פרולוג
נטלי
אלדן וורנר. החבר הכי טוב של אחי. הבחור היחיד שאהבתי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני צופה בו במשך כל הערב. לא שזה דבר חדש, המבט שלי נמשך אליו בכל פעם שהוא בסביבה.
מהפעם הראשונה שבה אח שלי הזמין אותו אחרי בית הספר, התאהבתי בו נואשות. למרות פער הגילים בינינו, כמעט ארבע שנים, הוא מעולם לא הסתכל עליי בצורה שבה נייט וכל שאר חבריו הסתכלו עליי — בעצבים ובחוסר סבלנות.
לעומתם, אלדן תמיד הביט בי באדיבות ובסבלנות, גם כשהייתי מעצבנת ותלותית. לעזאזל, אפילו כשהלשנתי עליהם, הוא לא התעצבן עליי.
הערב, אני לא היחידה שבוהה בו. לא. הוא בוהה בי חזרה — ולעזאזל, במבט שלו יש אש.
בהתחלה, כשאימא ביקשה שנייט יתלווה אליי למסיבה, התרגזתי. אבל אז נייט הזמין כמה חברים, ונראה ששכח שהוא אמור להיות המבוגר האחראי.
אני רוקדת במרכז הסלון עם חברתי אליסה. אלדן עומד בפינת החדר, נשען על הקיר, עיניו נודדות ובוחנות את גופי, ממוקדות עליי בזמן שאני מתנועעת לצלילי המוזיקה.
האנרגיה סביבי טעונה וישנה תחושה באוויר שכאילו אומרת, 'הכול יכול לקרות'. השיר מתחלף ואני עוצמת את עיניי, מקווה מאוד שאני לא מפרשת את מבטו לא נכון. כשאני פוקחת אותן שוב, אני סורקת את החדר בחיפוש אחר אחי. אין לו זכר. מעולה!
אני עושה את דרכי לכיוונו של אלדן, האגן שלי עדיין מתנועע, והוא מבחין בכך. מבחין לגמרי. כשאני קרובה מאוד, הוא מתקדם שני צעדים קדימה, הנעליים שלנו נוגעות זו בזו. ״היי, צ'יפסית.״ הוא ממלמל, קולו קצת לא ברור.
ברגע של אומץ, אני מעבירה את קצה אצבעי במורד החזה שלו. ״תרקוד איתי?״
ואז מגיע תורו לסרוק את החדר לפני שהוא מסובב ומקרב אותי אליו. התחת שלי עכשיו צמוד לגופו — אוי אלוהים... עומד לו. הוא אוחז במותניי ואנחנו זזים יחד. כל התנועות והתזוזות שלנו מסונכרנות.
אני קופצת כשהשפתיים שלו מתקרבות לצווארי. ״מתי נהיית כזאת פאקינג שווה?״
הבטן שלי מתכווצת. זה הרגע שלך! הוא רוצה אותך! הבחור שתמיד אהבת סוף־סוף שם לב אלייך! המוח שלי צועק בתוך ראשי.
אני מתחככת נגדו ומסובבת את ראשי כדי להביט בו. ״זו לא אשמתי שלקח לך כל כך הרבה זמן לשים לב.״
השפתיים שלו נצמדות לשלי, לוכדות אותן בנשיקה שהופכת את רגליי לג'לי. אני נשענת עליו, משתמשת בגופו החסון כתמיכה. הוא נושך קלות את שפתי התחתונה ומשחרר אותה.
אלדן מחייך אליי ומעביר את לשונו על שפתיו, מלקק את הנשיקה שלי בזמן שהוא צועד כמה צעדים אחורה. אני מייד מתאבלת על האובדן של חום גופו כנגדי. אבל אז הוא אוחז בידי, ומוביל אותי במעלה המדרגות. בתוך שניות, אנחנו נכנסים אל חדר האורחים שבו הוא תמיד ישן אצלינו. הוא מתיישב על קצה המיטה ותופס באצבעו את לולאות החגורה של מכנסי הג'ינס שלי, מושך אותי קדימה לכיוונו.
הוא פותח בתנועה מהירה את כפתור מכנסי הג'ינס שלי ואני משתנקת, מופתעת אבל מגורה מהתעוזה שלו. בחור בגילי אף פעם לא היה מעז. כשהוא מושך אותם כלפי מטה במורד רגליי, קצב נשימתי מתגבר. הוא מפשיט את חולצתי באותה המהירות, משאיר אותי בחזייה ובתחתונים התואמים שלי בלבד, אבל החזייה שלי לא נשארת עליי יותר מדי זמן.
