פתח דבר למהדורה העברית
"בהקטי-יוגה הנה מדע האהבה הנעלה. היא מנחה אותנו כיצד לנתב אותה; היא מדריכה אותנו כיצד לפקח עליה, כיצד לטפל בה, כיצד להשתמש בה, כיצד להציב לה יעד חדש, ומכאן להניב את התוצאות הרמות והמרהיבות ביותר, כלומר, מציאת הדרך אשר תוביל אותנו לאושר רוחני. בהקטי-יוגה איננה באה ואומרת, "וַתֵּר"; היא רק אומרת "אֱהוב – אהוב את הרם והנישא מכול", וכל דבר נחות ייפול בטבעיות מפני זה אשר אהבתו מופנית לרם ולנישא מכול. "
סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה
סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה היה תלמידו של שְרִי רָאמָאקְרִישְנָה פָּארָאמָהָאנְסָה, אחד מענקי הרוח והיוגים העצומים אשר חיו בעידן המודרני. יוגי דגול זה שלט בכל רזי תורת היוגה, אך בהווייתו היה בהקטי-יוגי ואף זכה לכינוי "שיכור אלוהים". בספר ה"גוספל של רָאמָאקְרִישְנָה", בו מתועדים חייו ושיחותיו עם תלמידיו, מתוארים מקרים רבים בהם נכנס שְרִי רָאמָאקְרִישְנָה לסמאדהי כתוצאה משירה, תפילה ואהבת-אלוהים. סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה ראה עצמו כנושא שליחות להפצת תורתו של המאסטר שלו, זה אשר בכל נימי הווייתו גילם תפילה, אמונה ואהבה אינסופית.
סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה הנו אחד מגדולי היוגים אשר הגיעו למערב, והיה הראשון שהחל להפיץ את תורת היוגה במערב באופן משמעותי. סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה ניחן בכישרון יוצא דופן להסביר במילים את מה שנמצא מעבר למילים. בספר זה מסביר סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה את תורת הבהקטי-יוגה על בוריה. בבהירות ובחדות, תוך שימוש בהגיון צרוף, הוא חושף בפני הקורא המערבי את אחד השבילים המופלאים של תורת היוגה.
בהקטי-יוגה היא מזרמי היוגה הפחות נפוצים במערב, ואולם היא לב ליבה של כל שיטת יוגה באשר היא. בהקטי-יוגה היא היוגה של הדבקות והאהבה, אשר לפיה רואה היוגי את אלוהים כהווייה של אהבה אינסופית.
זוגיות הנעדרת אהבה או בהקטי, הנה חסרת חיים. כך גם דרך רוחנית ללא בהקטי הופכת להיות עקרה ויבשה. כאשר אומרים על יוגי שהוא בהקטה, מתכוונים לכך שהוא חדור אמונה, התלהבות ואהבה. הבהקטי-יוגה מפיחה נשמה בדרך היוגה והופכת אותה לדינמית ומלאת חיים. הבהקטה מבקש להתמיר את רגשותיו לעבר הגשמת אהבת האלוהים.
באהבה
ד"ר אודי בילו
הקדמה למהדורה האנגלית
המהדורה הנוכחית המתוקנת של הבהקטי-יוגה לקוחה מתוך הספר 'וִיוֶקָנָנְדָה: יוגה ועבודות אחרות', אשר יצא לאור בשנת 1953 על-ידי 'מרכז רָאמָאקְרִישְנָה-וִיוֶקָנָנְדָה בניו יורק'.
השורות הבאות מפרי-עטי, המצוטטות מתוך ההקדמה לאותו ספר, יאירו את הסיבות והמניעים אשר הביאוני לערוך ספר זה: "חייו הציבוריים של סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה התפרשֹו על-פני תקופה של עשר שנים – החל משנת 1893, עת הופיע בפרלמנט הדתות אשר נערך בשיקגו, ועד לשנת 1902, אז עזב את גופו הגשמי. היו אלו שנים עמוסות לעייפה במאמץ פיסי ונפשי – פועל יוצא של מסעות ארוכים, הסתגלויות לתנאי חיים המשתנים תדיר, התנגדויות מצד הממעיטים בערכו מבית ומחוץ, הרצאות בלתי פוסקות בפני קהל, הדרכה פרטנית, תכתובות מוגברות ומאומצות, וארגונו של מסדר רָאמָאקְרִישְנָה בהודו. העבודה הקשה ותרגוליו הסגפניים חתרו תחת בריאותו. לפיכך, מפאת קוצר הזמן, נבצר מן הסְוָואמִי לערוך את ספריו אשר תכניהם הוכתבו על-ידיו, או שהתבססו על הרצאותיו אשר הועברו ללא כל רשימות הכנה והועלו על הכתב בקצרנות או בכתב רגיל. ...לפיכך חשתי צורך לערוך את קובץ הכתבים הנוכחי ולבצע שינויים רק במקומות בהם עלה כורח חד-משמעי מתוך הכתבים עצמם, וכל זאת תוך הקפדה רבה על שמירת שלמות רעיונותיו המקוריים של הסְוָואמִי".
