א. הַקְּרִיאָה לְעֶזְרָה
טר... טר... ט... ר... רר...
תדהר שישן שינה עמוקה, קפץ מהמיטה ותפש את שפופרת הטלפון.
– מי מדבר? כאן תדהר!
מתוך השפופרת הגיע לאוזניו קול אישה.
– הצילני! ... אני תפושה ... אנא הושיעני, מהר! הם הרגוני... חוסה עלי. מהר!... אני... הם... ברכ...
הדיבור נפסק. נשמעה דפיקה והקול נשתתק.
– האללו, האללו! היכן את?! – אמרי היכן לחפשך? – אולם קריאתו היתה לשווא. איש לא ענה. הקשר הופסק.
רגע קט עמד תדהר והרהר. אישה קראה לעזרה והיא נמצאת בסכנה גדולה. בזה לא פקפק אף רגע. קולה היה מלא זוועה ותחנונים ונשימתה כבדה. – היא בסכנה. – צריך למהר. – אולם לאן?
כל המחשבות הללו עברו חיש־קל כברק במוחו. הוא סובב את ידית הטלפון באי סבלנות, בהעיפו עין על השעון. השעה היתה שלוש אחר חצות.
– האללו! תחנת הטלפון? כאן מדבר תדהר. בבקשה לומר לי מייד, מאיזה מספר דיברו זה עכשיו איתי?
– אסור לי לומר לו זאת אדוני – נשמעה תשובת הפקידה. אקשר אותו עם הפקידה הראשית.
– האללו! – נשמע קולה של הפקידה הראשית – הפקידה הראשית!
– מדבר תדהר. גברתי תואיל לומר לי מייד, מאיזה מספר טלפנו זה עכשיו אליי.
– אדוני יואיל לחכות רגע – ענתה הפקידה הראשית.
תדהר חיכה באי סבלנות, כשהשפופרת נתונה בין אוזנו לכתף ואת ידו הושיט לבגדיו בהתלבשו אגב עמידה.
– האללו! דברו ממספר 671, מחסן של פואד חזיז ביפו.
– תודה רבה! – ענה תדהר וזרק את השפופרת על המזלגות.
כעבור שני רגעים היה לבוש. ממגירת השולחן הוציא שני אקדוחים ובהיווכחו ששניהם ממולאים כדורים, תחבם לכיסו, לקח את מקטרתו ויצא את הבית.
בחוץ היה לח מטל הלילה. השמים התחילו להתבהר בצד מזרח ואף נפש חיה לא נראתה ברחוב. תדהר מיהר מאוד ורץ כלפי רחוב אחד העם. בעברו על-יד בית ירמיהו, שָרק פעמיים – וחלון אחד נפתח.
– ירמיהו – קרא תדהר – התלבש ובוא מחסן פואד חזיז, יפו.
את זה אמר בלי להתעכב לרגע והמשיך לרוץ.
בהגיעו למחסני פואד חזיז, כבר האיר השחר. הסימטא היתה ריקה מאדם ורק שומר הלילה הסתובב הנה ושוב.
– שמע נא! – האם ישנו מישהו במחסן הזה? – אמר אליו תדהר בהראותו על דלת המחסן.
השומר ניגש לאט, הסתכל בפני השואל וענה:
– בכל המחסנים שאני שומר אין איש. והמחסן הזה של פואד חזיז, זה כמה חודשים שאיש לא שכר אותו, והוא ריק בכלל.
– אצל מי הם המפתחות? – שאל תדהר באי סבלנות.
– אצל מי? – ומאין לי לדעת? – ובכלל למה אתה מתעניין כל כך בכל זה?
במקום תשובה ניגש תדהר לדלת וניסה את המנעול. המנעול היה סגור היטב ותדהר התחיל לנסות במפתחות שבכיסו לפתחו.
שומר הלילה שעמד משתומם כל הזמן, ניגש לתדהר ותפשו בידו.
– השתגעת?! מה אתה עושה כאן?
– אני תדהר. עזוב את היד ועזור לי לפתוח את המנעול – אמר בהראותו לשומר את סימן הבלש.
השומר נרתע אחורנית, הסתכל היטב בפני תדהר ומבלי אומר דבר התחיל לעזור לו. –
שניהם התאמצו לשבור את המנעול, אחרי שתדהר לא הצליח לפתחו. בינתיים הופיע בריצה ירמיהו, כשהוא נושם בכבדות.
