שפת החלום והאגדה
"הַלַיְלָה חַכִּי לִי בַּחֲלוֹם הָאַחֲרוֹן, נִימְפָה קְטַנָה שֶלִי, בְּמֶשִי דַק קוֹרֵן"1
לקרוא את הפתיח לשירה המופלאה הזו של בלפור ולהתפעם. לומר: כמה רוך, עדינות, חיבוק אוהב שכולו אהבה סוערת מופנמת, יש במשפט הזה.
והמילה הכתובה הבאה מנפש היוצר מלמדת לא מעט על נפשו האוהבת הכמהה המתגעגעת הנרגשת וכפועל יוצא מכך על אישיות הכותב היפה מבפנים ומבחוץ לעילא ולעילא.
היו אלו ימים קיציים יפים, בהם נפגשנו שלושתנו, הרצל ובלפור ואני חגי, באולם הגדול של 'בית מייזר', שם למדנו יחדיו ספרות עברית ומקרא. היינו צעירים מלֵאי מרץ, שובבי צעירות יפה ואוהבי ספר ומַחבּרת. לא אחת ישבנו זה בצד זה, וחברוּת יפה נרקמה בינינו.
לימים הוציאו השניים ספר ראשון שנקרא "במזל תאומים", העמידו דוכן מאולתר על כר הדשא ומכרו את ספריהם עם הקדשה לכל רוכש. ברור, שאני ורעייתי לעתיד רכשנו ספר לעצמנו והבחנתי, שהתאריך שכתב בלפור לאחר ההקדשה כתוב היה בתאריך העברי כ"ג אייר ה'תש"ל — ואף לא זֵכר לתאריך הלועזי. לימים הבנתי, שעדות זו היא סמל לאהבתם האין סופית לשפה העברית. עד כדי שימוש בה בכל הזדמנות שהיא.
אך הרצל ובלפור לא רק שאוהבים מושבעים הם לשפה, אלא ייחודם הוא בחיבור בין עבר ישן להווה המתחדש. הם לא מוכנים לוותר על שפת האבות, שפת המדרש והתלמוד, וכן שפת ההשכלה. הם מבינים שזו המורשת, שיש להמשיכה ולהעבירה הלאה, שאם זו תימחק גם שפתם שלהם תימחק. על כן, בעצה אחת בלב אחד שניהם שומרים הן על שורשי השפה ומטפסים מהשורש הלאה אל ראש האילן בשפה העברית החדשה והמתחדשת.
אינני יודע, אם במכוון או מכוח הכתיבה עצמה רואים היבט זה שלהם כבר במשפט הראשון של 'מגילת הים', שכתב בלפור חקק.
מחד גיסא, המילה החדשה יחסית "נימפה", מילה הבאה מהמיתולוגיה היוונית, שאומצה בשפתֵנו ובספרות העברית לתיאור מלבּב של אהובה. בדומה ליעלת אהבים של ימי הביניים.
מאידך גיסא המלה "קוֹרֵן", שהיא רמז לתיאור התנ"כי: פני משה קרנו, כאשר ירד מהר סיני. מן החיבור משתמע: כשם שמשה לא ידע שפניו קרנו, כך סביר להניח, שגם הנימפה לא ידעה, שמֶשי לבושה קורן! וכשם שהעם ראה בקרינת פניו של משה, כך האוהב רואה בקרינת המֶשי הדק של אהובתו. הנה אותו חיבור בין ישן לחדש בשירה העברית.
מי שירצה בעתיד לכתוב עבודת מחקר מלאה על שירתם בוודאי ימצא את מוטיב ההתכתבות עם המוזה, עם בת השיר — לכל אורך שירתם. כך עשה הרצל חקק בקובץ שלו 'אנא בכוח, אנא בשיר' בשיר מיוחד, 'מכתב לבת השיר' — בעמוד 47. שבה את לבי מחזור מורכב מאד בקובץ זה בשם 'הבלדה לכינורית', עמוד 211 עד 225. וכך מחזור נפלא בשם 'שירי אהבה מן המאה הקודמת'. שירו של בלפור אכן היה סימן דרך בקובץ הראשון שלהם 'במזל תאומים'.
