוסם את המעבר.
״המסיבה נגמרה, בן אדם.״
המילים נשמעות מעומעמות. הדלת נטרקת בפניו של האיש. אני מדלגת במורד עוד שתי מדרגות. הפעמון מצלצל שוב. משום מה, הצלצול נשמע עצבני יותר. ׳לסת מרובעת׳ נאנח ולופת את הידית בחוזקה.
״מה?״
בחור אחר צוחק. ״פשוט תן לו בירה ותגיד לו לעוף מפה.״
עוד כמה צעדים. אולי באמת אצליח לעשות את זה. מעולם לא הייתי מישהי עם הרבה מזל, אבל נראה לי שגם לי מגיע מזל לפעמים. ׳לסת מרובעת׳ שומר את ידו על המשקוף, עדיין חוסם את המעבר.
״תדבר.״
״קודם כול, נראה לך שאני לא יכול לקרוא שעון? או יותר מכך, לא יודע איך נראות שעות היום? ברור שאין מסיבה.״
שיט. אני מכירה את הקול הזה. אני נשארת נטועה על המדרגות. אור השמש מחלחל דרך חלל קטנטן בין משקוף הדלת לחולצת הפולו בצבע כתום־מנדרינה של ׳לסת מרובעת׳.
הוא חורק את שיניו, מוכן לטרוק את הדלת בפניו של הבחור האחר, אבל האורח הבלתי רצוי מניח עליה את ידו ואומר, ״השארתי כאן משהו אתמול בלילה.״
״אני לא זוכר שהיית כאן.״
״הייתי.״ הוא משתהה. ״לזמן קצר מאוד.״
״יש לנו סל אבדות ומציאות,״ אומר ׳לסת מרובעת׳ בקלילות, ״מה זה היה?״ הוא מתרחק מהדלת ומנופף למישהו על הספה. הם צופים במשהו שנראה כמו שידור חוזר של תוכנית ריאליטי ב׳אם־טי־וי׳. ״ג׳ייסון, לך תביא את הסל.״
כשאני מביטה קדימה, אני מבחינה בבחור שעומד בחוץ. העיניים שלו ממש עליי.
״אין צורך,״ הוא אומר.
אני סורקת את תווי פניו. שיער חום בהיר, קצר משני הצדדים, מלא למעלה. גוף די מסותת מוסתר מתחת לזוג מכנסי ׳דוקרס׳ דהויים וחולצת טי שחורה בגזרת צווארון עגול. עצמות לחיים שמסוגלות לחתוך קרח ועיניים בצבע ויסקי. לורן הייל הוא משקה אלכוהולי, והוא אפילו לא יודע את זה. המטר ותשעים שלו ממלאים את הפתח. כשהוא מביט בי, ההבעה שלו היא תערובת של שעשוע ושל גירוי, והשרירים בלסת שלו מבטאים את שניהם. החבר׳ה עוקבים אחר מבטו ומתרכזים במטרה.
בי.
כאילו הופעתי ככה פתאום מתוך כלום.
״מצאתי אותה,״ לורן אומר בחיוך מתוח ומריר. חום עולה על פניי ואני משתמשת בידיים כדי להסתיר אותן, מנסה לכסות את המבוכה בזמן שאני פחות או יותר רצה אל הדלת.
׳לסת מרובעת׳ צוחק כאילו הוא ניצח בעימות הגברי שלהם. ״החברה שלך זונה, גבר.״
אני לא שומעת יותר. האוויר הסוער של ספטמבר ממלא את ריאותיי ולו דופק בדלת שנסגרה, בעוצמה רבה יותר מכפי שכנראה התכוון. אני מסתתרת בעזרת ידיי, לוחצת אותן אל לחיי החמות כשהאירוע מתנגן בראשי.
אוי, אלוהים.
לו מתקרב מאחוריי, זרועותיו נכרכות סביב מותניי. הוא מניח את סנטרו על כתפי ורוכן קצת כדי להתמודד עם נמיכות הקומה שלי לעומת הגובה שלו.
״אני מקווה שהוא היה שווה את זה,״ לורן לוחש, נשימתו החמה מדגדגת את צווארי.
