1.
מנהגי האבלות היהודיים הם רעיון כה חכם, המאפשר פרידה איטית ומדורגת. עלייה לקבר, אחר כך השלושים, הנחת המצבה, השנה. כמובן, השבעה עצמה: הוצאת אלבומי התמונות, העלאת הזיכרונות, ההסתגלות לדבר על הנפטר בלשון־עבר (גם אם פעמים רבות שוכחים ומדברים בלשון־הווה), ההתקרבות בין בני המשפחה, השכנים והחברים.
אלינו, אל ילדיי, אחיותיה של נירה ובני זוגן וילדיהם, האחים שלי, נשותיהם והילדים הגיעו חברים רבים, מתקופת הילדות ובית הספר, וכמובן, גם מהצבא. חברים רבים של הילדים. העייפות מהביקורים לא מניחה לשקוע באבל העמוק. אני משתגע כשאני רואה בסרטים איך הנוצרים חוזרים מהלוויה בלבוש מהודר, עורכים ארוחה טובה, מרימים כוסית לזכר הנפטר ולמחרת חוזרים לעבודה! יש כאלה הכורכים סרט שחור על זרועם לאות אבל או עונדים סרט שחור על דש מעיל, וזהו. השבעה וההימנעות מגילוח שְׂער הפנים אצל גברים הן כה אנושיות, כאילו קוראות: כבדו את אבלי, אל תתלוצצו לידי, בימי אבלי אינני מבלה...
אבל אחרי שהכול מסתיים וחוזרים מבית הקברות, השקט מהדהד מהקירות והריקנות של הבית מכה בתודעה במלוא העוצמה. יש להתחיל לאסוף את הבגדים והתמרוקים, הנעליים והתכשיטים, להזמין את בנות ונשות המשפחה ואת חברותיה של נירה, לברור להן מבין בגדיה וחפציה האישיים לפני שאתרום את הכול. כל כך אהבתי את סגנון הלבוש שלה – השמלות הצבעוניות, חלקן לא סימטריות גם על הכתפיים וגם בשוליהן, התכשיטים בסגנון תימני־מזרחי, שרשרות מורכבות מצורפות כסף בשילוב אבני ענבר כתומות או חרוזים צבעוניים. העגילים בצורות שונות, שלעתים אהבה לענוד לאו דווקא בזוגות תואמים. כשפרשתי את הכול לפניי, חלפו במוחי תמונות שלה עונדת את תכשיטיה ולובשת את בגדיה באירועים שונים, כגון חתונות, ארוחות ערב מעטות במסעדות. הצגה שראינו. היה עליי להחזיר ל"יד שרה" את המיטה המיוחדת ששכרנו לה ואת כיסא הגלגלים, וגם את האביזרים הנלווים למיניהם, כמו בלון החמצן שנזקקה לו רבות בימיה האחרונים. סילקתי את הקרמים השונים שבהם סכתי את רגליה שצבו, צווארה וכתפיה.
הבית ריק, אך נוכחותה של נירה ממלאת כל חלק בו. הנה הכורסה שעליה אהבה לשבת ולקרוא את ספריה, הנה שולחן העבודה הקטן בפינת המסדרון שבו עסקה בתיקון מבחנים בספרות עברית ובלשון. במטבח אני רואה אותה מכינה את התבשילים המיוחדים שאהבה להכין, כמו עוף בתנור ברוטב נהדר של חומץ, חרדל וקולה, סלט הכרוב הקצוץ עם שקדים וגרעיני חמניות קלויים במחבת, תפוחי אדמה צלויים בתנור, מרקי החורף העשירים מאוד, וכל זאת גם בעת שמצבה הבריאותי הלך והחמיר. והספרים – עשרות רבות של ספרים שרכשנו, במיוחד היא, במשך השנים – בעיקר ספרות מקור בעברית אך גם מתורגמת. היא עקבה אחר מוספי הספרות בעיתונים, אחר רשימות רבי־המכר, והקפידה לרכוש את המיוחדים שבהם. גם מהספרייה העירונית הייתה שואלת ספרים. לא פעם כשהייתי מגיע הביתה, אפילו בשעה מאוחרת, סיפרה לי בהתלהבות ובקצרה על ספר מיוחד שקראה, של סופר פיני למשל, או נורווגי. זה העשיר את עולמי שהיה כל כך מלא ב"צבאיות".
עולים בי גם הזיכרונות מהעבודה יחד בגינה. לנירה היו "ידיים ירוקות". היא הייתה קונה פקעות של צמחים שונים שלא הכרתי, ובכל עונה ידעה אילו שתילים לקנות, איפה לשתול אותם, בשמש או בצל, איך לגזום ומה לגזום. אני זוכר גם כיצד הייתי מסייע לה במקלחת לאחר שחלתה, בניגוב הגוף הרפה, בהלבשה, בנעילת הנעליים ובייבוש השיער. כל אלה שבים ומכים בי ללא הרף.