אני זוכר, ששאלתי את בלפור על השיר הזה, שמשך את תשומת לבי והחֱייה את המילים בצבעים יפים מול עיניי ורגשותיי. הוא אמר לי: "בצבא, באחד הלילות ישבתי וכתבתי את השיר במשיכת קולמוס אחת."
ואם אעלעל בין דפי אותו ספר, אמצא גם שיר של הרצל עם נימה מודרנית — ובהמשך זיכרונות מקראיים. השיר "כל הקוביות"2 — הפָתיח לשיר:
"כָּל הַקֻבּיוֹת שֶאָגַרְתִּי שֶאָגְרוּ אוֹתִי":
'שאגרו אותי' נשמע מודרני משהו —
וכן בהמשך רמז או הזכרה אסוציאטיבית למעשייה על הנזל וגרטל:
"ואני עדיין הולך ללא פֵּרורים אחרַי" — ובאותה נשימה: "ולא עורבֵי שמים עמי מעלַי" — הניסוח מזכיר את העורבים של אליהו הנביא, שהביאו לו אוכל — וכן בהמשך:
"אם אמות, כשאמות, יבואו העורבים רק אז".
ונזכיר את מקרה אליהו3: פסוק ג־ו: "לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיַּרְדֵּן — וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת־הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.
וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְהוָה וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הַיַּרְדֵּן — וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן־הַנַּחַל יִשְׁתֶּה".
הרצל ובלפור לפי היכרותי אותם — הם בעצם 'שניים שהם אחד". שאלתי והבנתי, שישנו קשר וייחוד מסוים בתאומים, כמו מקרים של חשיבה זהה, אולי סוג של טלפתיה, החלטות אחידות בשוויון נפש, והליכה יחדיו לאורך כל מסלול החיים.
גם הפעילות שלהם מתבצעת בעצה אחת ובשיתוף הרמוני היפה להם ולקהָלם.
המציאות מראה, שאכן הדברים קורים כהוויתם. שניהם אלופי תנ"ך עולמיים, שניהם היו יושבי ראש אגודת הסופרים. שניהם משוררים ייחודיים מאוד, ונכס לתרבות השירה והספרות העברית המתפתחת.
חשוב לי להזכיר, שבלפור הוא אשר טפח על כתפי ועודד אותי להתקדם בתחום הספרות האהוב עליי כל כך. והרצל דרבּן גם הוא. כמו שאמרתי — שניים שהם אחד! גם בהופעתם וגם בדאגתם לזולת.
לגבי הספר, שאני כותב על שירתם — צורתו ותוכנו:
מבחינת הז'אנר או המהות — הייתי מגדיר את הספר כמונוגרפיה הכוללת את החֵלק הביוגרפי והנלווה לו של התאומים מילדותם ואילך במרוצת השנים: פעֳלם, סביבת פעילותם ומשפחתם. החלק השני, לעומת זאת, יתרכז יותר בתחום הספרותי, שכולל את יצירותיהם של האחים התאומים, שהם רובם ככולם שירים.
הבחינה תהיה מדגמית בלבד לפי נושאים מרכזיים בהצגת יצירה של בלפור והרצל — תחת גג משותף — אותו נושא; משפחה, ילדות, ארס־פואטיקה, שירי אהבה וכדומה.
מן הראוי לציין, שמי אשר ירצה להרחיב יֶדע בשירתם של האחים, אַפנה אותו אל אותם המאמרים, אשר נכתבו על הספרים, שהם הוציאו — ועל שירים מתוך ספריהם. מאמרים מעמיקים ומרחיבים ידע. על כך בביבליוגרפיה, שתופיע בסוף הספר.
כדי לא להרחיב את היריעה יתר על המידה אזכיר כאן, שכאשר אני מביא דוגמה מייצגת של נושא מסוים, שהשיר עוסק בו, אביא בהתאם לנדרש את השיר במלואו, אך במקרים מסוימים רק את שורות השיר הרלוונטיות לאותו הדגש או הדגשים (עם ציון מספר עמוד לכל הרוצה לקרוא את השיר בשלמותו). עם זאת בנספחים יובאו השירים, שייבחרו כלשונם וככתבם.