״שווה את מה?״ הלב שלי נתקע בגרוני. הקרבה שלו מבלבלת ומפתה אותי. אני אף פעם לא יודעת מה הכוונות האמיתיות שלו. הוא מוביל אותי קדימה כשאנחנו הולכים, הגב שלי עדיין צמוד לחזה שלו. אני בקושי יכולה להרים רגל, שלא לדבר על לחשוב כמו שצריך.
״את מצעד הבושה הראשון שלך בבית אחווה. איך זה היה?״
״מביש.״
הוא שותל נשיקה קלילה על ראשי, מתנתק ממני וצועד קדימה. ״קדימה, תגבירי את הקצב, קאלוויי. השארתי את המשקה שלי ברכב.״
העיניים שלי מתחילות להתרחב כשאני מבינה מה זה אומר, שוכחת בהדרגה את הזוועות שזה עתה התרחשו. ״לא נהגת, נכון?״
הוא מבזיק לי מבט של ׳באמת, לילי?׳. ״כשראיתי שהנהגת התורנית הקבועה שלי לא זמינה,״ הוא מרים את הגבות בהאשמה, ״התקשרתי לנולה.״
הוא התקשר לנהגת האישית שלי, ואני לא מנסה אפילו לשאול למה הוא החליט לוותר על הנהג שלו, שהיה שמח להסיע אותו ברחבי פילדלפיה. לאנדרסון יש פה גדול. בכיתה ט׳, כשקלואי הולברוק הרימה מסיבה מטורפת, לורן ואני אולי שוחחנו על סמים לא חוקיים שהועברו מיד ליד באחוזה של אימא שלה. שיחות במושב האחורי צריכות להיחשב פרטיות וחסויות בין כל הנוכחים ברכב. אנדרסון כנראה לא הבין את הכלל הזה כי למחרת החדרים שלנו עברו פשיטה. למזלי, המנקה שכחה לחפש באח הדקורטיבית שבה נהגתי לשמור את קופסת הצעצועים למבוגרים שלי.
יצאנו נקיים מהאירוע ולמדנו לקח חשוב מאוד. לעולם לא לסמוך על אנדרסון.
אני מעדיפה לא להשתמש בשירות הרכב של המשפחה שלי כדי שלא יהדקו את האחיזה שלהם סביבי, אבל לפעמים נולה היא הכרח, כמו עכשיו, כשאני עם הנגאובר ולא מסוגלת להסיע את לורן הייל השיכור תמידית.
הוא מינה אותי לנהגת התורנית האישית שלו ומסרב לפוצץ כסף על שירותי מוניות כלשהם מאז הפעם ההיא שכמעט נשדדנו בנסיעה כזאת.
מעולם לא סיפרנו להורים שלנו מה קרה. מעולם לא הסברתי להם כמה היינו קרובים למשהו נורא. בעיקר מפני שבילינו את אחר הצהריים בבר עם תעודות זהות מזויפות. לורן שתה יותר ויסקי מאדם מבוגר ואני הזדיינתי בשירותים ציבוריים בפעם הראשונה.
השטויות שלנו כבר הפכו לטקס קבוע, והמשפחות שלנו לא היו צריכות לדעת מזה כלום. ג׳יפ ה׳קאדילק׳ השחור שלי חונה על שפת המדרכה ברחוב בתי האחווה. בתים של מיליוני דולרים עומדים בשורה, וכל אחד מהם מתעלה על הבא אחריו בגודל העמודים המרשימים. כוסות אדומות פזורות בחצר הקרובה, חבית הפוכה עומדת בעצב בדשא. לורן הולך לפניי.
״לא חשבתי שתגיע,״ אני אומרת וחולפת על פני שלולית של קיא על הכביש.
