פרק 1
רפאל
מאז שהיה ילד, ידע רפאל שהציור הוא ייעודו. הוא נולד וגדל במונמארטר שבפריז, ברובע שהיה מלא ציירים שהסתובבו בכל מקום וניסו למכור את עבודותיהם לתיירים. כבר בגיל צעיר החל רפאל לצייר על כל קיר לבן שראה ברובע, ולא הבין מדוע כועסים עליו ומאשימים אותו על כך שהוא מלכלך את הקירות. עוד לפני שידע לכתוב כבר נהג לקשקש בגיר שהיה לו בכיס, וכל חתיכת פחם הייתה בשבילו חומר כתיבה יקר.
רפאל גדל במשפחה פשוטה, אימו הייתה עקרת בית ורק אביו עבד. בילדותו, אביו היה מושיב אותו על ברכיו ומספר לו סיפורים מהברית הישנה, וכן סיפורים על ילדותו והרפתקאות מימי נערותו. בחדרו של אביו היה ארון עץ כחול, צר וגבוה ולו שתי דלתות. באמצע הארון הייתה מגירה ועליה היה תלוי מפתח. בעיני רפאל המגירה הזאת הייתה מגירת קסמים. היא הכילה הכול.
המשפחה עברה דירות רבות ורפאל זוכר כי המעבר מדירה לדירה היה עבורו מעניין מאוד, משום שהוא אפשר לו לגלות תגליות. הוא אהב את הבלגן, אהב לפתוח את המגירות, לנבור בתוכן ולמצוא חפצים קטנים שנשכחו בתחתית.
אביו אהב אותו מאוד, אין מספיק מילים כדי לתאר את הקשר המיוחד שהיה להם. גם רפאל אהב את אביו וכיבד אותו, ולכן כשאביו התנגד לאפשרות שילמד ציור, רפאל קיבל זאת. רק לאחר שאביו הסיר את התנגדותו, רפאל החל ללמוד לצייר.
בבית-הספר שבו למד התגלה כישרונו של רפאל, ואחד ממוריו סידר לו עבודה כשוליה של אומנים. כך רפאל יכול היה ללמוד את אומנות הרישום בחינם. תחילה הוא התאמן בסבלנות בהעתקת ציורים במוזיאון הלובר וברישום דמויות מהמציאות. כשגדל מעט, החל לשוטט עם מחברת ועיפרון לאורך נהר הסן ותחת כיפת השמיים בשדות פריז, תמיד בחיפוש אחר נופים מעניינים לרישום. בתקופה זו סגנון הציור שלו היה ריאליסטי בעיקרו. בבחרותו, באישור הוריו, הרחיק רפאל מפריז והחל לתור את צרפת לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר מקומות ונופים שירעידו את נימי לב הצייר שלו.
כשהחל ללמוד בבית-הספר הגבוה לציור Baux-Arts שבפריז, התאפיינו ציוריו הראשונים במשיכת מכחול עזה וחופשית, שלא תאמה את סגנון הציור שנלמד באקדמיה. רפאל מצא שמשיכת המכחול המטושטשת תורמת לתחושת הסערה והופכת את הרקע לבליל של צורות וצבעים.
בשנות העשרים לחייו, לאחר שהשלים את לימודיו באקדמיה, צריך היה רפאל להחליט כיצד למצוא את מקומו בעולם האומנות. בתחילת דרכו התמחה בציורי נוף. אבל לא היה זה הנוף המרהיב של צרפת, אלא הנוף העירוני של פריז: בניינים, גשרים, כבישים ומכוניות. רפאל ניסה לתפוס את החוויה האורבנית באמצעות אור, תנועה ונפח, בעזרת קווים וכתמים. הצבעים שהוא בחר השתלבו באופן מושלם עם האווירה המעושנת של העיר: שחור, לבן, אפור, חום. לא הייתה בהם שמחה, לא חיים ולא אנשים, רק מבנים שלא דיברו אליו. רפאל לא הרגיש שהוא מבטא את עצמו באופן מלא. הוא לא הרגיש שהוא משתמש בכל האמצעים אשר ברשותו, או שהוא מחדש דבר־מה באומנות. הוא ידע שהוא יכול לעשות יותר, לעשות אחרת.
