פרק 1


הלוויה שמתחילה בקרקס ונגמרת בים


מאלף אריות, אקרובט וליצן


מעופף מתותח, מתאבק ולוליין


מכופף כפיות, מזנק ממגדל —


כולם בקרקס, לרווחת הקהל


♦


לייבו, זקן חברי קיבוץ יונה, מפשיל את שרוולי חולצתו וחושף את המספר המקועקע על זרועו. על סף היציאה מביתו הוא עוצר, חוזר כדי לקחת את שקית העגבניות ששכח, ויוצא. הוא צועד באטיות אך בקומה זקופה, חולף בדרכו על פני הרפת הריקה וחדר האוכל השומם, פונה ימינה ליד שרידי המכבסה הישנה, העתידה להיהפך למסעדה-וייטנאמית שתנוהל על ידי עובד זר שהתגייר, ועוקף את חלקת הקברים של בית העלמין האזרחי. מרחוק הוא כבר יכול לראות את המבנה הקודר, הבולט בחריגותו כנגד השמים התכולים. פצע אפרפר בלב הקיבוץ הפסטורלי.


חברי קיבוץ יונה כבר התאספו ברחבת בית העלמין, ולייבו מתערה בקרבם. עיני כולם נשואות אל המבנה שבנייתו הושלמה לאחרונה. על חזיתו נתלה שלט חגיגי המכריז על טקס חנוכת המשרפה החדשה. לָלִי זֵלמַן, תמירה ובעלת מבנה גוף צעיר למראה למרות שחגגה את יום הולדתה הארבעים כבר לפני מספר שנים, עומדת מולם בחזית המבנה. היא לובשת חליפת עסקים הכוללת מקטורן וחצאית קצרה ונועלת נעלי עקב שחורות שתחתיתן אדומה. שערה החום החלק אסוף בפקעת, ומלבד מסקרה שחורה ושפתון אדום, פניה נטולות איפור.


"חברים, חברים... כמו שידוע לכם, נאלצנו לסגור את הרפת שלנו..." ללי מנסה להסות את הקהל המשולהב. גבר כסוף שיער, חסון ומשופם — שערות חזהו האפורות מבצבצות מבעד לצווארון חולצתו הפתוח וכרס קטנה מקדימה את בואו בשבריר שנייה — צועד לקדמת הקהל, וללי מחווה בידה לכיוונו, "ומנחם, שנתן את נשמתו לרפת במשך כל כך הרבה שנים, עומד להפוך ליד ימיני בבית העלמין."


"מנחם?" נשמעת קריאה מאחד הגברים שבקהל. "אחרי שכל החיים הוא התעסק בחרא של פרות, הוא זה שיעזור לך להציל את הקיבוץ?" כמה מהחברים מחניקים צחקוקים.


"אחרי ארבעים שנה ברפת," מנחם מתקומם, "אני הרבה יותר מתאים ממך! יש לי יותר—"


"חברים, אני מבקשת! זה לא הזמן ולא המקום, לא לשם כך התכנסנו..."


"יש לי יותר מסירות וכישרון באצבע הקטנה שלי ממה שיש לך בכל הגוף!"


"כן בהחלט..." ללי מנסה להשיב את השליטה לידיה. "ובכן, חברים, התכנסנו כאן היום כדי לחנוך את המשרפה החדשה, שתבטיח הכנסה קבועה ושגשוג לענף הלוויות בקיבוץ." היא גוזרת בטקסיות סרט אדום מתוח, לקול תגובות מעורבות של מחיאות כפיים וקריאות בוז.


"בקיבוץ שבו עדיין חיים ניצולי שואה," מתפרץ לייבו לדבריה, "לא יקום ולא יהיה קרמטוריום!"


"לייבו, הקיבוץ כורע תחת נטל החובות! אין מספיק קרקעות לקבורה, ואנחנו—"


"על גופתי המתה!"


"אם אתה מתעקש..." ללי מחייכת וממשיכה בנועם, "אתה חייב להבין שאנחנו מחפשים רווחים בכל מקום. יש ציבור חילוני שמוכן לשלם הרבה כסף בשביל—"


בזעמו הרב, לייבו שולה עגבניות מהשקית שבידו ומיידה אותן, אחת-אחת, לכיוונה של ללי. אחת מהן פוגעת בה ומכתימה את חצאיתה. המיקרופון של ללי משמיע קולות צפצוף צורמים בשעה שהיא מנסה להתחמק ממטר העגבניות המושלך לעברה.


גאולה, אמה של ללי, אישה נמוכה ונמרצת — ובניגוד לבתה, שופעת קימורים במקומות הנכונים — מסמנת בראשה ליקיר, חתנה, הממהר לחלץ את ללי מהמקום. ראשו העטור תלתלים זהובים וסבוכים מיתמר מעל ראשי ההמון כשהוא מפלס את דרכו בקלות לעבר הבמה ומסייע לללי לרדת ממנה. היא נשענת על כתפיו ומזנקת אל זרועותיו בעוד גאולה צועדת בהחלטיות לעבר החנייה הסמוכה.


"בדם ואש, קרמטוריום נגרש!" לייבו וחבריו הקשישים מניפים את זרועותיהם וצועקים יחדיו, "בדם ואש, קרמטוריום נגרש!..."


על רקע המהומה המתחילה לצבור תאוצה, גאולה, יקיר וללי נמלטים לעבר רכב החונה בקרבת מקום.


♦


גאולה הודפת את ללי למושב האחורי של הרכב, מתיישבת לצדה ומשיבה את משקפיה למקומם על גשר אפה. יקיר מתיישב בכיסא הנהג. ללי מנסה לשווא לנקות את כתם העגבנייה מחצאיתה באמצעות מגבון לח. הטלפון שלה מצלצל והיא ממהרת לענות — "הלו? כן בוודאי, בוודאי שאני זוכרת," ללי מושכת בכתפיה ובגבות מורמות, מסמנת לאמה שאין לה מושג עם מי היא מדברת...


"מנחם קבע לך פגישה? מצוין, מצוין. אז נתראה בקרוב ו... אוהל קרקס?... יש לנו, או שנוכל להשיג, כן... משתתפת בצערך."


לפתע, מצדה השני של ללי, נכנס גבר שמנמן, משופם ומקריח, ויקיר מתחיל בנסיעה. "דוקטור מסיקה?" שואלת ללי בפליאה כשהיא מכבה את הטלפון שלה. "מה... מה קורה פה? אימא?"


גאולה מתעלמת משאלתה ולפתע מאוד מתעניינת בנוף הנשקף מחלונה...


"את לא יוצאת מפה," אומר יקיר בנחרצות, "עד שאת שומעת מה שיש לדוקטור מסיקה להגיד."


ללי מעיפה מבטים מאשימים לעברם של יקיר וגאולה. לבסוף, דוקטור מסיקה שובר את השתיקה המביכה — "תאמיני לי שלא הייתה לנו דרך אחרת. כולנו חושבים ש..."


"אתם עושים לי 'התערבות'???" מתפרצת ללי לדברי הרופא, "נו באמת, תהיו רציניים, מה זה פה, סרט הוליוודי?"