״אמרתי שאגיע.״
אני מושכת באף. ״זה לא קורה תמיד.״
הוא עוצר ליד דלת הג׳יפ. החלונות כהים מכדי לראות את נולה מחכה במושב הנהג. ״כן, אבל אלה ׳קאפה פי דלתא׳. את מזדיינת עם אחד וסביר להניח שמייד אחר כך כולם ירצו חתיכה מהתחת שלך. היו לי סיוטים רציניים בקשר לזה.״
אני מחמיצה פנים. ״סיוטים עליי נאנסת?״
״בגלל זה קוראים להם סיוטים, לילי. הם לא אמורים להיות נעימים.״
״טוב, זה כנראה הבילוי האחרון שלי בבית אחווה לעשור הקרוב, או לפחות עד שאשכח את הבוקר הזה.״
חלון הנהג נפתח. תלתליה השחורים של נולה מלטפים את פניה בצורת הלב. ״אני צריכה לאסוף את מיס קאלוויי משדה התעופה בעוד שעה.״
״נהיה מוכנים בעוד שנייה,״ אני אומרת. החלון נסגר ומסתיר אותה.
״איזו מיס קאלוויי?״ לורן שואל.
״דייזי. שבוע האופנה בפריז בדיוק נגמר.״ אחותי הקטנה טיפסה בן לילה לגובה מטורף של מטר ושמונים, ועם הדקיקות שלה היא בדיוק מה שדוגמנית־על אמורה להיות. אימא ניצלה את היופי של דייזי מייד. בשבוע שלאחר יום הולדתה הארבעה־עשר היא הוחתמה בסוכנות הדוגמנות ׳איי־אם־ג׳י׳.
אצבעותיו של לורן רועדות לצידו. ״היא בת חמש־עשרה ובטח מוקפת דוגמניות מבוגרות יותר שעושות שורות בשירותים.״
״אני בטוחה ששלחו איתה מישהו.״ אני שונאת את זה שאני לא יודעת את הפרטים. מאז שהגעתי לאוניברסיטת פנסילבניה סיגלתי לעצמי תחביב לא יפה במיוחד של התחמקות משיחות טלפון ומביקורים. הפרידה מבית קאלוויי הפכה קלה מדי ברגע שנכנסתי לאוניברסיטה. אני מניחה שזה היה ברור מאז ומתמיד שככה זה יהיה בשבילי. תמיד נהגתי למתוח את גבולות שעות העוצר שלי וביליתי מעט זמן בחברת ההורים.
לו אומר, ״אני שמח שאין לי אחים. ככה יש לך יותר זמן בשבילי.״
מעולם לא חשבתי ששלוש אחיות זו קבוצה גדולה, אבל משפחה בת שש נפשות כן דורשת תשומת לב ייחודית.
הוא משפשף את עיניו בעייפות. ״או־קיי, אני צריך משהו לשתות ואנחנו צריכים לזוז.״
אני שואפת נשימה עמוקה, עומדת לשאול שאלה ששנינו נמנענו ממנה עד כה. ״אנחנו מעמידים פנים היום?״ עם נולה בסביבה זה תמיד הימור. מצד אחד, היא מעולם לא בגדה באמון שלנו. אפילו לא בכיתה י׳, כשהשתמשתי במושב האחורי של לימוזינה כדי להזדיין עם שחקן פוטבול בכיר. מסך הפרטיות היה מורם וחסם את הראייה של נולה, אבל הוא נהם קצת חזק מדי ואני דפקתי בדלת קצת חזק מדי. מובן שהיא שמעה, אבל היא מעולם לא הלשינה עליי.
תמיד יש את הסיכון שיום אחד היא תבגוד בנו. כסף משחרר את השפתיים, ולמרבה הצער, ההורים שלנו שוחים בכסף.
זה לא אמור להזיז לי כל־כך. אני בת עשרים, חופשייה לעשות סקס, ללכת למסיבות ולעשות את כל הדברים שמצופה מסטודנטים באוניברסיטה, אבל רשימת הסודות המלוכלכים שלי עלולה להוביל לשערורייה שלמה בקרב מעגל החברים של המשפחה שלי. החברה של אבא שלי לא הייתה רוצה את הפרסום השלילי הזה אפילו במעט. אם אימא הייתה יודעת כמה הבעיה שלי רצינית, היא הייתה שולחת אותי לגמילה ולטיפול עד שאתיישר כמו שצריך.
אני לא רוצה שיתקנו אותי. אני רק רוצה לחיות ולהזין את התיאבון שלי. במקרה התיאבון שלי הוא מיני. חוץ מזה, קרן הנאמנות שלי תיעלם באורח פלא לאור אופי ההתנהגות שלי. אני לא מוכנה להתרחק מהכסף שמשלם על הלימודים שלי. המשפחה של לורן לא סלחנית בדיוק כמו שלי.