בטרם אֶפרוש משְׁנתי, אתוודה: נהניתי ממלאכת הכתיבה של ספר זה.
תודה לכל העוזרים והמסייעים — ובראש ובראשונה לחבריי הרצל ובלפור חקק.
ראשית הדברים
חלק א
פרק א: הפרהוּד — אֵימה בדרך לתקומה
בבוקר עוד חייכה השמש וקרניה פתחו את שערי חג השבועות תש"א. הנה עוד מעט קצת יובאו הביכורים ויחלו חגיגות החג. אלא שעם בוא הצהרים קדרו שמים וארובּות אימה נפרצו נפרסו לרווחה. שערי מוות נפתחו ברחובות וסמטאות העיר, ואש הגיהינום פשטה זרועותיה בציפורני אֵימה והילכה ברחובות בגדד כחרב המתהפכת של שנאה ולהט, הֶרג ושמד. האש הנוראה שילחה וגרשה יהודים לבושים בגדי חג מארץ החיים אל עולם החשֵכה והמוות.
עד כמה יכול היה לתעתע ולצחוק הגורל ביהודֵי בגדד השלווים התמימים?
בספרו של בלפור חקק "ואז בקץ היוחסין" (1987) נכללה פואמה על ה'פרהוד', ושם נכלל הפרק "אידיליה לפני המוות", המתאר את השאֲננות של היהודים בבגדד, בימים שלפני הפרעות. ואחד משירי הפואמה מסיים בשורות:
ולא ידעו התַמות/ שכשהתמרוֹת תהיינה בשֵלוֹת/ והגפנים יהיו רוויִים/ השמש תיסוֹב לאחוֹר/ והכּוכבים יפְּלו/ יְרוּיים".
ואז בקץ היוחסין, עמ' 78.
אכן כן — שהרי עד שהגיע שבועות, חג הקציר, הנף מגל וחרמש בקמה, בו היו מקריבים את קורבן "שתי הלחם", חלה פורענות בעולם: באותו שבועות של ו' בסיוון תש"א — 1941 נעשה קציר דמים ברחובות העיר. דם יהודי נשפך ועמדו הקורבנות על שפך דמם של 179 יהודים הרוגים 118. 2 פצועים ונפגעים בקרב הילדים — 242 אומללים — שהפכו ברגע ליתומים.
בלחש שבור מספרים התאומים בשירתם את סיפורה של אִימם בימי הפּרעות: סעידה, הילדה התמה, אז בת ארבע עשרה, לא ידעה את הצרה הנופלת עליה ועל בֵּיתה. כְּיתר ילדי היהודים בבגדד ישבה בביתה עם הוריה — עוזרת להם בהכנות לחג, ומצפה לקבל את חג השבועות באורה ובשמחה. הלבבות היו מלאים אור: הבית נקי ומסודר ופמוטי הנרות מצוחצחים על מפה צחורה. כה מבהיקה התחרה בשולֶיה, והם מוכנים ומזומנים לנרות החג, שיפיצו אורות חג בבית, והנה אווירת המועד כבר שורה באוויר. ופתע... כהבזק הבּרק נשמעו קולות ההמולה מֵעבר לכותלי הבית, צעקות וזעקות.
באה סעידה הנערה אל חלון ביתה לראות מה פשר הדבר, ואז נרעשה: עלו ובאו מעלה מעלה עד מעלות קדושים וטהורים היללות — — בכי התינוקות וזעקות האימהות, אנחות הפצועים וחרחורים אחרונים של הגוססים. וּמטָה מהם צעקות הקלגסים, קולות הצהלה הצרודים של צמֵאי הדם האכזריים הפורעים בהם, בלא הבחנה, ומבטם — כעיני חיה שוחרת לטרף, שועטים בציפורני טרף. עולם הזוועות של מטה ועולם נשמות הנרצחים הטהורים של מעלה. בוקה ומבוקה.
סעידה, עוד ילדה תמה נבעתה ובאה מן החלון אל פינת החדר, נפחדת רועדת, ואבא ואימא — הוריה התמים — קרבו אליה חרדים וחיוורים.
