"עדיף לכתוב לעצמך ולהישאר ללא קהל,
מאשר לכתוב לקהל ולהישאר ללא עצמך."
סיריל קונולי
הקדמה
הסיפורים השזורים בספר זה בזה, שכתב אבי מילר בכנות רבה, חושפים את עולמו הפנימי, את התמודדותו כאב לבן שאובחן כאוטיסט, עובר מסע פנימי וחיצוני המלווה בשאלות קיומיות במישור הפילוסופי והפסיכולוגי.
בשפה תקשורתית שאינה יומרנית, ואולי דווקא בשל כך, הוא מצליח לרגש ולרתק את הקוראים ולתאר בצורה אותנטית עולם של ילד המאובחן כ"אחר". בנוסף הוא מתאר בצער את אזלת היד של מערכת החינוך ואת מאבקו המרשים והבלתי מתפשר כדי להעניק לבנו חיים טובים יותר כשברקע רגשי אשמה וצער מלווים אותו.
המפגש בין האב ובין בנו יהונתן, מתוארים בצורה מרגשת, הם כמו מפגש בין עולמות שונים הניזונים זה מזה ויש בהם תובנות עם אסוציאציות מוסיקליות משירי "הרולינג סטונס", ה"ביג'יז" ומוסיקה משנות השישים והשבעים של המאה ה-20, שאהובים מאוד על בני הדור הזה, ומהווים את פסקול הסקת המסקנות החכמות של מילר.
יהונתן, הילד שהקוראים לומדים להכירו ולאהוב אותו, מהווה מראה פנימית עבור הסופר ועבור הקוראים.
הספר מהווה מסמך חשוב לחברה, להבנת האחר, השונה, ונותן לקורא כלי משמעותי לפתח סובלנות לצורות ואופני תקשורת נוספים.
אבי מילר מספר בעוצמה גם על מסע ילדותו האישי ומעלה את זיכרונותיו, כאלה שצצו תוך כדי דיאלוג עם בנו יהונתן גם אם החליפו רק מילה אחת או שתיים. המילה היא רבת משמעות בהקשר ההתפתחותי של יהונתן.
"אכן תעלומה היא נפש האדם,
ועוד יותר מכך היא נפשו של ילד שהוא במקרה זה בני."
מתוך: "הקול כתוב" מאת: אבי מילר.
מיכל דורון גרפולוגית, סופרת, משוררת ועיתונאית ישראלית. מכהנת כעת כיו"ר הוועדה לגרפולוגיה משפטית של האגודה לגרפולוגיה מדעית, חברה באגודת הסופרים העברים ומכהנת כיו"ר ועדת האתיקה של האגודה.
דבר המחבר
בספר זה קובץ סיפורים קצרים שנכתבו באופן ספונטני משנת 2011 ואילך, בהשראתו של יונתן בני, המוגדר על הרצף האוטיסטי.
בשנים האלה כתבתי לראשונה בחיי, בעידודה של נאווה, המאמנת האישית שלי, אליה הגעתי לפגישות מדי פעם, כדי לארגן קצת את המחשבות ולהתעצם, בעקבות קשיי הסתגלות ומבוי סתום אישי במציאת עבודה.
הקשיים נבעו בעקבות טראומה אישית מהעבר, אותה אני מזכיר בסיפוריי. ייתכן שבשנים הקשות בהן חוויתי הדרדרות ומוות של שני הוריי ממחלת הסרטן, הטביעו על מצב רוחי את חותמם ובשל תאונת דרכים ממנה ניצלתי בנס. לאחר שעברתי טיפולים רפואיים אינטנסיביים, נותרנו ללא אוטו שנהרס טוטאלית ועם עוגמת נפש מכך ששנה לפני כן עוד היה לי ביטוח מקיף והסוכן אמר שלא צריך להמשיך אותו. תוך כדי תביעה מורטת עצבים, עם שני ילדים - הגדול בן שש והקטן בן חצי שנה, אחרי שביתנו נמכר ונאלצנו להתרוצץ ברגל ובתחבורה ציבורית כדי למצוא בית חדש, גם מקומי בעבודה הנוכחית שבמסגרתה כמעט נהרגתי, עמד בספק.
