1


הדירה כמעט ריקה, הרצפה מבהיקה, קופסאות קרטון רבות עודן סגורות, הד חוזר מן הקירות, חִרגת אבק משוטטת באוויר לקרני שמש החודרות בגסות אל הסלון. חשבתי שאולי אילה, בתי הבכורה שבאה אליי עכשיו מהאמא שלה, כלומר מפרודתי, כלומר מהבית שהיה לנו, כלומר מכל מהלך העניינים המזוויע שהוביל אותי לעזוב במהירות את הבית ולעבור לכאן, אל הדירה הריקה הזאת שבקומה השנייה, חשבתי שאולי היא תעזור לי קצת להתקדם עם הפריקה של הארגזים. אבל זה לא נראה כך, היא נראית נסערת, פניה אדומות.
אנחנו יוצאים עם כוס קפה אל מרפסת דירתי החדשה, מתיישבים ומניחים רגליים על ארגז שעודו סגור בסרט דביק. מבחוץ עומד עץ מקדמיה, אי ֿשם ברקע מבצבץ הר הכרמל. אחרי שתיקה קלה היא מביטה בי ואומרת: "אבא." אני מביט בה, עיניה הכחולות נוצצות. "אבא, אני לא יכולה יותר, רוצה שתדבר כבר, שתפתח את הפה ותדבר." אני נכנס לכוננות ספיגה. זה מזכיר לי את ההתקפות של אורית, אמא שלה, התנפלויות משתקות שרק סגרו אותי עוד ועוד בקונכייתי.
מסכנה אילה, אני חושב, התחילה ללמוד פסיכולוגיה, עמוסה מאוד בלימודים, נכנסה גם בעצמה לטיפול, וברקע זה הבית שלנו מתפרק, לה ולְארי אחיה הקטן, שעכשיו משרת בצבא, אמא שלה כבר יוצאת עם מישהו אחר, ואני קם, בלי לקחת כלום מהבית, ועוזב לכאן, אל המקום הריק הזה. כל זה קורה לה, והיא באה אליי ורוצה תשובות, זה ברור. היא התפתחה מאוד, וכבר מסוגלת להבין דברים, זה גם ברור.
"מה את רוצה שאגיד?" אני שואל אותה.
"משהו, שתגיד משהו, שלא תשתוק עוד," היא אומרת. "כל כך הרבה דברים קורים לנו ואתה רק שותק, אבא. באמת אין לך מה לומר?"
"באמת שאני לא יודע מה לומר," אני מודה.
היא מגלגלת לה סיגריה באצבעות מיומנות ונאנחת, ואני נאנח אִתה. השתיקה מכבידה. היא לוקחת אוויר, מביטה בי במבט אחר, ואומרת: "אתה יודע מה, אבא? אני אקל עליך, ואני יודעת בדיוק מה אני רוצה ממך. אני לא רוצה שתספר לי על כל מה שקרה בינך לבין אמא, לא רוצה להיות צד ביניכם, אבל אני כן רוצה שתסביר לי למה אתה כל הזמן שותק. זה מה שאני רוצה שתסביר לי עכשיו, לא יותר מזה. דברים קורים סביבך ואתה שותק, דברים קורים לך ואתה שותק. הרי גם בגלל זה אמא לא יכלה להיות אתך יותר, נכון שזה ככה? אני יודעת שזה ככה, היא בעצמה אמרה לי. אז כן, אני רוצה שתסביר לי אחת ולתמיד למה זה ככה, למה אתה לא מדבר? מה יש לך, אבא? מה סוגר לך את הפה? בילדות בקיבוץ היה כל כך קשה? הרי אתה תמיד אומר שהיה נורא כיף לגדול בקיבוץ, שהיה לכם המון חופש שם, לא?"
אני פורץ בצחוק. "אוי אילונת, את מקסימה, את נהדרת, את מתוקה ונבונה מאין כמותך, בת שלי, אין לך מושג עד כמה. אבל אני אומר לך משהו, זה יופי בעיניי שגדלת ולמדת לשאול שאלות, באמת שכן, אבל במקרה הזה היית צריכה לשאול אותי בדיוק הפוך."
"מה? לא מבינה." היא תוהה וממצמצת, "למה אתה מתכוון?" במהירות מופלאה היא הופכת לקצרת רוח, נקודת החן שעל לחיה הימנית מתחזקת בזמן שהיא מציתה את הסיגריה. "אוי, סליחה," אני אומר, "משום מה חשבתי שאמא כבר סיפרה לך, או שאולי דודה שולמית סיפרה?"
