פרק ראשון


תבוסת הנבטים


עם שחר יצאו כל אנשי היישוב חצצון תמר (עין גדי הקדומה) לקדם את פני הרעה. גברים ונשים, צעירים, זקנים וטף. רק אימהות לתינוקות רכים נשארו בבתיהן.


השמש שלחה זהרורי אור מבעד לעבים אשר הלכו ונאספו מעל הרי מואב. אט אט כוסו השמיים והזוהר נעלם. הים המלוח התכסה בשמיכה אפלה, ולא ניתן היה להבחין היכן מסתיימת היבשה והיכן מתחיל הים הגדול. המצוקים התלולים העולים מן הבקעה לא נראו כתמול שלשום. עוד ועוד עדרי עננים נקבצו ובאו, התנגשו באלימות והשמיעו קולות רעם מאיימים, כשהבזקי אור נחשיים נלווים אליהם. טיפות מים כבדות ניתכו בזעם לקרקעית המכתש המפריד בין הרי מואב ובין הרי יהודה.


יצחק בן אברהם, מנהיגם של אנשי חצצון תמר, הוביל את אנשיו בדממה, כשכל אחד מהם נושא בידיו כלי להילחם בו. יצחק אסף את צאן מרעיתו כדי לקדם את פני האויב המתקרב ובא ממזרח. אנשיו כולם עובדי אדמה הם, שעיסוקם בקרדומים, במחרשות, באתים ובמגרפות, ולא ידעו חרב וקשת מימיהם.


לפני ימים מספר אירח יצחק את חברו הטוב משכבר הימים, שוליי הנבטי. הנבטי גילה לו שאֵחיו שמעבר לים המלוח החליטו להשתלט על חצצון תמר ולחשוף את סוד הפקת בושם האפרסמון. בעתיד לבוא יתפסו גם את קריית יריחו רבתי. הם גם יזנבו באורחות הגמלים המובילות מור ולבונה וכן תבלינים מהודו ומכוש, כדי להגדיל את מסחרם. הנבטים עיסוקם במסחר, ואינם נמנעים משוד וביזה כשהם חשים בחולשת הקורבן.


הקהל כולו צעד בחשאי. האפלה וממטרי הגשם שליוו את האנשים היו בעזרם. האם אלוהי העברים הוא שיעזור להם...?


אמש התאסף כל הקהל הגדול בבית הכנסים, וחניאל, כהן העדה, שטח את תחינתו בפני הבורא, שיצילם מיד האויב. הקהל הפנה פניו לעבר "מקדש קודשנו" אשר בירושלים, כשבידי הנאספים לולבי תמרים, הדסים ואתרוגים. לאחר הטקס המרגש נשא יצחק בן אברהם את דבריו. כל העם הקשיב לו ברוב קשב. בסיומה של ההתקהלות חזרו כולם לבתיהם להכין עצמם ליום הגורלי. כעת, עם דמדומי הבוקר, הם נטפו מים, אך היו נכונים לקראת הבאות. הם חשו כי האל, ממטיר הגשם ממרום, נמצא איתם.


לפתע הבחינו בהבהוב קל של שלהבת אש העולה וכבה לסירוגין מצפון להם, בין הקנים הצומחים בשפכו של הנחל הקדום. היה זה אות מאת השליח, שנשלח בעוד מועד להתריע על דבר בואם של הנבטים. נחשי הברק הבזיקו לזמן קצר, ולאורם נצפו כמה דמויות אפלות שהגיחו מן הים המלוח ובידיהן כלי משחית. שלוש ספינות מפרש עלו וירדו בפראות על פני המים הכבדים. המפרשים הנאבקים ברוח נראו מרוטים. כמה משוטים ניתקו מן הספינה ונישאו הלוך ושוב במים הסוערים.