כמו-כן, הוכנס לכאן חומר חדש אשר נלקח מהרצאותיו של סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה, מתוך כוונה להעניק לקורא גישה לחומר נוסף ממשנתו של הסְוָואמִי, כמו גם בכדי להתאים את מבנה הספר הנוכחי למבנה שלושת הספרים האחרים בסדרה (רג'ה, קרמה, וניאנה).
נִיקְהִילָנָנְדָה
מרכז וִיוֶקָנָנְדָה-רָאמָאקְרִישְנָה
ניו-יורק, 21 בפברואר, 1955
סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה – ביוגרפיה
בשעות הבוקר המוקדמות, באחד מימי ספטמבר בשנת 1893 הביטה הגברת ג'ורג' וו. האל מבעד לחלון ביתה היפה אשר בשדרת דירבורן שבשיקגו. מעבר לרחוב ראתה אדם צעיר בעל חזות מזרחית, טורבן לראשו וגלימת נזיר הודי בצבע אוקר לגופו.
למרבה המזל, הייתה הגברת האל אישה בלתי שגרתית. היא לא פנתה למשטרה שתסלק את הזר ואף לא צלצלה למשרתים שיגשו אליו וישאלו לרצונו. היא ראתה אמנם כי אינו מגולח וכי בגדיו מלוכלכים ומקומטים, אך הבחינה במעין אווירה מלכותית אשר אפפה אותו. הוא היה ישוב על ספסל כשהוא שרוי במדיטציה, עוטה שלווה בלתי רגילה. הוא אף לא נראה כמי שאיבד את דרכו (לאמיתו של דבר מצבו היה ההיפך הגמור מכך, הוא פשוט נכנע לרצונו של האל). לפתע הבזיק במוחה של הגברת האל ניחוש מבריק. היא יצאה מפתח ביתה, חצתה את הרחוב ושאלה אותו בנימוס, "האם אדוני הוא נציג בפרלמנט הדתות?"
היא נענתה באנגלית רהוטה ובאותה נימה מנומסת. הזר הציג עצמו כסְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה, וסיפר לה כי אכן הגיע לשיקגו כדי להשתתף בכינוס הפרלמנט. הוא הוסיף וציין כי אין הוא משמש נציג רשמי מטעמו של מישהו. לראשונה הגיע מהודו לשיקגו באמצע חודש יולי ומצא כי פתיחת הפרלמנט נדחתה לספטמבר. כספו הלך ואזל במהירות, ומישהו יעץ לו לעבור לגור בבוסטון כי המחייה בה זולה יותר. ברכבת בדרכו לשם הוא פגש באישה אשר הזמינה אותו להתארח בביתה שכינויו היה 'האחו השמח'. מאותו רגע ואילך הוא החל להרצות בפני קבוצות חברתיות מגוונות ונשאל שאלות אוויליות רבות אודות ארץ מולדתו. ילדים אף לעגו לו על אופן לבושו המוזר. שלשום, כך סיפר, צייד אותו הפרופסור ג'. ה. רייט, שלימד יוונית באוניברסיטת הרווארד, בכרטיס נסיעה לשיקגו. הוא הבטיח לו כי יתקבל בברכה בפרלמנט הדתות אף שלא נשא עמו הזמנה: "לבקש ממך להציג מכתב המלצה, סְוָואמִי, הריהו כמו לשאול את השמש אם היא נושאת עמה אישור לזרוח". בנוסף, צייד אותו הפרופסור בכתובתה של הוועדה האחראית על צירי הפרלמנט, אך זו אבדה לו בדרכו לשיקגו. וִיוֶקָנָנְדָה ניסה לדלות מידע מהעוברים והשבים, אלא שהתחנה בה ירד עמדה באזור בו השפה המדוברת הייתה גרמנית, ועל כן התקשה להסביר את עצמו. בינתיים ירד הלילה. הסְוָואמִי, שלא התמצא בעיר, החליט לישון בתא מטען של מכונית במגרש החניה של תחנת הרכבת. למחרת בבוקר, רעב ומרופט, התעורר כשהוא "מריח מים מתוקים" לדבריו, והחל לצעוד בבטחה לכיוון שפת אגם מישיגן. אולם עד מהרה התחוור לו כי הבתים האמידים שעל חוף האגם אינם מכניסי אורחים. הוא התדפק על דלתות אחדות ונדחה בגסות. לבסוף, לאחר נדודים, הוא מצא עצמו כאן והחליט שלא לנדוד יותר, ולחכות לכל אשר ישלח לו אלוהים. והנה כאן הסיק וִיוֶקָנָנְדָה, "איזו הצלה רומנטית! כמה מוזרות הן דרכי האלוהים".
הגברת האל צחקה בהקשיבה לכל זאת. וִיוֶקָנָנְדָה, כדרכו תמיד, תיבל את הרפתקאותיו ואת ביש המזל אשר פקד אותו בהומור, וצחוקו היה מידבק. הם נכנסו לביתה, והסְוָואמִי הוזמן להתרחץ, להתגלח ולאכול ארוחת בוקר. הגברת האל התלוותה אליו לראשות הוועדה שהסדירה את מגוריו עם הצירים האחרים מהמזרח אשר הגיעו לפרלמנט.