״נעמיד פנים,״ הוא אומר, ״בואי, אהבה שלי.״ הוא מפליק לי על הישבן. ״למכונית.״
אני נתקלת הרבה בשימוש שלו בביטוי ׳אהבה שלי׳. בחטיבת הביניים סיפרתי לו שאני חושבת שזה ביטוי החיבה הכי סקסי שיש ואף שחבר׳ה בריטים טענו לבעלות על המונח, לורן השתמש בו כאילו זה היה מקורי שלו.
אני בוחנת אותו, והוא מגיב בחיוך רחב. ״מצעד הבושה שלך שיתק אותך?״ הוא שואל. ״אני צריך גם לסחוב אותך ל׳קאדילק׳?״
״אין צורך.״
החיוך העקום שלו מקשה עליי שלא לחייך בחזרה. לורן רוכן בכוונה לעברי כדי להקניט אותי ומחליק יד לכיס האחורי של הג׳ינס שלי. ״אם לא תצאי מהקיפאון הזה שלך אני אסובב אותך לעבר הרכב. חזק.״
החזה שלי מתמוטט. אני נושכת את שפתי, מדמיינת איך זה יהיה לעשות סקס שוב עם לורן הייל. הפעם הראשונה הייתה לפני יותר מדי זמן וקשה לי לזכור. אני מנידה בראשי, מזכירה לעצמי לא ללכת לשם.
אני מסתובבת כדי לפתוח את הדלת ולטפס אל תוך ה׳קאדילק׳, אבל ההבנה מכה בי. ״נולה נסעה ברחוב של בתי אחווה. אני מתה. אלוהים אדירים, אני מתה.״ אני מעבירה שתי ידיים בשיער ומתחילה לנשום כמו לווייתן תקוע על החוף. אין לי תירוץ טוב להיות כאן חוץ מזה שחיפשתי בחור לשכב איתו, וזו תשובה שאני מנסה להימנע ממנה.
מה גם שההורים שלנו חושבים שלו ואני במערכת יחסים רצינית, כזאת ששינתה את דרכיו הפרועות והפכה אותו לגבר צעיר שאביו יכול להתגאות בו. הדבר הזה, לאסוף אותי ממסיבת אחווה עם ריח קלוש של ויסקי בהבל פיו, זה לא מה שאבא שלו רוצה בשביל הבן שלו. זה לא דבר שהוא היה מעודד או אפילו מקבל. למעשה, הוא בטח היה צורח על לורן ומאיים עליו בשלילת קרן הנאמנות שלו.
אלא אם כן אנחנו רוצים להיפרד מהמותרות שלנו ומהעושר שירשנו, אנחנו צריכים להעמיד פנים שאנחנו יחד. ולהעמיד פנים שאנחנו שני בני אדם מתפקדים בצורה מושלמת לחלוטין. אנחנו פשוט לא. זרועותיי רועדות.
״וואו!״ לורן מניח את ידיו על כתפיי. ״תירגעי, ליל. אמרתי לנולה שלחבר שלך יש בראנץ׳ יום הולדת. הכול בסדר.״
אני עדיין מרגישה כאילו הראש שלי צף, אבל לפחות זה טוב יותר מלומר את האמת. היי, נולה, אנחנו צריכים לאסוף את לילי מרחוב בתי האחווה, מהסטוץ שהיה לה עם איזה לוזר. ואז היא הייתה מסתכלת על לורן ומחכה לראות אותו מתפוצץ מקנאה. הוא היה מוסיף: אה, כן, אני החבר שלה רק כשאני צריך להיות. עבדתי עלייך!
לורן חש בחרדה שלי. ״היא לא תגלה.״ הוא לוחץ על כתפיי.
״אתה בטוח?״
״כן,״ הוא אומר בחוסר סבלנות. הוא מחליק אל תוך המכונית ואני אחריו.
נולה מכניסה את הרכב להילוך. ״בחזרה ל׳דרייק׳, מיס קאלוויי?״ אחרי שנים שבהן ביקשתי ממנה לקרוא לי כל דבר בעולם, אפילו ילדה קטנה כי משום מה חשבתי שזה יפתה אותה לוותר על הכול ורק פגעתי בה במקום זה, ויתרתי. אבא שלי בטח משלם לה תוספת כדי לשמור על הפורמליות.
