1


"מתי אני מתכוון להתחתן?" אנג'לינו דיאמנדיס גלגל את עיניו הכהות סמיכות-הריסים בשעשוע עצל בתגובה לשאלת אחיו.


נסיך תמוס, שבפי חבריו נקרא אנג'ל בתור בדיחה פנימית כי הוא היה רחוק מלהיות מלאך, התרווח על ההדום המרופד בסבך מרושל אך חינני של גפיים רזות ארוכות, וחייך מעל ספל הקפה שלו. יופיו המרשים שהזכיר כוכב קולנוע ושהפך אותו מזמן לחביב הפפראצי, מעולם לא היה כה בולט לעין.


הנסיך סאיף מאלהריה, שהיה לבוש במחלצות משי מסורתיות של חתן, בחן את אחיו למחצה הצעיר ממנו בקימוט מצח נטול התפעלות. "למה אתה מחייך כאילו שאלתי אותך שאלה טיפשית? אתה ראש המדינה, וביום מן הימים תהיה חייב להתחתן, בדיוק כמוני. לאף אחד מאיתנו אין ברירה."


ההערה האחרונה נאמרה ללא תרעומת או רחמים עצמיים, הבחין אנג'ל והתייחס בשעשוע אירוני לתחושות החובה והכבוד הכנות של אחיו. סאיף עדיין נהנה מתמימות שמעולם לא הייתה קיימת באנג'ל. הוא הוקף מלידתו בכל מחסומי הזהירות שנחשבו הכרחיים בעיני אב קשיש מסור שעשה הכול למען האושר והביטחון של בנו היחיד.


אנג'ל לעומתו מעולם לא חווה אהבת הורה או הגנה של הורה אף שמעולם לא הודה בכך בפני איש. הוא גודל בידי משרתים ונשלח לפנימייה, והוריו היו דמויות מעוררות כמיהה אך רחוקות באופק שלו... עד שהוא התבגר והבין מה הם באמת. המראה של אימו במיטה עם החבר הכי טוב שלו בגיל חמש-עשרה היה קריאת השכמה אכזרית, והחשיפה למעשים המלוכלכים לא פחות של אביו הייתה מרסקת. הוא למד שכל הכסף, זכויות היתר והמעמד בעולם אינם יכולים לכפר על מחסור מהותי בהגינות ובטעם טוב.


עם זאת אנג'ל הניח לאחיו לשמור על האשליות התמימות שלו בכל הנוגע לאימא שנטשה אותו ואת בעלה הראשון, האמיר של אלהריה, כדי לברוח עם אביו של אנג'ל. המלכה נבילה ובעלה השני, המפונק לא פחות, המלך אכילס, מתו בסוף בהתרסקות מסוק כשאנג'ל היה בן שש-עשרה. כעת לא הייתה שום סיבה טובה לספר לסאיף את האמת המכוערת על האם שהוא מעולם לא הכיר.


"אין לנו ברירה בכל הנוגע לנישואים," הסכים אנג'ל בצער. "אבל אני עדיין לא הייתי זורם כמוך עם נישואי שידוך עם כלה שלא פגשתי."


"אתה יודע כמה המצב הבריאותי של אבי מעורער."


"כן, אבל אני גם חושב שבסופו של דבר תצטרך להפסיק ללכת על קצות האצבעות לידו."


סאיף נדרך בהתגוננות. "אתה אומר את זה כי עוד לא היה לי אומץ לספר לאבא שלי על היחסים שלי איתך... וכי החבאתי אותך כאן, בחלק נשכח של הארמון, כדי להסתיר את נוכחותך באלהריה ביום חתונתי."


אנג'ל הנהן בעדינות. "אנחנו לא ילדים שצריכים להסתיר מעשה רע," מלמל ביובש. "אימא שלנו בגדה קשות באבא שלך, אבל אין סיבה להתעלם מקשר הדם שלנו רק בגלל ההתנהגות שלה."


סאיף נראה מוטרד, כי הוא היה אדם ישר מכדי להכחיש את העובדה הזאת. "בבוא הזמן אני אספר לו שיש בינינו יחסי אחים."


אנג'ל כעס על עצמו משום שנזף באחיו הבכור הרציני והוציא עליו את מצב רוחו הרע, והחליט לשנות את הנושא. "אני לא אסכים לנישואי שידוך כאלה כשאתחתן, אבל כבר בחרתי לי כלה."