הרעיון לקיים פרלמנט דתות בשיקגו הועלה חמש שנים קודם לכן, בהקשר לתערוכה העוסקת בהנצחת גילוי אמריקה על-ידי קולומבוס כארבע-מאות שנה קודם. התערוכה תוכננה להציג את התפתחות המערב במיוחד בתחומי המדע והטכנולוגיה. הוסכם כי יש להציג התקדמות בכל השטחים, ולכן יש לכנס גם פרלמנט של דתות. כינוסו של פרלמנט מסוג זה היה צעד היסטורי של ליברליזם. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות שנציגים מכל הדתות התכנסו במקום אחד, כשהם יכולים לבטא בחופשיות את דעותיהם. היענותו של הקרדינאל גיבסון, שהיה מנהיג הקתולים באמריקה, הייתה הישג חשוב, שכן הארכיבישוף של קנטרברי סירב להשתתף מחשש שמא פרלמנט כגון זה יביע, בדרך עקיפה, תמיכה בשיוויון בין הדתות. בנוסף לנוצרים הוזמנו לפרלמנט גם נציגים בודהיסטים, הינדים, מוסלמים, יהודים, קונפוציאנים, בני שינטו, תומכי זרטוסטרה, וכן נציגויות של קבוצות קטנות נוספות.
וִיוֶקָנָנְדָה יכול היה, כמובן, להיחשב משוייך לנציגות ההינדית, אך כפי שנראה כבר אז, הוא נועד לדבר גדול הרבה יותר מאשר השתייכות לקבוצה מסויימת אחת. הוא ייצג את הדוקטרינה ההודית הקדומה, המחזיקה בתפישת קיומה של האמת הרוחנית האוניברסלית המשותפת לכולם.
כשנפתח הפרלמנט, באחד-עשר בספטמבר, משך וִיוֶקָנָנְדָה את תשומת לב הנוכחים בגלימתו ההדורה, בטורבן הצהוב שלראשו ופני הברונזה הנאים שלו, כאחד האנשים המרשימים ביותר שניצבו מעל הבמה. גובהו היה ממוצע, אך תמיד נטע תחושה כי מידותיו גדולות יותר. אמרו עליו כי הוא נע בחן טבעי, "כמו חתול", כפי שביטאה זאת גברת אחת. באמריקה חשבו אותו, לעיתים קרובות, לנסיך הודי או לאריסטוקרט, בשל מזגו השקט והבטוח בעצמו. אחרים הוסיפו כי ניכרת בו "שביעות רצון פנימית", וכאילו יש בתוכו מאגרים של עוצמה כל העת. בעיניו היה ניצוץ פנימי של עירנות והומור, והן הקרינו שלווה והביעו חירות פנימית. קולו הערב והמיוחד עורר התלהבות רבה בקרב שומעיו, וללא ספק היה לכך קשר לתגובתם המפתיעה של מאזיניו כאשר דיבר לראשונה בפרלמנט.
בבוקרו של היום הראשון הגיע תורו של וִיוֶקָנָנְדָה לנאום, אולם הוא התנצל וביקש לדחות זאת. בדיעבד התוודה במכתב ששלח לחבריו בהודו, וסיפר כי נתקף פחד-במה. את נאומיו לא הכין מראש בכתב, לעומת שאר הצירים שהגיעו ובידיהם נאומים מוכנים. מכל מקום, התעכבותו רק הגבירה את ההתעניינות הכללית בו. מאוחר יותר אחר הצהריים, נעמד וִיוֶקָנָנְדָה על רגליו ובקולו העמוק פתח במילים, "אחיי ואחיותיי מאמריקה". בו ברגע, כל השומעים – מאות רבות של אנשים, מחאו כפיים והריעו לו בהתלהבות דקות ארוכות. עד אז התקבלו כל הנואמים באדיבות ויש שמהם אף בהתלהבות, אולם שום תגובה לא דמתה לזו. אין שום ספק כי רוב הנוכחים לא ידעו מדוע הם הגיבו בעוצמה שכזו. הן הופעתו של וִיוֶקָנָנְדָה והן קולו, אינם יכולים להסביר לגמרי את התופעה. למקבץ גדול של גורמים קיימת השפעה טלפתית מוזרה על התת-מודע, ובמקרה הזה נבעה השפעה זו מנוכחותו של אדם בלתי שגרתי, אדם שמילותיו ביטאו בדיוק את מה שהוא. כאשר ביטא וִיוֶקָנָנְדָה את המילים, "אחיי ואחיותיי מאמריקה", הוא התכוון לכך שהוא רואה באמריקנים שלפניו את אחיו ואחיותיו שלו עצמו. המשפט המשומש לעייפה הפך לאמת פשוטה ונקייה.