״כן,״ אני אומרת.
היא פונה לכיוון בית הדירות ׳דרייק׳. לורן אוחז בתרמוס קפה, ואף שהוא לוגם לגימה גדולה, אני בטוחה שהקפאין לא מספק אותו. אני מוצאת פחית של ׳דיאט פיז׳ בצידנית שבאמצע ופותחת אותה. הנוזל המוגז מרגיע את הבטן חסרת המנוחה שלי. לורן מניח זרוע על כתפיי ואני רוכנת לעבר החזה המוצק שלו. נולה מביטה במראה האחורית.
״מר הייל לא הוזמן לבראנץ׳ יום ההולדת?״ היא שואלת בצורה ידידותית. בכל פעם שנולה נכנסת למצב שאלה זה מורט את עצביי ומעורר בי פרנויה.
״אני לא מקובל כמו לילי,״ לורן עונה בשבילי. הוא תמיד היה שקרן הרבה יותר טוב ממני. אני מאשימה את זה בעובדה שהוא תמיד שתוי. הייתי בחורה הרבה יותר בטוחה בעצמה אם הייתי מורידה ויסקי כל היום.
נולה צוחקת והבטן השמנמנה שלה מכה בהגה עם כל צחקוק. ״אני בטוחה שאתה מקובל בדיוק כמו מיס קאלוויי.״
כולם, וכנראה גם נולה, מניחים שללו יש חברים. בסולם האטרקטיביות הוא נע בין סולן של להקת רוק שכולן היו רוצות לזיין לבין דוגמן מסלול של ׳ברברי׳ ו׳קלווין קליין׳. נכון שהוא מעולם לא היה בלהקה, אבל סוכנות דוגמנות כן חיזרה אחריו פעם לטובת קמפיין של ׳ברברי׳. הם חזרו בהם מההצעה לאחר שראו אותו שותה היישר מבקבוק ויסקי כמעט ריק. אפילו לתעשיית האופנה יש סטנדרטים.
צריכים להיות ללוֹ הרבה חברים. בטח מהמין הנשי, ובדרך כלל הן נוהרות, אבל לא נשארות לאורך זמן.
המכונית נוסעת ברחוב אחר ואני סופרת את הדקות בראש. אצבעותיו של לורן מטיילות על כתפי החשופה, כמעט בחיבה. אני יוצרת איתו קשר עין לרגע, צווארי בוער כשמבטו החמור חודר לעיניי. אני מנסה לא להסיט את עיניי מאחר שאנחנו כאילו יוצאים ואני לא צריכה לפחד מעיניו הענבריות כמו בחורה נבוכה וחסרת ביטחון.
לורן אומר, ״צ׳רלי מנגן סקסופון הלילה ב׳אייט בול׳. הוא הזמין אותנו להופעה.״
״אין לי תוכניות.״ שקר. מועדון חדש בשם ׳החדר הכחול׳ נפתח במרכז העיר. פשוטו כמשמעו, הכול שם אמור להיות כחול, אפילו המשקאות. אני לא מתכוונת לפספס הזדמנות לתפוס זיון בשירותים כחולים. אני מקווה שגם מושבי האסלה כחולים. ״קבענו.״
שתיקה מהסוג המביך מתעבה אחרי שהמילים שלו גוועות באוויר. בדרך כלל הייתי מדברת איתו על ׳החדר הכחול׳ ועל הכוונות המטונפות שלי הלילה ומתכננת איתו את היציאה כי אני הנהגת התורנית שלו, אבל במכונית עם נולה קשה להתחיל שיחות למבוגרים בלבד. ״המקרר מלא? אני גוועת ברעב.״
״בדיוק הייתי בסופרמרקט,״ הוא מספר לי.
אני מצמצמת את עיניי, תוהה אם הוא משקר כדי לשחק את בן הזוג הטוב או שהוא באמת עשה גיחה לסופר. הבטן שלי נוהמת. לפחות כולנו יודעים שלא שיקרתי.
