פתח דבר
דמיאן
גיל עשר
"תפסיק!" הצעקה מקפיאת הדם שלה מנקבת את אוזניי, הדופק שלי דוהר בפראות וליבי מאיים להימלט מחזי. אני מכסה את אוזניי, מדמיין שאני במקום אחר, בזמן אחר, בסיטואציה שבה אף אחד מאיתנו לא ייפגע. אילו זה היה פשוט כל־כך.
אני מתחבא בארון כשהוא מכאיב לה. שוב. משהו כבד מתנפץ בסלון, אולי צלחת או אגרטל. אני לא בטוח מה, אבל זה גורם לגופי להיטלטל וצמרמורת מסמרת את עור פניי וזרועותיי.
"כלבה מזדיינת, כשאני אומר לך לעשות משהו, את תעשי את זה! מי, לעזאזל, את חושבת שאת, כשאת עונה לי ככה? עשית את זה לעצמך, זונה!"
"אתה מכאיב לי, קווין, בבקשה, רד ממני. אני אשתפר, רק בבקשה אל תכאיב לי!"
צליפה חזקה נשמעת, כמו עור על עור, וזה גורם לאימא לצעוק חזק יותר. ליבי הולם בחזי וטיפות קרות של חרדה נקוות בחלל שבבטני. בכל פעם שלאבא יש התקף זעם, אימא אומרת לי להתחבא בארון ולא לצאת עד שזה נגמר. אני כאן כי היא ביקשה. לפחות זה מה שאני אומר לעצמי, אך האמת היא שאני רכרוכי, אני לא מסוגל להגן אפילו על אימא. אבא הוא אדם זועם שפוגע בה בכל הזדמנות. הוא אפילו לא זקוק לסיבה, הוא פשוט יוצר אחת.
אני לא יודע למה היא עדיין לא עזבה אותו. אולי היא חוששת לעזוב כי הוא יכול למצוא אותנו, או שאולי היא לא חזקה מספיק. אני חושב שזה קצת משני הדברים.
הלוואי שהיה לי הרבה כסף כי אז הייתי יכול להרחיק אותה מהאומללות הזאת. היינו יכולים לנסוע למדינה אחרת ולהעמיד פנים שאנחנו אנשים אחרים. אני תמיד הוזה בהקיץ על חיים אחרים, ותמיד מתעורר כאן.
אני לא זוכר זמן שבו הוא לא גרם לאימא לדמם, באמצעות מילים או מעשים. הוא מרושע, ואין־ספור פעמים קיוויתי שהוא ימות, אבל אני לא אמיץ מספיק כדי להרוג אותו. אני לא אמיץ מספיק כדי לעשות שום דבר, אבל אני יודע דבר אחד, אני לא רוצה להפוך למפלצת חסרת נשמה כמוהו, ומפלצת זה בדיוק מה שהוא.
בן לא אמור לשנוא את אבא שלו כמוני, אבל איך אני יכול שלא? הוא אולי לא מכה אותי, אבל הוא מכאיב לה כמעט כל לילה. יש לו מתג של טירוף, וברגע שהמתג הזה נדלק, אי אפשר לעצור אותו.
"קומי ותילחמי בי, כלבה!" הוא צועק.
"לא, בבקשה, מספיק." התייפחות נחנקת בגרונה. שפתיי רועדות ואני בולע את הבחילה שהשתכנה לה עכשיו בגרוני. אני לא יכול לדמיין את עצמי פוגע ככה במישהו שאני אוהב.
אני תוהה אם מישהו יקרא למשטרה הפעם. אנחנו גרים בבניין דירות בן שש קומות בברוקלין, ניו יורק. הרבה שכנים מכירים את המזג הסוער של אבא, אבל הם לא מתערבים, הם מעדיפים להתרחק מאיתנו. הם יתערבו רק אם יאמינו שמישהו הולך למות. זה לא עצוב שלאנשים כמעט לא אכפת זה מזה?
בחודש שעבר, כשהזעיקו משטרה, אבא הטיח את ראשה בקיר. זה הצדיק קריאה למשטרה, אני מניח. אבל כשאימא זועקת כמו חיה פצועה? נראה שלא. אני בטוח שהם יושבים להם על הספות הנוחות שלהם וצופים ב'הסופרנוס' או באיזה חרא. הטלוויזיות שלהם מרעישות, חוסמות את הזעקות של אימי כשהיא מתחננת על חייה.
בפעם האחרונה, המשטרה עזבה בלי לבצע מעצר. אימא אמרה לשוטרים שהיא נפלה וסירבה ללכת לבית החולים כדי להיבדק, אבל לפחות הוא הפסיק להכות אותה.
בלילה ההוא, הוא הכריח אותה לישון איתו בחדר השינה, אפילו שהיא רצתה לישון על הספה. כשאני מסתכל לאחור על היום ההוא, הכרה מכאיבה מכה בי. היא לא תעזוב אותו אף פעם. כל הפעמים האלה שבהן התחננתי בפניה שתארוז את החפצים שלנו ונלך, היו לשווא.
לפתע דלת חדרי נפתחת ולוחות העץ של הרצפה חורקים כשמישהו מתקרב אל הארון. ליבי הולם כמו רעם ושרירי הגרון שלי מתכווצים. אני עוצם עיניים חזק ככל שאני יכול, כאילו זה יבריח את המפלצת.