אני חושבת שאני מפתיעה את שנינו כשאני אומרת, ״מה איתך?״
הוא שולח את ידיו סביב התחת שלי, לוחץ קלות, לפני שהן ממשיכות לנדוד מעלה לצידי גופי ואל החזה שלי. ״מה איתי, צ'יפסית?״
״גם אתה מתכוון להתפשט?״
הוא רוכן קדימה ומכניס את אחד משדיי אל פיו. אני גונחת לנוכח התחושה החדשה הזו. שמעתי את אליסה מדברת על כמה מהנה היא, אבל זה... זה מעבר לכל דבר שיכולתי לדמיין. ״את רוצה שאתפשט?״
״כן.״ אני בקושי מצליחה להוציא את המילה מפי בגלל כל התחושות המתפרעות בגופי.
הוא מעיף ממנו את בגדיו במהירות ומוריד ממני את תחתוני החוטיני. הוא מנשק את הצד הימני של המותן שלי, ויורד למטה. הוא מסובב אותנו על המיטה כך שעכשיו הוא רוכן מעליי, ואני לא יודעת מה גורם לי להרגיש יותר שיכורה — השוט ושתי הבירות ששתיתי קודם לכן, או המגע של אלדן. ״את בטוחה, צ'יפסית?״
״יותר מאי פעם,״ אני ממלמלת ומתכוונת לכך בכל גופי ונשמתי.
פרק 1
נטלי
רשימת המטרות של חיי כוללת בתוכה 'להקים משפחה'... איפשהו בתחתית. זאת אומרת, אחרי דברים כמו קולג' או חתונה.
דמיינתי את עצמי חופשייה מהתיכון, אבל הנה אני כאן, במרחק שתי עיירות ליד, קונה בדיקת היריון. ולקינוח, האבא הפוטנציאלי, שבמקרה הוא גם החבר הכי טוב של אחי הגדול, ומה שמרגיש כמו הקראש הנצחי שלי, בכלל לא יודע ששכבנו.
יש יותר משפיל מזה?
אני די בטוחה שהייתי מאוהבת באלדן וורנר מהיום הראשון שפגשתי אותו. הודות לעיניו הירוקות ולחיוכו הנוטה לצד אחד, הייתי מוקסמת לגמרי מהבחור הזה... עדיין מוקסמת, אם להיות כנה לגמרי. חשבתי שהוא סוף־סוף הבחין בי, וראה בי יותר מאחותו הקטנה והקרצייה של נייט. הייתי מספיק תמימה לחשוב שהוא ירצה אותי כמו שאני רוצה אותו, ברגע שהציצי שלי יגדל ואאבד את הלחיים התפוחות שלי כשאתבגר.
ואני מניחה שהוא כן הבחין בי בדרך כזו או אחרת, אבל רק כשהיה שיכור. התגלגלנו למיטה יחד, ומתברר שהוא בכלל לא ידע מי אני, ואני מצידי לא תיארתי לעצמי עד כמה שיכור הוא היה.
מה שהיה אמור להיות הלילה הכי קסום של חיי — מה שחשבתי שהיה נקודת המפנה בקשר שלנו, אם אפשר לומר — התברר כחסר משמעות לגמרי. נכון, איבדתי את הבתולים שלי לבחור חלומותיי, אבל מה הפואנטה אם הוא בכלל לא זוכר שום דבר? הוא התעורר בבוקר למחרת בלי שום זיכרון לניצוצות שהבערנו בין הסדינים בלילה הקודם.
המבט האטום שנתן לי ביום למחרת כששאל אותי למה אני נמצאת איתו בחדר האורחים, יהיה חרות במוחי לנצח כאחד מחמשת הרגעים הכי משפילים בחיי.
השעה הייתה בסביבות שש וחצי בבוקר כשהצורך העז להשתין הכריח אותי להשתחרר מבין זרועותיו של אלדן. לבשתי את החולצה שלו ואת התחתונים שלי, ומיהרתי אל השירותים. עשיתי את מה שהייתי צריכה, וניסיתי להתגנב בחזרה אל המיטה לצידו. המחשבה להתעורר יחד איתו אחרי לילה של אושר עילאי הייתה רגע שחיכיתי לו בלהיטות.
