הבריחה
הבטתי בשעון. נשאר לי מעט מאוד זמן. חבל, היה כל כך נעים לשבת עם חברים ולא לחשוב על דבר.
"קדימה," זירזתי את עצמי, "האונייה קרובה לקצה הצפוני של האי. יש לך חצי שעה."
קמתי מהשולחן.
"לאן אתה הולך? שב, תישאר איתנו עוד קצת!"
לא רציתי להמציא איזה שקר סתמי ברגע שהיה כל כך גורלי לחיי.
"לא אחזור בקרוב," אמרתי בשקט, אך בבירור ופניתי בנחישות לעבר היציאה.
בעוד כחצי שעה, כאשר האונייה תנוע לאורך חופי האי סיארגאו, אדלג מעל למעקה האונייה ואשאיר את גבול המדינה מאחוריי.
עליתי לגשר העליון והישרתי מבט לאופק, לכיוון מערב. אף נקודת אור. לא ראיתי את הירח ולא את הכוכבים. לא היה לי מצפן.
"מה זה משנה עכשיו!" אמרתי לעצמי, "ההכרעה נפלה."
חזרתי לתא כדי לערוך הכנות אחרונות. לבשתי חולצה קצרה, מכנסיים קצרים צמודים כדי שאף קפל לא יפריע לי בשחייה, כמה זוגות גרביים שישמרו על כפות הרגליים מפני השרטונות החדים. קשרתי מטפחת על הצוואר למקרה שאצטרך לחבוש פצע. חשבתי לרגע על חגורת הצלה, אך מייד דחיתי את המחשבה. חגורה הייתה מאיטה באופן משמעותי את קצב השחייה, והיה מסוכן מדי להופיע איתה על הסיפון. היה לי גם קמע. הכנתי אותו במו ידיי עוד בלנינגרד, בהתאם למתכון מספר המלך שלמה שתורגם והופץ במחתרת על ידי מתרגם עלום שם. הקמע היה אמור להגן עליי מפני כרישים וסכנות אחרות, והיה תקף ליממה אחת בלבד.
לא יכולתי להשאיר מכתב או פתק; מישהו היה עלול לקרוא אותו לפני שאגיע לירכתי האונייה.
התיישבתי על המיטה. אני, איש קטן, עומד לקרוא תיגר על מדינה ענקית. מעולם, בחיי, לא עמדתי בפני רגע כל כך משמעותי כמו עכשיו.
ביקשתי מזל מאלוהים ועשיתי את הצעד הראשון לעבר הלא נודע.
אני זוכר רחוב בעיירת מחוז קטנה, את הבית והחדר שבו נהגתי לשבת ליד שולחן כתיבה ולעשות שיעורי בית בחוסר רצון. כשנשאתי מבטי אל החלון המשקיף אל צידו השני של הרחוב, תמיד ראיתי מולי גדר אפורה גבוהה שחתול ישב עליה. גם הוא, כמוני, רצה לדעת מה נמצא שם בעברה השני של הגדר. בכל פעם שהתקתי את עיניי מהספר, הייתי מוכרח לראות את הגדר האפורה ההיא. שנאתי אותה. היא חצצה ביני לבין העולם המסתורי שנמצא בחוץ. לפעמים הצלחתי להעלים אותה בעזרת כוח הרצון. בעיני רוחי ראיתי גלי אוקיינוס גדולים מתנפצים עליה ומוחקים אותה בהדרגה עד שנעלמה לחלוטין. או אז מרחבים קסומים נפרשו בפניי, לגונות שקטות של איים טרופיים, חופים עם דקלים, מפרשית בודדה באופק ומרחב אינסופי של האוקיינוס. לבסוף הייתי מתעייף מהחלומות וחוזר למציאות, לגדר האפורה שניצבה מולי חסרת רחמים.
באותו יום, אחרי שפעם נוספת סירבו לתת לי ויזה לעבודה באונייה אוקיינוגרפית מחוץ לגבולות המדינה, פקעה סבלנותי. בדרך כלל הם לא נהגו לציין סיבה לסירוב, אך הפעם נוספה לתיק האישי שלי הכרעה נחרצת: 'ביקורו של החבר קורילוב במדינות קפיטליסטיות אינו מומלץ.' הרגשתי כאילו הכיש אותי נחש, נפשי ביקשה למרוד. הרי כעת המצב הוא חסר תקווה! זהו מאסר עולם!