מה רע עשינו? — פניהם שואלות: דומה הוא, שכל פשענו שיהודים אנחנו... שני אחים לה לסעידה — שיצאו אותו בוקר מביתם, ושניהם בשעה זו מחוץ לבית. האם תצלח דרכם להימלט מהפוגרום? סעידה הנערה, הוריה, לבם פועם בחוזקה.
עודה עוטה חיל ורעדה, חוששת לגורל אחֶיה, חושבת סעידה הקטנה ליקרב שוב אל החלון, אולי תראה את אחֶיה בשובם הביתה, אולי תחוש מטה לקראתם לפתוח בפניהם את הדלת? סעידה אוזרת עוז, באה וקרֵבה צעד בצעד אל החלון נותנת מבט חרד חטוף אל הרחוב, ושם עשרות פראי אדם חמושים בסכינים, גרזינים, רובים וכלֵי משחית של כל הבא ביד, ממהרים לכניסות הבתים תוקעים חרב ברזל בבשר אדם, הצועק מתוך כאבו, צונח וגונח, מחרחר את נשימתו האחרונה, נעזב לאנחות. וכהרף הופכים הקלגסים לבוזזים: מוציאים רהיטים וחפצים, מעמיסים על רכבים ונוסעים. צועקים שמחה בפראות, ומנופפים סכיני רצח באוויר.
"להרוג! לטבוח! לבזוז!" — מעודד אחד מהאנשים, צמאי הדם, והוא מנופף סכין ארוכה בידו. הלהב מסנוור.
היא רואה יהודים מוּצָאים בכוח ממכוניות, ומתוך אוטובוס שעצר. יהודים מוכּים, נרצחים ונשחטים בגרונותיהם, אם בחרבות אם בפגיונות — כך לאורו של יום ולעיני כֹּל. ונהג האוטובוס מניע, והרכב זז ודורס את הגופות השׂרועות על הארץ שלפניו.
סעידה נרתעת מהחלון. דומה חלון זר הוא, ומסגרתו כעצבּי פלדה, וזכוכית לו כבוהק החרב הרוצחת לאור הֶבזק להט קרן שמש אכזרית — וכך נסערת סעידה ובאה שוב אל פְּנים החדר. מה מבשר ליבה?
אווירה כבדה: האב יצחק חבשה והאֵם תופחה יושבים אל השולחן לבושים בגדי חג, נרעדים משהו, מרכינים ראש בין כפות ידיים תומכות ומבטם מפוחד, בוהה אל צבעו המחוויר של שולחן.
בחיל וברעד ניגשת אט הנערה אל הוריה. עומדת ואומרת:
"אבא, אימא, איפה הם? היכן הם שני אחַיי?".
"אנחנו לא יודעים" אומר אבא יצחק.
"מקווים שהם באחד הבתים ולא ברחוב".
"לאן יצאו? לאן הלכו? האם הם יחד? האם לבד?".
נורי ואברהם חבשה, שני אחֶיה של סעידה, שניהם סטודנטים לרפואה, היו אותה עת מחוץ לביתם, בדרך לבית סבם חכם ציון. והפוגרום בשׂיאו: הפורעים כאחוזי אמוק רצים כמטורפים, כגל ים הגואה בשטף אל החוף. וההרג נעשָׂה בלא הבחנה.
יושבת המשפחה אימא, אב ובתם ברעד ובחיוורון פנים, ומדי פעם הפנים מוסבות אל הדלת הסגורה. בבית גם שאר אחיה ואחיותיה: עזרא, ויקטור, ומשה הילד הקטן, וכן אחיותיה: דייזי, נורה וגם ויולט. כולם עטופים עצב: האִם יבואו בפתח שני הבנים? האם ייכנסו בסערה פנימה ויסירו חשש לב אם ודאגת פני אב? או שמא בעיטות רגל נוקשה תכה בדלתות, רחש הפורעים, לב נוקשה כאבן — כל אלה ירעידו את חדרי הלב החרד של יושבי הבית. מכות אדירות ופריצה של דלת הנופלת ארצה ומעליה איתן עומד הרוצח בעל החרב הנוצצת בידו, וכמו מלאך המוות מכוון צעדיו.