הלסת שלו מתהדקת מתוך כעס על כך שאני לא מצליחה להבדיל בין שקר קטן לאמת. בדרך כלל אני כן יכולה, אבל לפעמים, כשהוא נונשלנטי כל־כך, הקווים מיטשטשים.
״קניתי מרנג לימון. הפאי האהוב עלייך.״
בתוך תוכי אני מקיאה. ״לא היית צריך.״ לא, הוא באמת לא היה צריך. אני שונאת מרנג לימון.
ברור שהוא רוצה שנולה תחשוב שהוא בן זוג טוב, אבל הזוגיות היחידה שלורן הייל יהיה טוב בה היא זו שהוא מנהל עם בקבוק הוויסקי שלו. אנחנו עוצרים ברמזור במרחק של כמה רחובות מהבניין שלנו. אני יכולה לטעום את החופש, והזרוע של לורן מתחילה להיות יותר כמו משקולת מאשר תוספת מנחמת על כתפיי.
״זה היה אירוע לא רשמי, מיס קאלוויי?״ נולה שואלת.
מה? אוי, שיט. עיניה נטועות על חולצת הטי של הבחור ההוא, שהרמתי מהרצפה. היא מוכתמת אלוהים יודע במה. ״אני... אני...״ אני מגמגמת. לורן מתקשח לידי. הוא אוחז בתרמוס ולוגם את שארית המשקה. ״אני... שפכתי מיץ תפוזים על החולצה שלי. זה היה ממש מביך.״
זה בכלל היה שקר? פניי בוערות ללא שליטה, ולראשונה אני מקבלת בברכה את האדמומיות שלי, שנראית כמו פריחה. נולה מביטה בי ברוך. היא מכירה אותי מאז הייתי ביישנית מכדי לומר את השבועה לדגל כשהייתי בגן.
בת חמש וביישנית. די מסכם את שנות הקיום הראשונות שלי.
״אני בטוחה שזה לא היה כזה נורא,״ היא מנחמת. האור מהבהב לירוק והיא מפנה את תשומת ליבה לכביש. אנחנו מגיעים ל׳דרייק׳, בניין הלבנים שמתנשא לו בלב העיר. זה בניין היסטורי בן שלושים ושלוש קומות שמכיל אלפי דיירים, והגג שלו משולש. הוא בנוי בסגנון בארוק ספרדי ונראה כמו הכלאה בין קתדרלה ספרדית למלון ישן בסגנון בנייה אופייני לפילדלפיה. אני אוהבת את הבניין מספיק כדי לקרוא לו בית.
נולה אומרת שלום ואני אומרת לה תודה לפני שאני יוצאת מהרכב. רגליי בקושי נוגעות במדרכה וכבר לו אוחז בידי, אצבעות ידו האחרת מחליקות על צווארי בזמן שעיניו מטיילות על החזה שלי. הוא מניח את ידיו מתחת לחולצה שלי, נוגע בצלעותיי החשופות, אבל גם מסתיר את שדיי מעיני הולכי הרגל ברחוב. הוא מתבונן בי, בכל תנועה קטנה, והלב שלי מאיץ. ״היא מסתכלת עלינו?״ אני לוחשת, תוהה למה הוא נראה פתאום כאילו הוא רוצה לטרוף אותי.
זה חלק מהשקר שלנו, אני מזכירה לעצמי. זה לא אמיתי.
אבל ההרגשה היא כאילו זה אמיתי. ידיו עליי. החום שלו על העור הרגיש שלי. הוא מלקק את שפתו התחתונה ורוכן קרוב יותר כדי ללחוש, ״ברגע זה, אני שלך.״ ידיו עוברות דרך פתחי הזרועות של החולצה שלי ונחות על שכמותיי החשופות. אני עוצרת את נשימתי וקופאת כמו פסל. ״ובתור החבר שלך,״ הוא ממלמל, ״אני ממש שונא לשתף."
הוא מכרסם בשובבות את צווארי ואני מכה אותו על הזרוע, אבל נופלת קורבן להתגרות שלו. ״לו!״ אני צועקת, גופי מתפתל מתחת לשיניו הנושכות קלות את עורי. פתאום שפתיו קרובות, מנשקות, מוצצות את בסיס צווארי ונגררות כלפי מעלה. רגליי רועדות ואני אוחזת בחוזקה בלולאות החגורה שלו. הוא מחייך בין הנשיקות, יודע איזו השפעה יש לו עליי. שפתיו נצמדות ללסת שלי, לזווית הפה שלי.
