מבוא
שנים רבות לאחר ימי ילדותי, בשוכבי על ספת הפסיכולוג, אזכר איך שכבתי בגיל חמש על מיטת מתכת ישנה, במצב הזייתי, נטוש לגורלי במוסד נידח אי שם בהרי ירושלים, מבקש להתאיין לתוך משהו שיגאל אותי מתוך ייאושי העמוק.
לא ממש הבנתי אז, מה חיפשתי. כיום, לקראת העשור השמיני בחיי, אני מוצא את עצמי במצב מורכב; מצד אחד עם משפחה יציבה, בריאותי סבירה, בהתחשב בגילי, אני עוסק בפעילות ספורטיבית יומיומית ומייעץ לפנסיונרים בנושאי מיסוי. אך עם כל זה הרגשתי תמיד כי ישנם דברים רבים מעברי שאינם ברורים לי ומממשיכים להשפיע על חיי. הבחנתי בדפוסי התנהגות בעייתים עם בני משפחתי ואחרים, הבנתי כי אירועים מעברי ממשיכים להשפיע על חיי, הדימוי שעלה בי היה שיש בתוכי חדר סגור שבו מאוחסנים פריטים שונים מעברי, בערבוביה מוחלטת. הפריט המשמעותי ביותר שהיה שם נוגע לטראומה קשה שחוויתי בגיל חמש שאינה מניחה לי. פרטיה העיקריים זכורים לי היטב, הם ממשיכים להקיש על גגי, כמעט ברמה היומיומית..
החלטתי לפנות לביצוע חקירה מקיפה לחשיפת עברי ולהקדיש לכך משאבי זמן וכסף באמצעות טיפול אנליטי עמוק. במהלך האנליזה שעברתי התבררו לי אירועים נוספים, אשר נעלמו לגמרי מזיכרוני המודע. הסתבר לי כי בניתי לעצמי סיפור חיים שונה באופן משמעותי ממה שאירע במציאות. בהמלצת בתי הפסיכיאטרית פניתי למטפלת בשיטה פסיכודינמית אנליטית. התחלנו בשתי פגישות שבועיות שבהמשך הפכו לארבע. לאחר כשנה וחצי הרגשתי כי הגעתי לגילויים ותובנות אשר מאפשרים לי להמשיך מכאן ואילך במסע אנליטי עצמאי. במקביל התחלתי לקרוא באופן קדחתני ספרות פסיכואנליטית; התחלתי עם פרויד והמשכתי גם עם אחרים: קוהוט, אוגדן, בולס, ויניקוט, מיטשל, סימינגטון ואחרים מהקלאסיקה של הפסיכואנליטיקאים, ולאחרונה גם שנדור פרנצ'י, תלמידו וחברו של פרויד, שחוזר לבמה לאחר תקופה ארוכה עם תובנות שאני מתחבר אליהן. גיליתי כי קיימת כמות גדולה של ספרים שכתבו אלו שעסקו בתחום מאז המצאתה של הפסיכואנליזה, כמות אדירה של ספרות שקשה מאוד להקיף אותה. לעומת זאת, לא מצאתי כמעט ספרים שנכתבו על ידי מטופלים! אלו שכן נכתבו, נשאו בעיקרם אופי ביוגרפי אנקדוטי, וכמעט שלא הגיעו להחלפת דעות עם המעצבים החשובים של תורת הפסיכואנליזה. פרויד עצמו הציע להמשיך ולהשלים את הטיפול האנליטי באמצעות כתיבה עצמית, ואף נתן לכך דוגמה אישית בספרו 'פשר החלום'.
כיום אין עוררים על כך כי הפסיכולוגיה המודרנית, ובמיוחד הנגזרת שלה, הטיפול האנליטי, מקורה בפריצות המחקריות, המהפכניות והנועזות של זיגמונד פרויד בסוף המאה התשע עשרה.
לאחר מחשבה - שיש להודות שכוללת גם מרכיבים של חוצפה ומידה של חוסר ענווה, החלטתי ל'זַמֵן' את עצמי לטיפול אצל פרויד בכבודו ובעצמו. בהחלטתי זו התבססתי על הרקע ההיסטורי משותף שמחבר בינינו ואשר יובהר בהמשך - הגעתי להחלטה להמשיך את האנליזה בצורה של כתיבה עצמית. את האנליזה, על ההתפתחויות המפתיעות שלה, אתאר לפניכם בצורה של ממואר אישי המדווח על אותן פגישות, במסגרתן אעלה את הגילויים מעברי ואפרט כמיטב יכולתי את השפעתם על חיי בהווה.
מלבד הכתיבה שלי הנושאת אופי של תרפיה עצמית, גיליתי במהלך "הטיפול" כי הסיפור שלי, מלבד היותו סוג של ביוגרפיה אישית, מכיל תובנות חשובות גם לנפגעי טראומות אחרים, בעיקר לאלו בעלי רקע של יחסים קשים עם ההורים.
ב'טיפול' שאציג כאן מול פרויד ניסיתי לשכנע אותו לעזור לי למרות דעתו המסויגת על טיפול פסיכואנליטי בגיל מתקדם.
אשאיר לכם, הקוראים, לשפוט אותי על התעוזה ועל מידת ההצלחה שלי.
הקדמה
התגלית החשובה ביותר של ההליך האנליטי שלי היא הטראומה שעברתי. הטראומה, למרות היותה אירוע דרמטי וקשה ביותר, שפרץ באופן פתאומי ולא צפוי לחיי, היא לבדה אינה יכולה לשמש הסבר להלכי החיים המסובכים שלי. דבר חשוב נוסף שגיליתי היה כי המהלכים שהובילו אליה, מקורם באירועי ילדות קדומה מאוד וקשורים גם לקורות החיים של הדורות הקודמים.
