הדרך נפרשת לפני ההולכים בה
למה אנחנו מרגישים מסופקים כל כך כשאנחנו מוחקים פריטים מרשימה או כשאנחנו משלימים משימה — או, במילים אחרות, כשאנחנו פשוט עושים? שום דבר לא משתווה לזה. תחושת הגאווה שאנחנו חווים כשאנחנו עושים משהו היא אחת התחושות הטובות בעולם. לא משנה אם סיימנו לקפל את כל הכביסה, אם הגשנו סוף־סוף את הדוח השנתי למס הכנסה, אם העברנו מצגת ללקוח או אם קיימנו שיחה כנה וישירה — וגם לא משנה אם אנחנו מתמחים בתחילת הדרך או חברי דירקטוריון מנוסים: התחושה שעשינו משהו (ושעשינו אותו היטב) מדרבנת אותנו להמשיך, ממלאת אותנו ברצון להתחיל לעבוד על הדבר הבא, ואז על הדבר שאחריו ועל הבא בתור.
אבל הדרך שבה אנחנו עושים את הדברים משתנה. לפעמים אנחנו מתפוצצים מאנרגיה: אנחנו מפשילים שרוולים והמשימה שלפנינו סוחפת אותנו בצורה חיובית — בפרט כשהיא עולה בקנה אחד עם היכולות ועם המטרות שלנו. פסיכולוגים תעסוקתיים מכנים את המצב הזה "זרימה". השאלה היא, איך נוכל להיות במצב כזה לעתים קרובות יותר?
במקרים אחרים אנחנו מקרטעים, מהססים אם אנחנו בדרך הנכונה ואפילו מפקפקים בפרויקט כולו. לעתים קרובות אנחנו עצלנים, בלתי יעילים או ביישנים ולא מצליחים לעשות שום דבר. כאן השאלה היא איפה נמצא את ההשראה, את העידוד ואת השיטות הנחוצים לנו כדי להתמודד עם משהו בצורה רעננה או שונה.
תכנַנו את הספר הזה מתוך מחשבה על שני התרחישים האלה. הוא יסייע לכם להעצים את נקודות השיא ומנגד, יקל עליכם בנקודות השפל.
הספר הזה שואל איך להוציא פרויקט לדרך, איך להתחיל, איך להפסיק לדחות ואיך פה ושם גם לבעוט לעצמנו טוב־טוב בישבן. הוא מדבר על השתקעות מלאה במה שאנחנו עושים, על רגעים שבהם לוקחים פסק זמן ואז מתחילים שוב, על התמדה בדבר מסוים ועל הקפדה להשלים אותו. אספנו כל מיני שיטות, תאוריות ותרגילים והתנסינו בהם בעולם העבודה של ימינו, שהוא דיגיטלי, מקוטע ו"מרחוק". כך בדקנו כיצד אפשר לגבש החלטות מהר יותר, ליהנות יותר ולשפר את התוצאה של הפרויקטים שאנחנו לוקחים על עצמנו.
אנחנו לא מציעים לפתח אובססיה לצמיחה. אנחנו לא מקדמים "פורנו יעילות" ולא מטיפים למוסר עבודה פוריטני. הספר הזה לא מבקש להכניס כל דבר לסד יעיל של תרשים זרימה, אלא מדבר על התמקדות במה שחשוב, בדברים שהם באמת משמעותיים ובעלי ערך — גם לנו וגם לאחרים. גילוי התשוקה האמיתית שלנו מסב לנו אושר גדול. כולנו מכירים את ההרגשה שיש לנו כשאנחנו עוברים יום מוצלח מאוד, איך ברגע שאנחנו מגיעים הביתה אנחנו מתחילים להתפייט בהתלהבות על מה שקרה ועל החלק שלנו בדבר. כולנו ראינו את הניצוץ הברור בעיניים של אדם אחר, כשסיפר לנו על הרפתקה שממש מלהיבה אותו. הספר הזה הוא מפת דרכים קטנה לגילוי התחושה הזאת, אם זה טרם קרה לכם, ולטיפוח שלה, אם כבר חוויתם אותה.
דבר אחרון לפני שנתחיל: הטכניקות שאנחנו מתארים כאן לא בהכרח מתאימות לכולם באותה מידה. בִּחרו מה מדבר אליכם. נסו דבר אחד ואז משהו אחר, בִּחרו שיטה, פַּתחו אותה ושפרו אותה. חלק מהשיטות יתאימו לכם, חלקן לא. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לומר בביטחון הוא שאלמלא הספר הזה — הספר הזה לא היה קיים.
לעשות דברים
דחיינות:
איך בכלל להתחיל
המילה באנגלית לדחיינות היא Procrastination (פְּרוֹקְרָסְטינַצְיָה), מילה שמקורותיה הלטיניים הם "פְּרוֹ", שמשמעותו "קדימה", ו"קְרָסְטינוּס", שמשמעותו "שייך למחר" — כלומר, דחיית משימה ליום המחרת. המונח הזה מכוון לתחושת השיתוק שמשתלטת עלינו כשאנחנו יודעים שאנחנו אמורים לעשות דבר מסוים, אבל בפועל עושים דבר אחר. או שום דבר בכלל. הבעיה השכיחה הזאת משפיעה על כשמונים אחוז מאיתנו. עשרים האחוז הנותרים הם דחיינים כרוניים.