פרלמנט הדתות העולמי בשיקגו בשנת 1893
ברגע שהקהל איפשר לו, המשיך הסְוָואמִי בדבריו. אלה היו קצרים והדגישו את הסובלנות האוניברסלית ואת החשיבות שבהבנת הבסיס המשותף לכל הדתות. לאחר שסיים הריע לו הקהל עוד יותר. בימים שלאחר מכן הוא נאם עוד פעמים אחדות, ובדבריו הציג עמדות חשובות על טבעם של האידיאלים ההינדואיסטים. בסיום הפרלמנט הוא היה לנואם הפופולרי ביותר.
בימים שלאחר הקונגרס היה סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה למוקד ההתעניינות, אולם בעצם עבר תקופה כלל לא קלה. הוא נתקל בפן המכוער שבחשיפה הציבורית – סקרנות בוטה ביותר לצד אירוח נדיב במיוחד, ויחס חסר-רחמים ומתיש. שגרה זו עייפה אותו ולבסוף אף הזיקה לבריאותו, אך עם הזמן הוא פיתח הסתגלות לאורח-חיים זה ואפילו נהנה ממנו. הוא דיבר תמיד בגילוי-לב וענה תשובות שנונות לשאלות שנשאל. מעולם לא איבד את קור-רוחו, גם כאשר נשאל לעיתים שאלות אוויליות על בני עמו "עובדי האלילים".
וִיוֶקָנָנְדָה הגיע לאמריקה על מנת לדבר ולפעול למען בני מולדתו. הוא ביקש לספר לאמריקנים על העוני והדלות השוררים בהודו ולבקש את עזרתם. אך בו זמנית היה בידו גם מסר למערב. הוא פנה אל לב שומעיו שינטשו את גישת החיים החומרנית וילמדו מהרוחניות העתיקה של ההינדים, והטיף למען שינוי ערכים. הוא הכיר ביתרונות המערב – הישגים טכנולוגיים, יוזמה חופשית ואומץ, שאותם מצא חסרים אצל ההודים – ושיבח אותם על כך.
עם זאת, דבריו גלויי הלב פגעו ברבים. "בניו יורק", הוא נהג לומר בחיוך, "רוקנתי אולמות שלמים". ואין פלא! דבריו על מהותו האלוהית של האדם נשמעו לקנאי הדת כדברי נאצה, במיוחד כפי שהוצגו בשפתו הציורית: "הסתכל על האוקיינוס ולא על הגל הבודד, אין כל הבדל בין המלאך לנמלה, … ציית לכתבי הקודש עד שתהיה חזק מספיק בכדי לפעול בלעדיהם … לכל נוצרי יש קתדרלה גדולה מעל לראשו..." וִיוֶקָנָנְדָה לימד כי אלוהים נמצא בתוך כל אחד מאתנו, וכי כל אחד נולד על מנת לגלות מחדש את טבעו האלוהי. סיפורו החביב היה על אריה שחשב את עצמו לכבש עד אשר אריה אחר הראה לו את בבואתו במים. "ואתם האריות", נהג לומר לקהל מאזיניו, "הנכם טהורים, אינסופיים, נשמות מושלמות ...מי שאליו אתם מתפללים ובוכים בכנסיות ובמקדשים ...הנו העצמי שלכם. וִיוֶקָנָנְדָה היה נביא הביטחון העצמי, החיפוש האינדיבידואלי והמאמץ האישי.
וִיוֶקָנָנְדָה היה תלמיד מסור מאוד של אחד המאסטרים הגדולים של כל התקופות, רָאמָאקְרִישְנָה, שבו ראה גלגול של אדם קדוש. רָאמָאקְרִישְנָה נפטר פחות מעשר שנים לפני בואו של וִיוֶקָנָנְדָה לאמריקה. אך לכל הבאים אליו הוא לא סיפר על דבקותו הרבה במורו, וסירובו נבע מהחלטה מחושבת היטב.
שְרִי רָאמָאקְרִישְנָה פָּארָאמָהָאנְסָה
לאחר שחזר להודו וסיפר על עבודתו באמריקה, אמר: "אם הייתי מספר על אישיותו של רָאמָאקְרִישְנָה, אולי הייתי ממיר חצי מהעולם, אך אורך חייהן של המרות מסוג זה הנו קצר, כך שבמקום זה הפצתי את עקרונותיו של רָאמָאקְרִישְנָה. אם אנשים יקבלו את עקרונותיו, הם יקבלו לבסוף את אישיותו".
בהתכנס פרלמנט הדתות היה וִיוֶקָנָנְדָה בן שלושים בלבד. הוא נולד בכלכותה ב- 12 בינואר 1863. שם משפחתו היה דָאטָא.
הוריו העניקו לו את השם נָארֶנְדְרָנָאת ובקיצור נָארֶן. כנזיר הוא הסתובב בהודו תחת שמות אחדים, ובשם וִיוֶקָנָנְדָה החל להשתמש לפני מסעו לארצות הברית. את השם הציע לו המהרג'ה של קהתרי, אשר יחד עם המהרג'ה של מייסור מימנו את מסעו. פירוש המילה 'וִיוֵוקָה' בסנסקריט הוא 'הבחנה' מן ההיבט הפילוסופי, והכוונה היא לכוח ההבחנה המבדיל בין האמיתי (אלוהים) לבין הלא אמיתי (עולם התופעות כפי שהוא נתפס על-ידי החושים). פירוש המילה "אָנָנְדָה" הוא נועם אלוהי, או שלווה המושגת על-ידי הארה. בדרך כלל סיומת זו נפוצה בשמותיהם של נזירים.
