הלילה שבין שבת ליום ראשון היה בדרך כלל לילה של חלומות מטלטלי נפש עבור אלי, כנראה בגלל המנוחה והרפיון של השבת, ותת המודע המוטרד שארב בניסיונו הנואש לקבל יחס. במשך השבוע אלי החזיקה את עצמה באיפוק הישרדותי ולא יכלה להרשות לעצמה צלילה עמוקה מדי לתוך תודעתה. היה צריך לקום בבוקר ולתפקד.
היא התעוררה כמה דקות לפני שהשעון צלצל לבוקר אפור, קר ולח, ומיהרה לכבות אותו מחשש שהוא יבהיל אותה. היא קמה בלי לנסות לזכור את החלום, לפחות מעודדת מהגוון האפור שהתפשט בכל החדר. הסתיו היה מאז ומתמיד העונה האהובה עליה. גוני האפור מילאו אותה בהתלהבות תמימה ולא מוסברת. אולי כשהאור היה אפרורי בחוץ והשמש שקעה מוקדם, כשאנשים סביבה התלוננו על דיכאון עונתי, היא הרגישה יתרון עליהם. זה היה עבורה מצב טבעי ומוכר, פשוט הצטרפו אליה כמה בני אנוש למצוקה הקיומית החביבה, וכך פחות צרם הפער בינה לבין אותם אנשים שנופפו בשמחת חיים בלתי הגיונית אך מעוררת קנאה, גם אם אחרי כמה שנות ותק טובות במקצוע הרוקחות היא הבינה שכמות ניכרת מהאנשים השמחים זקפו את אושרם לזכות מגוון כדורים קטנים וצבעוניים.
באותו בוקר כיכבו האפורים האהובים משמיים ועד אספלט ורוחה הייתה מרוממת כשצעדה לעבר מרפאת קופת החולים שבה עבדה מזה כמעט שנה. המרפאה הייתה ממוקמת בשכונת בית הכרם הירושלמית, ברחוב צדדי שקט ומרופד בשתי שורות עצים עתיקים. היא החנתה את מכוניתה בקרבת מקום וצעדה כמה עשרות מטרים עד לכניסה הדיסקרטית לבניין. היא לבשה את הז'קט החום הקצר שהיא קנתה ביום שהחיים נראו לה לא כל כך רעים בעצם. היא רזתה לאחרונה ונראתה דקיקה כמו שאהבה. היא הרי התקשתה להרגיש בנוח עם העובדה שהיא תפסה מקום בעולם.
במשך השנה שעבדה במרפאה, היא כבר הספיקה להשלים עם חוסר התשוקה שהיה כרוך בתפקיד שלה כרוקחת, ולהתיידד עם רוב הצוות של בית המרקחת ושל כלל המרפאה. היא יצרה קשר אינטימי עם נלי, רוקחת קצת יותר צעירה ממנה, וניהלה מערכת יחסים של שיחות מדרגות, שטחיות פחות או יותר אך מהנות, עם מרטין, אחות בגילה שעלתה לארץ מפריס בערך באותה תקופה שגם היא עקרה את מה ששימש לה כשורשים, לפני עשר שנים. לצד ההשלמה עם המשׂרה הנוחה והבלתי מסעירה, נותר לאלי רק להתמודד עם התפיסה ההשוואתית המפשטת של משפחתה, שלפיה היא עסקה במקצוע הרוקחות בדומה לאִמה, ומכאן היה ניתן להרחיק לכת ולהסיק שהשתיים היו דומות, כי בחרו בו, או שאלי פשוט הלכה בעקבות אִמה. שתי האפשרויות היו גרועות ממילא, שגויות, ולא מתחשבות במסלול המפותל והבלתי מודע כמעט שהוביל את אלי למצב העכשווי בו הייתה צריכה לאייש את דמות הרוקחת, את החלוק הלבן, ואת העמדה שמאחורי הדלפק, כמעט יומיום.