"אתה מאוהב?" סאיף הבזיק לעברו חיוך פתאומי ששילב הפתעה ואישור. "לא חשבתי שהאפשרות הזאת באה בחשבון."


"וצדקת," קטע אותו אנג'ל. "אני לא מאוהב וגם קאסיה לא תהיה. היא פשוט האישה הכי מתאימה שאני מכיר לתפקיד המלכה, אף שאני חייב להודות שעוד לא דיברתי איתה על הנושא. אני פשוט מכיר את ההשקפות המעשיות שלה על נישואים. מעמד ועושר קוסמים לה יותר מכול."


"קאסיה!" שיסע אותו סאיף בלי להסוות את תדהמתו, כי ניכר היה שהשם המוכר הפתיע אותו. "הבלונדינית הקפואה הזאת?" סאיף השתתק באמצע המשפט, האדים בגלל חוסר הטקט שלו והידק את שפתיו שוב לפני שסיכם, "תסלח לי... הייתי – "


אנג'ל הניף יד בביטול וצחק בהערכה אמיתית. "לא, לקאסיה ולקרחון שהטביע את הטיטאניק באמת יש הרבה במשותף," הגיב בנחת. "אבל אני מעדיף אישה כזאת. אני לא רוצה כלה חסרת איפוק רגשי או תובענית או כלה שצפויה לבגוד בי או לזלזל בתדמית. קאסיה תתאים לי ולצרכים שלי בתור השליט של תמוס. האתגר היחידי שלנו יהיה להעמיד יורש כי לא נראה לי שהיא אישה פיזית כל-כך, אבל אין ספק שנתמודד עם הצורך בבוא העת... ואף אחד מאיתנו לא יהיה לחוץ כל-כך להתחתן. אני רק בן עשרים ושמונה, והיא בת עשרים וחמש. לפי החוקה שלנו, אני לא אוכתר למלך עד שאתחתן או אעמיד יורש."


סאיף שיגר אליו מבט נוגה ביותר. "הסדר אנמי כזה לא יתאים לך, אנג'ל. יש בך הרבה יותר רגש ממה שאתה מוכן להודות. גם אם קאסיה נראית לך עכשיו מועמדת מושלמת, בשלב כלשהו בחיים שלך אתה תרצה יותר," הכריז.


אנג'ל צחק שוב בלי להשתכנע כלל מהתחזית הסנטימנטלית הזאת, ורק בשל הכבוד לאחיו הוא עצר את ההכחשה המזלזלת שקפצה אל לשונו. הוא מעולם לא היה מאוהב, והוא לא האמין שהוא מסוגל לשקוע באשליה עצמית כזאת. לדעתו, אהבה שימשה לרוב כתירוץ להתנהגות איומה של אנשים. אימו אמרה לו שמתוך אהבה לאביו היא זנחה את בעלה הראשון. היא כמובן בכלל לא הזכירה את הבן הפעוט שהותירה מאחור באותו הזמן, נזכר אנג'ל בשאט נפש, או את העובדה שהיא כבר הייתה בהיריון עם אנג'ל מהנסיך אכילס. לעיתים קרובות מדי ראה חברים מתייחסים רע זה לזה ומשתמשים באהבה כהצדקה לבגידות, לשקרים ולהפרת האמון של אנשים מאמינים או תמימים. הוא היה ריאליסט. הוא ידע בדיוק אילו נישואים יקבל אם יתחתן עם אישה כמו קאסיה, והריחוק הקפוא הזה יתאים לו בול.


"אני חייב לחזור לקבלת הפנים." סאיף נאנח בצער. "אני מצטער מאוד שאתה לא יכול להצטרף לחגיגות."


אנג'ל הניח את הכוס שלו בצד וזינק לעמידה בתנועה זורמת. "לא, צדקת כשהחבאת אותי," אמר רכות. "נהגתי באימפולסיביות, כמו שקורה לי הרבה, כשטסתי לכאן ברגע שסיפרת לי שאתה מתחתן. מישהו בוודאי היה מזהה אותי במסיבה."