אני חייב להיות סקרן, הוא אמר לעצמו. היה בו הרצון לחקור את הארץ ולחדש את האומנות שלו. הוא הבין שהדברים שלמד באקדמיה לאומנות לא יקדמו אותו בעתיד.
באותה תקופה ציירים מכל העולם נהרו לצרפת. פריז הייתה מרכז אומנות חשוב, עם אינספור גלריות, בתי-ספר לאומנות ותערוכות מתחלפות. עיר האורות הייתה לבירת האומנות של אירופה, והחיים בה היו מלאים בהתרחשויות, בחדשנות ובמהפכות. בעיר מלאה בחיים, הלב התמלא בתשוקה לאומנות. אך לא כל האומנים הרגישו שהעיר מעוררת בהם השראה, וחלקם עזבו את פריז כדי לחפש השראה במקומות אחרים. באזורים הכפריים שבדרום צרפת הם מצאו מראות מסוג אחר לגמרי: שדות, כרמים, עיירות קטנות ואנשים פשוטים, אשר חייהם מחוברים לטבע ולחילוף העונות. דרום צרפת היה חבל ארץ עם אווירה מיוחדת, שהאור בו משתנה באופן מדהים. בעלי המבע החדש – האימפרסיוניסטים – נמשכו במיוחד אל האור. הוא היה הכוח אשר דרבן אותם לחדש את האומנות.
גם רפאל מאס בקור של פריז ובשמיים האפורים והמעוננים. הוא השתוקק לעבור לעיר ניס, שם חיו כבר כמה מידידיו הציירים. ציוריו בפריז היו קודרים, כהים ואפורים, והוא קיווה שעל הציורים הבאים ישפיע אור השמש, על כל גווניו, ויצבע אותם בצבעים בהירים ועזים. הוא אהב את העיר, בהחלט, אבל משהו בו דחה את החלל המדהים, את האנשים המעניינים, את האווירה המרתקת. משהו הפריע לו, אולי האוויר המעושן, אולי השמיים האפורים. הוא חיפש את האור.
אני אסע רחוק יותר. אני אתן יותר צבע. אני רוצה יותר אור, חשב. וכך הוא עשה: הוא קנה כרטיס רכבת לדרום-מערב צרפת, לאזור שנקרא פרובנס.
לא היה לו מושג לאן הוא הולך. לא הייתה לו מפה, לא היה לו מדריך ולא הייתה לו מסגרת. היה לו רק התיק שלו, שבו היו המברשות, הצבעים והבדים. היו לו רק העיניים שלו, שחמדו את הנוף. היה לו רק הלב שלו, שחש את האור.
ברכבת הוא פגש חברים חדשים, חלקם נעלמו בדרך, חלקם ליוו אותו בפרק מחייו, חלקם היו איתו בשכונה – בעלי מלאכה, מחנכים, שחקני תיאטרון, מחברי ספרים. אנשים שחלמו לחיות בעולם אחר, אנשים שכמוהו, חלמו לעזוב את פריז. במשך כל חייו רפאל לא שכח את אור הדרום שהציף את חושיו במסעותיו בצרפת. הוא האמין שזה האקלים ההולם את רוחו ואת כישרונותיו והיה בטוח שגילה את אור גן העדן.
אך קשריו של רפאל עם פריז לא התרופפו. בפרובנס ציוריו היו על יסוד התבוננות בטבע בלבד, אולם לאחר תקופה בת כמה חודשים, הרגיש שחסרים לו חיי התרבות והאקלים הגועש והרועש בפריז. הוא שמע על תערוכות הציירים הצעירים שציירו בסגנונות חדשים ומודרניים ושוב רצה ללמוד ולהתחדש. על כן הוא חזר לבית הוריו, לרובע הציירים, ולשיחות המעניינות על האומנות.