אלי נכנסה לבניין, הוציאה את כרטיס העובד שלה והחתימה אותו תוך פטפוט קליל ולא מחייב עם שתי פקידות הקבלה. שום דבר לא נראה חריג באותו בוקר, ואלי התכוננה נפשית לבלות שש שעות בחברת סבטלנה, מנהלת בית המרקחת, נלי, וחדווה, גם היא רוקחת, באותו שעמום נינוח ולעיתים אף מרגיע. לא היה בשלב זה שום סימן לבאות. אלי עלתה את שתי הקומות שהפרידו את הכניסה ממפלס בית המרקחת ונכנסה אליו. הריח תפס אותה כמו כל יום ועטף אותה בענן חושי מרגיע ומרגש בו זמנית, עשיר באסוציאציות חיוביות גם אם בלתי מפוענחות, ריח של אלכוהול לחיטוי ותרופות, ריח נקי, רפואי וכריזמטי. גם כשסבטלנה הודיעה שהיום תתקיים ישיבת צוות לשם היכרות עם רופא חדש, לא התעוררה בה שום תגובה ושום תחושה מוקדמת.
אלי חיבבה את ישיבות הצוות, בעיקר מהסיבה הילדותית שהן היוו הפסקה במלאכה הקשה של קבלת הקהל התובעני, וגם לעיתים כי היו מארחים איזו חברת תרופות להרצאה ובהזדמנות זו הנציגים היו, לעיתים, מחלקים שקיות נייר מהודרות עם דוגמיות ועטים שנשאו את הלוגו של התרופה, וכך היו פונים ישירות לחולשתה של אלי למחוות חומריות.
כשהגיעה השעה, אלי ונלי סיימו לנפק תרופות ללקוחות האחרונים, בזמן שסבטלנה כיבתה את האורות ותלתה על הדלת שלט המודיע שבית המרקחת יחזור וייפתח לאחר שעה. חדווה, כהרגלה, כבר נעלמה לפני שתצטרך לבצע פעולות ארגוניות שאחרות היו יכולות לבצע, וכך חסכה מעצמה טירחה.
גם כשהתקרבו השלוש לחדר הישיבות והאורח עמד בגבו אליהן, בזמן שדיבר עם ד"ר סגל, מנהל המרפאה, אלי לא זיהתה אותו. רק כשנכנסו ממש וסבטלנה ניגשה אל ד"ר סגל, הכתה בה העובדה הבלתי הגיונית בעליל, ובכל זאת האמיתית, שעמד מולה פייר ולא אחר. פייר החלומי, המדהים, הגבוה והרזה, עם קווּצת השיער התמידית הנופלת בקסם שובה על עינו הימנית, פייר החבר הטוב, אולי הכי טוב, של אחיה איב בימי התיכון...
"Ca alors! זו אחותו הקטנה של איב! פפפ! לא יאומן! לא השתנית בכלל! מה שלום איב? עדיין בפריס?
-עדיין..." המבטא הצרפתי שלו היה כבד ונשמע לאוזניה של אלי קצת עילג וצורם, ואם נדמה היה שהוא רגיל להשכיח אותו מדוברי העברית על ידי ביטחון עצמי מפותח, הוא כנראה הרגיש שאוזניה הצרפתיות של אלי לא יכלו להתעלם ממנו ועבר לדבר בצרפתית.
"ומה שלומו? Ouais, בטח נשוי עם ילדים?
-כן, שניים.
-Ah oui?.. ואיזה רופא הוא? Attends, הוא רופא, נכון?
-בהחלט, הוא גסטרואנטרולוג.
-אה, באמת? חשבתי שילך לקרדיולוגיה ...
-בסוף לא.
-ומה את עושה כאן?