"אם היית מגיעה לפגישות כמו שצריך ולא מתעלמת מתוצאות הבדיקות שלך, אז אולי—"


"דוקטור, תאמין לי שאין לי משאלת מוות," ללי מנסה להשתלט על כעסה המתחיל לגאות. "אין לי בצקות, אין קשיי נשימה וגם אין לי זמן להיות חולה. זה פשוט לא זמן טוב עכשיו כשהמשרפה נפתחה ו—"


"את לא יכולה להמשיך ככה, את לא מבינה?" יקיר שולח אליה מבט מהיר מעבר לכתפו וממהר להשיב מבטו קדימה. "זה שאת מרגישה טוב לא אומר שהכול בסדר אצלך. יש לך אחריות כלפי המשפחה שלך, כלפי העובדים—"


"בדיוק! זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד. יש לי אחריות כלפי העובדים שלי וכלפי הקיבוץ, שתלוי בהצלחה של הפרויקט הזה."


"דוקטור, אני ניסיתי לתרום לה כליה," אומרת גאולה בקול מייבב ורוכנת לעבר דוקטור מסיקה, מעל ללי הדחוסה ביניהם. "אבל אמרו לי שבגילי זה בלתי אפשרי, שכליה אחת שלי לא תספיק לה לאורך זמן—"


"אויש אימא, תפסיקי כבר עם הסרט הטורקי הזה!"


"אני נראית לך בת שישים פלוס?" למראה המבט הספקני על פניה של ללי, גאולה ממהרת לשנות את גרסתה — "בת שבעים פלוס... נו, בת כמה אני נראית לך דוקטור?"


"את נראית יפה מאוד גאולה, אבל העניין הוא—"


"אז אמרתי להם שייקחו את שתי הכליות שלי," גאולה מניחה את ידה על ברכו של הדוקטור. "שייקחו את שתיהן! מה הטעם להמשיך לחיות כשהבת שלי במצב כזה? תגיד לי אתה, דוקטור..."


ללי מגלגלת את עיניה לשמע ההצהרה סוחטת הדמעות ומסירה את ידה של גאולה מעל ברכו של הדוקטור.


"גאולה, תירגעי בבקשה," מנסה דוקטור מסיקה לתעל את השיחה לכיוונים פרקטיים יותר. "היא תתחיל בדיאליזה ואנחנו נראה איך נתקדם משם."


"אני לא מתחילה בשום דיאליזה," ללי אומרת. "יש לי משרפה חדשה לנהל. אני לא יכולה שלוש פעמים בשבוע להתחבר למכונה במשך שעות ו—"


"אם לא תתחברי מרצון, את פשוט תקרסי יום אחד ואז, אם יהיה לנו מזל ונגיע אלייך בזמן," מתריע הדוקטור, "נאלץ לבצע דיאליזת חירום. סמוך למפשעה."


יקיר בולם את הרכב בפתאומיות וכל הנוסעים מוטחים קדימה, כנגד חגורות הבטיחות שלהם... "אם לא תעשי דיאליזה," הוא אומר בשקט, "הלקוחה הבאה של המשרפה שלך, תהיה את!" גאולה מתחילה לבכות אך משתתקת לנוכח מבטה המצמית של ללי.


"למה שלא נהיה יותר דרמטיים," מסננת ללי בלגלוג, מרגישה שהשליטה במצב נשמטת מידיה. "כי לא נראה לי שהנקודה הובנה... דוקטור, אי אפשר לעשות את הפיסטולה הזאת? נעשה פיסטולה ואחר כך—"


"פיסטולה?" שואלת גאולה ומכווצת את גבותיה בחשש.


"זה ניתוחון כזה," מסביר הדוקטור לגאולה, "שבו מחברים בין עורק לווריד בזרוע כדי שתיווצר זרימת דם גדולה. בזמן הדיאליזה, מחדירים מחטים לפיסטולה כדי לשאוב דם מהגוף, לסנן אותו במכונה ולהחזיר אותו לגוף. העניין הוא," פונה הדוקטור לעבר ללי, "שלפיסטולה לוקח חודשיים להבשיל. אין לנו חודשיים! אין מישהו שיכול לתרום לך כליה?"


"יקיר כבר תרם לי בפעם הראשונה, ואימא... טוב שמעת את הסאגה הזאת כבר."


"ברור, ברור. גאולה ויקיר הם לא אופציה. יש מישהו אחר? משפחה? חברים?"


"לא, לא חשבתי שהגענו לשלב הזה. דיאליזה זה... זה אומר שאיבדתי שליטה, שנכשלתי. חשבתי שיש לי עוד זמן..."


"תראי," מוסיף הדוקטור, "עד שתמצאי תורם, את מאשרת לי לקבוע לך תור להכנסת פרמקאט?"


"זה... זה כמו הפיסטולה הזאת?" שואלת גאולה.


"המטרה זהה, כן," משיב הדוקטור, "אך השימוש בפרמקאט הוא מיידי. מחדירים צנתר לכלי-דם מרכזי באזור הלב,שהקצוות שלו מבצבצים מחוץ לגוף, מעל החזה. דרך הצינורות החיצוניים ניתן לבצע את הדיאליזה ללא דקירה של מחטים. לאור הזמן העומד לרשותנו, זה הפתרון המהיר והטוב ביותר שאני יכול להציע."


גאולה מניחה את ידה על ירכה של ללי ומביטה בה בעיניים לחות ומפצירות. יקיר שולח אליה מבט מבעד למראה המרכזית של הרכב. לבסוף, ללי מושכת בכתפיה ומהנהנת בתבוסה...


♦


למחרת, ללי, אלגנטית כהרגלה וחמושה בנעלי עקב ובמנחם, מסתובבת ברחבה שמול מתקן השרפה. היא צועדת בראש ומנחם ממהר בעקבותיה, רושם הערות בפנקסו.


"וכאן אני רוצה שתקים את האוהל, שיהיה לאנשים איפה לשבת לפני הטקס. ואני צריכה תזמורת, שתנגן שירים שמחים כאלה, אתה יודע."


"לא."


"מה לא?"


"לא, אני לא יודע. ארבעים שנה הייתי רפתן..."


"שוב פעם התחלנו..."


"לנהל רפת, אני יודע. מוזיקה שמחה ללוויות, אני לא יודע."


"אז מה אתה מציע? שנעשה מדורה גדולה וניצלה כמה קרטושקעס?"


"זה לא רעיון כל כך רע, שתדעי לך."


"אוי באמת, תהיה רציני. האנשים האלה—"


"מטורפים. האנשים האלה מטורפים שלא יודעים מה לעשות עם הכסף שלהם."


"באמת?" ללי מנופפת באצבעה כלפי מנחם. "אז המטורפים האלה משלמים את המשכורת שלך. וכדאי מאוד—"


"שלא תנופפי את האצבע שלך מולי."


"הרבה דברים יתנופפו ויתעופפו פה מנחם, אם לא תבין שאנחנו לא איפה שהיינו לפני עשרים שנה."


"את מאיימת עליי?" פניו של מנחם לובשות ארשת של כעס ועלבון.


"בוא נירגע..."


"את שכחת מאיפה באת?" מנחם אוחז בכתפה של ללי ועל פניו עולה ארשת חולמנית, "את שכחת איך היית מגיעה עם האימא שלך..."


"לא שכחתי."


"והייתי נותן לכן חלב ישר מהעטין, את זה את זוכרת?"


"זוכרת, זוכרת, אבל מה הקשר?" שואלת ללי במבוכה.


"אח! האימא שלך..." נאנח מנחם, משחרר את כתפה של ללי, מצמיד את פנקסו אל לבו ונותן לזיכרונות ולגעגועים להציף אותו.


"בדיוק בגלל זה איבדת את הרפת," ללי קוטעת את מחשבותיו.


"את לא מתביישת?!"


"בגלל שאין לך חזון כלכלי."