אחיו נעץ בו מבט נבוך, ואנג'ל כבש אנחה אך לא היה ביכולתו לעשות דבר כדי לשנות את המצב. הוא, הבן מהנישואים השניים השערורייתיים של אימם, לא יהיה אורח רצוי בחוג המשפחתי של האמיר. מובן שהמצב ישתנה ביום מן הימים כשהטבע יעשה את שלו והאמיר הזקן ימות, אבל הוא לא היה צפוי להשתנות קודם. אנג'ל הדחיק את התרעומת הקלה שתקפה אותו כשליווה את אחיו אל המסדרון הפתוח מעבר לסוויטת החדרים שבה שוכן. ארמון אלהריה היה מבנה עצום שנבנה במשך מאות רבות והיה מסוגל להסתיר בתוכו צבא בהתעורר הצורך, חשב באירוניה כשהעיף מבט מעבר לקיר אל החצר שמתחת והבחין בחטף בשיער אדמוני שגרם לו לסובב את ראשו בחזרה.


"מי זאת?" שמע את עצמו שואל על האישה שלמטה, ששיחקה בכדור עם כמה ילדים צעירים.


"אין לי מושג," הודה סאיף. "לפי המדים המעומלנים, כנראה המטפלת של מישהו... היא קרוב לוודאי שייכת לאחד מאורחי החתונה שלנו."


שייכת? כאילו האישה היא כלב תועה, הרהר אנג'ל בבדיחות. האם הוא היה מנותק מעובדי משק הבית כפי שאחיו הבכור ככל הנראה היה? הוא חשב שלא. הילדות שלו שמה לאל ריחוק מלכותי נעלה כזה. היחידים שהביעו כלפיו חיבה היו העובדים של הוריו, והוא למד לחשוב עליהם ולראות בהם בני אדם ולא סתם משרתים שתפקידם להבטיח את נוחותו.


"זה השיער האדמוני. הוא תמיד צד את עיני," הודה אנג'ל בכנות כשהוא מוסיף להשקיף מטה על החצר אך נוזף בעצמו על המעשה.


ברור שזו לא הייתה היא! היא הייתה כה מבריקה כשפגש אותה בקיימברידג', ואין סיכוי שעכשיו, חמש שנים לאחר מכן, היא תמלא תפקיד צנוע של מטפלת. ולמה הוא לא שכח כבר מזמן את הנערה הארורה? עם נעליה הצבאיות, גישתה הלוחמנית והעיניים הכחולות שצבען היה עמוק ואמיתי אפילו יותר מאבני הספיר האגדתיות של דיאמנדיס? אנג'ל חרק שיניים ברוגז על הגחמות של הזיכרונות העיקשים שלו. האם זה מפני שהיא הייתה, בשפה הפופולרית, קשר לא ממומש? הוא עדיין בסיסי כזה? צפוי כזה?


"כן... השיער שלה בולט מאוד," העיר סאיף בשעשוע קל. "אתה רודף שמלות חסר בושה, אנג'ל. כל מה שהצהובונים בעולם אומרים עליך נכון, אבל לפחות נהנית מהחופש להיות אתה עצמך."


"וגם אתה תיהנה פעם." אנג'ל טפח בעידוד על כתפו של אחיו אף שידע שהוא משמיע שקר לבן שמטרתו לנחם. סאיף, בתור בן צייתן, קרוב לוודאי בעל נאמן מאוד והאמיר העתידי של מדינה מסורתית, מן הסתם לעולם לא יזכה לעשות כרצונו, אבל לא היה טעם להזכיר לו את העובדה המרה הזאת, חשב אנג'ל באהדה.


למזלו של אנג'ל, נתיניו לא ציפו מהמלך שלהם לתום מוסרי. האי תמוס בים התיכון היה מדינה ליברלית ועצמאית. אף שהמדינה הייתה קטנה, תמוס הייתה גם עשירה להפליא משום ששימשה כמקלט מס והייתה אהובה על העשירים והמפורסמים במשך דורות אמידים רבים. משפחת המלוכה דיאמנדיס הייתה ממוצא יווני ושלטה בתמוס מאז המאה החמש-עשרה. לאורך ההיסטוריה שמרה משפחתו הנכלולית של אנג'ל על הכס באמצעות בריתות נבונות עם אומות חזקות יותר, ואומנם הצבא שלהם היה קטן, אך האחזקות הפיננסיות המרשימות שלהם הבטיחו שתמוס תמיד תשחק במגרש של הגדולים.