-עובדת. אני עובדת בבית המרקחת..." קולה נשמע לאוזנה כקול שלה כשהייתה בת עשר. היא גם שמעה שתשובתה אודות עבודתה בבית המרקחת נשמעה כהודאה בכישלון. בסוף היא הלכה בדרכה של אִמא שלה, בטח חשב ברגע זה. הרי הוא ידע שאִמה הייתה רוקחת. הוא אפילו ביקר כמה פעמים בבית המרקחת שלה בצעירותו, בחזרה מהתיכון. אבל לספר עכשיו את השתלשלות האירועים שהובילו אותה למקצוע הזה, לשתף בחלומות ובכל המשאבים הפנימיים שלה עכשיו, מהר לפני שהישיבה תתחיל? התסריטים האלטרנטיביים דהרו בראשה כמו בכל סיטואציה מביכה שאלי חוותה, כנראה מנגנון הגנה שפיתחה בשילוב עם יצירתיות מפותחת. כי שוב, היא הרגישה שהיא כלואה בהגדרה שלא משקפת אותה, שלא עושה צדק עם הבעבוע של העושר הפנימי שלא מוצא דרך ביטוי. גם אז, מה היא כבר הייתה חוץ מאחותו הקטנה של איב? משפחתה הסתפקה בסטאטוס שלה כאחות של, בת של, אבל עכשיו, היא רצתה יותר.
היא הרגישה את המבטים של סבטלנה ונלי עליה, כאילו הן לא זיהו אותה, או שמא היא לא זיהתה את עצמה בעיניים שלהן. זמן רב לא חשה את ההתפצלות הערמומית הזאת בין האני העכשווי, הנשי, הניסיוני לעיתים, לבין האני המוכר הישן השקוף והזניח, זה שהתעורר בעיקר בביקורים של אִמה לארץ, בלי אזהרות, בפינה של משפט קטן לכאורה תמים שלה.
"איזה עולם קטן! את נראית בדיוק אותו דבר! כמה זמן עבר? עשר שנים? שלוש עשרה?
-משהו כזה. גם אתה לא כל כך השתנית..." למען האמת אלי התרשמה שהוא קצת התבגר. שערותיו האפירו ברקות ונוספו כמה קמטוטים בין הגבות, אבל השינויים האלה דווקא הטיבו עימו. הם ריככו את מבטו הקונדסי והקנו לו רצינות חדשה. העיניים הכחולות לא השתנו, העיניים האלה שעדיף היה שלא תסתכל עליהן.
רופאים אחרים ניגשו לדבר עם פייר ואלי נשארה תלויה בין שיחות שסובבו אותה, ילדה חמודה אך לא מעניינת, מוקפת במבוגרים שלא רואים אותה.
"תמסרי לאיב בונז'ור כשתדברי איתו, Hein?" הספיק פייר להוסיף לפני שהוקף לגמרי. אלי הרגישה איך מבטו המשוער חימם את גבה עד כדי כוויה כשהתרחקה, ואיך לחייה התלהטו והסמיקו ללא שליטה.
סבטלנה ונלי שאלו אותה מאיפה היא הכירה את ד"ר שניידרמן והיא פשוט תמצתה את תשובתה לפי מיטב המסורת האישית שלה בכך שהוא היה חבר טוב של אחיה. היא השלימה רק לעצמה שהוא היה ממש בן בית אצלם ושבמשך תקופה לא קצרה הוא היווה את מושא חלומותיה, בלי תקוות להדדיות, כמובן, כי פער של שבע שנים היה משמעותי בגילאים שלהם, וכי אז אלי פשוט לא חלמה שמישהו ישים אליה לב רק בזכות עצמה. היא הסתפקה במשך ילדותה בקיום בתור אחות של, בת של. החוויות הסוערות, האהבות המיוסרות והכואבות, התשוקות העזות שמצאו במה רק בעולם פיקטיבי של ספרים או סרטים או חלומות, מעולם לא חצו את מוחה. לא הייתה שום נפש תאומה שתוכל לקלוט מעט מהעוצמות הגועשות.
כל הנוכחים התחילו לתפוס מקומות על כסאות שמוקמו בצורה מעגלית לקראת הישיבה שעמדה להתחיל, ואלי נשאה בדרכה אחרי סבטלנה ונלי תערובת של מבוכה, מודעות עצמית מגושמת והתרגשות נערית. פשוט חזרה חמש עשרה שנים אחורה. כשמעבר תמים מחדרה למטבח או לסלון נעשה טעון רגשות עד כדי הפיכתו למשימה בלתי אפשרית, רק מעצם העובדה שפייר התארח בביתם, אפילו אם הוא היה בחדרו של איב ודלתו הייתה סגורה. תערובת של גיחוך ורחמים עצמיים הציפה אותה לזכר ההתרגשות שלה וההצגה הפנימית שהתחוללה בה בזמן שהותו של פייר בבית.