לפתע התרומם מתוך הקהל הרבוץ על הקרקע כעין שד או שטן, עטוי בפוחלצו של אריה. עיניו זוהרות באש ובידו חרב ארוכה, הנוצצת באור הבזקי הברק. אחריו הזדקפו וקמו עשרות נושאי שופרות ופתחו בתרועות קרב. החלל נמלא קולות שבר וזעם. תופים רעמו והלהיבו את הקהל. נשים וילדים התקדמו בשאגות וצעקות רמות בעקבות השד המבהיל. כולם פתחו בריצה מהירה לעבר הנבטים, שעלו מן הים. קמה מהומת אלוהים. עוד אלה מסתערים קדימה, ובצידי המחנה ניצתו לפידי אש, שלהבותיהם עלו וירדו בגשם שהמשיך לרדת. קולות עמומים החלו להישמע ממבוא הנחל הגדול. גל מים עכור פרץ לפנים בגלגלו צוקים, אבנים וגזעי עצים. כל אלה נדמו כחושבים להטביע את אנשי הספינות. צרחות עזות נשמעו מכיוון החוף. באור הזריחה המהוססת נסו התוקפים בבהלה אל תוך הים. מתוך המים עלו קולות מצוקה: "ברחו, שדים ורוחות מסתערים עלינו, אלוהי העברים אִיתם והוא מביא עלינו מבול!" אנשי המקום התמלאו עזוז ורדפו אחר הנסים. הללו החלו לשחות לעבר הספינות ונאחזו בקושי בקרשים ובמשוטים שצפו על פני המים. ככל שגברה המנוסה, כך התעצמה גבורתם של הרודפים. ילדי המקום נמלאו עליצות. עבורם היה זה משחק מהנה לא צפוי. המתח הרב ששרר במשך הלילה הלך והתפוגג. כולם חשו שאלוהי העברים נלחם איתם. כפי הנראה, נשא מנהיגם יצחק בן אברהם חן וחסד בעיניו. אלוהים נלחם באויבם המר בעזרת שליחיו עלי אדמות וצבא השמיים, ויכול לו.


הנבטים נסוגו בבהלה וניסו לטפס על ספינתם האחת שקרבה לחוף בכוח זרמי המים העכורים, אשר שצפו עם השיטפון. שתי הספינות האחרות התנודדו באופק, האחת לכיוון מזרח והאחרת צפונה.


חשרת העבים נישאה אל מעבר לים המלוח, והשמיים התבהרו. אנשי היישוב, המומים מן הנס הגדול, נעמדו על רגליהם והריעו תרועה גדולה. השופרות והתופים המו בקולות עולים וגוברים. מעולם לא הייתה שמחה כזאת ביישובם הקטן. בין החוגגים היה גם חניאל הכוהן כסוף הזקן. שלמת הפשתן הלבנה היורדת על פי מידותיו הייתה מוכתמת באדמה. כמו כולם, גם הוא נטף מי גשם, ושלולית חומה נקוותה לרגליו. הוא התעלם מאי הנוחות והרים את ידו. השופרות והתופים פסקו באחת מנגן. חניאל נשא את דברו בקול בהיר וצלול שהדהד במרחב לכל עבר: "זה היום נגילה ונשמחה בו." הוא אך פסק את פסוקו, וקולות השמחה וההתלהבות של הנוכחים הרקיעו שחקים. הנשים והנערות תופפו ברגליהן ויצאו במחולות סוערים, כשהגברים, הנערים והילדים מוחאים להן כפיים. אין אחד שלא עלץ, כל אחד בדרכו, וכולם היו נתונים בשיכרון חושים. העומדים מן הצד הבחינו כי ספינתם של בני הבלייעל מתרחקת מן החוף. גופות אחדות צפו על פני המים המלוחים. היו אלה נבטים שמצאו את מותם בטביעה, ואולי ליבם לא עמד להם במחזה האימים שהיו נתונים בו. הם לא יכלו להעלות בדעתם שאלוהי העברים, אל קנא הפוקד עוון אבות על בנים, יעמוד נגדם. הרי הם בניו של ישמעאל אחי יצחק.


האמת היא שאנשי חצצון תמר לא חשבו שדווקא אנשים מעם הנבטים יתנכלו להם. כששוליי הנבטי גילה להם את דבר ההתקפה המתוכננת על יישובם, לא רצו זקני הכפר, ובראשם יצחק בן אברהם, להאמין לדבריו. עד כה היו קשרי מסחר טובים בינם לבין הנבטים שמעבר לים. הנבטים קנו מידיהם את בושם האפרסמון הנדיר והמפורסם בעולם כולו ואת החימר השחור, אשר משום מה נחת רק בחופם של העברים. אנשי המקום קיבלו מהם בתמורה כלי נחושת וברזל, תבלינים מארץ הודו ועופרות שונות. במשך השנים נוצרו יחסי רעות בין העברים לבין הנבטים — הרי אב משותף להם והם אחים מקדמת דנא. יצחק הביע את השתוממותו באוזני שוליי חברו הנבטי באומרו: "מזה זמן רב אנחנו סוחרים עימכם. אתם מתארחים במחננו, ואנו מתארחים אצלכם מעבר לים. מעולם לא קרה כדבר הזה. על שום מה? אכזבה גדולה ממלאה את נפשי..."