"חזון כלכלי? חזון כלכלי??" מנחם לא מצליח להסוות את עלבונו, "אני הכרתי כל פרה בשם שלה, הן היו מגיבות לשריקה שלי, ידעתי מי דורשת ומי מעוברת ומי—"


"לא אמרתי שלא אהבת אותן, מנחם. אני יודעת ש—"


"אז זאת אשמתי שהחליטו שיותר כלכלי להפוך את החולבות שלי לסטייקים?"


"זאת לא אשמתך," ללי מנסה לרכך את דבריה, "אני רק אומרת, בוא נסתכל על זה ככה — תחשוב שאנחנו... מגשימים חלומות."


"החלום שלי נמכר עם החולבת האחרונה," רוטן מנחם.


"מגשימים חלומות של אנשים אחרים. אנשים שנמצאים במצוקה נפשית ושרוצים קצת הקלה, רוצים להתעסק במשהו שיביא להם נחמה."


"מגשימים חלומות שאולי בעוד חודש-חודשיים ייראו להם מטופשים ומיותרים," משיב מנחם בהתרסה, "זה התפקיד שלנו."


"זה התפקיד שלנו, לעשות את המקסימום עבור הלקוחות שלנו. בשביל זה הם משלמים לנו," אומרת ללי. "ואם לא נעשה את הלוויה המטופשת הזאת—"


"אנחנו צריכים לתת להם הכוונה, ייעוץ, לא שהם יגידו 'קפוץ' ואנחנו נשאל לאיזה גובה?"


"אז הם ילכו למקום אחר, שכן יעשה את זה בשבילם," אומרת ללי ולא מצליחה להבין כיצד מנחם לא קולט את חומרת מצבם. "מנחם, אנחנו לא המשרפה היחידה בשטח, זו תחרות אכזרית ש..."


באותו הרגע עקב נעלה האלגנטית של ללי שוקע ברפש. היא מנסה ללא הועיל להיחלץ משם. לבסוף היא מוציאה את כף רגלה מתוך הנעל. מנחם מתקשה להסתיר את חיוכו.


"אני כבר לא הילדה שבאה עם אימא שלה לרפת," היא אומרת בעודה מתכופפת ומחלצת בכוח את נעלה מן הרפש. "אני הבוסית שלך. אני הפנים של העסק הזה, בזכותי יש לנו לקוחות בכלל ובזכותי העסק הזה ממשיך לתפקד."


"ללי, תראי..." מנחם זע בחוסר נוחות בשעה שללי מוצאת קרקע יבשה לעמוד עליה. "עם כל כך הרבה פערים בינינו... אני לא חושב שאני האיש המתאים לכל העסק הזה." מנחם מפנה אליה את גבו ומתחיל להתרחק.


"מוזר," ללי קוראת בעקבותיו בעודה מנופפת בנעלה, "כי בדיוק אתמול אימא שלי אמרה שהיא מאוד מתרשמת מהתפקוד שלך בעבודה החדשה. "זה היה הדבר הראשון (והשקרי) שעלה במוחה כדי לגייס את עזרתו... "איך שהסתגלת לשינויים ו... כן, בדיוק אתמול..."


מנחם נעצר, מסתובב לכיוונה של ללי ומביט בה. "שנייה רגע, פרה-פרה... גאולה דיברה עליי? את בטוחה בזה?"


ללי מהנהנת.


"מה את שחה..." הוא אומר, משתהה רגע ומגרד בפדחתו. "זה מעמיד את הדברים באור אחר לגמרי. אם ככה אז... פשוט תגידי לי איפה."


"איפה מה?"


"איפה את רוצה את האוהל המטופש שלך."


♦


עוד באותו היום ללי, מנחם וגברת בסאנו, אישה דשנה וססגונית, נמצאים במחסן מגובב ואקלקטי. המחסן מלא בקופסאות המכילות ציוד קרקסי — תלבושות שונות ומשונות, חישוקים, כובעים, כדורי ג'גלינג, רשתות ואפילו חד אופן. בעודם מדברים, גברת בסאנו עוברת על הציוד ומשליכה חפצים לכל עבר.


"לא, לא, עכשיו נזכרתי..." היא אומרת, "אחותי גררה אותי למופע ההוא של קרקס מדרנו. בכלל לא רציתי ללכת... ואז ראיתי אותו והרגשתי כמו עלה בשלכת."


"את בעלך?" שואלת ללי, מנסה לזייף נימה סקרנית.


"את אלפונסו שלי, כן, כמובן. הוא הרי היה לוליין. וכשהוא התעופף לו שמה למעלה, על הטרפז, קדימה ואחורה כה נפלא הוא תיזז..."


"ידעת שזו אהבת אמת," אומר מנחם, מרותק למילותיה.


"לא... זו הייתה התשוקה הכי חזקה שחשתי בחיי... אחר כך זאת הייתה אהבת אמת כמו שלא ידעתי מימיי."


"מרתק..." אומרת ללי ומנסה להסתיר את חוסר סבלנותה. "רק רציתי לעדכן אותך בקשר לטקס. האוהל יוקם ברחבה שמול מתקן השרפה. מנחם אחראי על זה."


נדמה שמנחם והגברת בסאנו שקועים בשיחתם ואינם מקשיבים לדבריה של ללי. "ואיך הוא נפטר, בעלך? אם יורשה לי לשאול," מגשש מנחם בזהירות.


"הוא נחנק. מממתק."


"נחנק מממתק?" שואלים ללי ומנחם גם יחד.


"זה סיפור די מוזר, והסוף הוא כה מר," גברת בסאנו מתחילה לפסוע בחדר בעודה מנופפת בידיה לצדדים בתנועות גרנדיוזיות, "הוא נחנק מממתק, כשנבהל ממקק," היא ממשיכה במילותיה המתחרזות.


"וככה פתאום הוא סיים את חייו? איזה מסכן, חראם עליו..." נדמה כי מנחם נדבק בחריזה.


"ברצינות מנחם, אתה ודאי מצחקק. אינך מבין שזמננו דוחק?" ללי מניחה יד על פיה, כשהיא מבינה שגם היא, באופן מוזר, מתחילה לחרוז...


"זה היה מן הסתם צמר-גפן-סוכר. בקרקס זה הרי הממתק המוכר..." אומרת הגברת בחיוך. ללי לא זקוקה ליותר מזה כדי לפצוח איתה בהטחת חרוזים מהירה והדדית:


"אז סיימנו עם ההכנות, גברתי?"


"לא חביבה, הישארי איתי..."


"אולי נפסיק לחרוז, חברים?"


"חרוזים הם הסוד לחיים מאושרים..." מתנשפת הגברת, "אך אם את רוצה להרהיב עוז, אפשר בקלות להפסיק לחרוז."


מנחם מנסה את כוחו על חד האופן. הגברת בסאנו נראית מרוצה ממעשיו, אך מבטה הנוזף של ללי גורם לו להניח לאביזר ולשאול את הגברת בסאנו בחשש — "אמרת שיש לך עוד איזה עניין, שרצית שנכין, ללוויה כמובן..."


"די לחרוז, ביאליק!" ללי מטיחה במנחם.


"בהחלט, הקשיבו לי, ישנה משאלתו האחרונה של בעלי," ממשיכה הגברת בסאנו וחורזת, "הוא רצה שאביב גפן ישיר בטקס הלוויה שלו, ואני — איך אוכל להגיד לו לא?"


"אה, אביב גפן..." אומרת ללי וגלגלי מוחה כבר מתחילים להסתובב, לתכנן תכניות ולגבש אסטרטגיות.


"אני לא חושב ש..." מנחם ממלמל, ברצונו להוריד את ציפיותיה של הגברת בסאנו אל קרקע המציאות.