"דמיאן." אימא מופיעה דרך סדק גדול בדלת הארון ואני משחרר את הנשימה שלא שמתי לב שעצרתי בתוכי. היא עומדת מולי. "לא חשוב מה תשמע..." היא משתתקת לרגע ומסדירה את נשימתה, "אל תצא. בבקשה, מותק, פשוט תישאר כאן." עיניי מתמלאות דמעות שאינן זולגות ואני מהנהן. אני לא בטוח אם היא יכולה בכלל לראות אותי בחושך הזה. "אני אוהבת אותך, ילד שלי."
גם אני אוהב אותך, אימא.
לראות אותה שבורה כל־כך, זה מכאיב לי בכל פעם. היא לא אימא שמחייכת בזמן שהיא מכינה ארוחת בוקר, או אימא ששואלת איך עבר עליי היום בבית הספר. אני מבחין בכך שידיה רועדות כשהיא מניחה את כפות ידיה הפרושות על החזה שלה. אני קולט את המראה שלה, מהדם שמטפטף מחתך שעל לחייה דרך החבורות בצורת אצבעות שנוצרו סביב הצוואר שלה. בבקשה, שהוא יפסיק כבר.
אבא בא בעקבותיה, צעדיו הולמים בכבדות על רצפת העץ, פניו אדומות כמו הדם שנוזל מלחייה.
תעזוב אותה!
"לאן, לעזאזל, את חושבת שאת הולכת, כלבה?" הוא מתקרב אליה. "לא גמרנו לדבר!"
אני צופה בו בחוסר ישע כשהוא גורר אותה בשערה אל מחוץ לחדר. היבבות שלה מתרחקות. אני מחבק את ברכיי אל חזי ובוכה בשקט בשביל שנינו. הייתי רוצה להיות גדול יותר. אני בטוח שאז הייתי יכול לעצור אותו. למה אני חייב להיות כזה חלש?
"את תלמדי את השיעור המזדיין שלך, את תביני מי מחליט פה דברים. זו בטח לא את."
"בבקשה, קווין," היא מתחננת, קולה נשבר מדמעות.
"תסתמי!"
נשמעת חבטה חזקה על הרצפה, כאילו הוא הפיל אותה. אימא.
"את פאקינג זבל, והגיע הזמן שאזרוק אותך לפח האשפה." הוא מדבר אליה בטון משתלח, ועוד חבטה נוחתת על עורה. "את לא טובה לכלום. שק עצלן של חרא. אני יכול למצוא משהו הרבה טוב יותר ממך, את יודעת את זה, נכון? את אפילו כבר לא יפה ולא שווה להסתכל עלייך. את שומעת אותי, כלבה? אני מדבר אלייך!"
שקט מוזר, לא טבעי, משתרר למשך כמה דקות.
אולי הוא הפסיק להכאיב לה?
לפתע, המחשבות שלי נקטעות על ידי דפיקה חזקה של הדלת הקדמית שנטרקת. אני משפשף את עור הברווז שלי והברך שלי קופצת במהירות. מה, לעזאזל, קורה? הוא הלך?
אולי היא רק בחדר האמבטיה, מנקה את פניה. חרדה ממלאת את בטני כשאני עומד על רגליים רועדות וכפות רגליי עושות צעדים איטיים והססניים אל מחוץ לארון. "אימא? אימא, את שם? אני יוצא. בבקשה, תעני לי."
היא לא משיבה. אף אחד לא משיב.
אני מתקדם לעבר דלת חדר השינה ופותח אותה בהדרגה, יוצא באיטיות אל המסדרון, חולף ליד חדר האמבטיה. היא לא שם. הפחד בולע את כולי, אבל אני ממשיך במסלולי אל הסלון.
אני מסתכל סביב, מבטי מעורפל ולא ממוקד. "אימא, איפה את?" שפתיי רועדות ואני מרגיש נוזל חם תחת רגליי. אני מבחין בכפות רגליה מאחורי הספה. ברכיי ננעלות במקומן, ואני פוסע לעברה באי־רצון. "אימא?" אין תשובה. אף פעם לא שנאתי כל־כך את השקט כמו עכשיו.
אני נע אל החלק האחורי של הספה ומוצא אותה שם, עיניה מביטות למעלה. היא לא ממצמצת. היא לא זזה. היא רק שוכבת שם, דוממת. שלולית של דם התהוותה סביב ראשה וחתיכה עבה של זכוכית מזדקרת חלקית מצווארה. הדם זורם כמו נחל איטי, ללא הפרעה.
אני משותק, גופי רועד. לא יכול להיות שהיא מתה. לא, היא לא! בבקשה, שזה לא יהיה נכון. המוח שלי דוהר ממחשבות מה לעשות.
אני לא מצליח להפסיק לבכות. אימא. אני רץ אליה, מתעלם מהדם, מטלטל אותה. "אימא, אימא, תתעוררי, תתעוררי עכשיו, בבקשה!" אני ממשיך לצעוק, אבל היא לא עונה. אני מושך בשערי וצורח, "הצילו!!!" חזק ככל שאני יכול, אבל אף אחד לא מגיע.
אני קם, מתעלם מהדם שמטפטף מברכיי וממהר אל הטלפון שעל השולחן, מצלצל מייד למשטרה.
"מוקד החירום, מה מקרה החירום שלך?"
"קוראים לי דמיאן פרסקוט, ואבא שלי הרג עכשיו את אימא שלי."