כשעיניה ריחפו בחדר, היא קלטה שפייר הסתכל עליה ומהר הפנתה את ראשה, לא לפני שהבחינה בהבעה מופתעת ומשועשעת על פניו. מעניין אם גם הוא היה נשוי עם ילדים, חבל שלא שאלה אותו כשהוא שאל על איב... היא כבר תברר בצורה אחרת, אולי תשאל את שושי המנקה שתמיד ידעה הכול, אבל בזהירות, שלא תחשוד בכלום, והרי במה היה לחשוד?
שאר היום עבר בריחוף. אלי ניסתה להתרכז במרשמים שחלפו תחת עיניה אך כל העת חשה בנוכחותו של פייר בבניין, והתנהגה כאילו הוא כל רגע ייכנס לבית המרקחת.
כשחזרה הביתה בערב, חיכתה אלי בסבלנות לשעה שבה כבר היה סביר שאיב יהיה בביתו בפריס וחייגה אליו, ספק בשביל לספר לו שפגשה את פייר ולמסור לו את דרישת השלום שלו, ספק בשביל לדבר עליו. לפני כל שיחה עם אחיה, היא תהתה מה יהיה מצב רוחו ומידת שיתוף הפעולה שלו במקרה זה ברכילות קלה על פייר, גם אם היא ודאי לא תהיה מעודכנת.
יחסיה עם איב לא היו פשוטים מעולם, לפחות לא לאלי. מבחינתו אולי כן היו. כולה אחות קטנה שאפשר להציק לה, לנסות עליה את הבדיחות החדשות, לרמות אותה במונופול, להעיר אותה ביום שבת בבוקר על ידי משיכה ברגליים עד לנפילתה מהמיטה, לרוץ אחריה בחוף ולזרוק אותה לאוקיינוס לפני שידעה לשחות, ובגיל מבוגר יותר, ללעוג על בחירותיה המוזיקליות, לבקר את חברותיה, להתערב בחומרה באורך החצאיות שלה והרשימה עוד ארוכה. אצל אלי הרגשות נעו בין התקוממות וכעס עד כדי שנאה רגעית לבין רחמים שהציפו אותה אם הצליחה לענות לו ולגלות בפניו עלבון מפתיע וחוסר מודעות מוחלט על מה שעולל. באותם רגעים הוא נראה לה כל כך מסכן שהיא כבר העדיפה שיציק לה בחזרה. הכעס היה לה הרבה יותר קל מהרחמים, מהתחושה שהכוח שלו עומד על ניצחון כל כך זניח בעצם.
"איב? היי זאת אלי.
-אלי! מה שלומך ma chere?" כנראה יום של מצב רוח טוב. אולי הניתוחים של היום הצליחו ומחר היה צפוי לו יום קל...
"אני בסדר. איך אתם?
-מה אני אגיד לך? הכול כרגיל...
-תנחש מי התחיל לעבוד אצלנו במרפאה?
-מי?
-פייר!
-פייר ...?
-כן.
-פייר פייר?
-האהא.
-C’est vrai? Tiens, הייתי רוצה לפגוש אותו... עבר המון זמן. אני לא יודע למה בעצם איבדנו קשר, עוד לפני שהוא עלה לארץ, היינו חברים ממש טובים בתיכון וגם בתחילת האוניברסיטה... איפה אמרת שפגשת אותו?
-הוא התחיל לעבוד אצלנו במרפאה.
-Comment ca? איזו מרפאה?
-אתה יודע , אני רוקחת, ובית המרקחת ממוקם בתוך מרפאה...