אך גברת בסאנו מנופפת בכמה צעיפים צבעוניים שמצאה בארגז כלשהו ופוצחת בשיר — "אני הולך לבכות לך, תהיה חזק למעלה..."


"אה... זה מאוד... כן, אבל..." ניסיונותיו של מנחם לעצור את פרץ שירתה עולים בתוהו.


גברת בסאנו ממשיכה במרץ — "געגועיי, הם כמו גלים הנשברים בלילה..."


"כמו דלתות שנפתחות בלילה," מנחם לא יכול להתאפק, "דלתות, לא... לא גלים."


"מאיפה הידע הזה, מנחם?" שואלת ללי המשועשעת, "לא ידעתי שאתה גרופי של אביב גפן!" צבע פניו של מנחם מאדים קלות...


"גלים, דלתות, הכול שטויות!" מסכמת הגברת, "השיר הזה תמיד גרם לו לדמוע. אז, אתם יכולים את זה לקבוע?"


"אנחנו מבטיחים לעשות כל מאמץ. נכון מנחם?" ללי קופצת על המציאה, אך מנחם משתהה במתן תשובתו.


"אתם יכולים לומר לו, לאביב," עולצת הגברת בסאנו, "שאני מוכנה לשלם סכום מרהיב—"


"תשמרי על כספך," אומר מנחם באבירות, "כי אנחנו—"


"נשמח מאוד לעזור לך!" ללי קוטעת את דבריו.


גברת בסאנו נראית מבולבלת. מבטה נע לסירוגין בין מנחם לבין ללי. ללי אוספת את תיקה שהיה מונח על אחד הארגזים ומסמנת למנחם כי עליהם לעזוב. בראותה את הספק מבצבץ על פניה של הגברת היא ממהרת להוסיף — "אני מכירה את אבא שלו."


"של בעלי, אלפונסו שלי?"


"לא... את יונתן גפן. אל תדאגי, את בידיים טובות! מבטיחה לך שלא תדעי אכזבות!" ללי לא מתאפקת ומנסה לומר את החרוז האחרון.


מנחם עדיין לא שקט. הוא חושש שללי חמדנית מדי ומוליכה שולל את גברת בסאנו בשעת צרתה. בעודו מתחבט עם עצמו, ללי מתקדמת לכיוון היציאה מהמחסן. מנחם מתעכב לרגע, נושק באבירות לידה של גברת בסאנו, הנראית מאוד מרוצה מהמחווה, וממהר בעקבות ללי.


♦


סלע, גבר שרירי, גבוה ורחב, שערו קצוץ בסגנון צבאי והוא לובש חולצת טריקו לבנה וצמודה שהמילה "מציל" מודפסת לרוחבה, עומד בחדר תאי הקירור של בית העלמין בקיבוץ יונה ומדבר בטלפון שלו — "לא, הטכנאי יכול להגיע רק מחר בבוקר."


"מה מחר, סלע, מה מחר?" קולה של ללי נשמע מעברו השני של הקו, "יש לנו את הלוליין הזה שמאוחסן שם כרגע."


"אני יודע, את לא צריכה להגיד לי."


"טוב, חכה רגע," ללי אומרת בנימה עניינית, "אני כבר אחשוב על משהו."


♦


ללי פוסעת הנה והנה בחדר האוכל הקיבוצי השומם והעזוב ומהרהרת בשיחת הטלפון עם סלע. לפתע היא מתקשרת במהירות, אצבעותיה מרחפות על פני הלחצנים — "שרגא? היי, זאת ללי," היא אומרת בקול החביב ביותר שהיא יכולה לגייס.


"ללי? מי???" קולו המבולבל של שרגא, נשמע בחלל החדר.


"תהילה. תהילה זֵלמַן, אתה שומע? יש לי בעיה חמורה ואני זקוקה לעזרה שלך."


"לפני שאת מבקשת משהו, אני חייב להזכיר לך שפעילות חדר האוכל צומצמה," שרגא מנסה לסיים את השיחה במהירות, "אז אם—"


"כן אני בחדר האוכל עכשיו, אני רואה..." היא מעבירה אצבע מטופחת על פני אחד השולחנות המאובקים, מצקצקת בלשונה ומנגבת את אצבעה במפית נייר, "אבל זה דווקא מתאים לי, אתה מבין," ללי מתיישבת על אחד הכיסאות ומרימה את רגליה על השולחן שלפניה, "תאי הקירור שלי התקלקלו, והטכנאי יכול להגיע רק מחר, אז חשבתי—"


"לא!" פוסק שרגא נחרצות.


"לאחסן את הבחור שלי אצלך בחדר הקירור."


"לא!!! יצאת מדעתך?!" ללי, שעד כה איזנה את עצמה על שתי רגליו האחוריות של הכיסא, כמעט מאבדת שיווי משקל ונופלת לאחור. היא מתייצבת ברגע האחרון ונאלצת להרחיק את הטלפון מאוזנה לשמע זעקותיו של שרגא. "מאיפה בא לך הרעיון המטופש הזה?"


"שרגא," ללי מנסה שוב, בנימה מפויסת יותר. "אני פונה אליך רק כמוצא אחרון."


"לא!"


"לאחר שמיציתי כל אופציה אחרת."


"תשכחי מזה! אני פונה למזכירות הקיבוץ."


"כבר קיבלתי את האישור מהמזכירות," ללי משקרת ללא ניד עפעף, "שרגא תקשיב—"


"אין מצב, אין מצב תהילה, תשכחי מזה," שרגא דבק בעקרונותיו.


"שרגא, אתה רוצה שהקטסטרופה הזו תדלוף לעיתונות?"


"זה ממש לא מעניין אותי."


"שמעת על הכתבה שמכינים על מתקן השרפה?" שואלת ללי, "אתה רוצה במו ידיך לפגוע בעתיד הכלכלי של הקיבוץ?"


"לא, אבל כמו שאומרים אצלנו," שרגא מנסה טקטיקה אחרת, "ומה יצא לי מזה?"


"מה יצא לך מזה???" ללי, המומה וכעוסה, נכנסת אל חדר הקירור ובוחנת אותו. "אנחנו נלחמים להשאיר את הקיבוץ הזה בחיים, ואתה חושב על טובות אישיות?!"


"רציתם קפיטליזם, קיבלתם קפיטליזם," מתריס שרגא בעוד ללי מתרשמת מהחדר גדול הממדים. כן... היא חושבת לעצמה, זה בדיוק מה שאני צריכה. אבל מה אני יכולה להציע לשרגא הזה? מה יש לי, שיכול לעניין אותו?


"הלו? תהילה?" קולו של שרגא מדרבן אותה למצוא פתרון. היא מבחינה בתיקן שמנמן החולף במהירות לאורך הקיר בחדר הקירור הריק.


"קייטרינג, זה מה שיצא לך מזה. קייטרינג!" היא אומרת נחרצות.


"פַּרטי..." קולו של שרגא נשמע מסוקרן.


"בכל האירועים שאני אפיק," אומרת ללי, "לך תהיה בלעדיות על הקייטרינג. במימון לקוחותיי כמובן." שרגא לא מגיב. אל מול שתיקתו מעברו השני של הקו, ללי ממשיכה בעוז: "תחשוב על זה, תנער קצת את האבק מהכתפיים ותעשה קאמבק... אז מה אתה אומר, שרגא? אני יכולה לסמוך על שיתוף הפעולה שלך?"