דפיקות אימה נשמעות על הדלת, וכל דפיקה מקפיצה הלבבות ממקומם. פעם זו שכנה שואלת, אם יש אי אלו חדשות לטובה או לרעה. פעם בשורה מגיעה על שכן שנהרג — ולבסוף שקט. שקט. שקט שאחרי הסערה.
ונורי ואברהם הביתה לא חזרו...
אבא ואימא רתוקי כסאות, קפואי מבט, חרדים מהלא נודע,
המומים בשתיקתם קפואים בפחדם, חיוורים בדאגתם.
הגיעה שמועה מן החוץ, שחברָם אליהו חייק, היה איתם בלכתם ושב, והם לא שבו. הוא סיפר שראה את ההמון צד את שני האחים, והוא הצליח להימלט. כולם נסערים מן הבשורה המרה. אליהו חייק חשש לספר מה עשו הפורעים לאחים.
"סעידה. את כבר גדולה ואמיצה, אולי תלכי את לראות במתים אם אחייך שם? אולי לא? הרי לא שבו הביתה".
'אני גדולה? בת ארבע עשרה זו גדולה?' אמרה לעצמה. 'אך אבא ואימא מבקשים זאת. ואיך אפשר שלא לעשות כרצונם. והרי מישהו חייב לעשות זאת!'.
רק לאחר תום הפרעות, המשטרה הזמינה אנשים בכרוזים שעברו ברחובות לגשת לתחנות משטרה ובתי חולים לזהות גופות.
סעידה בת ה-14 הוסעה על ידי השכנים לתחנת המשטרה, וגם לבתי החולים הסמוכים.
בצר לה זו הייתה משימתה: הלכה הילדה לחפש, להסתכל, לזהות...
ושם, לפחות כמאתיים גופות סקרו עיניה הבוכיות. איך יוכל ליבה לשאת?
"מאתיים גופות, אולי יותר" — כך אמרה בעדותה...
שבועות קשים, אי יכולת לעכל את המחסור, את אובדן הבנים.
התצלומים לפני הפרהוּד מעידים על השאננות, על השלווה המדוּמה. בתצלום אחד רואים את האב יצחק ושני בניו נורי ואברהם, ולצדם הבת ויולט. תצלום שני — שמחה בבית מרסל חבשה. יצחק האב נמצא מצד שמאל למעלה — חבוש כובע ומשקפים. ליד דוד משעל אחיה של מרסל חבשה, מרסל ממשפחה משעל, שמתוכה יצא דיוויד מרשל ראש ממשלת סינגפור. התצלומים מופיעים באוסף התצלומים בלב הספר. נורי ואברהם מצד ימין, אברהם מניף ידיו כלפי מעלה. כולם שמחים, מי יכול היה לנחש מה יקרה עוד חמש שנים.
הפרהוד שבר את המשפחה, את האבא יצחק, את האם תוּפחה.
יום אחד באה שִׂמחה, דודה של סעידה, אחותה של אִמה, ואמרה לדודים ולאנשי המשפחה: עד מתי יתאבּלו אלו? הרי סופם שיֹאחזם השבץ! והרי אין סוף לדבר, אשר על כן עליכם לקחת את הילדה הזאת ולחתֵן אותה. אם זו תתחתן ותביא ילדים, מצב הרוח של ההורים ישתנה בשמחת הנכדים, וכך עוצמות האֵבל ייחלשו, שהשמחה תחפּה במעט על העצב, וירפָּא לבבם.
היה מפגש בתוך המשפחה: הגיעו בני משפחת חקק מאותה שכונה, ושם היה עלם חמודות בשם עזרא, בן 24. הוא היה נסוך עצב, כי התייתם אז מאימו כאתון. היו חילופי דברים, שיג ושיח בין המשפחות. שתי המשפחות אישרו את הזיווג. החתן אישר את הכלה המיועדת סעידה, סעידה הסכימה לבקשת משפחתה, וגם היא תמכה בזיווג.
ובאמת, סעידה התחתנה. וכעת חיה, כחלוף זמן נולד לה בנה אליאס ז"ל שבשבילה היה כמלאך. הוא נולד עם תסמונת דאון, הוא היה ילד שנראה לעולם כילד יפה. סעידה העידה עליו שהיה בעיניה כמלאך. אביה יצחק (האב השכול) אמר לה: הילדים האלה הם מלאכים שנפלו, ובאו לעולם לעשות תיקון, לפני שובם לפמליה של מעלה כמלאכים. לכן, כך אמר, להתייחס לילד זה כמלאך.
