פרק א — כוחו של הרגע הזה
היום היה יום מבאס בבית הספר. אני יודעת מה עובר לכם בראש, ״למה הילדה הזאת מתלוננת מיד בתחילת הסיפור? היא בטח מגזימה, לא הציגה את עצמה אפילו, וכבר מספרת הכל״.
אז ככה...
לכולנו יש ימים מבאסים, אבל היום בבוקר נשברו כל השיאים. אני לא סתם מקטרת. אילו הייתה נערכת תחרות עולמית, הייתי יכולה לזכות במקום הראשון בתחרות היום הגרוע והשיא היה נרשם בספר השיאים של גינס.
מדוע היה כזה יום גרוע, אתם שואלים?
הצעתי היום חברות ליונתן לוי מכיתה ו’3. אני רק בכיתה ה’ ואולי זה מוקדם להציע חברות, אבל שתדעו שאני קצת יותר בוגרת מכולם ושיונתן הילד הכי חמוד בבית הספר (לפחות ככה חשבתי עד הבוקר).
אני כל הזמן רוצה לבלות איתו ולא רק לדבר בהפסקה מידי פעם. אני רוצה שנשחק במחשב, שנלקק גלידה יחד, שנקשקש בטלפון ושנבקר זה את זה אחר הצוהריים. ואולי, רק אולי, מדי פעם, אם זו לא בקשה גדולה מידי, גם שנחזיק ידיים ונתנשק. רק בלחי כי בשפתיים זה איכס. זה לגדולים יותר.
אבל יונתן סירב להצעת החברות שלי!!! אתם קולטים?!
״אתה מסכים להיות חבר שלי?״ שאלתי אותו. הלחיים שלי היו ורודות. ככה זה כשמביעים רגשות: לפעמים אנחנו ורודים כשמסמיקים, אדומים כשכועסים, ירוקים כשיש בחילה, כחולים, אם שכחת מעיל ביום חורף קר, ובכל צבעי הקשת כשנושפים על הנרות ביום ההולדת. ככה לפחות אני מרגישה.
״לא, יולי״, יונתן ענה.
״מה לא? להצעת החברות שלי? אתה צוחק איתי, נכון?״
״לא״. יונתן היה נבוך וכהרגלו, הסתכל לאדמה ולא הישיר מבט.
״אתה אומר כל הזמן את אותה המילה: לא, לא, לא. אין לך משהו אחר להגיד חוץ מ־לאאאאאא?!״
״דנה כבר הציעה לי חברות ואמרתי לה כן. אני לא יכול שתי חברות בו זמנית״.
״אוי״. דנה הזאת הקדימה אותי. איך לא הצעתי לו כבר בחודש שעבר, אחרי שחזרנו מחופשת הקיץ?!
״דנה... היא דווקא מאוד נחמדה, שתדעי״.
״יותר ממני???״
״לא יודע״.
התחלתי לבכות וברחתי ממנו הכי מהר שיכולתי. הדמעות זלגו והתערבבו עם הנזלת שגלשה לי מהנחיריים. הגעתי לשירותים. זה היה המקום הבטוח שלי. הסתכלתי במראה וראיתי שמרוב בכי התנפחו לי הפנים ונראיתי כמו ליצנית מאופרת.
מחשבות התרוצצו לי בראש כמו עכברים מבוהלים.
איזה לוזרית. הפסדתי בתחרות על ליבו של יונתן.
דנה ניצחה בקלילות ואני כרגיל הפסדתי. נשמתי נשימות עמוקות וכבדות.
טוב, אז שיילך אל הדנה הזו. אני בחיים לא אדבר איתו ולא אשחק איתו ולא אתן לו מסטיק תות ובטח ובטח שלא אתקשר אליו.
הוצאתי את מכשיר הטלפון שלי ומחקתי את המספר שלו.
זהו זה. נגמר. אין יותר יונתן בחיים שלי.