– מהרו וחפשו מוט ברזל או פטיש גדול – קרא תדהר – עלינו למהר!
השומר ניגש אל פינת הסימטא והביא מוט ברזל.
תדהר וירמיהו הכניסו את המוט בין המנעול והדלת וניסו לשברו. שניהם שתקו והתאמצו בכל כוחותיהם. השומר עזר גם הוא לכופף את הברזל עד אשר נשבר המנעול.
– פנס! – פקד תדהר בהוציאו את אקדוחיו. – פתח! – פנה לשומר, כאשר ירמיהו הצית את פנסו החשמלי.
הדלת נפתחה. ירמיהו כיוון את פנסו לתוך חשכת המחסן. עכברים אחדים התרוצצו הנה ושוב בהתבלבלם מן האור החזק. המחסן היה ריק, שולחן וכיסא עמדו על יד הקיר הפנימי. על השולחן – טלפון. מצד שמאל התגוללו שקים אחדים שהרקיבו וריח סירחונם הגיע עד לאפם של תדהר וירמיהו.
– המחסן ריק! – קרא ירמיהו.
– ריק! – קרא תדהר, בשימו את אקדוחיו בכיסים ובהעלותו גם הוא אור בפנסו. – הבה, ניכנס ונחפש – פנה אל ירמיהו.
שניהם עברו את מפתן הדלת. הרצפה היתה מכוסה בשכבת אבק עבה ושום צעדי אדם לא נראו עליה. רק אי־שם נראו עקבות רגלי עכברים.
תדהר האיר על פני כל שטח הרצפה, אחר־כך על הקירות, לבסוף כיוון את פנסו כלפי השולחן וניגש אליו. שכבת האבק כיסתה גם את השולחן והכיסא ושום סימני אדם לא נראו בחדר. הטלפון גם הוא היה מכוסה אבק.
– בטלפון זה לא השתמשו זה זמן רב! – קרא תדהר בהתבוננו בשפופרת דרך זכוכית מגדלת.
– כזאת היא גם דעתי – ענה ירמיהו.

א. הַקְּרִיאָה לְעֶזְרָה
טר... טר... ט... ר... רר...
תדהר שישן שינה עמוקה, קפץ מהמיטה ותפש את שפופרת הטלפון.
– מי מדבר? כאן תדהר!
מתוך השפופרת הגיע לאוזניו קול אישה.
– הצילני! ... אני תפושה ... אנא הושיעני, מהר! הם הרגוני... חוסה עלי. מהר!... אני... הם... ברכ...
הדיבור נפסק. נשמעה דפיקה והקול נשתתק.
– האללו, האללו! היכן את?! – אמרי היכן לחפשך? – אולם קריאתו היתה לשווא. איש לא ענה. הקשר הופסק.
רגע קט עמד תדהר והרהר. אישה קראה לעזרה והיא נמצאת בסכנה גדולה. בזה לא פקפק אף רגע. קולה היה מלא זוועה ותחנונים ונשימתה כבדה. – היא בסכנה. – צריך למהר. – אולם לאן?
כל המחשבות הללו עברו חיש־קל כברק במוחו. הוא סובב את ידית הטלפון באי סבלנות, בהעיפו עין על השעון. השעה היתה שלוש אחר חצות.
– האללו! תחנת הטלפון? כאן מדבר תדהר. בבקשה לומר לי מייד, מאיזה מספר דיברו זה עכשיו איתי?
– אסור לי לומר לו זאת אדוני – נשמעה תשובת הפקידה. אקשר אותו עם הפקידה הראשית.
– האללו! – נשמע קולה של הפקידה הראשית – הפקידה הראשית!
– מדבר תדהר. גברתי תואיל לומר לי מייד, מאיזה מספר טלפנו זה עכשיו אליי.
– אדוני יואיל לחכות רגע – ענתה הפקידה הראשית.
תדהר חיכה באי סבלנות, כשהשפופרת נתונה בין אוזנו לכתף ואת ידו הושיט לבגדיו בהתלבשו אגב עמידה.
– האללו! דברו ממספר 671, מחסן של פואד חזיז ביפו.
– תודה רבה! – ענה תדהר וזרק את השפופרת על המזלגות.