אנג'ל בחן את המעט שהצליח לראות מהמטפלת, הברק של שערה הלוהט מוצג בצמה ארוכה פשוטה שהציצה מתחת לכובע הקש שהיא חבשה. הצמה נצנצה באור השמש כמו נחושת ממורקת וזימנה עוד הדים בלתי רצויים מהעבר. אנג'ל יישר את כתפיו הרחבות כשהתנתק מאחיו, הסתובב וחזר אל הסוויטה שהועמדה לרשותו ושהסתירה את העובדה שהוא בעצם במעצר בית עד שיעזוב שוב את אלהריה, כי אחיו לא רצה שיראו אותו או יזהו אותו.


לצערו של אנג'ל, הוא לא חשב שהגעתו תהווה בעיה. הוא הניח שטקס החתונה יהיה אירוע ציבורי הומה אדם, לא אירוע פרטי מאוד בנוכחות האמיר והורי הכלה בלבד. הוא האמין שבחתונה ישתתפו כל-כך הרבה אנשים עד שאיש לא ייתן עליו את הדעת. הוא התעצבן כשגילה שהוא לא יכול להשתתף בטקס או בקבלת הפנים. כמבוגר, לאנג'ל כמעט לא היה ניסיון עם אכזבה ובוודאי לא עם השעמום של הסתגרות בגפו בסביבה ויקטוריאנית, מנותק לגמרי מהנוחיות שהייתה בעיניו מובנת מאליה. הוא לא הטיפוס ש"רובץ וצופה בטלוויזיה", חשב ברוגז, אבל זה רק לכמה שעות. הוא שלח יד אל הטלפון שלו שהתחיל לרטוט.


זה היה הטייס של המטוס הפרטי שלו. תקלה התגלתה בהידראוליקה של ציוד הנחיתה. אנג'ל התכווץ בשעה ששמע את הבטחת הטייס שהצוות המכני שכבר הוטס למקום יעבוד על הבעיה במשך הלילה במאמץ להחזיר אותו הביתה בהקדם האפשרי. הוא סינן קללה חרישית שעה שהתהלך על השטיח הפרסי שמתחת לרגליו ותהה איך להעביר את הזמן...


גבריאלה זפזפה שוב בין ערוצי הטלוויזיה בחיפוש אחר בידור, אך לשווא. למרות השליטה שלה בשפה, שום דבר ממה שראתה עד כה לא צד את העניין שלה.


במאמץ להפיג את מצב רוחה העגום, היא נעמדה והתמתחה בשמלת הכותנה הקיצית הלבנה הקלילה שלבשה אחרי שהשמש שקעה ויום העבודה הרשמי שלה הסתיים. לא שהייתה לה הזדמנות לעשות עבודה אמיתית במהלך שהותה הקצרה באלהריה, הרהרה באירוניה. אחרי שנרשמה לסוכנות מטפלות בינלאומית לפני חודש, גבי קיבלה רק השמות קצרות טווח. בגלל כמה חוויות שליליות בעבודות קבועות יותר היא הייתה חשדנית והתכוונה להיות זהירה הרבה יותר בבחירת המעסיק הבא שבביתו תתגורר. טיפול בילדים של אורחי החתונה בארמון המלכותי של אלהריה נשמע עבודה מרגשת ביותר, זוהרת ובטוחה. רק שבמציאות החוויה אומנם הייתה בטוחה לגמרי, אך רחוקה מלהיות מלהיבה או זוהרת. נמאס לה לשבת בחוסר מעש, והיא מנתה את השעות עד הטיסה שלה חזרה הביתה למחרת.


מלבד שעה שבילתה אחר-הצהריים בהשגחה על ילדים בני שנתיים, היא לא נדרשה לטפל בשום ילד כי רוב האורחים השאירו את ילדיהם בבית או הביאו איתם את המטפלות הפרטיות שלהם. מישהו לא הביא את האפשרות הזאת בחשבון כששכר אותה לעבודה, ולא היה שום צורך בשירותיה. נו, מה עוד חדש? שאלה את עצמה במרירות קלה. התחושה שהיא תוספת לא רצויה הייתה מוכרת ומכאיבה עבור גבריאלה.