עמדה סעידה בפני האלוהים ואמרה: "אלוהים תן לי שני ילדים שחורים, אני לא רוצה עוד ילד לבן ויפה!"
אחותה של האם תופחה, הדודה שמחה, לחשה לאחיינית סעידה: "דברייך נשמעו למעלה... תלדי תאומים". ואמנם אחרי הפרעות, בהן מתו שני אחֶיה הבכורים של סעידה, ילדה היא שני תאומים. שני תאומים זהים, יפים למראה. לשמחתה, לשמחת הוריהָ — ולשמחת עזרא חקק אישהּ.
באו החכמים הידעונים אצל סבא יצחק חבשה ואמרו לו: תם זמן האבל, לא תוכל להתאבל כל חייך! הנה קיבלתָ פיצוי משמים, זה תמורת זה. מתו השניים ובמקומם קיבלתָ את שני הילדים הנולדים, שניים תמורת שניים. אלא מאי? אסור לכם לקרוא להם בשמות השניים האחרים, כי הבנים הבכורים נעדרים. הסיפור לא תם,
לא נמצאו הגופות. המשטרה העיראקית קברה רבים בקבר אחים.
כך נוצר מיתוס שעבר במשפחות חבְּשה וחַקק. מיתוס, שנשמר בחשאי מפני התאומים במשך שנים לא מעטות. סוד כמוס שעיקרו; "שניים תמורת שניים". כמדומה, ששניים אשר מתו בפרעות הפרהוד ציוו במותם את החיים לשני התאומים, שנולדו שבע שנים אחרי מותם. ואולם, בהיוודע המיתוס לתאומים שנולדו, בהיותם משוררים, חשו מחויבות לשאת את זכרם של האחים חללי הפרעות, ולהציב להם יד בשיריהם.
ה'פרהוד' — שואת יהודי בגדד. זה ייזכר לדיראון עולם. לאן שנאה יכולה להוביל. עד כמה ה"עליהום" יכול לסחוף עמו המון משולהב, עד כדי כך שפֹּה ושם נשמעו מקרים של שכנים, אשר תקפו ובזזו את אלו, שהיו חבריהם לכאורה במשך שנים...
אם כי היו גם מקרים הפוכים לכך, בהם ידידים ומכּרים ערבים הצילו יהודים. והם בעיניי, חסידי אומות העולם. לימים מסרה סעידה עדות על השכנה שהצילה אותם.
אבל נותר אותו עבר נורא, חור שחור.
לימים סיפרה עדות, והדברים נותרו לזיכרון עולם.
גורלו של האבא השכּול יצחק חבשה היה קשה, כאֵבו היה שובר לבבות.
הכול נרשם כתעודה: באותו יום של פְּרעות היו רגעים, של פחד ותקווה קלושה.
סעידה לא שכחה. אִמה תוּפחה ואחותה ויולט התחפשו לערביות ויצאו לרחוב כדי למצוא את האחים ולהחישם הביתה, אך חזרו כלעומת שבאו בחוסר כל...אביהָ יצחק היה כשֵבר כלי. מות בניו הבכורים שבר אותו, והוא חש טלטלה אמיתית, מצב של ערפול האמונה ואי רצון ללכת לתפילה בבית הכנסת.
הוא אמר, שכל יום כיפור אמר בבכי את אותה התפילה המדברת על מות שני בני אהרון — "ויהי אחרי מות שני בני אהרון" — וכל פעם לחש תפילה זאת והקפיד על כך, שכן החכמים אמרו לו, שמי שאומר פסוקים אלה — לעולם לא יחווה מצב של מות שני הבנים ביום אחד. והוא כאיש אמונה האמין בכך, והנה התהפך עליו עולמו,
גורלו הכּה בו...
איך פרץ הגל האפל על הקהילה היהודית?