"מה סיפרו לי אמא או דודה? לא מבינה אותך, אבא."
"עליי," הצבעתי על עצמי, "על זה שהייתי פעם אילם."
"מה?" היא שואלת בתדהמה, מכווצת פניה, "באמת? אילם?? ברצינות? אני לא מאמינה. איך יכולתי לדעת? למה לא סיפרת על זה אף פעם? באמת, גם על זה שתקת?" היא עוקצת, היא יודעת לעקוץ כמו האמא שלה.
הצדק אִתה, שתקתי כל השנים האלה בדבר אילמות הילדות שלי, שמרתי זאת בסוד מפני ילדיי. גם כך נטייתי השתקנית העיקה עליהם, רבצה עליהם כמשקולת. לא רציתי להפוך אותם לילדיו של בעל מום, רציתי שיגדלו הם מהצד השני של המתרס, מהצד שנושא ונותן עם העולם בלא קושי, מהצד שקולו נשמע ודיבורו נלקח בחשבון, וכן, אולי אף הצלחתי בכך.
"אוחחח..." היא נאנחת, עשנה מתחיל להתפזר במרפסת. "האמת, מתוקה, לא יודע מה לומר על זה... לא סיפרתי, נכון, אולי כי זה נורא מסובך לספר, זה לא דבר פשוט, כל דבר קשור לעוד דבר ויש המון פרטים, עוד ועוד ללא סוף. אולי הרגשתי שאם אשלוף רק את שורת המחץ הזו לבדה, לא תבינו שום כלום ממה שבאמת הייתה ילדותי, אולי כי לא רציתי שתרחמו עליי בלי סיבה אמיתית, שתתייחסו אליי כבעל מום, כקורבן, ותרגישו כאילו אתם אשמים במשהו."
"אוקיי, בסדר, אולי אולי ואולי, הבנתי. אז עכשיו אני יושבת כאן מולך, אבא, ויש לי זמן ולך גם יש זמן ואני מקשיבה לך, אז קדימה, בבקשה, למה אתה מתכוון שאתה אומר שהיית פעם אילם? אתה מתכוון לאילם ממש? אחד שלא מסוגל לדבר?"
"באמת שאת שואלת יפה," השבתי לה בחיוך, בניסיון שקוף להרוויח זמן, "מאוד יפה, ואת יודעת, מישהי שפעם הייתי אִתה, אנישיה, זה היה שמה, שאלה אותי את זה קצת אחרת."
"איך שאלה?" שואלת בתי ולוקחת עוד שכטה.
"היא שאלה 'למה נהיית אילם?', ואת יודעת מה השבתי לה?"
"נו, באמת, מאיפה אני צריכה לדעת?" היא יורה בנימה צינית, חיוך רפה תלוי על שפתיה, "ואנישיה, איזה מין שם זה? נשמע כמו שם של מכשפה."
"אמרתי לה שאני אילם מלידה, ושגם לפני שנולדתי כמעט שלא דיברתי."
"למה אמרת ככה, אבא? ומי זאת האנישיה הזאתי?"
"זה היה מין משהו שאבא שלי אהב לומר לי כשהייתי קטן, ומשום מה זה מצא חן בעיניי."
"מוזר..." היא מתכנסת אל עצמה.
"כן, כל מה שהוא אמר לי כשהייתי ילד מצא חן בעיניי, במיוחד הדברים המוזרים שאמר, כי בעיניי הוא היה גאון, ואולי באמת זה מה שהוא היה."
"גאון? מה גאון, סבא אהרון? אתה לא סתם מגזים, נכון?"
"לא, אני לא מגזים בכלל, הוא היה גאון, הסבא שלך, את צריכה לדעת את זה, ולא סתם גאון, אלא גאון אמיתי, זה מה שהוא היה וגם יהיה בשבילי תמיד." בלבי אני חושב, איך את, בת הדור הזה, דור המסכים והנדסת הידע, בכלל יכולה לדעת משהו על גאונות? מה בשבילך נחשב לגאונות? האם יש מזה בעולמך? ואם יבריק לידך פתאום ניצוץ של גאונות, האם בכלל תשימי לב? אבל הבנתי שאין לי ברירה, לא אוכל למשוך זמן בלי סוף, ולכן אין מוצא אחר מלבד לספר לה הכול מההתחלה, עד כמה שתהיה מסוגלת לשמוע, כולל על אנישיה, שביקשה לברוא אותי מחדש כעירוני והותירה אותי כמו קנטאור, שחציו החדש עוד תקוע בתוך חציו הקדום. כן, אין מוצא, אצטרך לספר לה עכשיו כיצד נקלעתי, בימי צעירותי המטופשת, אל אותה אגדה עגנונית אפלה שאין לה שום מוסר השכל, אותה אגדה, אשר בצאתי ממנה נהייתי למי שנהייתי.