"תראי, זה נשמע לי... אני צריך—"


"יופי! אני אשלח אליך את סלע. נדבר." ללי מנתקת לפני שתהיה לשרגא אפשרות להתחרט ומתקשרת למספר נוסף.


"סלע? יש פתרון. אבל אתה חייב להיות סופר דיסקרטי!"


♦


סלע, שעדיין ניצב חסר אונים מול תאי הקירור בבית העלמין, מנתק את השיחה. שחר, נער צנום שנשען על משקוף הדלת, מביט בו בציפייה. הוא תולה בסלע זוג עיניים גדולות וירוקות, הממוסגרות בריסים ארוכים וכבדים. חולצת הטריקו שהוא לובש, שסמל התיכון של יישובי הסביבה מתנוסס בחזיתה, מעט גדולה ממידותיו.


"נו, מה היא אמרה?" שחר שואל ועוקב במבטו אחר זרזיף המים הזורם מתאי הקירור לעבר בור הניקוז שברצפת החדר.


"תגיע הלילה לחדר האוכל. ושחר," סלע מביט בו בהבעה רצינית, "אתה חייב להיות סופר דיסקרטי!"


♦


באותו הערב ללי נכנסת אל חדר האוכל הקיבוצי ומוצאת את שחר משגיח בכניסה. "ללי, איזו הפתעה... נעימה?" אומר שחר ומנסה לכוון אותה חזרה לכיוון היציאה. "האמת היא שאנחנו כבר מסיימים פה, אז..."


סלע ושירה — נערה גבוהה ורצינית למראה, עורה חיוור, שערה החום משתפל עד מותניה והיא לובשת שמלה מוזרה שמצאה כנראה בחנות יד שנייה — נושאים גופה עטופה בסדינים צבעוניים. שחר מנסה לשווא לסמן להם שיישארו בחוץ...


"יופי, יופי," אומרת ללי בהיסח הדעת, עדיין לא מודעת למה שמתרחש מאחורי גבה. "אני רק רוצה לוודא ש—"


"לקח לנו קצת זמן לשכנע את שרגא לתת לנו ת׳מפתחות של המקרר," שחר מגביר את קולו בתקווה ששירה וסלע ישמעו אותו. "את יודעת איך הוא, אבל חוץ מזה—"


שירה וסלע ממשיכים להוביל את הגופה לכיוון המטבח. סלע נתקל בגבו בשולחן ומפיל את רגלי הגופה שהוא אוחז בידיו. שירה נותרת עם הגופה בזרועותיה, כשהסדין הכרוך סביב הגופה נושר קמעה וחושף את פניה — מדובר באלפונסו בסאנו, הלוליין... מאוחר מדי להסתיר את העניין מעיניה של ללי.


"חוץ מזה, הכול סבבה..." שחר ממלמל בחוסר אונים.


"מה, מה אתם... שאפתם יותר מדי דלק שרפה?" הפתיל הקצר של ללי לא זקוק לעידוד רב... "מה עובר עליכם?"


"אמרת לי לשמור על דיסקרטיות," מנסה סלע להסביר את עצמו.


"ומזה הבנת שאתה אמור לגרור את שירה לסמטוחה הזאת?"


"היי, לא, את לא מבינה," שחר אומר בחיוך מהוסס, "זה אני ש—"


"לא, אל תפריעו לעצמכם," אומרת שירה, "זה לא שאני עומדת כאן לבד עם גופה. זה לא כבד בכלל..." שחר ממהר להגיע אליה ולאחוז ברגלי הגופה.


"לא רציתי להטריד אותך," סלע מוסיף, "שתדעי שאת יכולה לסמוך עליי..."


"אני יודעת שזה היה רעיון שלי," ללי נאנחת ומתיישבת על אחד הכיסאות, "אבל להפיל את זה על הילדה? ואתה," ללי פונה אל שחר, "אני לא זוכרת שאישרתי לך לעבוד אצלי. ואם כבר, למה אתה לא סוחב את המנוח?"


"אימא, אולי די?" כעס ניכר בקולה של שירה, "אני לא ילדה, אני כבר בת עשרים. תפסיקי לדבר עליי כאילו שאני לא נוכחת."


"שירה, חומד..." ללי מנסה לרצות אותה.


"היא סיפרה לנו שכבר מזמן לא עשיתן משהו יחד," סלע נחלץ להגנתה של שירה, "אז היא רצתה—"


"וזה נראה לך כמו משימת בונדינג? כמו זמן איכות?" ללי אומרת לסלע, "אני לא מבינה, אני פשוט..."


"אם מישהו שאתה אוהב נמצא בצרה," שירה מפנה את דבריה אל ללי, "אתה תעשה כל מה שאתה יכול כדי לעזור לו. גם אם זה לא נוח לך. נשמע לך מוכר?"


ללי מחייכת ומתרוממת ממקום מושבה. "אז... את אוהבת אותי?" היא שואלת את שירה ולוקחת כמה צעדים לכיוונה.


שירה מחווה בראשה כלפי הגופה ואומרת — "אפשר לדבר על זה אחרי שנאחסן את הליצן הזה?"


"לוליין," אומר שחר, "הוא היה לוליין, אני חושב..."


ללי ממהרת לכיוונה של שירה, מחליפה את שחר ומרימה את רגלי הגופה. השתיים נושאות את מר אלפונסו — המכוסה במיטב הסדינים ששירה יכלה למצוא — לכיוון המטבח.


"את רוצה שאני אבוא איתך מחר לבית חולים?" שירה שואלת בלחש.


"לא, לא זה בסדר, סבתא תהיה איתי," ללי ממשיכה בלחישה, תוך כדי שהיא מחווה בראשה כלפי שחר וסלע, "רק תשימי עין על אריק ובנץ..."


♦


ללי מתחילה את טיפול הדיאליזה הראשון, כשאמה לצדה.


בחדר הדיאליזה בבית החולים נמצאים מטופלים נוספים. כל אחד מהם יושב על כורסה כשרגליו מורמות קלות. מול כל מטופל ישנו מסך טלוויזיה, וכל אחד מהם מחובר בשני צינורות אל מכונת דיאליזה כחלחלה. חלקם מחוברים דרך הזרוע וחלקם, כמו ללי, דרך פרמקאט.


גאולה יושבת ליד ללי בשעה שהאחות התורנית — לילה, ערבייה בעלת מבטא כבד וכיסוי ראש מסורתי, שעליו מתנוססת קשת עם שני מחושים נוצצים ומקפצים — מחברת אותה למכונה. היא חובשת מסכה על אפה ופיה, ומושיטה מסכה נוספת לללי. "אם יש לך חום או כאבים בלתי נסבלים," אומרת לילה, "זה יכול להיות זיהום. במקרה כזה, את מגיעה ישר למיון. הצנתר הזה מגיע לך ללב, אז את לא לוקחת צ׳אנסים, כן?" ללי מהנהנת ובוהה במחושים המנצנצים של לילה. "מה?..." לילה משיבה ברצינות ומבלי לחייך: "פורים היום. צריך להיכנס לרוח החג."


גאולה מתבוננת בשני הצינורות המחברים את ללי למכונת הדיאליזה והמלאים בדמה. האחד שואב את דמה אל המכונה, והשני מחזיר את הדם המסונן חזרה אל הגוף. "אתם מנקים את הצינורות האלה בין חולה לחולה?" היא שואלת בחרדה.


"זה חד פעמי," לילה משיבה בהתנשאות מסוימת, "אנחנו זורקים אותם אחרי כל דיאליזה."


"אאההה... מעולה, מעולה," אומרת גאולה במבוכה...