כאשר היה נָארֶן באמצע שנות העשרה של חייו הוא החל ללמוד בקולג' של כלכותה. הוא היה נער נאה, אתלטי וניחן באינטליגנציה גבוהה במיוחד. בנוסף, היה גם זמר מעולה וידע לנגן בכמה וכמה כלי נגינה. הוא הפגין כושר מנהיגות בין בני גילו, ומוריו היו בטוחים כי הנער הזה נועד לגדולות.
באותה תקופה הייתה כלכותה שער כניסה עיקרי לרעיונות אירופאים והשפעות תרבותיות, ואף סטודנט הודי לא נשאר אדיש להשפעות אלו. בכדי לתת מענה למסיונריות הנוצרית קמה תנועה של הינדואיזם מודרני, שעיקריה היו התכחשות לפולחנים הקדומים ולכהונת התרמית, שחרור נשים וביטול נישואי ילדים. שמה של התנועה היה 'בְּרָהמוֹ-סָמָאג''. נָארֶן הצטרף לתנועה זו, אך מהר מאוד מצא את מטרותיה שטחיות. הן לא סיפקו את צרכיו הרוחניים. הוא קרא את יוּם, הרברט ספנסר, ג'והן סטיוארט מִיל, והחל לכנות את עצמו אגנוסטי. הוריו דחקו בו להתחתן, אך הוא סירב וחש בתוכו כי הוא צריך להקדיש את גופו ונשמתו למשהו נעלה. אולם מהו הדבר – זאת לא ידע. הוא חיפש מישהו ומשהו שבהם יוכל לדבוק בכל ליבו. בינתיים, רוחו חסרת המנוחה והמורא הייתה מוכנה לפעולה.
אחד מקרוביו של נָארֶן היה תלמיד קרוב של רָאמָאקְרִישְנָה וכך גם אחד ממוריו, פרופסור האסטי, שהיה אחד האנגלים היחידים שפגשו את רָאמָאקְרִישְנָה. סיפוריהם של שני אלו על רָאמָאקְרִישְנָה עוררו בנָארֶן את סקרנותו. בחודש נובמבר 1881 הוזמן נָארֶן לשיר בבית שבו התארח רָאמָאקְרִישְנָה. הם שוחחו קצרות ורָאמָאקְרִישְנָה הזמין אותו לבוא ולבקרו במקום מגוריו במקדש דָקְשִינֶשְוָאר אשר שכן קילומטרים אחדים מחוץ לכלכותה.
אישיותו של רָאמָאקְרִישְנָה עוררה עניין אצל נָארֶן כבר למן ההתחלה, ואף הביכה אותו. מעולם לא פגש מישהו שדמה לאדם הרזה והמזוקן שהיה באמצע שנות הארבעים לחייו ושהייתה בו ישירות של ילד. רָאמָאקְרִישְנָה השרה סביבו אווירה של שמחה בלתי פוסקת, והיה לעתים בוכה בקול רם או פורץ בשירה כדי להביע את שמחתו שביטאה את חווייתו הרוחנית. שיחותיו של רָאמָאקְרִישְנָה היו תערובת של שנינות פילוסופית מתובלת במשלים. הוא דיבר בגמגום קל בניב כפרו הבנגלי ולעיתים השתמש בעגת איכרים עם כל הישירות שבה. באותה תקופה הוא החל להתפרסם, ואנשים ידועי שם מבנגל היו בין מבקריו הקבועים.
נָארֶן הלך לדָקְשִינֶשְוָאר כשהוא חצוי – חציו חפץ לדבוק בחיי הרוח וחציו השני, שהושפע מהחינוך המערבי, היה ספקני וקצר-רוח כלפי אמונות טפלות. כאשר נכנס עם חבריו לחדרו של רָאמָאקְרִישְנָה, ביקש ממנו הלה לשיר.