על כך ענה לו שוליי: "במחננו קם מנהיג חדש, נבטו הצעיר והחזק, שאינו הולך בדרכי אבותיו. רבים מצעירינו נוהים אחריו. כל העמים שסביבנו דוחקים זה בזה. כולם שואפים לשלוט במרחב, ומה יותר קל מאשר לפשוט על יישוב שלֵו כיישובכם... עליכם להבין שאנשינו המבוגרים החכמים סולדים מדרכו של נוער התפנוקים, אולם אין בכוחם לעמוד נגדו. קרב זה שהם זוממים אמור להיות ראשון בשורה של קרבות נוספים, לאחר שיזכו בקלות בשלל שייקחו מיישובכם. אינני יודע אם יש לכם תקומה כנגדם. ידוע לי שלא אנשי מלחמה אתם. אני מייעץ לכם להזעיק את צבא תלמי ממצרים, השולט על ארץ רבה וארץ כנען בכלל זה."


אנשי חצצון תמר שיבחו את שוליי על נאמנותו והגינותו. הם הבינו היטב את הסכנה הצפויה לו אם ייוודע לנבטים הצעירים על דבר פגישתו עימם.


יצחק הצפין בחשאי את שוליי הנבטי אי שם במבצר נסתר החבוי מתחת למצוקים. איתם באו אנשים ספורים מבני המקום, שרק להם נודע סוד המבצר.


עם תום הישועה הגדולה נעלמו אט אט העבים באופק מעבר לפסגות ההרים המאדימות, וקשת גדולה וזוהרת הקיפה בחצי גורן את שמי התכלת שהחלו להתגלות.


חניאל הכוהן קרא בהתפעלות: "בני עדתי, ראו את יד האלוהים! הוא מחדש עימנו את בריתו אשר כרת בתום המבול על ארץ רבה ואף מעלה לנו קשת כהוכחה. אני מכריז בזאת על התכנסות הציבור בבית הכנסים על מנת שנודה לבורא עולם. בואו מייד, בל ייעדר איש! הביאו עימכם גם את הנשים והילדים. נעלה קטורת לאלוהי אבותינו, וכל אחד יביא לו מנחה לפי רצונו ויכולתו."


הקהל הגדול החל להתקדם בנפש חפצה, בתופים ובמחולות לעבר המבנה העגול, שהציץ מעל למבני החומר שהקיפוהו מכל צדדיו.


בית הכנסים לא ראה מימיו המון כה רב. רבים מן הנוכחים הצטופפו על רצפת הפסיפס, ואחרים טיפסו ועלו במעלה המדרגות לקומה העליונה. הפעם היו כולם מעורבים זה בזה — נשים, ילדים, גברים, נערים, נערות, זקנות וזקנים ללא כל הבדל. חניאל עלה לבמה הקטנה כשספר תורה בידו ופתח בשירה בצטטו מספר תהלים: "זה היום עשה אדוני נגילה ונשמחה בו."


וכל הקהל ענה לו: "נגילה ונשמחה בו."


"אודך אדוני כי עניתני ותהי לי לישועה," והקהל חזר אחריו: "קול רינה וישועה באוהלי צדיקים... ימין יהוה עושה חיל."


מכל עבר נשמעו קריאות שמחה ותרועות ניצחון. נערים ונערות נופפו במרץ בענפי התמרים שבידיהם, והשופרות הריעו תרועה גדולה. גג בית הכנסים נדמה כרועד. גושי חומר נשרו מתקרתו מכוסת הענפים על ראשיהם ובגדיהם של הנוכחים, אך זה לא הטרידם. הקהל כולו היה חדור חדווה ועליצות. האנשים צחקו, צעקו והיו כאלה שאף הזילו דמעות שמחה. חלקם התנועעו במקומם בתנועות מחול קצבי. כל אחד ואחת הביע את שמחתו בדרך משלו. בתוך קהל החוגגים התבלטו ילדה וילד שפיזזו ליד ארון הקודש בהתלהבות רבה. הם חוללו סביב יצחק, שניצב ליד הארון ופניו לירושלים. היו אלה נכדיו של המנהיג: ימימה בת השלוש עשרה ואבנר בן העשר. השניים כרכרו ופיזזו סביב סבם האהוב, שהרחיקם בעדינות. הוא אומנם סבם, אך כעת הוא בתפקיד מנהיג הקהילה כולה.


החמה ניצבה זה מכבר במרום הרקיע. אנשי הקהילה שבתו ביום זה ממלאכתם, אך עליהם לגשת לערוגות ולבדוק את נזקי המטר. פה ושם שטפו ערוצים קטנים שחרצו את מדרגות הגינות והרסו אותן.