הוריה ואחיה הקטן מתו בתאונת שרשרת על כביש מהיר כשהיא הייתה בת ארבע-עשרה, ועורה עדיין נעשה קר ודביק כשנזכרה באכזריות הפתאומית של אותו אובדן מרסק. האבל זרק אותה ישירות מגיל ההתבגרות המביך אל בגרות מפחידה, הרבה לפני שהיא בשלה לאתגר. אחותה הקטנה של אימה, ג'נין, הפכה לאפוטרופוסית המסויגת של גבי, וכל הכסף של הוריה שימש לתשלום עבור הפנימיה הנחשבת שמנעה ממנה להסתובב לג'נין בין הרגליים. היא זכתה להשכלה נהדרת על חשבון האהבה, הביטחון וההתאוששות שהיו דרושים לה הרבה יותר. פחות משנה אחרי שאיבדה את הוריה ואחיה, היא החליטה שאחרי סיום הלימודים באוניברסיטה היא תהפוך למטפלת מעולה. ברוב תמימותה היא הניחה שחיים באווירה משפחתית יקלו על כאב הלב שספגה אחרי שאיבדה את משפחתה.


רק שהיא הייתה צעירה ובורה מדי בהוויות העולם כשהגיעה להחלטה הזאת, הרהרה גבי בעצב עמוק. לרוע המזל, העבודה לא התפתחה כמקווה, וכעת היא תהתה אם כדאי לה לחפש כיוון קריירה חדש. לשמחתה, היא ניחנה בכישורים הדרושים כדי לחפש חלופה. גבי נולדה מחוננת. היא דיברה שוטף שש שפות, שלטה למדי בכמה שפות נוספות והחזיקה בתואר בשפות מודרניות מאוניברסיטת קיימברידג'. עם זאת המחשבה לחפש עבודה למתחילים בתחום אחר לא קסמה לה כשהיא הצליחה להרוויח משכורת מצוינת בעבודתה הנוכחית. אך למרבה הצער, ההתנסויות האחרונות שלה כמטפלת ערערו את ביטחונה וגרמו לה להרגיש בודדה מתמיד. האם עליה להיאבק בהרגשה? שאלה את עצמה כשהרימה את כוס המשקה הקל שלה ויצאה אל החצר שמחוץ לחדרה.


עששיות זכוכית צבעוניות דלקו מתחת לאכסדרה שהקיפה אותה מכל ארבעת הצדדים. דקלים פלומתיים תמירים הטילו צללי ענק על אריחי הטרה-קוטה ועל המזרקה שהתיזה בעדינות מים לתוך בריכה מעגלית. ניחוח של פרחים אקזוטיים מילא את האוויר העומד החמים, וקול שכשוך המים היה מרגיע. לא היה שום דבר זוהר בחדר הילדים המיושן שבו בילתה את יומה, באנשים המעטים שפגשה או בחדר השינה הקטן והלא מקושט שלה, אך החצר הייתה מקום באמת יפהפה.


היא התיישבה על ספסל אבן מתוך החלטה ליהנות מסביבתה כי מחר היא תחזור ללונדון ותחפש שוב מקום מגורים. היא לא רצתה להאריך את שהותה בחדר הפנוי של דודתה. היא וג'נין אף פעם לא היו קרובות. עבודה חדשה שכוללת מגורים תהיה הגיונית מבחינה מעשית, אך היא העוותה את פניה מהמחשבה. כשהרימה את ראשה ויישרה את כתפיה המתוחות כנגד אותו גל חרדה איום, שערה הפזור הארוך התנועע סביבה באדוות. אף אחד לא יפחיד אותה שוב, הבטיחה לעצמה בפראות, אך הפחד שמישהו עלול לנסות לעשות זאת עדיין לא הרפה ממנה...


אנג'ל ראה אותה מהמעבר שלמעלה, אך היא ישבה בצל העצים. מנקודת התצפית שלו הוא ראה רק את החלק התחתון של רגליים חיוורות חטובות. חצי-חיוך שופע ביטחון עיקם את פיו החושני הרחב כשירד במדרגות הפינתיות וראה אותה באור העששיות, שיער הנחושת המטאלי שלה מנצנץ בשפעה בוהקת מרהיבה. אנג'ל קפא במקומו. ג'ינג'יות "עשו" לו את זה בגלל סטודנטית צעירה שהיה לה שיער כזה בדיוק, והוא נתקף מייד בתחושת זיהוי עזה.