הייתי עצבנית כל כך שהחלטתי לברוח מבית הספר באותו רגע. טוב נו, לא באמת לברוח מבית הספר. לא רציתי להדאיג אף אחד. סיפרתי לסגנית המנהלת שאני לא מרגישה טוב כי אני מאוד כועסת ואני מרגישה שהראש שלי כמו בלון נפוח וזה אומר שמתחיל לי כאב ראש. זאת הייתה האמת. לא שיקרתי. סגנית המנהלת שיחררה אותי אז פשוט התקשרתי מהמזכירות לסבתא שלי.
״באבי, בואי לאסוף אותי מוקדם מבית הספר, בבקשה״.
״יולי, מה קרה?״
״היום שלי ממש גרוע, שחור ונורא״.
״מה פתאום? זה יום של שמש צהובה ושמיים כחולים. אני מיד מגיעה. היי חזקה. נטפל בעניין שלך עוד עשר דקות״.
זאת סבתא שלי. כולם קוראים לה באבי. אתם עוד תכירו אותה. היא הסבתא הכי פנויה בעולם. מתי שצריך היא מיד מופיעה.
אה, ועוד משהו, היא החברה הכי טובה שלי בכל העולם. כן, כן, אני קוראת את המחשבות שלכם: החברה הכי טובה של הילדה המשונה הזו היא אישה זקנה. למה אין לה חברים בני גילה?
אז תדעו שיש לי מלא חברים. נועה, תמר וגאיה מבית הספר, וליה מחוג ההיפ הופ, הן החברות שלי. וגם יונתן חבר טוב אבל הוא בוגד. הוא בגד בי עם הדנה המעצבנת הזאת. טוב, זה לא יפה לקרוא לה בשמות, היא הרי לא באמת עשתה לי משהו רע בכוונה. אבל עדיין... היא לקחה את יונתן ממני. החבר הלא רשמי שלי והבן היחיד שאני לא מתביישת לאחוז בידו בבית הספר, ליד כולם.
באבי הגיעה רכובה על אופניים, כרגיל, וחנתה מול שער בית הספר.
״יאללה, נסיכתי. עלי לרכיבה בכרכרה המלכותית שלי״, ככה היא מכנה את האופניים הישנים והחורקים שלה.
״טוב, באבי, לאן את לוקחת אותי?״
״ביום כזה, המעשה הנכון הוא לרכוב לים״, היא חייכה. ״קודם כל, חבשי קסדה כדי שלא תפוצצי את הראש כמו אבטיח״. שתינו צחקנו ונתתי לבאבי חיבוק קטן.
״מה השעה, באבי?״
״עכשיו השעה לאכול ארטיק בחוף הים״. זו הייתה תשובה טיפוסית כמעט בכל שעה ביום.
״אבל אין לי בגד ים״, חיפשתי תירוץ הגיוני כי לא רציתי לומר שפשוט אין לי מצב רוח.
״האמיני לי שנסתדר״, ״שחיינים אמיתיים נכנסים עם תחתונים וגופייה״.
באבי הרכיבה אותי והרוח פיזרה את תלתליי וגם את השערות הלבנות של באבי. דיברנו תוך כדי רכיבה. באבי צעקה כדי שאשמע את השאלות ואני לחשתי לה את התשובה באוזן. היא לא שומעת היטב אז צריך להתקרב ממש לאוזניים הענקיות שלה.
״נו, אז שפכי הכל החוצה״, אמרה באבי.
״יונתן ממש עיצבן אותי היום״.
״ו...?״
״אני שונאת אותו״.
״למה?״
״כי הוא הסכים להיות חבר של דנה. הוא אפילו לא הודיע לי שהוא של מישהי אחרת. ממש ככה, בלי אזהרה״.
״את מאוד נסערת עכשיו. אני רואה את זה בעיניים שלך״.
״ברור, המוח שלי מתפוצץ מכעס. בבוקר הייתי דווקא רגועה מאוד, עד שקיבלתי את החדשות הרעות״.
הגענו לחוף הים ומייד ניגשנו לקיוסק.
״באבי, את לא נועלת את האופניים עם מנעול?״ שאלתי מופתעת. אבא תמיד מקפיד לקשור. לפעמים אפילו בשני מנעולים. אבל אצל באבי הכל קליל. היא לא מתעכבת על דברים שמבוגרים אחרים חושבים שהם חשובים.