יכולתי לדמיין את זה בבהירות במוחי: הייתי מסתובבת כדי להביט בו, והוא היה פותח את עיניו בעצלתיים, מעביר את מפרקי אצבעותיו על לחיי. הוא היה מצמיד את שפתיו לשלי בנשיקה מלאת תשוקה, ולעזאזל עם ריח הפה של הבוקר. אז הוא היה מצהיר על אהבתו אליי, והיינו מתגברים על המכשולים כמו המרחק, פער הגילים, או העובדה שהוא החבר הכי טוב של אחי. כי ככה אהבה עובדת!
אלא שלא כך קרו הדברים. ממש לא. אפילו לא קרוב. התגנבתי חזרה אל תוך החדר, והוא הכריח את עצמו להתעורר ושאל ללא דיחוי, ״מה את עושה כאן, צ'יפסית? נייט שלח אותך להעיר אותי? העצלן המחורבן הזה לא יכול אפילו לעשות את זה בעצמו.״ הוא חייך חיוך ישנוני, עיניו סוקרות את גופי. ״היי, זאת לא החולצה שלי?״
וברגע ההוא, ליבי התרסק לחתיכות. לא היה לו מושג.
דמעות איימו לזלוג מעיניי. הנדתי בראשי וברחתי מהחדר כשאני משאירה אותו לבד עם המלמולים הלא ברורים שלו כתוצאה מההנגאובר.
אני מתנערת מהזיכרון של הבוקר הנוראי ההוא, חוטפת במהירות חפיסה של זוג בדיקות היריון מהמדף ועושה את דרכי לכיוון קדמת החנות. כשאני מגיעה לקופה, המבט של הקופאית אומר לי מייד שהיא יודעת. יש בי דחף לצעוק שהבדיקות לא נועדו עבורי, אבל זה רק יאשש את החשדות שלה שהן חד־משמעית עבורי.
ברגע שהיא אומרת לי את הסכום לתשלום, אני מטיחה כמה שטרות על הדלפק, לוקחת את השקית ויוצאת במהירות מהחנות, משאירה מאחור את העודף והקבלה.
אני נכנסת אל שביל החניה בביתי מוקדם יותר ממה שקיוויתי. למרבה המזל, הבית ריק. ההורים שלי בעבודה, ונייט חזר לקולג' עם אלדן — ממש באותו הבוקר שבו הוא שבר את ליבי — כדי להתחיל את שנתם השלישית.
אני חושבת לרגע להתקשר לאליסה, חברתי הטובה, כדי שתבוא אליי ותיתן לי תמיכה נפשית, ולבסוף מחליטה שלא לעשות את זה. אני חושבת שזה משהו שאני צריכה לעשות בעצמי. אחרי הכול, אם אני הולכת להיות אימא — לעזאזל, אימא בגיל ההתבגרות — אני צריכה להיות חזקה ועצמאית.
אני קורעת את החפיסה ומוציאה ממנה את המקל העטוף ברדיד אלומיניום, מניחה אותו על השיש. אחרי שקראתי את העלון המצורף מכל צדדיו, אני עושה את הבדיקה ומניחה אותה על השיש. עכשיו נותר רק לחכות.
יש לי שלוש דקות לשרוף. אני מפעילה טיימר ומתחילה לגלול ברשתות החברתיות. כשאני משתעממת מפייסבוק, אני עוברת לסנאפצ'ט. הסנאפ הראשון שאני רואה שייך לאח שלי. אני פותחת אותו, ומייד מתחרטת. על המסך שלי מופיע סרטון קצר של אלדן וסטודנטית אלמונית, מתחככים זה בזה במסיבה.
הלב שלי מתכווץ מכאב בחזה שלי. וכמו מזוכיסטית, מכורה להענשה עצמית, אני חוזרת לפייסבוק ונכנסת לפרופיל שלו. ושם, באותיות כחולות ומודגשות המרסקות את נשמתי נכתב במערכת יחסים עם מיה קולינס. אני בוהה בחמשת המילים הטיפשיות האלו עד שהראייה שלי נעשית מטושטשת מדמעות.
הכישוף שאני נמצאת תחתיו נשבר כשהטיימר שלי מצלצל. אני סוגרת את האפליקציה ומכינה את עצמי לנורא מכול. לא משנה מה הבדיקה תראה, הכול יהיה בסדר.
אולי.
נראה לי.
אני נושמת עמוק ומשחררת, מפילה את מבטי על בדיקת ההיריון המונחת על השיש.
שני קווים ורודים.
לעזאזל.