מחקרים רבים בדקו מדוע אנחנו דוחים דברים ומצאו שזה ממש לא קשור לעצלות. אם כבר, דחיינות היא מה שקורה כשחלק אחד במוח — החלק שרוצה להיות מאושר כבר עכשיו — נאבק בחלק שיודע שישנה משימה שעלינו לבצע כדי שנוכל להיות מאושרים אחר כך. התאוריה הגורסת כך מכונה "תאוריית המוטיבציה הקשורה בזמן", והיא מזהה ארבע סיבות עיקריות לדחיינות:
1. ציפייה: אנחנו חושבים — בטעות — שלא נוכל להתמודד עם המשימה שלפנינו, וזה מפחית את המוטיבציה שלנו בכלל להתחיל.
2. רגישות לעיכוב: אנחנו לא מבינים עד כמה הדחיינות מונעת מאיתנו להשלים את המשימה בזמן.
3. ערך: אנחנו לא מעריכים כראוי את רמת העונג שנרגיש כשנשלים את המשימה בזמן.
4. מטא־קוגניציה: אנחנו לא חושבים מספיק על מה שאנחנו (לא) עושים. אם היינו חושבים על זה יותר, היינו מבינים מיד שטקטיקות העיכוב שלנו רק מטעות אותנו ופוגעות בנו.
ההשלכות של הדחיינות מתועדות היטב: בעיות בעבודה, הכנסה נמוכה יותר, בריאות לקויה, תחושת דחק גדולה יותר והתקפי חרדה תדירים יותר (כי הדברים שלא עשינו תלויים לנו מעל הראש כמו חרב מתהפכת).
איך להפסיק לדחות — את זה חקרו פחות. אבל כל מיני אנשים כבר חשבו על רעיונות שעשויים להועיל. למשל, ג'ייסון וֵסֶל מאוניברסיטת גריפית בבריזבֵּיין הגה שיטה שמסייעת למי שמחמיצים שוב ושוב דדליינים. הוא מציע לסובלות ולסובלים מדחיינות לשאול את עצמם פעמיים ביום את השאלות הבאות:
1. רגש: איך תרגישי אם לא תשלימי את המשימה?
2. חזון: מה היה עושה אדם פרודוקטיבי אילו היה בנעליך?
3. תוכנית: מה הדבר העיקרי שתוכל לעשות כדי להשיג את המטרה שלך במועד?
4. התקדמות: מה הדבר העיקרי הבא שעלייך לעשות?
אבל שימו לב: לא מדובר בנוסחת פלאים. שום דבר לא ישתנה אם רק נענה על השאלות האלה במשך דקה או שתיים. אם כבר, ההצעה הזאת היא מעין תרפיה התנהגותית במינון נמוך: צריך באופן קבוע להקדיש רגע למחשבה על הנקודות האלה. כך, לדוגמה, וסל פיתח אפליקציה לירידה במשקל (ששמה Contemplate), הכוללת תזכורות קבועות להקדיש זמן למחשבה על השאלות האלה.
קיימות כל מיני שיטות מעניינות שעשויות לעזור לנו להימנע מהסחות דעת ולהתחיל לעשות את הדבר שעלינו לעשות (או כמו שווסל אומר ביובש: כל שיטה שעוזרת — עוזרת). אנחנו עצמנו גילינו ששיטת פּוֹמוֹדוֹרוֹ (עמ' 19) וחוק חמש השניות (עמ' 48) הם יעילים במיוחד.
שיטת פּוֹמוֹדוֹרוֹ:
כך יכולה עגבנייה לעזור לנו להתרכז
שיטת פומודורו היא אחת הדרכים הטובות והפשוטות ביותר להימנע מהסחות דעת ולהתחיל בביצוע של משהו — ולא משנה אם מדובר בהכנת שיעורי בית, במילוי הדוח השנתי למס הכנסה או בכתיבת הצעת מחקר. היא קרויה על שם טיימר לבישול שמעוצב בצורת עגבנייה (פומודורו באיטלקית).
1. התנתקו מה-WIFI והעבירו את הטלפון הנייד למצב טיסה.
2. כוונו טיימר ל-25 דקות ועבדו בלי הפרעות עד שהוא יצפצף.
3. צאו להפסקה קצרה של כמה דקות (זה לא יהיה קל, אבל נסו לא להתחבר ל-WIFI. קומו, עשו מתיחות, תנשמו עמוק או רדו לעשר שכיבות סמיכה).
4. כוונו את הטיימר ל-25 דקות נוספות והתרכזו בעבודה עד שהוא יצפצף שוב.
5. אחרי שלושה או ארבעה סבבים כאלה צאו להפסקה ארוכה יותר. התחברו שוב ל-WIFI.
נוסחה לפרודוקטיביות: ריכוז במשך ארבעה סבבים בני 25 דקות כל אחד, והפסקות של חמש דקות ביניהם.
הו. באמת. זה נשמע כלום, אבל בלי השיטה הזאת לא היינו מסיימים לכתוב את הספר הזה. ופרנצ'סקו צ'ירילו, שפיתח את השיטה, לעולם לא היה מסיים בלעדיה את התואר.
עוד דבר אחד: שיטת פומודורו לא תמנע בעדכם להפיק קשקושים, אבל היא תכריח אתכם להפיק משהו. האמת היא שבשביל לעשות משהו היטב צריך לעשות אותו הרבה מאוד פעמים, ולא משנה אם מדובר בבישול, בכתיבה, בהלחנה או בהוראה.