זה היה כמו נחשול אפל, ואכן הפרהוד פרץ באחת. אך קָדם לו רֶקע מתמשך שהוביל אל הצפוי הגרוע מכל; היו אלו פעולות פאשיסטיות והשפעות נאציות כמו המזרחן ד"ר פריץ גרובֶּה, שעמד בראש שגרירות גרמניה בבגדד. היו סימנים מקדימים: הדים של תעמולות נאציות אנטישמיות בעיר. הקולות בקעו ממועדון אל מות'רנא — אגודה ערבית נאצית ובראשה ד"ר צאיב שווכּאת, ארגון נוער צבאי על פי דגם הפאשיזם של הנוער ההיטלראי שייסד אותו סאמי שווכאת. זה היה ארגון שמָנה בסוף שנות ה-30 ששים ושלושה אלף חברים. היו שם גם קורֵי רשתות של לאומנות ערבית ואנטי ציונית בראשות הצורר המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, שהשתתף בהסתה נגד יהודי עירק. היהודים מבחינתם ניסו להראות בכל כוחם את נאמנותם לעירק, אך זה לא עזר; אמין אל חוסיני ועוזריו סחטו באיומי רצח כספים מיהודי עיראק למען קרן המנהיגים שניהלו את הפרעות בארץ ישראל. השׂיא שקֵרב את הפרהוד היה באחד באפריל 1941 — כאשר קם ועלה המרד בעירק ובוצעה הפיכה — במהלכה נתפס השלטון על ידי קצינים פרו נאצים בראשות רשיד עאלי אל כילאני. כנופיות חמושות שנקראו 'כתאייב אל־שבאב' (גדודי נוער), שהשתייכו לתנועת "אל פותווה" — אלה קיבלו סמכויות שיטור, שניתן היה לנצלן לרדיפת יהודים, מאסרים ועינויים. יהודים הואשמו בריגול, איתות למטוסים בריטים. רכוש רב וכסף רב נסחטו ונלקחו מהקהילה היהודית לצורכי המלחמה בבריטים. היה צריך רק ניצוץ כדי להצית ולהעלות את הפּרעות על הקרקע.
לפי עדויות קיימות, אירועי הפרהוד החלו בבוקר האחד ביוני ו' בסיון תש"א, כאשר בגשר אלל ח'ר הותקפה קבוצה של יהודים נכבדים, אשר שָבה מקבָּלת פנים שנערכה לכבוד שובו של יורש העצר עבְּד אִל אִילה בארמון הפרחים.
אחה"צ באותו היום פרצו מהומות ברחוב ע'אזי שבשכונה המוסלמית באב א— שייח', מהומות שהתפשטו לרובע היהודי העתיק ולשכונות היהודיות בא־סאפיה. ההמון הנסער הצטרף לחיילים ולשוטרים והתנפל על היהודים בכל העוצמה ובברוטליות איומה, בחרב ובירי רובים. המהומות רק החמירו ביום השני. המצמרר בנפילה האנושית, ניכר בכך, ששכנים לא יהודים לקחו חלק בפרעות ובבּיזה של שכניהם. ביום השני ניתנה פקודה לפורעים ללכת למרכז המשטרה ולקחת משם נשק.
חנויות יהודיות נבזזו ונשרפו, קצינים העמיסו את הרכוש ששדדו על משאיות. ישנן עדויות על שודדים שפתחו ברזים ומילאו את הבתים במים. הם חיללו בתי כנסת וחיללו ספרי תורה, בוצעו גם מעשי אונס וגם ריטוש איברים של תינוקות, נשים וזקנים. היו מקומות, שהשליכו את הילדים לנהר לעיני הוריהם.
הבריטים לא נקפו אצבע לעצור את הטבח הנורא. הם חנו על גדת החידקל והשגריר הבריטי סר קינאהאן סירב להפצרות הקצינים להיכנס ולהשבית את הפרעות. הטֶבח הופסק ביום השני, כאשר הנסיך־העוצֵר החל בהרכבת הממשלה החדשה. קרן אור כמו נשקפה — הנסיך נשבע אמונים ונתן פקודה לפזר את הפורעים, שפוזרו על ידי הצבא. כשלוש מאות עד ארבע מאות פורעים נהרגו בקְרב עם הצבא. הטֶבח נגד היהודים הופסק.
המשך הפרק בספר המלא