ואז נעלם לי הפחד. דווקא אז, באופן פרדוקסלי, נעשיתי חופשי לזמן מה. שום מחויבות פטריוטית לא קשרה יותר את ידיי. הרגשתי שאני מוחזק בשבי במדינה הזאת, והרי רק קדוש מסוגל לאהוב את הכלא שלו. אי אפשר להשלים עם העובדה שנולדת בכוכב הכחול המופלא הזה, רק כדי להיות כלוא עד סוף ימיך במדינה קומוניסטית בגלל אידיאלים מטופשים.
לא הייתה לי ברירה אלא לברוח. לא חשוב לאן, רק לברוח.
זו הייתה הרגשה ממש מרתקת, כשהפחד פתאום איננו. התחשק לי לצאת לכיכר העיר ולהתפקע מצחוק לעיני כולם. הייתי מוכן לעשות דברים מטורפים.
ביום עצוב וסגרירי אחד קראתי מודעה בעיתון: 'אוניית תיור גדולה תפליג בעוד חודש ימים לאזור קו המשווה. ההשתתפות בהפלגה אינה כרוכה בוויזות. האונייה תשוט במשך עשרים ימים באוקיינוס הפתוח בלי לעגון באף נמל זר. הסיור נקרא 'מהחורף לקיץ' והנוסעים היו אמורים להיפגש בוולַדיווסֽטוֹק.
התאריך היה נובמבר 1974.
עמדו לרשותי כמה ימים כדי לחשוב על זה.
נתקפתי שמחה פראית. אני אגיע לאזור הטרופי! זה יהיה כרטיס טיסה לפלנטה אחרת. היה לי ברור שזו תהיה נסיעה לכיוון אחד, לרגע לא חשבתי שאחזור. אסור להראות לי מקומות כאלה! הרגשתי כמו חיית פרא שעומדים להוביל בשלשלות אל הג'ונגל כדי להראות לה בפעם האחרונה את ביתה ולהחזירה לכלוב עד סוף ימיה. זה היה לי כל כך ברור ששקלתי לוותר על הטיול. לא אוכל לחזור, לא אוכל לשוב ולחתור בספינת עבדים.
לסטפן צוויג יש סיפור בשם 'רגע שלא ישוב': בחייו של כל אדם ישנם רגעים שהוא חייב להתמסר אליהם. אם הוא מפספס רגע כזה, הוא צפוי לשנים ארוכות של חיים אפרוריים, עד שיבוא הרגע הבא. נזכרתי מייד בסיפור הזה, ובנשמתי התלקח ויכוח אינסופי עם השד המפתה.
'החלומות שלך יכולים להתגשם,' לחש לי השד, 'תאזור אומץ, זה הסיכוי היחיד שיהיה לך. האם לא חלמת כל חייך לבקר באיים הטרופיים? לא התפעלת מבריחות אמיצות מבתי-כלא? לא קינאת באותם ציידי הרפתקאות? לא ביקשת להיות איתם רגע לפני האבדון על סיפונה של אונייה נטרפת בלב האוקיינוס? רוץ ותחווה את הכול על בשרך! הבט בפני המוות וגלה את הסודות הנשגבים של החיים. תיכנס בסוד המעשה, הלא די בזה כדי לפצות על הכול? אראה לך את יופי ההווה, את יופיו של הרגע שאין לו עבר ועתיד. תחווה את ההשראה שבבריחה, תראה את יופיו של העולם, של גלי האוקיינוס, תחוש את הבל הפסאט ואת ריחות הג'ונגל. מה, לא? האם תעדיף לשרוף את חייך בפינה השקטה שלך מול טלוויזיה? הרי בכל מקרה לא אתן לך לקפוא על שמריך. אעורר בך את החלומות האלה שוב ושוב! תחשוב, אתה לעולם לא תסלח לעצמך על הוויתור הזה. תחליט! רק המטורפים מצליחים בחיים האלה.'
המשכתי להסס.