כל עלילה בחיי חושפת עולם בפני עצמו, אבל חוט אחד מקשר בין כולם והוא הרצון לפרוק חוויות ורגשות שהציפו אותי, בעיקר מהרגע שבננו אובחן בגיל ארבע על הרצף האוטיסטי. בזכות המאמנת בחסד והתעקשותה שאשמור כל מה שכתבתי, הקובץ הפך לספר הביכורים שלי.
קראתי לספר "הקול כתוב" בשל העובדה שאני חושף בו את עולמי האישי, העוסק בעיקר בילדנו הקטן - יוני.
עניין זה הזכיר לי פגישה שהייתה לי עם קוראת כף יד מיסטיקנית, אליה הלכתי ברגעי חולשה בהם חיפשתי משמעות לאירועים ולקשיים שעברתי, כדי לקבל תשובות, שלא הפסיקה להגיד כל הזמן שהכול כתוב... בפגישה עם המדיום, כך קראה לעצמה, היא ציינה שאני ישר מדי ומן הסתם צדקה, שהרי הלכתי להתייעץ עם רוחות. זאת הבנתי לאחר מעשה, ובנוסף הבנתי שיש לאשתי ולי סיכוי להוליד שלושה ילדים, למרות שאחרי שיוני אובחן הבנתי שהרסתי לה את הנבואה. עוד היא הוסיפה שחיי בני הגדול והיחיד באותו זמן, יובל, שהיה אז בן שלוש בערך, ניצלו בנס כשבזמן התעברותו נכרך חבל הטבור סביב צווארו, לטענתה. קטונתי. הספר לא מתעסק בזה אומנם, אבל רציתי לשתף את הקורא ברגעים של חולשה, בהם נתתי אמון במגדת עתידות.
ככלל, אני פורס בספר זה התרחשויות והתמודדויות אישיות. טיול שעשינו באיטליה נתן לי אוויר וכוח להמשיך הלאה, בדומה לנהרות המתפתלים בטוסקנה והרי האפנינים, כך גם הנהרות הרוחניים שעליי ועל אשתי לחצות, בדיוק כמו ששר ג'ימי קליף בשירו הידוע "Many Rivers to Cross" וכך אנו לומדים על בשרינו שרומא לא נבנתה ביום.
בהשראתו של הוגה הדעות סנקה, שתיעד את אירועי ההיסטוריה האכזרים של האימפריה הרומית, וכשהקיסר שאל מה בקשתו ענה: "שרק לא יסתירו לי את השמש", למדתי דבר או שניים על החיים.
בעוד שהקשיים הנקרים לפתחנו לא יביסו אותנו, אמצא סיפוק בכל מה שכן זכיתי לו, ואולי העונג הכי גדול שניתן לי הוא בעצם חשיפת עולמי הפנימי ומיצוי יכולתי לבטא בכתב את צפונות נפשי העמוקות ביותר, בדרכי.
אבי מילר
אוגוסט, 2023
זר, כן הבין זאת
בעודי עוקב בעניין רב אחר התפתחותו וגדילתו המרתקים של בני הגדול, חוכמתו והתמודדותו עם השאלה לאיזו חטיבת ביניים ילך, צפים ועולים בראשי זיכרונות מתקופת ההתבגרות שלי, הקשיים שהיו לי בלימודים והשלכותיהם על עתידי. ימים אלה, שברובם עברו עליי באי־נחת, משום חוסר יכולתי להקשיב ולהתרכז בשיעורים, בכיתה קולנית וגדושת הורמונים, אלימות מילולית ולעיתים פיזית ומשיכתי המוגזמת למגרשי הכדורגל, היו למעשה ימים של בדידות חברתית, בגלל היותי מופנם ושקט כשרוב חברי לספסל הלימודים התעסקו בלעשן את הסיגריות הראשונות, להשוויץ בהרפתקאות מיניות דמיוניות, שיחות על אופנועים ומכוניות.
