פרק ראשון
אחר הצהריים, כשדניאל חזרה מבית הספר, היא הלכה להגיד שלום לטומי, התוכית שלה. לפתע נשמעה צעקה ברחבי הבית. ״אמא, טומי נעלמה,״ פרצה דניאל בבכי. רוב הזמן טומי נמצאת מחוץ לכלוב, היא מטיילת בבית ובגינה, אבל אף פעם לא מתרחקת. עד היום.
אמא באה במרוצה. ״בואי נחפש אותה, היא בטוח לא התרחקה יותר מדי,״ אמרה.
אמא ודניאל יצאו לגינה, חיפשו בין הפרחים, על העצים, בתוך השיחים, חיפשו וחיפשו ולא מצאו. בתקווה שאולי טומי תחזור לבד הביתה, הן הוציאו את הכלוב שלה לחצר והשאירו אותו בגינה.
טומי היא תוכית גדולה וירוקה מסוג אמזונס. האמזונס הם תוכים בגודל בינוני שמקורם ביערות האמזונס בדרום אמריקה וקוראים להם ״אמזונס״ על שם האזור שממנו הם באו. לטומי יש ראש וגוף ירוק, מצח כחול וצהוב ונוצות אדומות שמסתתרות מתחת לכנפיים. טומי יודעת לדבר ולשרוק.
״מה נעשה? עוד מעט יחשיך וציפורים לא רואות טוב בחושך,״ אמרה דניאל ודמעות גדולות זלגו מעיניה הירוקות על פניה. היא ליקקה את טעמן המלוח משפתיה.
״נדפיס מודעות ונתלה אותן בכל המושב, אולי מישהו ימצא אותה,״ ניסתה אמא להרגיע את דניאל.
היא ניגשה למחשב והדפיסה:
אבדה תוכית גדולה וירוקה העונה לשם טומי.
המוצא הישר מתבקש להביא אותה למשפחת אור, רחוב השיבולים 13
אמא הכינה העתקים ויחד עם דניאל הן עברו ביישוב, מרחוב לרחוב, ותלו את המודעות. אמא גם פרסמה מודעה בדף שלה בפייסבוק.
״את חושבת שמישהו ימצא אותה?״ שאלה דניאל וקולה רעד, ״אולי חתול טרף אותה? או אולי עורב? ואולי מישהו לקח אותה? היא לא רגילה להסתובב לבד בחוץ. אמא אני מפחדת בשבילה. במושב מסתובבים המון כלבים וחתולים, וסתם אנשים, וטומי לא יודעת להיזהר ולהתרחק מהם.״
״אל תבכי, ילדה שלי,״ אמרה אמא וליטפה את שערה השחור המתולתל של דניאל. ״נקווה לטוב.״
תוכים הם ציפורים עליזות וחברותיות. הם נקשרים מאוד לבעלים שלהם ונאמנים להם. ידוע על תוכים שבעליהם נסעו לחופשה, או סתם נעדרו מן הבית והשאירו אותם לטיפולו של מישהו אחר, והתוכים מרטו את נוצותיהם מרוב צער.
ישנם הרבה סוגים של תוכים בכל הגדלים ובכל הצבעים. תוכים אוהבים לאכול גרעינים, שקדים, אגוזים, פירות וירקות ואפילו ביצים קשות. אבל יש דברים שיכולים להזיק להם. למשל, אסור לתת להם אבוקדו ושוקולד. לתוכים יש גם מצבי רוח, כמו לאנשים. לפעמים הם עליזים, שורקים ומדברים, ולפעמים שותקים ולא נותנים להתקרב אליהם.
פעם, אמא ראתה את טומי עומדת בפינת הכלוב, שקטה, ונוצותיה נפוחות. אמא ניסתה לתת לה פיסטוק חלבי, שאותו היא הכי אוהבת, אבל טומי סירבה.
אמא הבינה שטומי חולה. היא טלפנה לעדי, רופא הציפורים של משפחת אור, איש גדול עם ידיים עדינות, וסיפרה לו מה קרה.
״בואו מהר,״ אמר הרופא.
אמא ודניאל לקחו את טומי, נכנסו למכונית ונסעו לרופא. עדי בדק את התוכית ונתן לה שלוש זריקות: אחת של נוזלים, אחת של ויטמינים ואחת של אנטיביוטיקה. ״תמשיכו לתת לה טיפות של אנטיביוטיקה במשך שבוע והיא תבריא,״ הבטיח הרופא.
מי שנתן לטומי יום יום את האנטיביוטיקה היה אבא, כי אותו טומי הכי אהבה. במשך אותו שבוע טומי הייתה עצובה, היא לא שרה, לא שרקה, לא דיברה ולא רצתה לעוף ולשבת על הכתף של אבא. טומי כעסה על כולם. אחרי שלושה ימים, כשהרגישה יותר טוב, היא שוב הסכימה שישחקו איתה במשחקים שלה, ושוב התעופפה בשמחה. כשאבא לא היה בבית היא עפה לכתף של דניאל ושל אמא, וכשאבא חזר מהעבודה היא עפה אליו.
טומי גם אהבה את פטל, כלבת הקולי היפה (כמו הכלבה מהספר ״לאסי חוזרת הביתה״) של דניאל. לפעמים היא עפה ונחתה על הגב של פטל, ולפטל לא היה איכפת. טומי גם אהבה את האוכל של פטל, שהיה מונח בקערית על הרצפה במטבח. היא הייתה עפה אליו ואוכלת ביחד עם פטל. לפטל זה לא הפריע אבל כשאמא ראתה את זה היא מיהרה לקחת משם את טומי, כי לא בריא לתוכים לאכול אוכל של כלבים.
האמת היא, שאבא של דניאל בכלל לא רצה שיהיה להם תוכי. ״זה הרבה רעש ולכלוך,״ אמר, אבל טומי שבתה את ליבו והוא ממש התאהב בה.