אך לא ייתכן שזו גבריאלה נוקס, זה לא אפשרי, חשב בקימוט מצח של אי-אמון. מבטו הכהה החד הצטמצם כשחצה את החצר לעברה, ומייד זיהוי פראי ניצת בו. המטפלת שהוא ראה קודם בחטף? זו הייתה היא. זו באמת היא! הוא בחן אותה כעת ביתר ריכוז בחיפוש אחר שינויים וכמעט לא מצא עדות לשנים שחלפו.


אולי הפנים האובליות שלה היו קצת יותר מעודנות כעת, בשנות העשרים לחייה, חשב, אבל אם כבר, היא הייתה אפילו יפה משהייתה בגיל תשע-עשרה. שערה היה מרהיב עין, ושערה ועורה הנקי מפגמים רק הבליטו את תווי פניה העדינים. היא הייתה נמוכה במקצת וגובהה היה רק מטר חמישים ושמונה, אך זה לא הפריע לאנג'ל להתפעל משאר נכסיה. גבר ממוצע אולי היה מבחין תחילה בשיער ובפנים של גבי, אך גזרתה המעוגלת הנשית מאוד דרשה לא פחות יחס. לפני חמש שנים הסתננו קימוריה הנפלאים לכל פנטזיה שלו.


בזמנו הוא כימת את קסמה של גבריאלה, קטלג אותה ונימק את הימשכותו אליה, כי היא הייתה בעייתית מההתחלה ואנג'ל אף פעם לא חיפש בעיות בחיי המין שלו לפני כן, או אחרי. הוא לא לקח סיכונים; הוא לא היה צריך לקחת סיכונים. נשים שמחו להיענות לכל משאלה שלו... רק לא גבריאלה. גבריאלה נותרה איתנה והתנגדה לו עד הסוף.


עם זאת, לדעתו הבקשה שלו לא הייתה מוגזמת. נשים אחרות לא התנגדו, בהחלט לא האשימו אותו בניסיון לגזול את חירותן או לשלוט בהן. היה לו צורך מובן בדיסקרטיות עם הנשים שלקח כמאהבות. אך גבריאלה הייתה כנה, הפכפכה ועצמאית מכדי להסכים לכללים שלו. מפגשים עם נשים שרק רצו להכניס אותו למיטה כדי למכור את הסיפור לפפראצי לימדו את אנג'ל לקח בדרך הקשה, ולמרות שלאנשים החשובים בתמוס לא היה אכפת אם לנסיך השולט שלהם יש כוח עמידה ראוי לציון בין הסדינים, אנג'ל הציב לעצמו סטנדרטים גבוהים יותר משל הוריו. בעיניו חשיפות מודפסות על חיי המין שלו היו נחותות ולא מכובדות.


"גבריאלה..." מלמל אנג'ל בקול מתוח.


גבי קפאה מפחד כשהבחינה בצללית גברית כהה בפאתי החצר, אך מקץ רגע הפך הפחד לזיהוי המום. מרוב תדהמה היא נדבקה לספסל האבן. בהתחלה היא לא האמינה שזה יכול להיות אנג'ל, אך כשהתחוור לה שזה אכן הוא, היא התחלחלה. הפגישה עם אנג'ל הטילה אותה לתוך סיוט של השפלה ואילצה אותה לחזור אל חוסר הביטחון המכאיב של צעירותה.


פעם, במשך כמה שבועות משוגעים, היא הייתה מאוהבת בטירוף באנג'ל דיאמנדיס, אך הוא השמיע דרישות מוגזמות וריסק את ליבה הרך לרסיסים. לאחר מכן הוא לא הביע שום חרטה או צער. אחרי מריבה גדולה שבמהלכה היא צעקה עליו והשליכה חפצים, הכול נגמר, והנחמה היחידה שלה הייתה שהיא זרקה אותו וסירבה להקשיב לתירוצים שלו. הם בהחלט לא נפרדו כידידים, והיא שמחה כשהוא סיים את התואר שלו וחזר לתמוס, כך שהיא לא נדרשה להמשיך לראות אותו בסביבה.