כעבור שני רגעים היה לבוש. ממגירת השולחן הוציא שני אקדוחים ובהיווכחו ששניהם ממולאים כדורים, תחבם לכיסו, לקח את מקטרתו ויצא את הבית.
בחוץ היה לח מטל הלילה. השמים התחילו להתבהר בצד מזרח ואף נפש חיה לא נראתה ברחוב. תדהר מיהר מאוד ורץ כלפי רחוב אחד העם. בעברו על-יד בית ירמיהו, שָרק פעמיים – וחלון אחד נפתח.
– ירמיהו – קרא תדהר – התלבש ובוא מחסן פואד חזיז, יפו.
את זה אמר בלי להתעכב לרגע והמשיך לרוץ.
בהגיעו למחסני פואד חזיז, כבר האיר השחר. הסימטא היתה ריקה מאדם ורק שומר הלילה הסתובב הנה ושוב.
– שמע נא! – האם ישנו מישהו במחסן הזה? – אמר אליו תדהר בהראותו על דלת המחסן.
השומר ניגש לאט, הסתכל בפני השואל וענה:
– בכל המחסנים שאני שומר אין איש. והמחסן הזה של פואד חזיז, זה כמה חודשים שאיש לא שכר אותו, והוא ריק בכלל.
– אצל מי הם המפתחות? – שאל תדהר באי סבלנות.
– אצל מי? – ומאין לי לדעת? – ובכלל למה אתה מתעניין כל כך בכל זה?
במקום תשובה ניגש תדהר לדלת וניסה את המנעול. המנעול היה סגור היטב ותדהר התחיל לנסות במפתחות שבכיסו לפתחו.
שומר הלילה שעמד משתומם כל הזמן, ניגש לתדהר ותפשו בידו.
– השתגעת?! מה אתה עושה כאן?
– אני תדהר. עזוב את היד ועזור לי לפתוח את המנעול – אמר בהראותו לשומר את סימן הבלש.
השומר נרתע אחורנית, הסתכל היטב בפני תדהר ומבלי אומר דבר התחיל לעזור לו. –
שניהם התאמצו לשבור את המנעול, אחרי שתדהר לא הצליח לפתחו. בינתיים הופיע בריצה ירמיהו, כשהוא נושם בכבדות.
– מהרו וחפשו מוט ברזל או פטיש גדול – קרא תדהר – עלינו למהר!
השומר ניגש אל פינת הסימטא והביא מוט ברזל.
תדהר וירמיהו הכניסו את המוט בין המנעול והדלת וניסו לשברו. שניהם שתקו והתאמצו בכל כוחותיהם. השומר עזר גם הוא לכופף את הברזל עד אשר נשבר המנעול.
– פנס! – פקד תדהר בהוציאו את אקדוחיו. – פתח! – פנה לשומר, כאשר ירמיהו הצית את פנסו החשמלי.
הדלת נפתחה. ירמיהו כיוון את פנסו לתוך חשכת המחסן. עכברים אחדים התרוצצו הנה ושוב בהתבלבלם מן האור החזק. המחסן היה ריק, שולחן וכיסא עמדו על יד הקיר הפנימי. על השולחן – טלפון. מצד שמאל התגוללו שקים אחדים שהרקיבו וריח סירחונם הגיע עד לאפם של תדהר וירמיהו.
– המחסן ריק! – קרא ירמיהו.
– ריק! – קרא תדהר, בשימו את אקדוחיו בכיסים ובהעלותו גם הוא אור בפנסו. – הבה, ניכנס ונחפש – פנה אל ירמיהו.
שניהם עברו את מפתן הדלת. הרצפה היתה מכוסה בשכבת אבק עבה ושום צעדי אדם לא נראו עליה. רק אי־שם נראו עקבות רגלי עכברים.
תדהר האיר על פני כל שטח הרצפה, אחר־כך על הקירות, לבסוף כיוון את פנסו כלפי השולחן וניגש אליו. שכבת האבק כיסתה גם את השולחן והכיסא ושום סימני אדם לא נראו בחדר. הטלפון גם הוא היה מכוסה אבק.
– בטלפון זה לא השתמשו זה זמן רב! – קרא תדהר בהתבוננו בשפופרת דרך זכוכית מגדלת.
– כזאת היא גם דעתי – ענה ירמיהו.