מכשיר הדיאליזה של ללי מצפצף, ולילה ניגשת לפתור את הבעיה. גאולה קמה ומתיישבת ליד מטופלת שנראית פחות או יותר בגילה של ללי. "גם הבת שלי עברה השתלה לפני חמש-עשרה שנים," גאולה מספרת לה, "בעלה תרם לה. מי אמרת שתרם לך?"


"לא אמרתי... אבא שלי תרם לי בזמנו, אבל—"


"זה מחזיק רק כמה שנים, כן, אני יודעת. יש לך ילדים?"


"יש לי שניים. בן קטן ובת—"


"גם אני עשיתי רק שתיים," קוטעת אותה גאולה, "אולי אם הייתי עושה יותר ילדים מישהו מהם היה מתנדב לתרום לה כליה..."


הטלפון של ללי מצלצל והיא ממהרת לענות לשיחה — "הלו, מי? הסוכנת של אביב גפן? מעולה! תודה רבה שחזרת אליי. כן, בקשר להודעה שהשארתי לך..."


בינתיים, גאולה עוזרת ללילה לחלק אוכל למטופלים. לילה מגלגלת את עגלת האוכל וגאולה מניחה את הצלחות על השולחן הקטן שמול כל מטופל.


"זאת הייתה הבקשה האחרונה שלו, את מבינה?" ממשיכה ללי בנחישות, "אז אם אביב יוכל להגיע לטקס... מה זאת אומרת? את הסוכנת שלו, לא? הוא לא יהיה 'זמר לוויות', זאת רק הפעם הזאת ש..."


גאולה ולילה מגיעות לשולחנה של ללי ומניחות עליו צלחת. לאחר שלילה מתחילה לדחוף את העגלה הלאה, גאולה לוקחת פרוסת עוגה נוספת ומניחה אותה על צלחתה של ללי.


"אז אולי תיתני לי את מספר הטלפון שלו ואני..." ללי מתעקשת, "תקשיבי, את עושה טעות. האלמנה מוכנה לשלם סכום כסף אסטרונומי... הלו? הלו???"


♦


מאוחר יותר באותו היום, ללי שבה לקיבוץ וחולפת על פני הרחבה, מול מתקן השרפה, שם אמורה להתקיים ״הלוויה הקרקסית״ של אדון בסאנו. היא רואה את מנחם מפקח על הקמת האוהל ומולו מספר פועלים. מנחם עוזב את פועליו ואץ לקראתה. "מצאתי להקת כליזמרים," הוא מודיע לה בתחושת הישגיות, "שתנגן באירוע מחר."


"הם יודעים לנגן מנגינות קרקסיות?" שואלת ללי. ראשה עדיין דבק במטלותיה, למרות העייפות והעצבות שפקדו אותה לאחר טיפול הדיאליזה הראשון. היו שם אנשים שמטופלים במשך שנים. שנים! לללי יש ספק אם היא תוכל לשרוד טיפול נוסף.


"הם ישתדלו..." לא מודע לתלאותיה, מנחם ממשיך בדיווחו, "בכל אופן, הם הסכימו ללבוש בגדי ליצנים."


"יופי מנחם, יופי. זה מצוין, פשוט, אני אחרי דיאליזה ואני חייבת..."


"טוב... אם את צריכה ללכת, אז אולי רק תגידי לי משהו קטן. קטנטן. זה לא ייקח הרבה זמן."


"מה?..."


"איזה מאכל אימא שלך הכי אוהבת?"


"מה? מה זה קשור עכשיו? מנחם, כל מה שמעניין אותי כרגע זה לא להתפדח בעיני הלקוחות מחר, בסדר?"


"את יכולה לסמוך עליי," אומר מנחם וכתפיו נשמטות כלפי מטה.


ללי מתחילה להתרחק, נעצרת לרגע, חוככת בדעתה וקוראת מעבר לכתפה — "ערמונים קלויים, זה מה שהיא אוהבת מנחם. ערמונים קלויים."


ללי עומדת במרחק מה ממנחם וצוותו ומתקשרת מהטלפון. מאחוריה, האוהל מתרומם ומתחיל לקבל צורה — "שלום, הגעתי ליונתן גפן? כן, יהונתן, זה מה שאמרתי. זאת הייתה ה"א שקטה. מדברת ללי זֵלמַן... זֵלמַן! לפני כשנה השתתפת בערב סופרים ומשוררים שארגנתי ב... כן, מפיקת טקסי הלוויה..."


ללי שומעת מאחורי גבה את הערותיו של מנחם לאנשי הצוות ומתרחקת עוד כמה צעדים, ממנו ומהמשרפה. "אז יש לי לקוחה שהייתה רוצה שאביב ישיר בלוויה של בעלה. יש איזה סיכוי ש... כן אבל... לא, אתה לא מבין, מדובר באישה פיסחת, סומאת, חצי חרשת, על ערש דווי, וכל מה שהיא מבקשת הוא ש... הלו? הלו???"


ללי קולטת באיחור-מה כי השיחה נותקה. בינתיים מאחוריה, האוהל שמנחם ואנשיו עמלו על הקמתו, מתמוטט... ללי, שלא מודעת לכך, ממשיכה בדרכה, בעוד מנחם מקפץ בזעם מול צוותו האומלל...


♦


גאולה יוצאת להליכה מהירה בשבילי הקיבוץ, לבושה בבגדי ספורט בצבעים פלואורסצנטיים, מרכיבה משקפי שמש ומתעלמת במפגין מכל הסובבים אותה. היא חולפת בקצב על פני הבריכה הקיבוצית ומנופפת לשלום לסלע, המאייש את סוכת המציל.


מנחם צץ לפתע מאחד השבילים הצדדיים. נדמה כי עמד שם וחיכה להזדמנות המתאימה.


"גאולה..."


"מנחם," היא משיבה בקרירות.


מנחם מדדה בעקבותיה, אך ניכר כי הדבר לא קל לו לביצוע.


"נו?" שואלת גאולה, "איך זה לעבוד עם ללי שלי?"


"זה קצת פחות מאתגר מאשר לנסות לדבר איתך," מתנשם מנחם, "את יכולה להאט קצת?"


"מצטערת מנחם, תנסה לעמוד בקצב."


מנחם מגביר את קצב צעדיו וכמעט עובר לריצה קלה. "יש לך בת מאוד אמביציוזית," הוא אומר בין שאיפה לנשיפה, "לפעמים, לפעמים אני קצת חושש מהתעוזה שלה, מהשאפתנות שלה."


גאולה עוצרת לרגע. "ובשביל זה אתה אורב לי?" היא שואלת בחדות, "כדי לספר לי שהבת שלי שאפתנית?"


"לא, לא ארבתי לך, בסך הכול רציתי... רציתי לדרוש בשלומך ולשאול אם—"


"לדרוש בשלומי? לפתע פתאום החלטת לדרוש בשלומי?"


"פשוט ללי אמרה שהזכרת אותי," מנחם מנסה לברור את מילותיו, "בקשר לתפקיד החדש שקיבלתי ורציתי..."


"לא. לא הזכרתי אותך כבר חמישים שנה, מנחם," אומרת גאולה בכנות.


"הייתי צריך לדעת..." ההבנה והאכזבה ניכרות על פניו של מנחם.