במשך זמן רב סברתי כי עזיבת הצבא מיד לאחר פטירת רעייתי האהובה הייתה טעות. הצבא היה מקום כה מחמם ומחבק. כל כך הרבה חברים תומכים היו לי, אך הרגשתי כי איני יכול עוד. מפקד אוגדת עזה בא לבקר אותי בשבעה, ואלוף פיקוד דרום הזמין אותי לשיחה לאחר השבעה והציע לי להיות נספח צה"ל בתאילנד, באורוגוואי או בברזיל. הוא מיהר וסגר זאת עם מנהל הסגל, אך אני לא רציתי בתפקיד הזה וצדקתי. הרגשתי כי חרף האתגר הגדול, אין בכוחי הנפשי לעשות זאת לבד. להיפרד מזכרה של נירה, מהבית ומהילדים, ולהיכנס לתפקיד חדש לגמרי במדינה זרה.
אחרי שהשתחררתי מצבא הקבע, קיבלתי את עצת חבריי לעשיית שתי פעולות. האחת, למצוא חֲבֵרה חדשה (משפט כה שבלוני וטיפשי), והשנייה לחפש עבודה חדשה. בהחלט הוזהרתי כי יהיה קשה למצוא עבודה, משום שהשוק די רווי במחפשי עבודה, ולא בטוח שמעסיקים יתרשמו מהתפקידים שעשיתי בצבא. עליי להיות מוכן, כך יעצו, לרדת ברמת התפקידים. הפנסיה הצבאית שלי הייתה יפה למדי, ולכן הסיבה העיקרית שלי לחיפוש העבודה הייתה למצוא עניין בחיים, טעם לקום בבוקר, להתקלח, להתגלח ולהתלבש.
באשר לעצה הראשונה, נכנסתי לאתרי היכרויות ולקבוצות דומות בפייסבוק, והתחלתי לקבל פניות מנשים. הרבה מהן, כך התברר, התלהבו כשראו שאני אלמן. חשבתי על הסיבה לכך. אם אני פנוי, מה זה משנה אם אני גרוש או אלמן. שמתי לב כי רבים מהגרושים ומהגרושות באתרים מוסיפים, "שלא באשמתי" – אי אפשר לדעת מה הייתה הסיבה לגירושים. אולי יש באותו גרוש משהו נסתר? מאיים? מי יודע. לעומת זאת, אלמן זה ניטרלי. ברור שזו לא אשמתו. נשים בטוחות כי גבר לא אוהב לחיות בלי בת זוג, אולי אפילו לא יכול לחיות לבד, ועל כן יחפש מישהי במלוא המרץ.
נפגשתי עם כמה נשים מאותם אתרים.. מדהים כמה רבות מהן בחרו להציג תמונות מצעירותן. יש מהן שהזמנתי לביתי, וחלקן נענו די מהר להיכנס למיטתי. גם נשים, מתברר, לא אוהבות להישאר לבד. אבל זה לא היה "זה". המפגשים הותירו את לבי ריק ובפי טעם חמוץ. זִכרה של נירה היה טרי מדי, וחרף תחושת הריקנות בבית עדיין לא הייתי בשל להכניס לתוכו מישהי חדשה. הבאתי בחשבון שהקונפליקט הזה יכול להיפתר בהשכרת הבית ובמעבר לדירה חדשה עם האישה שתמצא חן בעיניי, אך זה לא קרה. אף אחת לא עוררה בי התלהבות.
באשר למציאת עבודה חדשה, זה היה ממש כפי שהחברים תיארו. אין־סוף הצעות שנראו לי מתאימות. רציתי להמשיך לתרום לחברה, וכך גם להעסיק את עצמי ולשמור על שגרת חיים מסודרת. שקלתי להיות מורה. ידעתי כי הרבה קצינים, לרבות קצינים גבוהי דרגה, פנו להוראה או לניהול. ראש עיריית אופקים, שהכיר אותי מימיי כמח"ט צפון העוטף, הציע לי משרה של סגן מנהל בבית ספר בעירו. למרות אהבתי לחלקת האלוהים הקטנה דרומית לאשקלון, לא רציתי לחזור לשם. בחנתי משרות ניהול בחברות היי־טק, משרות במשרד הביטחון, ניהול כללי, ניהול כוח אדם, ראש צוות מוכרנים וכדומה. אף הצעה לא גירתה אותי. פחדתי שאם אבחר באחת מאלה, "אתקע" בה לשנים, או שהיא לא תתיר לי זמן פנוי כלל, ואת זה לא רציתי.
במשרות שבהן הייתי מעוניין, במקרה הטוב הייתי מקבל תשובות מנומסות שלשונן: "תודה על פנייתך. התרשמנו מאוד מכישוריך ומניסיון החיים שלך, אך כרגע אין לנו מה להציע לך. נשמח לחזור אליך כשיצוץ משהו מתאים". מכירים את זה?
עד שהתחלתי להיכנס למודעות הקטנות.