'תחשוב על הסופות שיש שם, על הטייפונים!' לחש השד בקול מתקתק. 'טייפונים,' נאנחתי. הוא ידע במה לקנות אותי.
בוויכוח הזה ידו הייתה על העליונה.
התברר שקבלת החלטה היא חצי מעשה. אם קודם ייסר אותי הרצון לראות את מה שיש מעבר לאופק, בימים הדרומיים ובאיים הטרופיים, כעת כל זה נסוג הרחק ממני. לנגד עיניי ראיתי רק את כל מה שאני משאיר כאן – אולי לתמיד. יש כאן כל כך הרבה אנשים קרובים לליבי, ועכשיו עליי להיפרד מהם לכל החיים. אם יכולתי פשוט לטייל בעולם הפתוח, להשיב את נפשי ולשוב הביתה! אך בלית ברירה עליי לצאת לדרך רחוקה, לכוכב אחר, בלי אפשרות לחזור. על אף עוצמת הפיתוי, עדיין היה זה מפחיד מאוד.
הלכתי להיפרד מחבריי. היה לי כרטיס בכיס, אבל לא יכולתי לספר להם על כך. ידעתי שאני עלול לא לחזור, ורציתי לראותם בפעם האחרונה. בערב ההוא לא יכולתי לדבר, רק הבטתי בהם בשתיקה. הרגשתי שבמעשה הפרידה אני כאילו גוזר מוות על חבריי הטובים ביותר. בפעם האחרונה ישבנו שלושתנו על בקבוק וודקה. הם לא יכלו לשער אז שבעוד שבועיים יודיעו להם שעקבותיי נעלמו סמוך לחופי הפיליפינים.
בערב האחרון לפני הטיסה לוולדיווסטוק נשאו אותי רגליי לרחוב לא מוכר באחד מפרווריה של לנינגרד. היה חשוך וגשם טפטף. הבטתי סביבי, לא רחוק ממני ראיתי מבנה של כנסייה. נכנסתי. בפנים התנהלה תפילה מיוחדת לרגל חג כלשהו.
קודם הייתי אדיש לגמרי לשירה כנסייתית, היא נשמעה לי חדגונית ומשעממת. באותו ערב הוקסמתי ממנה לראשונה. קולות המקהלה נשאו אותי גבוה. בשלב מסוים הפסקתי לשמוע את המנגינה והיה נדמה לי שאני מרחף בעולם אחר, עולם שבו שלטה אווירה של אהבה, שקט ומנוחה. כשחזרתי, הופתעתי למצוא את עצמי בכנסייה מוקף בקשישות מתפללות. חזרתי לשמוע את השירה ולראות את כל המתרחש סביבי.
הגעתי הביתה במצב רוח מיוחד, קולות המקהלה הכנסייתית המשיכו להדהד בתוכי. שכבתי לישון מוקדם ובמהרה נרדמתי.
לפני עמדו שלושה אנשים לבושים בבגדים לבנים ארוכים. לא ראיתי את פני זה שעמד מולי. ראשיהם של האחרים היו מוקפים בהילות זוהרות. קודם ראיתי הילות כאלה בציורי קדושים וחשבתי שאלה סמלים גרפיים האמורים להבדיל בין קדושים לבני תמותה רגילים. הפעם ראיתי במו עיניי עטרות זוהרות סביב ראשיהם של שלושה אנשים שעמדו משמאל. המחזה היה מרהיב ביופיו. קרני אור בקעו אחרי רווח קטן מהראש, ונקטעו אחרי חמישה־עשר סנטימטרים. חשבתי אז שזה לא הגיוני מבחינה פיזיקלית. קרן אור לא יכולה להיקטע באורח כל כך פתאומי. זה היה אור לבן תכלכל עם הרבה מאוד גוונים. הוא נראה לגמרי חי, רך, ועם זאת הזכיר זוהר מרצד של אבן יקרה. שלושת האנשים פנו מדי פעם זה אל זה, נעו בחופשיות, ואני יכולתי לראות את ההילות מזוויות שונות. הייתי כל כך מסוקרן ממה שראיתי ששכחתי לגמרי מהאיש הראשון. לפתע חשתי מבט נוקב ומייד הבנתי שהוא בא מהאיש העומד מולי, מאוד קרוב אליי.