הדרישה לשנן טקסטים בעל פה כמו תוכי, הוסיפה רק מלח על הפצעים והתנתקות נוספת מהלימודים עצמם בשל קשיי הקשב והריכוז שלי. לאור הנסיבות, חקוק עד היום בזיכרוני פתק שבאחד השיעורים הועבר אליי בחשאי והשכיח מעט את המחשבות המדכאות:
"מים שקטים חודרים עמוק..."
אורלי.
את שם משפחתה לא אזכיר כי אין לו חשיבות, בקושי הכרתי אותה ולא היינו יותר מסתם חברים לכיתה במשך שלוש שנים, ועם זאת, דווקא בשל כך, נתן הפתק הזה משנה תוקף למסקנה שהסקתי לאחרונה, על כך שקיים גם טוּב לב בעולם.
בשילוב תובנות שעולות בי לאחרונה, בקשר להגשמה, הישרדות והשפעת הפחד עליהם, בנוגע לבני שהוגדר על הרצף האוטיסטי וקריאת הספר "השפה הסודית של בעלי החיים", שכתבה טמפל גרנדין, בעצמה אוטיסטית שהתגברה על קשייה והוכשרה כרופאה נוירולוגית, ובמסגרת עבודתה התמחתה בשיפור תנאי כליאת הבקר בארצות הברית ומניעת סבל וגידול מוסרי יותר שלהם, למדתי כמה הביטחון העצמי, מניעת פחדים וחיזוקים חיוביים, יותר משליליים או מענישות, תורמים ליצירת חיים בריאים ומלאי סיפוק, קל וחומר אם הילד אוטיסט.
אהבה ושיפור תנאים, מתן חיים הוגנים וכדומה, הם המענה לקשיינו, מעצם השתייכותנו למשפחת היצורים החיים.
מתוך התובנה שסביבה בטוחה מרחיקה את הפחד שבנו או את החשש מפגיעה לפני הכל, כתנאי להרגשת ביטחון, כפי ש"מסלאו" דירג בראש סולם תיאוריית סיפוק הצרכים של האדם והענקת חום ואהבה, כחלק מהטיפול בצרכים שהם מעבר למזון ולמים הנדרשים לעולם החי, נוכל להתגבר על הכל ולהשלים אף את צרכינו היותר נעלים, כגון מימוש עצמי בעתיד או פשוט ליהנות ממה שזכינו לו.
אורלי, שפעלה מהבטן או מתוך החוש האנושי שקיים בה, פנתה לרוך ולחמלה שחסרה בעצם לרובנו ואשר בלעדיהם לא ידעו העולם והאנושות מנוחה ונחלה אמיתית כדי לחדש את ימינו כקדם, בגן העדן האבוד המיתולוגי שלו כולנו מייחלים, בעת ששלחה לי את הפתק המעודד למרות שאולי לא שיערה את גודל השפעתו החיובית עליי עד היום.
מעצם העובדה שאימצנו והצלנו חתולה, אנחנו מבינים שגם מבעלי החיים אנחנו לומדים להתנהג, לקבל את השונה ולאהוב את זו שכנראה עברה התעללות לפני כן, מה שמזכיר לי דברים שבעצמי עברתי בילדותי. אופן הטיפול והמשוב מליטופיה, יופייה, רכותה והאהבה שהיא מעניקה ללא תנאי, בניגוד לדעות הקדומות על חתולים כמו חוסר נאמנות או שאינם מחזירים אהבה כפי שרק בעלי חיים יודעים להעניק, מעלה על נס את צרכינו המייחלים להתמלא, בדיוק כמו אצלם ואת העובדה שמים שקטים חודרים עמוק.
רק אם נדע להשקיע בנתינה ולהעריך אותה במיוחד, כמו במקרה של אורלי, שלמרות היותה לכאורה זרה, הבינה משהו יסודי וידעה למלא אותו צורך חשוב באותו רגע נתון בחיי, על ידי פרגון קטן ומחמם לב, בארבע מילים כחקוקות בסלע, היא ראויה להוקרתי המיוחדת, בזכות פתק שלא יסולא בפז, מזר שכן הבין זאת.