"אנג'ל..." קולה המאומץ היה ספק לחישה ספק קרקור.


הוא היה כל-כך גבוה, לפחות מטר ותשעים, וניחן בגוף שרירי קלאסי של ספורטאי, כתפיים רחבות וחזה חזק מצטמצמים אל מותניים צרים ורגליים חזקות וארוכות. מתי היא שכחה כמה הוא גבוה? בחליפת מעצבים כהה מחויטת לעילא, הוא היה אלגנטי וקלאסי כדרכו. עם כל נשימה שלו הוא הקרין תחכום, ייחוס מלכותי ועושר ללא גבול. אפילו בג'ינס יום-יומי הוא היה מחזה מצודד, הודתה כשהוא התקרב אליה בנוקשות, תנועותיו החינניות המרשימות זוכות בתשומת ליבה מעבר לרצוי. היא שנאה אותו, הזכירה לעצמה, אז למה היא בוהה בו כמו ארנבת שמהופנטת מפנסי מכונית? כמובן, אחרי חמש שנים ארוכות, היא לא רצתה להיראות כמי שעדיין נוטרת טינה, הרהרה בייאוש ובלחיים מתלהטות, כי רגישות יתר כזאת רק תתדלק את האגו הרעבתני שלו. תהיי רגועה, תהיי שלווה, תהיי מנומסת, דחקה בעצמה בייאוש.


הוא התקרב והאורות שלאורך השביל האירו אותו והבהיקו באהבה על עצמות לחיים גבוהות קשות מתחת לעור זית, והטילו צל על עיניים שקועות כהות כפחם לפני שנצנצו על הקווים המסותתים של פיו הרחב והחושני. הוא עדיין היה יפה כפי שלא ידעה שגבר יכול להיות, ונשימתה עדיין נעתקה ממראהו. בפעם הראשונה שראתה אותו, היא לא הייתה מסוגלת להפסיק להסתכל עליו והיא כשלה ונפלה ממדרגה, כך שברכיה נחבלו ונפצעו. דם זב מהפצעים והיא נאבקה בדמעות הכעס שצרבו בעיניה בגלל הכאב שהביאה על עצמה כתוצאה מסרבול שמקורו בחוסר שימת לב. באותו רגע לא עלה בדעתה, או בדעת מישהו אחר, שאנג'ל פשוט יחצה את החצר, ירים אותה בזרועותיו וייקח אותה משם כדי לשתות קפה ולהתנקות כאילו טיפול כזה בידי זר הוא הדבר הכי נורמלי בעולם. מצד שני, המעשה השומרוני הזה היה אופייני לאנג'ל, תגובה לדחף אקראי ובלתי צפוי לחלוטין.


"אני מניחה שאתה אחד מאורחי החתונה," הסיקה גבי כשגררה את עצמה ממעמקי הזיכרונות שאיימו להטביע אותה. היא הייתה מרוצה למדי מיציבות קולה, שלא הסגירה כמה הופעתו הפתאומית הטרידה אותה.


"משהו כזה." אנג'ל משך בכתפו כפי שרק הוא ידע, תנועת כתף חיננית שהייתה אירופאית, רהוטה ומתוחכמת מאוד בביטול הטמון בה. "אבל מה את עושה בארמון של אלהריה?"


"הייתי שמחה לשבת כאן ולפטפט," הכריזה גבי והדביקה על שפתיה חיוך מזויף שעה שקמה במהירות. "אבל אני עייפה ובדיוק עמדתי לפרוש לחדר שלי."


"לא יכול להיות שאת עדיין כועסת עליי כל-כך!" הטיח בה אנג'ל בהשתאות גמורה.


גבי התאבנה וזקרה את סנטרה מתוך התכחשות לצבע המבוכה הבוער שהרגישה שמציף את לחייה. "ברור שלא."


"אז תתנהגי נורמלי ותצטרפי אליי למשקה."


"לא נראה לי שזה יהיה ראוי," התחמקה גבי באי-נוחות.


"ממתי אני מקפיד על מה שראוי?" ענה אנג'ל בלעג. "אל תבאסי. זה חתיכת צירוף מקרים לראות אותך כאן שוב אחרי כל-כך הרבה שנים, ומכיוון ששנינו נראים משועממים, למה שלא נשלים פערים?"


המשך הפרק בספר המלא