במקום שבו היו אמורות להיות פניו, היה אור זהוב בוהק כמו השמש. ברגע הראשון לא ראיתי דבר, הייתי מסונוור לחלוטין, אך בכל זאת לא יכולתי לנתק את המבט. אחר כך ראיתי את עיניו. לעולם לא אשכח את המבט הזה, בעל כוח חדירה עצום, מבט שהיה יכול לקרוא את מחשבותיי הכמוסות ביותר. הרגשתי כאילו הייתי פרוש על כף ידו. בהדרגה התחלתי להבחין בתווי פניו שהיו כביכול ארוגות מקרני זהב. ראיתי בבירור רק את עיניו, והמבט שלו מילא את כולי. זה היה הדבר האחרון שאני זוכר. אחר כך הגעתי למעין ממד אחר שבו לא היה לא טוב ולא רע, הייתה רק אהבה.
למחרת בבוקר התעוררתי לגמרי תחת הרושם של החלום הזה. נותרו לי שעות ספורות עד העלייה למטוס. ידעתי בוודאות שבקרוב מאוד חיי עומדים להשתנות באופן קיצוני. ידעתי גם שכל מה שיקרה – מה שזה לא יהיה, בין אם אמות או אישאר בחיים – יהיה רק לטובה. הכוח והאהבה של מבטו נכנסו לתוכי וליוו את דרכי.
ההפלגה נקבעה ל־8 בדצמבר.
המטוס שלנו נחת באירֽקוּטֽסֽק, אחר כך בקרַסֽנוֹירֽסֽק ובחַבָּרוֹבֽסֽק. בחוץ היה קור של מינוס ארבעים מעלות ורוח קרה, חודרנית. הכול נראה חסר חיים ועגמומי, כמו בכדור לכת נטוש. ראיתי אנשים עטופים בבגדים מכף רגל עד ראש, פניהם מוסתרות, הליכתם משונה ולא טבעית. כולם הפנו את גבם לרוח, הצטנפו וקפצו במקום כדי להתחמם. היה מפחיד לחשוב שהאנשים האלה חיים כאן במשך שנים! הם נראו כמו ניצולים של אסון קוסמי שכיסה את הפלנטה בקרח ונטל את יופייה.
נזכרתי בשנה שביליתי על האי ביָמת בָאיקל. בחוץ קור, כפור, רוח, חוטי חשמל נוהמים, בעודי יושב ליד התנור עם חתול... חולם על איים טרופיים, על שמש, על האוקיינוס. שם הכנתי את עצמי למסע הזה. התאמנתי, שחיתי במי קרח, שפשפתי את גופי בשלג, עשיתי יוגה...
לא הרחק מכאן ועד הגבול הצפוני השתרעו שטחים של מחנות ריכוז, לשם אגיע אם יתפסו אותי.
וולדיווסטוק, מקום המפגש של נוסעי האונייה, הייתה פזורה על גבי גבעות קרחות ומכוסה בשלג. הכביש משדה התעופה למרכז העיר פונה משלג ביסודיות לכל רוחבו. העיר ציפתה לביקורו של נשיא ארצות הברית ניקסון. פעם הייתה כאן טייגה צפופה שאדם לא היה יכול לעבור בה, אך נדמה שבמהלך תקופת המשטר הסובייטי נכחדו כל העצים. הדבר היחיד שנותר יפה כמו תמיד היה האוקיינוס הכחול על גדותיו המשופעות שמתוכו הזדקרו פה ושם סלעי ענק. עוד מרחוק הבחנתי באונייה שלנו בתוך המעגן. קבוצתנו הגיעה באיחור קל, למעלה מאלף תיירים מכל ערי המדינה כבר ציפו לנו על הסיפון.