גאולה ממשיכה לצעוד במרץ כשלפתע גברת "אני מתה" — קשישה כבת תשעים לפחות, הטוענת השכם והערב שהיא עומדת לנפוח את נשמתה וכבר מזמן לא מרגשת אף אחד — צועדת מול גאולה ומתקדמת לעברה. שערה הלבן של גברת "אני מתה" פרוע, היא לובשת חלוק בית שידע זמנים טובים יותר ומנופפת בידיה לכל עבר. "הצילו, הצילו, אנשים! אני מתה!" היא זועקת, "זה הסוף שלי, הסוף שלי, אתם שומעים? תקראו למשפחה שלי, תקראו לאמבולנס, תקראו ל—"


מבלי להאט גאולה מפטירה — "אין לי זמן לזה עכשיו!" ובכך גורמת לגברת "אני מתה", לחדול מפטפוטיה ולהביט סביבה בחוסר אונים...


מנחם כורך זרוע מנחמת סביב הגברת. "בואי גברת הופמן," הוא אומר בקול רגוע, "יהיה לך מספיק זמן למות גם מחר..."


♦


בשעות הערב עומדת ללי מול שער הכניסה לבית מגודר. לצד השער, שלט קטן וססגוני. ללי שולפת את הטלפון, מאירה באמצעותו לעבר השלט ומבחינה במילה: "גפן". היא ממהרת לצלצל באינטרקום.


"כן, מי שם?" קול נשי בוקע מתוך האינטרקום.


"היי, שלום," אומרת ללי, "אפשר בבקשה לדבר עם אביב?"


"קבעתם פגישה?" שואל הקול.


"לא, אבל זה ממש קריטי. זה עניין של חיים ומוות," היא מנסה להקפיד על טרמינולוגיה מדויקת.


ללי שומעת מלמולים מעברו השני של הקו. קול גברי מצטרף לקול הנשי האלמוני — "זה אביב. מה העניין בדיוק?"


"אביב, אני כל כך שמחה שענית. יש לי הצעה עסקית עבורך... אני יכולה להיכנס?" מעזה ללי, "לדבר איתך פנים מול פנים?"


"עדיין לא הבנתי במה מדובר, אולי פשוט תפני לסוכנת שלי ו..." ברקע נשמעים נביחות כלב ומלמוליו של אביב המנסה להרגיעו.


"טוב, אז ככה," ללי מחישה את דיבורה. היא מרגישה כיצד ההזדמנות חומקת מבין אצבעותיה. "אני מפיקת טקסי לוויה, ויש לי לקוחה..."


"אה זאת את..." אומר אביב, "כבר סיפרו לי עלייך. אני לא מעוניין, תודה."


"חכה רגע, הלקוחה שלי מעוניינת לתרום כסף לילדים בסיכון בתנאי שתשתתף ב..."


"באמת?" קולו של אביב נשמע משועשע מעט וקצר רוח, "ואני חשבתי שהיא פיסחת, סומאת, חצי חירשת ועל ערש דווי..."


"כן... גם. זה לא סותר."


"טוב, אם את לא רוצה שאני אקרא למשטרה אז—"


"רגע! רגע, תן לי רגע..." ללי מנסה לעשות סדר במחשבותיה. יותר מדי דברים תלויים בהצלחת הלוויה הזו. "אני... מהבוקר אני מתרוצצת, מדיאליזה לעבודה ל... תסלח לי, אני קצת לא מפוקסת," היא אומרת בכנות. כבר לא אכפת לה מה הוא חושב עליה, אכפת לה רק מהקיבוץ. ההצלחה שלה היא הצלחה קולקטיבית. "תראה, הקיבוץ שלנו על סף קריסה כלכ—"


"את עוברת טיפולי דיאליזה?" אביב קוטע את דבריה.


"כן אבל לא זה העניין," ללי כל כך טרודה ביצירת אמפתיה עבור מצבו של הקיבוץ, שהיא לא שמה לב שהאמפתיה כבר נוצרה... "העניין הוא שהמשרפה החדשה הזאת והלקוחות הנדיבים האלה, הם אולי הסיכוי האחרון שלנו לשרוד. אז אם רק—"


לפתע נשמע קול צלצול מתמשך. לללי לוקח כמה שניות להבין שאביב נותן לה להיכנס. לבסוף היא דוחפת את דלת הכניסה ופוסעת פנימה.


♦


באותו זמן, מנחם וגאולה עומדים בכניסה לאוהל שהוקם עבור טקס הלוויה של מר בסאנו, מול מתקן השרפה. עיניה של גאולה עצומות.


"אפשר כבר לפקוח את העיניים?" היא שואלת, בנימה מעורבת של חוסר סבלנות וסקרנות.


"עדיין לא," משיב מנחם, אוחז בידה ומוביל אותה אל תוך האוהל. "עכשיו!" הוא מכריז כשהם עומדים בלב האוהל. גאולה פוקחת את עיניה — במרכז האוהל ניצבים שני כיסאות מוקפים בנרות מהבהבים. שולי האוהל המרוחקים פתוחים מעט וניתן לראות דרכם את אורות הקיבוץ המנצנצים. הם מתיישבים, ומנחם מציע לה ערמונים קלויים, אותם הוא מגיש בקונוס עשוי נייר עיתון. היא מקבלת את מנחתו ללא היסוס, מביטה באורות המנצנצים ומחייכת.


♦


רננה המצודדת עומדת מחוץ למתקן השרפה כשמיקרופון בידה. מולה עומד צלם, הנושא את מצלמתו על כתפו ומצלם אותה ואת אוהל הקרקס הניצב ברקע. הוא נאלץ להטות את מצלמתו כלפי מטה, בשל גובהה ה... מאתגר של רננה. פניה היפים והעגלגלים ניצבים כעת במרכז הפריים שלו.


"ובכן, אנו נמצאים היום בקיבוץ יונה," פוצחת רננה בדברי הפתיחה שלה, "הקיבוץ הראשון שפתח משרפה המתחרה בשוק האזרחי. הקיבוץ עוסק בהפקת לוויות וטקסי קרמציה — שרפת גופות."


ברקע ניתן לשמוע את אביב גפן שר את שירו ״אני הולך לבכות לך״, ורננה מוסיפה — "אפילו אביב גפן הגיע היום כדי לתרום את חלקו בלוויה הססגונית לאיש הקרקס, אלפונסו בסאנו. אלפונסו היה מראשוני ה—"


לפתע נשמעים קולות נפץ מתוך מתקן השרפה. רננה נראית מבוהלת, מצלמתו של הצלם רועדת ועמה גם התמונה המשודרת. כמה שניות לאחר מכן, אנשים — חלקם לבושים ומאופרים כליצני קרקס — מתחילים לרוץ מתוך המתקן החוצה, כשללי מכוונת אותם בקור רוח לעבר אוהל הקרקס.


"לא קרה שום דבר חברים," אומרת ללי, "בבקשה תיכנסו לאוהל, יש שם שתייה וכיבוד... קדימה, קדימה, בלי פאניקה."


רננה מתקרבת לעברה של ללי ומנסה לברר איתה את פשר העניין, כשמצלמתו של הצלם דולקת בעקבותיה.


"ללי זֵלמן, האישה העומדת מאחורי טקסי הלוויה בקיבוץ יונה," רננה מכוונת את המיקרופון שלה לעבר ללי, הטרודה בהורדת מפלס הפאניקה, "את יכולה לספר לנו מה בדיוק קרה שם?"


זה נראה כמו הדבר האחרון שללי יכולה או רוצה לעשות... "אין הרבה מה לספר,"היא מנסה לענות בארשת פנים שלווה, "למנוח היה קוצב לב, ואשתו שכחה לספר לנו עליו. קוצב לב וקרמציה לא ממש הולכים יחד..."


"ובכן רבותיי, אין מה לדאוג," מסכמת רננה, "זה לא פיגוע טרור, זו רק הקרמציה הראשונה בקיבוץ יונה..."