-oui, oui אני יודע שאת רוקחת. פשוט לא ידעתי שאת עובדת בתוך מרפאה..." האזכור שלה על היותה רוקחת, שנאמר בקול המזייף שהיה שמור לשיחות עם איב וכמובן נשמע נואש, ובעיקר ההדגשה שלו על היותה רוקחת, דכדכו את אלי והחזירו אותה למקום העלוב והמוכר שהיה שמור לה בקרב משפחתה. בטון שלו היה בנוסף למילים מין ויתור שהיה אמור להרגיע וכביכול להחמיא ולהראות הכרה על היותה רוקחת, כאילו שאלי חיכתה לכך, ואיב היה מספיק מבין ונדיב, אם כי מתנשא, כדי להעניק אותו לאחותו הקטנה והתובענית. בנוסף, הוודאות בה הוא הדגיש את העובדה שהוא לא ידע שאלי עובדת במרפאה לא הוסיפה לתחושתה הירודה. אולי היא גם הייתה צריכה להזכיר לו שהיא עלתה לארץ לפני כמה שנים ושהיא התגוררה בירושלים? לא את זה הוא ודאי זכר כי הדבר שימש לו כשרצה לבוא לבקר בארץ.
"אז הוא עובד באותו מקום, את אומרת.
אלי חשה שתיכף תצטרך להגן על פייר מפני איב, בלי שידעה על מה ולמה, אולי תוצאה של התנהלות קבועה של שיחותיה עם איב וחשש שהוא יקלקל את ההתרגשות החדשה והלא ממש מודעת.
"איזה רופא הוא?
-הוא רופא ילדים.
-אה באמת? Effectivement, הוא חשב על רפואת ילדים כבר בתחילת הלימודים. אבל מה פתאום הוא התחיל לעבוד במרפאה שכונתית ככה, סה ביזאר, הוא היה תמיד מבריק, הייתי בטוח שהוא ימשיך קריירה בבית חולים או משהו כזה..." הנה זה בא.
" איך אתה כבר החלטת שזו לא קריירה טובה? אולי יש לו סיבות טובות לעבוד במרפאה שכונתית.
-Oh, אני לא החלטתי שום דבר, הדגיש איב בסרקסטיות, איך את ישר קופצת בכל פעם שאני אומר משהו, את חייבת ישר להגן על הצד השני למרות ש...
-אני לא מגינה על שום דבר, אבל אתה ישר מגיב בשיפוטיות כזו ש...
-כי אני צודק, סה טו, אני מכיר את פייר, הוא תמיד היה בחור מבריק שרצה מאד להצליח, ואת יכולה להגיד מה שאת רוצה, זה מוזר שהוא עזב קריירה מבטיחה בבית חולים בשביל לעבוד במרפאה שכונתית, voila.
-טוב ...
-אבל, תגידי לי רגע, איך הוא? כלומר איך הוא נראה?
-הוא קצת התבגר... כמו כולם, קצת שיער אפור, אבל הוא לא ממש השתנה, אני חושבת.
-והוא שאל עליי?
-כן בטח. הוא שאל מה שלומך, מה אתה עושה, ומסר לך ד"ש.
-ומה אמרת לו?
-שאתה גסטרואנטרולוג. זה נכון, לא?
-הו, עכשיו את סרקסטית? כולה כי אמרתי דברים נכונים? רגע, אבל מה הוא אמר כשאמרת לו שהלכתי לגסטרו?" אוי מה הוא אמר?! אלי הגיעה מהר לשלב בו הייתה חייבת לנהל שיח מקביל עם עצמה כדי לשרוד את השיחה.
"האמת היא שהוא הופתע, הוא חשב שתלך לקרדיולוגיה או משהו כזה.
-Ah bon? תגידי, הוא באמת הופתע?
-אז מה?
-Rien... זה נכון שפעם חשבתי על קרדיולוגיה אבל זה היה מזמן...
-טוב, מזמן לא נפגשתם.
-כן... ותגידי, כמה מרוויחים אצלכם רופאים במרפאה?
-אוחחח. אין לי מושג, למה?
-ככה, כי מעניין אותי לדעת! כי זו שאלה רלבנטית! נו תגידי בערך.
-אבל באמת אין לי שמץ של מושג, בכל מקרה זה בטח חוזה אישי, לא סטנדרטי, ובכל מקרה אני לא יודעת על אף רופא כמה הוא מרוויח ומה אכפת לך בכלל?