אוניית הנוסעים 'ברית המועצות' נבנתה בשנות ה־30 בגרמניה ונקראה אז 'אדולף היטלר'. סיפרו שהיא הייתה היאכטה הפרטית של הפיהרר. במהלך המלחמה היא הוטבעה ואחר כך הועלתה מקרקעית הים על ידי מומחים סובייטיים. בראשית שנות ה־70 היא עדיין הייתה כלי השיט הגדול ביותר במדינה להובלת נוסעים ומשא. השלטונות השתמשו בה בקווי המזרח הרחוק כדי שתישאר מחוץ לשדה הראייה של בעליה החוקיים. האונייה הייתה מנועה מלהיכנס לנמלים של העולם החופשי, מפני ששם היו יכולים לעקל אותה.
היא הייתה הכי פחות מתאימה לבריחה, ממש כלא מושלם. הדופן החיצונית לא הייתה ישרה כמו בכל הספינות, אלא מעוגלת כחבית. אם מישהו היה נופל מהסיפון, הוא היה נחבט בדופן ולא מגיע ישירות למים. לכל האשנבים באונייה היה ציר מרכזי שחצה את הפתח העגול לשניים. קיוויתי להשתחל החוצה באין רואה דרך אחד מהם, אך הפתח לא היה מספיק רחב גם לילד בן שנה! קצת מתחת לקו המים, מהירכתיים ועד החרטום, נמשכו כנפי ברזל תת ימיות ברוחב של מטר וחצי. כדי להגיע למים ולא להיחבט בגוף האונייה ובכנפי הברזל, היה עליי לתפוס תאוצה על הסיפון ולקפוץ ראש כמה שיותר רחוק קדימה. בסיפונים העליונים אפשר היה לצבור תאוצה טובה, אך גובהם היה יותר מעשרים מטרים מעל פני המים, ורק טרזן היה יכול לקפוץ משם מספיק רחוק תוך כדי השיט.
אחרי סקירה מדוקדקת של ירכתי האונייה, מצאתי פרצה שדרכה אפשר יהיה להגיע למים. משני צידי הירכתיים, בין הקצה של כנפי הברזל לסכיני המדחף הענקי היה רווח שבו האונייה פלטה סילון חזק של מים. בירכתי הסיפון הראשי, סמוך לדופן, עמדו פחי זבל גדולים, ולכן היה סביר להניח שלא יעמדו שם אנשים. המרחק משם למים היה כארבעה־עשר מטרים. לא מעט פעמים בחיי קפצתי לים מסלעים בגובה של עשרה מטרים או ממפלסים עליונים של אוניות קטנות. אבל מגובה כזה, תוך תנועה מהירה...
עמדתי ברציף סמוך לירכתי האונייה ואמדתי במבט את גובה הקפיצה. לרגע לא הייתי בטוח.
'גבוה,' סינן השד המפתה בלחש, 'לא יהיה לך אומץ.' הוא ידע לנצל את העקשנות שלי.
'מי יודע?' עניתי וגמרתי בליבי שאקפוץ ויהי מה.
לפני תחילת השיט תיארו לנו את המסלול בקווים כלליים. ידענו שהאונייה תצא מנמל ולדיווסטוק, תחצה את ימה של יפן ותעצור לחנייה קצרה במצר סוסימה, שם יונח זר לזכר תבוסתו של הצי הרוסי ב־1905. לאחר מכן תפליג האונייה דרומה, לאוקיינוס השקט, ותתקרב לקו המשווה. על פי המסורת, כל החוצה את קו המשווה לראשונה בחייו יעבור את טקס ההטבלה הימית במעמד נפטון בכבודו ובעצמו.
המסלול ממצר סוסימה לקו המשווה נשמר בסוד, אך היה ברור כי 'ברית המועצות' לא תעגון באף נמל זר. לתיירים נמסרה ההודעה המשמחת, כי במהלך כל המסע הם יוכלו להשתזף בקרני השמש הטרופית, לשחות בבריכות ולהתענג על המראה הפנורמי הציורי של האוקיינוס. לאונייה הוזמנו מרצים שיספרו לנוסעיה על המבנה המדיני והכלכלי של המדינות הקרובות, וכן אוקיינולוג מהאוניברסיטה שישעשע את התיירים במידע גיאוגרפי על האוקיינוס השקט. כך הוענק לאזרחים הסובייטיים מגוון אפשרויות לביקורים דמיוניים בערים וארצות שיחלפו על פניהם, מעבר לקו האופק, ושלא ייראו להם בלתי מושגים.