״שלושים שנה יש לי את האופניים האלה, ועד עכשיו אף גנב לא חשק בהם. אני דווקא מקווה שמישהו סוף סוף ייקח אותם וייהנה מהם כמוני אבל כנראה עוד לא נמצא מישהו כזה״, היא צחקה.
בחוף, ליקקנו שתי גלידות ״טילון״. אני אוהבת טילון כי בסוף שלו יש את השוקולד הכי טעים בעולם. אני לא יכולה להתאפק ותמיד מלקקת הכי מהר כדי להגיע אל השוקולד. מדי פעם אני גם נוגסת בגלידה כמו שנוגסים בתפוח. לפעמים זה קר מדי בשיניים אבל זה עובר.
צחקנו ומחינו את השפם הלבן שהשאירה הגלידה מתחת לאף.
״עכשיו היינו ברגע. הרגשת?״ שאלה באבי.
״מה? על מה את מדברת?״
״היה לי מאוד כיף ללקק איתך את הטילון, הרגשתי ששקענו בתוך הרגע״.
״מה? החלקת על השכל? שתינו יושבות פה זו לצד זו. מה זה להרגיש בתוך הרגע?״
״יולי, על מה חשבת בזמן שהתענגת על הטילון שלך?״
״לא יודעת, על כלום, על כמה טעים לי״.
״בדיוק, להיות בתוך הרגע פירושו להתמסר לרגע אחד. היית מרוכזת בדבר אחד. קוראים לזה ‘כוחו של הרגע הזה’״.
״נו?״
״וממה שכחת? איזו מחשבה שיחררת לרגע?״
״ממה שכחתי? איזו מחשבה?״
״מיונתן. או, יותר נכון, יונתן ודנה. כשאספתי אותך, הפנים שלך אמרו לי שאת מולי אבל הראש שלך עוד תקוע על מה שקרה בבית הספר״.
״נכון, את צודקת. חבל באמת שהזכרת לי.״ הוצאתי לשון.
״לא קשה לזהות שאת ממש שקועה בתוך הרגע, ולא חושבת על הרגע הקודם ועל הרגע שיבוא אחריו. את כאילו שוכחת מכל הצרות, הבעיות, המחשבות והדמיונות. ואז, אם לא חושבים יותר מידי, מה נשאר?״
״מה?״
״ליהנות מהרגע הקטן ומהמתוק שלנו יחד״.
באבי חייכה אליי ופיזרה חול על הבטן שלי.
ידעתי כי זו עוד אחת מהפעמים שבאבי צודקת. טוב, באבי היא זקנה ויש לה מלא ניסיון. היא לא סתם אומרת דברים.
״עכשיו תהיי גם ברגע הזה כי אני הולכת לדגדג אותך עד שתעשי פיפי בתחתונים. זה עוד תעלול שלי שבזכותו לא תזכרי את מה שקרה לך בבית הספר. אין יונתן ואין דנה״.
״באמת שיפרת לי את מצב הרוח, באבי שלי״.
״תמיד כשתרצי לחלוק איתי רגע, אני אהיה פה בשבילך״. הסתכלנו זו בעיניה של זו ובאבי חיבקה אותי חיבוק מלא בחול והתגלגלנו שתינו, נעטפנו בשמיכת חול.
״הפכנו לשני שניצלים לרגע הזה״, קרצה לי באבי.
״נו, תחרות מי נכנסת ראשונה למים?״
רצנו למים וצללנו לחפש דגיגונים.
אחרי הים טיילנו בפארק בשביל להאכיל את הברווזים שתמיד הסתובבו על רציף הסירות של מועדון החתירה. לא דיברנו, רק הסתכלנו עליהם וחשבנו כמה הם חמודים. משפחות של ברווזים משתכשכות במים.
״הנה, ככה נהנים מהרגע. שחייה משפחתית. אפשר ללמוד הרבה מהברווזים.״ באבי התלהבה.
״בדיוק! כוחו של הרגע הזה.״ הסכמתי עם באבי ואחזתי בידה.