-חשבתי שזו יכולה להיות סיבה למה הוא עבר לעבוד שם אולי, אם משלמים טוב, לא יודע...
-אולי יש אנשים שלא פועלים רק לפי שיקולים כאלה." בשלב זה אלי כבר הייתה די מעוצבנת על אחיה.
" כן, ברור, רק אני – האח המרושע, רודף הבצע. יש אנשים שלא פועלים רק לפי שיקולים כאלה, חיקה אותה בקול גבוה וילדותי, אבל את יכולה להגיד מה שאת רוצה, יש כאלה שכן." חיקוי הקול שלה היה הזרז האולטימטיבי להחזרת אלי לתדמיתה המגוחכת, הנלעגת, וחסרת השכל מימי הילדות.
"אני מרחמת עליך.
-ולמה את מרחמת עליי? שאל איב וצחוק קל בקולו.
-כי אתה עדיין חושב רק על כסף, ואתה משכנע את עצמך שכולם כמוך, כדי שתרגיש פחות מגעיל." זהו. הארס הוזרק, אלי הפכה בן רגע לרעה בסיפור.
"טוב, אז אני מגעיל. Voila, עכשיו את מרגישה יותר טוב?
-האמת היא שלא." הרחמים היו מאד קרובים כעת.
"טוב. היה כמו תמיד נעים לדבר איתך, אבל אני צריך לסגור". הרחמים התרחקו בן רגע. "אז... תמסרי לפייר שלום ממני. הוא בטח ישמח לדבר איתך, הוא דווקא תמיד חיבב אותך... משום מה.
-מה זה?" עכשיו, שהשיחה קיבלה תפנית מרתקת, הוא יסגור?
-סתם, אני יודע שהוא חיבב אותך, הו, כאילו לא ידעת?
-לא. מאיפה אני אדע?
-כי את הרי יודעת הכול, allez, אני חייב לסגור, bonsoir."
מילותיו האחרונות של איב המשיכו להדהד בראשה של אלי בלילה, בבוקר כשקמה, כשמזגה חלב לספל הקפה שלה, כשבחרה את בגדיה, כשנסעה למרפאה, ועד לכניסתה אליה שם ניסתה להדחיק אותן, שלא ישאירו סימן ולא יגרמו לה להסמיק במידה שתפגוש את פייר במדרגות.
היא נכנסה מהר לחלוק ולעמדה שלה בבית המרקחת והתחילה במלאכת ניפוק התרופות. אדון ממן היה הראשון בתור ולא היה כמוהו כדי להשכיח כל מחשבה ולו העקשנית ביותר. אדון ממן היה מגיע עם קובץ מרשמים לשלושה חודשים מהודקים במספר רב של סיכות. לאחר הוצאת הסיכות והפרדת המרשמים לפי חודשים, התחיל התהליך המייגע של ניסיון להבין איזו מבין עשרים ושתיים התרופות אדון ממן יבחר לרכוש באותו יום. אדון ממן לא ידע את שמות התרופות, כמו לקוחות רבים אחרים, ועל כן היה צריך להוציא אותן אחת אחת מהמגירות כדי שיוכל לקרוא ולזהות לפי צבע הקופסא את התרופות הנחוצות. משהסתיים שלב בחירת התרופות והקלדתן במחשב לצורך הכנת החשבון, היה צריך לחזור על אותו תהליך בדיוק עם המרשמים של אשתו, ולבסוף אדון ממן היה מוציא מכיסו פתקית שעליה נרשמה בכתב רועד ואלכסוני רשימה של מוצרים הנרכשים ללא מרשם. בתום כל התהליך, שארך כעשרים וחמש דקות, אלי כבר שכחה מפייר וחזרה לתפקד כרוקחת למופת, זריזה ויעילה, אדיבה אך אסרטיבית.
כאן, בבית המרקחת, היא חשה סיפוק שטחי וחולף מתפקודה המושלם, ובאותה עת תסכול עמוק על כך שהיא בזבזה את משאביה על עבודה כה מונוטונית ושלא עוררה בה שום רגש.
*המשך העלילה בספר המלא*