התחלתי לחשוב אפוא איך לספר וממה להתחיל. מיד ידעתי שהסיפור שלי צריך להתחיל מנקודת הארכימדס שלו, מן הדבר שהוא ייחודי לאין שיעור, הדבר שהוא מעבר מזה, שדי לו בעצמו, שזר לא יבינו, ובמיוחד לא עירוני, אבל שהוא הוא המגנט הנסתר המסובב את חיי סביב צירם משעת צאתי לעולם - גאונותו של אבא. דא עקא, את הגאונות המיוחדת כל כך של אבא שלי קשה לתאר למי שאינו מאמין בה מראש, הרי בסך הכול תמיד נשאר באותו המקום ועשה את אותם הדברים, ומעולם לא הרחיק לכת בשום דבר שעשה, אז מה אני כבר יכול להביא כהוכחה חד־משמעית לגאונותו מלבד את אמונתי הלוהטת? כן, אני האמנתי בגאונותו של אבא משחר ימיי, אף שאינני זוכר ששמעתי איזשהו רמז בכיוון הזה, אפילו לא מאמא שלי, עליה השלום. לגבי שולמית אחותי, הצעירה ממני בשנה וחצי, הדודה האהובה של בתי, אין מה לדבר, לה לא היה אף פעם זמן לחשוב על דברים כגון אלה, תמיד כל כך עמוסה בהתרגשויות או סתם בלדבר ולדבר. גם אם הייתה עולה אצלה מחשבה בכיוון הזה, איפה הייתה יכולה להניח אותה בין גליה השוצפים? ברווחים בשלד העצמות המיוסר שלה? לא, אלו אינן מחשבות המתאימות לחיים דרמתיים כשלה. גם בין חברי המשק לא נראה שהיה אחד שמסוגל לקלוט את אבא באמת. האנטנות שלהם פשוט לא היו מדויקות דיין, תמיד נשמעו בהן רעשי רקע של איזו תחנת שידור אחרת. זה במקרה הטוב, ובמקרה השכיח - המוני נמלים על המסך. ואי־אפשר להאשימם בכך, בתנאים שבהם התבצר אבא בקיבוץ, מוגזם לחלוטין היה לצפות לאיזו האזנה מיוחדת אליו מקרב החברים, האזנה מתוך מיקוד והתמסרות, כמו זו שתבעה ממני את כל ישותי.
כך שבעצם אני היחיד שזיהיתי בו את היסוד הזה, ועוד בהיותי רך בשנים. זה עצמו טבע בי חותם מיוחד, משהו שהוא שלי ורק שלי, אולי היחיד שלא היה משותף ביני לבין האחרים בקיבוץ. הוא חש בזה היטב, ולכן כבר מגיל רך הכשיר אותי להיות האחד, שגם אם לא ניחן בסגולתו שלו, הרי שיוכל לנצור אותה בלבו. חשתי בהחלט בר מזל בגורל המיוחד הזה שיועד לי. זוכר שיום אחד חשבתי: איזה מזל שמשלל הכוכבים שבקוסמוס הבין־גלקטי נוצרתי בדיוק בכוכב האחד שיש עליו חיים, ולא כמינרל, צמח או בעל חיים, אלא כאדם אנושי בעל תבונה, המשתייך לעם עתיק ורב מעללים, החי לו לבסוף בארץ קטנה משלו, לא חמה ולא קרה מדי, ארץ שאין מדברים בה לא מהר ולא לאט מדי, ואני יושב לי בארץ הזו, לא כבדואי פרוע ולא כעירוני חיוור, אלא כבן קיבוץ לכל דבר ועניין, מסתובב לי בשבילים כבן בית ויודע דבר, ואפילו הכיתה שלי יחסית נורמלית, לא קטנה ולא גדולה מדי, ואני מהבנים ולא מהבנות המטומטמות, ולי הייתה אמא גבוהה, טובה ויפה שכולם אהבו והעריכו, אפילו אחרי שמתה, ואבא מיוחד כזה שאין לאף אחד אחר, אולי אפילו בעולם כולו, והדובדבן שבקצפת, אני אילם - דבר שנשמע אולי איום ונורא לאוזן רחמנית, אבל אני מצאתי בזה כל הזמן יתרונות. ואולי זה היה בעצם העיסוק העיקרי שלי בשנות הילדות, למצוא לזה יתרונות.