כשהקבוצה שלנו מלנינגרד, שלושה־עשר איש במספר (היו בינינו בעלי אמונות תפלות שהתחילו להתלחש על המספר הזה), עלתה לסיפון, מצאנו את עצמנו בשיאה של מריבה קולנית על מקומות לינה. התברר כי תאי יחיד לא קיימים כלל, תאי מחלקה ראשונה מיועדים לשני נוסעים, מחלקה שנייה – לארבעה, מחלקה שלישית – לחמישה ויותר. כל התיירים שוכנו בתאים על פי רשימה שמית שהוכנה מראש, כמו באונייה צבאית. התאים לא היו זהים, ואנשים גילו תוך זמן קצר ששכניהם זכו בחדר טוב יותר תמורת אותו הכסף. חוץ מזה, רבים העדיפו לגור עם מכרים ולא עם זרים. הבעיה נראתה חסרת פתרון, הוויכוח נמשך כבר שלושה ימים, הרוחות התלהטו, ומארגני השיט החליטו לנהוג על פי חוכמת שלמה; כל מי שלא היה שבע רצון ממה שקיבל, הוזמן לחזור לביתו מייד ובלי כל פיצוי. לנו היה מזל שהגענו אחרונים ולכן גם לא התעצבנו מהסיפור הזה כמו כל השאר.
נותרו כמה שעות עד להפלגה. נאספנו בתא שלנו כדי לחגוג את תחילת השיט והחופשה. הבטתי באנשים; אנשים שמחים, לבושים בחגיגיות, אף אחד לא ציפה שמשהו חריג יקרה בשיט הזה. אבל דרכינו היו שונות. הם הגיעו לכאן כדי לנפוש בנעימים, ולי נותרו אולי כמה ימים עד הבריחה אל הלא נודע. קולו של הקברניט נשמע בכריזה, "צוות, להתכונן להפלגת האונייה! אני מבקש מכולם להישאר במקומותיהם!"
עבורי המילים האלה נשמעו כמו גזר דין. חשתי שברגע זה אני עומד להיפרד מהמולדת שלי, כדי להבין מה זה אומר, צריך לעזוב אותה לתמיד. אפילו בעת פרידה מאדם מייד נמחקים בנפש כל הצער וחוסר הנעימות שהוא או היא אי פעם גרמו לך, ונשארים רק הזיכרונות השמחים. המולדת היא קודם כול הנפש. היא הייתה בהכול והביטה בי באלף עיניים. השתרר שקט מאגי, הרגשתי שהעולם הוא בעל נפש. פחדתי להזיז אצבע כדי לא להבהיל אותה. הכול סביבי נראה כמו חלק מטקס פרידה; האוניות השכנות עמדו דום, מרוכזות פנימה, עגורני הנמל הרכינו מטה את צוואריהם המחודדים. גל שטף בשקט את חומת הרציף. עננים קפאו בשמיים. השחפים ריחפו חרש מעלינו, קריאותיהם לא הפרו את הדממה. ספנים שחקנים קפאו במקומותיהם בתנוחות מלאות משמעות.
"מפקח ראשי לירכתיים! למשוך עוגן שמאל!"
אוזנו של כל מלח מכירה את הרעש של שרשרת העוגן. לקול הזה יש ערך מיוחד, הוא קשור תמיד לרגעים האחרונים לפני היציאה למסע ארוך, או לשיבה הביתה. הרעם שמשמיעה השרשרת בהפלגה נשמע באוזני הספנים כמו קריאת פרידה אכזרית. כל עוד הוא נשמע, אתה קשור לארצך. ברגע שהוא נפסק, אתה מוצא את עצמך בעברו השני של קו בלתי נראה, וכל מה שאתה רואה ומרגיש נעשה כביכול לא לגמרי ממשי.
נשמעות פקודות, חבלי העגינה זחלו על הסיפון כמו נחשים. בין הרציף לדופן האונייה נפתח פס של מים. שלוש צפירות ארוכות הרעידו את האוויר. העיר נסוגה, התכסתה בערפל, והנה נעלמה שפת ארץ המולדת, והשמיים התמזגו לגמרי עם האוקיינוס...
*המשך הפרק בספר המלא*