מאוחר יותר, לאחר שהרוחות נרגעו מעט, הגברת בסאנו מצטרפת אל ללי מחוץ לאוהל הקרקס. "זה היה כל כך מצחיק, ממש טקס השנה," בטנה העגלגלה רועדת כשהיא מתנשמת ומצחקקת, "אלפונסו שלי היה כל כך נהנה..."


"אה... אני שמחה שזה משעשע אותך."


"עדיף לצחוק מאשר לבכות, זה מה שאני תמיד אומרת. ובקשר למשרפה, אם נגרם נזק כלשהו אני כמובן אפצה אותך," מוסיפה הגברת בהינף אלגנטי של ידה, ולשם שינוי זונחת את החרוזים. "אז נתראה מחר בים?"


"בים???"


"כן, בקשה אחרונה בהחלט. אלפונסו שלי רצה שיפזרו את אפרו על חוף הים."


"למה דווקא על חוף הים, אם יורשה לי לשאול?" ללי מנסה להיזכר אם אי פעם סיכמה דבר שכזה עם הגברת בסאנו. אך לפני שהיא מגיעה למסקנה כלשהי, הגברת פוצחת בשיר של אביב גפן —


"כשעצובים, הולכים לים, לכן הים מלוח..."


"בהחלט... כן. יש לך קול, מאוד אה..."


"אז, את יכולה לסדר לי את זה?"


♦


למחרת בבוקר, ללי מתניעה את רכבה במטרה להיפגש עם הגברת בסאנו בחוף הים. היא מעיפה מבט למושב האחורי, שם נח לו מר בסאנו בתוך מכל צנוע. לפתע שירה נכנסת לרכב. "אני באה איתך," היא מודיעה לאמה.


"בשביל מה את צריכה לראות את זה?" אומרת ללי בקול יגע, "נו שירה, תצאי, אני ממהרת."


"אז תיסעי כבר, אני אסביר לך בדרך," אומרת שירה. ללי, עייפה מכדי להתווכח וכבר מאחרת למפגש, מוותרת, והשתיים יוצאות לדרכן.


"את מוכנה להסביר לי מה כל כך מושך אותך בטקס פיזור אפר?" ללי שואלת לאחר כמה דקות של נסיעה שקטה.


שירה שולפת את הטלפון שלה. "אני לא ממש מתעניינת בטקס," היא עונה, "פשוט רציתי לתפוס אותך במקום שממנו יהיה לך קשה לברוח..."


"או-קיי... סקרנת, תמשיכי."


"אז יש לי רעיון עסקי חדש. תסתכלי," שירה מראה לה כמה תמונות בנייד, המציגות כדי אפר מסוגים שונים. ללי מעיפה בהן מבט מהיר ומחזירה את עיניה לכביש.


"אנחנו צריכות לפתח את התחום הזה. להציע ללקוחות שלנו מגוון אופציות..."


"ללקוחות שלנו?" ללי קוטעת אותה.


"שלך, שלנו, מה זה משנה? אנחנו בקיבוץ, לא?" מעודדת מחיוכה של אמה, שירה ממשיכה, "תדמייני לעצמך — נכנס לקוח, כן? רוצה קרמציה, עד כאן את איתי?"


"לגמרי."


"ואז אנחנו מציעות לו את מגוון כדי האפר שיש ברשותנו ושאנחנו מסוגלות להכין בהזמנה אישית. את קולטת איזה פוטנציאל כלכלי יש פה?"


"כדים בהזמנה אישית..." ללי מגלגלת את הרעיון במחשבתה.


"כן, עם חתימות של שחקן או זמר אהוב, עם תמונות של הנפטר שמוטבעות עליהם, בעיצוב המתאים לעיצוב הכללי של הבית..."


"בסדר."


"מה 'בסדר'?" שירה לא ציפתה להסכמה מהירה כל כך, "את מסכימה?"


"צריך לחשוב על זה, ליצור קשר עם יצרנים ואנשי פרסום, אבל כן, בגדול זה רעיון לא רע בכלל."


"אימא, את נהדרת!" שירה לא יכולה להסתיר את שמחתה, "יש לי עוד המון רעיונות — אתרי הנצחה וירטואליים לנפטרים, אלבומי תמונות..."


"מספיק, מספיק שירה," קוטעת ללי את שטף דיבורה, "תתרכזי בפסיכומטרי שלך."


"אני מתרכזת, מה הקשר?"


"אני לא רוצה שתתעסקי עם זה יותר מדי, בסדר? תעזבי את זה. את רוצה להיות רופאה, נכון?"


"אני עוד לא סגורה על זה," מפתיעה שירה את אמה, "בא לי ללמוד משהו שיעזור לי להשתלב בעסק—"


ללי מאבדת לרגע את הריכוז והרכב סוטה מעט ממסלולו. "מה זאת אומרת להשתלב בעסק?" ללי ממהרת לחזור לנתיב הימני.


"טוב תראי, את וסלע ומנחם... לא בדיוק למדתם מנהל עסקים, אתם מאלתרים תוך כדי עבודה. ולי יש מלא רעיונות שיכולים—"


"טוב שירה תפסיקי כבר, תעשי לי טובה."


"אבל מקודם אהבת את הרעיון שלי..." שירה נשמעת מתוסכלת, "את נורא לא החלטית, אני פשוט לא מצליחה להבין אותך..."


ללי לוקחת נשימה עמוקה. "אני לא רוצה שתהיי כמוני, בסדר?" היא אומרת בשקט. "אני לא רוצה שתתייחסי למוות כאל מקור פרנסה, כי אז את נהיית אדישה בסופו של דבר. פשוט... פשוט תתרכזי בעתיד שלך."


השתיים שומרות על דממה למשך שארית הנסיעה.


♦


גברת בסאנו, ללי ושירה, עומדות על חוף הים. אפרו של הלוליין המנוח נמצא במכל הצנוע שבידיה של ללי.


הגברת בסאנו מביטה לכיוון רכבה של ללי, החונה כמה מאות מטרים מאחוריהן. "את בטוחה שמנחם לא אמור להגיע?" היא שואלת את ללי בתקווה.


"אני מאוד בטוחה."


"חבל," נאנחת הגברת, "איש כל כך נחמד..."


גברת בסאנו מוציאה דף מקופל מתיקה, מיישרת אותו ומתחילה לקרוא בקול רם ובחרוזים: "כשריחפת על הטרפז ועמדת מולי, ראיתי מיד את יופיו של הכלי. בשרירים המשתרגים בחדות המבט, חשבתי שאני מתעלפת כמעט..."


ללי ושירה מחליפות ביניהן מבטים משועשעים. הגברת בסאנו ממשיכה בגאון —


"הבטת בי והוצפתי שמחה, ומאותו הרגע הייתי שלך. בנפש חפצה בלבבות פועמים, גמרנו בלילה חמש פעמים..."


ללי מציצה בשעון היד שלה ושירה מחניקה צחקוק במסווה של שיעול קצר. ללי מנסה למסור לגברת בסאנו את המכל, אך מגלה שההספד טרם הסתיים ושבה למקומה.


"קשה יקירי, קשה בלעדיך, אין יום בו איני מתגעגעת אליך. מקווה שסוף סוף מצאת מנוחה, להתראות אהובי ודרך צלחה."


כשללי בטוחה שגברת בסאנו סיימה את דבריה, היא מוסרת לה את המכל. האלמנה פותחת את המכסה ומפזרת את האפר על החוף. השלוש מתבוננות בענן האפר המתעופף לו לעבר הים...