נָארֶן עשה כך, והסצנה יוצאת הדופן שהתרחשה שם מתוארת יפה במילותיו שלו: "שרתי את השיר ההוא, ומיד כשסיימתי התרומם רָאמָאקְרִישְנָה, אחז בידי והובילני אל המרפסת הצפונית של חדרו. הוא סגר את הדלת מאחוריו, וזו הייתה נעולה מבחוץ כך שנשארנו לבדנו. חשבתי לעצמי כי יש בדעתו להעניק לי כמה עצות פרטיות, אולם להפתעתי דמעות אושר זלגו מעיניו, והוא אחז בידי ודיבר אליי בעדינות, כאילו הייתי חברו משכבר הימים. 'אה,' הוא אמר 'הגעת מאוחר! כיצד יכולת להשאירני בציפייה זמן כה רב? אוזניי אינן יכולות עוד לשאת את דברי האנשים הארציים הללו. כמה כמהתי למישהו שאוכל להעביר לו את אשר אני נושא בלבי, מישהו שביכולתו להבין את הכול – את התנסותי העמוקה ביותר!'. הוא הלך אנה ואנה, ואז שילב ידיו ופנה אליי בחגיגיות 'אדוני – אני מכיר אותך! אתה הוא נָארָא, החכם הקדום, גלגולו של נָארָאיָאנָה, הגעת לארץ בכדי לסלק את סבלם של האנשים...'. התנהגותו הדהימה אותי לחלוטין. מיהו האדם הזה שבאתי לראות, שאלתי את עצמי. הוא ודאי משוגע נלהב! אינני אלא בנו של וִישְוָאנָאת דָאטָא והוא העז לקרוא לי נָארָא! אולם נותרתי שוקט ואפשרתי לו להמשיך. הוא נכנס לחדר כדי להביא ממתקי סוכר וחמאה, והאכיל אותי במו ידיו. ביקשתי ממנו 'אנא, תן לי את אלה, ברצוני לחלק מהם לחבריי', אולם ללא הועיל. הוא המשיך עד שאכלתי הכול. אז אחז בידי ואמר, 'הבטח לי שתחזור לכאן במהרה לבדך!' הוא כל כך לחץ עד שהשבתי בלית-ברירה בחיוב. חזרתי לחדר והצטרפתי אל חבריי".
אירוע זה היה בבירור מבחן פסיכולוגי לתלמיד קולג' אינטלקטואלי בן שמונה-עשרה שנים! אך האינטואיציה של נָארֶן הייתה עמוקה יותר מאשר תחכומו האינטלקטואלי. הוא לא יכול היה להתנתק מהמחשבה על מוזרותו של רָאמָאקְרִישְנָה, וחשב שגם אם רָאמָאקְרִישְנָה אינו שפוי, אזי אפילו אי שפיותו קדושה במשהו. נָארֶן הרגיש ששהה במחיצתו של אדם קדוש בעל שיעור קומה, והחל לרחוש אהבה כלפיו.
בפגישתם הבאה גילה רָאמָאקְרִישְנָה לפני נָארֶן היבט אחר של אישיותו – אדם בעל כוחות על-חושיים ומעוררי יראה. בפעם הזו מצא עצמו נָארֶן לבדו בחדרו. רָאמָאקְרִישְנָה בירך אותו לשלום וביקש ממנו לשבת לידו, וההמשך, לפי תיאורו של נָארֶן:
"...בעודו ממלמל משהו לעצמו הוא החל לנוע לעברי כשמבטו מקובע עלי... לפתע הוא הניח את כף רגלו הימנית מעל גופי. ברגע בו נגע בי חוויתי התנסות חדשה. כשעיניי פקוחות לרווחה ראיתי את קירות החדר ואת שאר החפצים שהיו שם מסתובבים סביבי ונעלמים אל תוך רִיק. כל היקום, ביחד עם אישיותי, נבלעו ברִיק מסתורי החובק את הכול! נתקפתי פחד נורא וחשבתי שאני הולך למות כיוון שאיבדתי את אישיותי. לא יכולתי לשלוט בעצמי וצעקתי 'מה אתה מעולל לי? יש לי זוג הורים בבית!' בשלב זה פרץ רָאמָאקְרִישְנָה בצחוק, ליטף את חזי ואמר "'בסדר, זה מספיק לעכשיו. הכול יגיע בזמנו'. הדבר הנפלא היה, שברגע שאמר מילים אלו הסתיימה ההתנסות וחזרתי להיות שוב עצמי. הכול בתוכי ובתוך החדר חזר לקדמותו".
באמצעות מגעו הוביל רָאמָאקְרִישְנָה את נָארֶן להתנסות ברובד העל-מודע, שההינדים מכנים אותו – סמאדהי. בסמאדהי נעלמות כל תחושות הזהות העצמית, והאדם נעשה מודע לעצמי האמיתי והאלוהי שבתוכו. האלוהי, שמהווה את האחדות, נחווה כסוג של רִיק, שהוא ניגוד לריבוי העצמים המרכיבים את תודעתנו החושית הרגילה. בתוך חלל זה אובדת הזהות האישית – ולמי שאינו מוכן לכך נתפשת חוויה זו כמוות.
עבור רָאמָאקְרִישְנָה היה הסמאדהי התנסות יום-יומית, המודעות לנוכחותו של אלוהים מעולם לא עזבה אותו. מצב זה ביטא את תודעתו הרוחנית הגבוהה. וִיוֶקָנָנְדָה נזכר: "התגנבתי לקרבתו ושאלתי אותו את השאלה ששאלתי אחרים כל ימי חיי: 'האם הנך מאמין באלוהים, אדוני?' 'כן' הוא השיב. 'האם הנך מסוגל להוכיח זאת אדוני?' 'כן' 'כיצד?' 'מכיוון שאני רואה אותו בדיוק כפי שאני רואה אותך כאן לפניי, אלא בעוצמה הרבה יותר גדולה'. דבריו הרשימו אותי מאוד. בפעם הראשונה בחיי פגשתי באדם המעז לומר כי חזה באלוהים. דת זו הייתה עבורי מציאות מורגשת ומוחשית, עזה לאין שיעור מיכולתנו לתפוש את העולם".