הוא משתהה. אני מתאפקת לא לקחת אותו בזרועותיי ולסיים את העבודה.
ואז הוא מחליק את הלשון לתוך פי ואני שוכחת מהעמדת הפנים ולרגע מאמינה שזה אמיתי. אני מנשקת אותו בחזרה, אנחה נתפסת בגרוני. הצליל ממריץ אותו והוא מנשק אותי חזק ופרוע יותר מאשר בעבר.
ואז אני פוקחת את עיניי ורואה שה׳קאדילק׳ כבר לא ליד המדרכה. נולה נסעה. אני לא רוצה שזה ייגמר, אבל אני יודעת שאני חייבת, אז אני קוטעת את הנשיקה, נוגעת בשפתיי הנפוחות. החזה שלו עולה ויורד בכבדות והוא מביט בי למשך רגע ארוך, לא מתרחק. ״היא נסעה,״ אני אומרת.
אני שונאת את זה שהגוף שלי כואב מרוב השתוקקות אליו. יכולתי בקלות רבה לכרוך רגל סביב מותניו ולהצמיד אותו לקיר הבניין. הלב שלי מרפרף בהתרגשות מהמחשבה על זה. אני לא חסינה מפני העיניים הענבריות והחמות האלה, שמקשטות את פניו של האלכוהוליסט בתפקוד גבוה הזה. הן מלאות חיבה, מזוגגות ועוצמתיות. כאלה שצורחות כל הזמן ׳תזייני אותי!׳.
זה מענה אותי מכאן ועד הנצח.
הלסת שלו מתקשה למשמע המילים שיצאו לי מהפה. לאט־לאט הוא מקלף ממני את ידיו ואז משפשף את פיו. המתח נוכח בינינו והליבה שלי אומרת לזנק עליו כמו נמר בנגלי, אבל אני לא יכולה כי הוא לורן הייל. כי יש לנו שיטה שאי אפשר לשבש.
אחרי רגע ארוך איזשהו אסימון נופל לו בתוך הראש ומזעזע אותו. ״תגידי לי שלא מצצת לבחור.״
אלוהים אדירים. ״אני... אה...״
״לעזאזל, לילי.״ הוא מתחיל לנגב את הלשון באצבעות שלו, לוגם בדרמטיות את מה שנשאר בבקבוקון שלו ואז יורק על המדרכה.
״שכחתי.״ אני מתכווצת. ״הייתי מזהירה אותך.״
״כן, בטח.״
״לא ידעתי שתנשק אותי על אמת!״ אני מנסה להתגונן. אם הייתי יודעת, הייתי מוצאת משחת שיניים בחדר האמבטיה בבית האחווה, או לפחות מי פה.
״אנחנו יחד,״ הוא אומר, ״ברור שאנשק אותך.״ הוא מכניס את הבקבוקון שלו לכיס ומכוון את מבטו לעבר הכניסה ל׳דרייק׳. ״אראה אותך בפנים.״ הוא הולך לאחור. ״את יודעת, בדירה שלנו, זו שאנחנו חולקים כזוג ״ הוא מחייך את החיוך המריר שלו. ״אל תתעכבי מדי, אהבה שלי.״
הוא קורץ לי וחלק ממני מתפורר לחלוטין. החלק השני פשוט מבולבל. קריאת הכוונות שלו מכאיבה לי בראש. אני משתרכת מאחור, מנסה לחשוף את רגשותיו האמיתיים. זה כאילו, או באמת?
אני מתנערת מהספקות. אנחנו במערכת יחסים מזויפת כבר שלוש שנים. אנחנו חיים יחד. הוא שמע אותי גומרת מהחדר שלי למעלה. ראיתי אותו ישן בקיא של עצמו. אף שההורים שלנו מאמינים שאנחנו צעד אחד קטן מאירוסים, לעולם לא נשכב שוב. זה קרה פעם אחת, ואהיה חייבת להסתפק בזה.