לאחר כל זה מצא עצמו נָארֶן מבקר בדָקְשִינֶשְוָאר בתדירות גוברת והולכת. בהדרגה נמשך למעגל החניכים הצעירים – רובם בני גילו – שאותם הכשיר רָאמָאקְרִישְנָה לחיי הנזירות. נָארֶן לא התמסר להשפעה זו בקלות. הוא המשיך לשאול את עצמו האם אין זה אפשרי לפענח את כוחו של רָאמָאקְרִישְנָה דרך ההיפנוזה. הוא סירב לשתף פעולה בטקסי הדת של רָאמָאקְרִישְנָה, באומרו כי אלו הם אמונות טפלות. רָאמָאקְרִישְנָה היה שבע רצון מפקפוקיו. הוא נהג לומר: "בדוק אותי כפי שחלפני הכספים בוחנים את טיב מטבעותיהם. אל תאמין לי עד שלא בחנת אותי עד הסוף". והוא, לעומת זאת, בחן את נָארֶן. הוא התעלם ממנו במשך שבועות כדי לבדוק אם יושפע מכך ויחדל לבקר במקדש. כאשר נוכח שלא כך הוא, הביע את הערכתו ובירך אותו על חוסנו הפנימי. "כל אדם אחר היה עוזב אותי כבר מזמן" אמר.
בשנת 1885 התגלה אצל רָאמָאקְרִישְנָה סרטן בגרון. היה ברור לתלמידיו כי המאסטר לא יישאר עמם עוד זמן רב. התלמידים הצעירים התקרבו יותר איש אל רעהו, ונָארֶן היה מנהיגם, הוא ונער אחר שנקרא רקהאל, שלאחר מכן נודע בשמו סְוָואמִי בְּרָהמָאנָנְדָה. באחד מימי מחלתו האחרונים של רָאמָאקְרִישְנָה שהה נָארֶן במדיטציה באחד החדרים שלמטה. לפתע איבד את תודעתו החיצונית ונכנס לסמאדהי. הוא נחרד עד מאוד וצעק, "היכן הגוף שלי?" אחד התלמידים חשש כי נָארֶן עומד למות ורץ למעלה כדי לספר על כך לרָאמָאקְרִישְנָה. "אַפשר לו להישאר במצב זה לזמן מה", אמר רָאמָאקְרִישְנָה בחיוך. "הוא בוחן אותי שאתן לו לחוות התנסות זו למשך זמן מספיק". אחר כך נכנס נָארֶן לחדרו של רָאמָאקְרִישְנָה מלא שמחה ושלווה. "עכשיו האֵם הקוסמית הראתה לך את הכול" אמר לו רָאמָאקְרִישְנָה. "אבל אני אשמור את המפתח. כאשר תסיים את העבודה שנועדה לך, תמצא את המטמון בשנית". הייתה זו רק אחת מן ההזדמנויות בהן הבהיר רָאמָאקְרִישְנָה לנָארֶן, שייעודו הוא ללמד ברחבי העולם.
ב-15 באוגוסט 1986 הגה רָאמָאקְרִישְנָה בקול ברור ורם את שם האלוהים ונכנס לסמאדהי סופי. למחרת אחר הצהריים קבע הרופא את מותו.
סְוָואמִי וִיוֶקָנָנְדָה כנזיר נודד, 1892
לאחר מותו של רָאמָאקְרִישְנָה שכרו הנערים ששהו במחיצתו בית זול, וניהלו שם את חייהם הרוחניים. זיכרו לא העלה בהם כל עצבות, הם צחקו והתבדחו, וכל העת חשו בנוכחותו. מבקרים בבית תארו את וִיוֶקָנָנְדָה מחקה את רָאמָאקְרִישְנָה נכנס לאקסטזה, בעוד האחרים מתגלגלים מצחוק. בהדרגה הפכו הצעירים לחסרי מנוחה בכמיהתם לחיי הנזיר הנודד. מצוידים במקל ובקערית אוכל הם נדדו בכל רחבי הודו, מבקרים במקומות עלייה לרגל, מרצים, ומעבירים את זמנם חודשים ארוכים במדיטציה בבקתות מבודדות.
התנסות זו הייתה בעלת ערך עבור נָארֶן. בנדודיו ברחבי ארצו הוא פגש ברעב, באומללות ובחוכמה רוחנית, שאותם לקח עמו למסעותיו במערב. לאחר שנדד בכל רחבי הודו הוא הגיע לקניאקומארי וכאן נגלה לו חיזיון.
קניאקומארי, VIVEKANANDA ROCK
הוא ראה כי להודו יש יעוד בעולם המערבי ככוח שיביא לתחייה רוחנית, אך כוח זה לא יהיה יעיל כל עוד לא יחול שיפור ניכר במצבה החברתי של הודו. יש למצוא מימון להקמת בתי ספר, בתי חולים וכיוצא באלה. האירוע הזה גיבש את החלטתו לנסוע לארצות הברית ולגייס עזרה. החלטה זו התחזקה עוד יותר כאשר הרג'ה של ראמנאד הציע לו לנסוע לפרלמנט הדתות בשיקגו. הזדמנות זו שהוענקה לו, תאמה את כוונותיו של נָארֶן, וכך, בסוף מאי 1893 הפליג מבומבי דרך הונג קונג ויפן לוואנקובר, ומשם נסע ברכבת לשיקגו.
לאחר פרלמנט הדתות הרצה וִיוֶקָנָנְדָה במשך שנתיים במקומות שונים במזרח ארצות הברית ובמרכזה, בעיקר בשיקגו, דטרויט ובוסטון. עם הזמן הוא הוקף בתלמידים שביקשו להקדיש את חייהם לתרגול רוחני. שיאו של הביקור היה בחודש יוני 1895. הוא הוזמן לבית ששכן על נהר סנט לורנס ולימד שם במשך חודשיים, באותו אופן שלימד אותו רָאמָאקְרִישְנָה. באוגוסט הפליג לצרפת ולאנגליה וחזר לניו-יורק בדצמבר.
לבקשת תלמידיו הוא ייסד את ארגון הוודנטה הראשון באמריקה. הוא קיבל שתי הצעות אקדמאיות. האחת, לשמש יושב ראש החוג לפילוסופיה מזרחית באוניברסיטת הרווארד, והצעה דומה קיבל גם מאוניברסיטת קולומביה. הוא דחה את שתי ההצעות באומרו, שכנזיר נודד אין הוא יכול להקדיש עצמו לעבודה מסוג זה. בכל מקרה כבר רצה לשוב להודו.
וִיוֶקָנָנְדָה התקבל בהודו בכבוד גדול, שכן אף הודי לפניו לא התקבל כך באנגליה ובארצות הברית. לא כבעל ברית מתרפס, לא כיריב, אלא כחבר ישר וכן, המוכן, באותה מידה, ללמוד וללמד, לבקש עזרה ולהציע עזרה. מי עוד כמוהו יכול לעמוד כפי שעמד, ללא משוא פנים, בין מזרח ומערב, מוקיר את המידות הטובות ומצביע על החסרונות שבשתי התרבויות? מי עוד כמוהו יכול לשלב בין הודו של המאה התשע-עשרה להודו הקדומה של הוודות? מי עוד יכול לצאת כנגד העוני והדיכוי, ובה בעת להוקיר את האידיאלים של האמריקנים ואת המטרות הייחודיות של הבריטים. זו הייתה גדולתו של וִיוֶקָנָנְדָה.
בשנת 1899 הפליג וִיוֶקָנָנְדָה לביקורו השני במערב, והשאיר את סְוָואמִי אוריאננדה ללמד במקומו בסן פרנסיסקו. וִיוֶקָנָנְדָה שאף להקים מרכזים אחדים לוודנטה במערב.
כיום קיימים עשרה מרכזים בארצות הברית, וכן באנגליה, בצרפת ובארגנטינה.
כאשר חזר להודו מאמריקה, היה וִיוֶקָנָנְדָה חולה מאוד. הוא אמר שאינו מצפה כי יחיה עוד זמן רב, ועם זאת היה מאושר ורגוע. נראה היה כי השתחרר מן הלהט אשר הניע אותו בשנותיו המוקדמות. הוא חתר כעת רק לשקט שבהתבוננות. לפני שעזב את אמריקה הוא כתב במכתב לאחד מחבריו כעין וידוי:
"אני שמח שנולדתי, אני שמח שסבלתי, אני שמח שעשיתי טעויות גדולות, אני שמח להיכנס לשקט. בין שגופי יחדל להיות וישחרר אותי, ובין שאשיג חירות בגוף הזה, האדם הזקן נעלם, נעלם לנצח, הוא לעולם לא יחזור! מאחורי עבודתי הייתה השאיפה, מאחורי אהבתי הייתה האישיות, מאחורי הטוהר שלי היה הפחד. עכשיו כל אלה נעלמו ואני נישא עם הזרם".
יש האומרים כי עזיבתו של וִיוֶקָנָנְדָה את העולם ב-4 ביולי 1902 בבאלור מאס, נראתה כפעולה מתוכננת מראש. חודשים אחדים לפני כן הוא שחרר עצמו ממחויבויות והכשיר לו מחליפים. בריאותו אף השתפרה. ביום מותו הוא סעד ארוחת צהריים בעונג, שוחח עם תלמידיו על פילוסופיה ויצא לטיול קצר. בשעות הערב נכנס למדיטציה עמוקה וליבו חדל מלפעום. במשך שעות נערכו נסיונות להעירו, אך נראה היה כי משימתו של וִיוֶקָנָנְדָה נסתיימה, ורָאמָאקְרִישְנָה השיב לו את המפתח למטמון.
ההקדמה הטובה ביותר על וִיוֶקָנָנְדָה אינה לקרוא עליו, אלא לקרוא אותו. אישיותו הקסומה, עוצמתו, אומץ ליבו וסמכותו הרוחנית מועברים בצורה מוחשית בהרצאותיו המשוכתבות.
לקוח מתוך חיבורו של כריסטופר אישרווד משנת 1960
ערוך בידי ד"ר אודי בילו