באנליזה שעשיתי על אותן תקופות קדומות גיליתי את תהליך היווצרותה של ה"תסמונת הנרקיסיסטית" ממנה סבלתי ואשר השפעתה על מהלך חיי הייתה קשה לא פחות מאותו אירוע כואב.
כאשר התחלתי לקרוא על התסמונת הנרקיסיסטית ציפתה לי הפתעה לא נעימה מצד אבי הפסיכואנליזה, פרויד, בכבודו ובעצמו; לאחר ניתוח שעשה על היווצרות התסמונת, הוא קבע כי היא אינה ניתנת לטיפול, מאחר והיא אינה תוצאה ישירה של חסימת דחפים ראשוניים והדחקה ואין אפשרות לבצע את הליך ה"העברה" הנדרש לצורך שחרור ההדחקות מתוך התת מודע והעלאתם למודע. ה"נרקיסיזם" הוא מערך נפשי מורכב וקדום יותר ומקובע בתהליכים מורכבים שפרויד תיאר אותם אך לא מצא לנכון להציע טיפול בבעיה.
חלק מרכזי בקושי בהתמודדות עם טראומה, קשור גם באופן אבסורדי ל"התאהבות" הנפגע ב'עצמי' הפגוע שלו, בשמירה עליו מכל משמר במעמקי תודעתו, זהו 'אוצרו' המתוק מריר, זהו מעונו הפרטי שאליו הוא פונה בעת ייאוש ולשם אין כניסה לאיש.
במהלך האנליזה העצמית שערכתי גיליתי, לקראת סופה, כי גם אני לא שיתפתי את משפחתי ואת קרוביי בסיפור הקשה שלי, למעט חריגים קלים שבהם העליתי חלקית את הדברים, אך לא הצגתי את התמונה במלואה. היו סיבות רבות; חשבתי שיש לחסוך ממשפחתי את הכאב המתלווה לסיפור; בפגישות המשפחתיות לא רציתי לקלקל את האווירה; התקשיתי למצוא את ה"דובר" שיהיה לו אומץ ויכולת להציג את הסיפור: האם יהיה זה הילד המיואש והבוכה שידבר, האם יהיה זה האני הבוגר (לכאורה) שלי, זה שמטשטש את רגשותיו?
נתתי לחיים לזרום מבלי "לעשות גלים" בעוד שבתוכי הכול נשאר סוער כמו מסת הלבה שמצטברת ורוחשת מתחת להר הגעש ומפעם לפעם פורצת בעוצמה הרסנית. ההבנות שרכשתי בטיפול הביאו אותי לכך שבסיומה של ארוחת בוקר שבת שבה אירחנו, אשתי ואני, את אחי ואשתו, פניתי וביקשתי מכולם להקשיב למשהו חשוב שאני רוצה לספר להם. לראשונה בחיי העזתי להעמיד את סיפור הטראומה שלי במרכז השיחה. דרשתי את תשומת לבם והקשבתם ופרסתי בפניהם את פרטי אותו מאורע. אורחי הקשיבו בתדהמה והייתה לי הרגשה שהדברים נקלטו אצלם. והתגובות: כמובן שכל אחד הגיב לחשיפה הכואבת בדרכו ובהתאם למערך הנפשי שהוא בנה לעצמו. אני מאמין שכל מי שנושא בתוכו טראומה משפחתית ומחליט להתמודד איתה תוך חשיפתה ייתקל בדפוס תגובה דומה: "לא ידענו", "לא סיפרת אף פעם", "למה נזכרת רק עכשיו?" לכל אחד יש עולם של דאגות משלו. מדוע לשבש את שגרת החיים עם סיפורי עבר כואבים?
הכתיבה שלי היא חלק מתהליך הריפוי וכך גם החשיפה. אני פותח את המעוז הסגור שלי ומזמין את הקוראים לבקר בו. אני מאמין כי ה"חשיפה" לעין כל היא עקרון אנושי. זהו כלי חשוב במאבקו של נושא הטראומה להכרה ושובו אל ה"ציביליזציה החברתית" בתוכה הרגיש שונה ומודר. אני מקווה לתרום את חלקי הצנוע בהשראה ובעזרה לכל הנפגעים הסובלים כתוצאה מעברם הקשה, לא על מנת לקבל את רחמי הסביבה, אלא כדי שיוכלו לקבל את עצמם. כאשר אנשים יבינו לעומק את כל המרכיבים בעברם, יוכלו להישיר מבט לעבר אותן דמויות שלקחו חלק בתקיפתם, להבין כי למרות שלרבים מן האירועים אין כל כפרה ומחילה (ולדעתי גם אין כל הכרח למחול להם), למרות זאת, חשוב מאוד להבין את הרקע והמניעים של הדמויות שפגעו בנו, את האילוצים והדחפים שעמדו מאחורי אותה התנהגות שעיצבה את אישיותכם.
החלטתי, אם כן, לצרף למדף הפסיכואנליטי העמוס ספר, ממואר אישי שלי, שיעסוק באותן תובנות מכוננות ומעצבות אשר רכשתי במהלך הטיפול. הספר יהיה המשך הטיפול עם הפסיכותרפיסטית שלי בצורה של אנליזה עצמית. הוא יתרכז בחמש שנות חיי הראשונות אשר הסתיימו בשבר טראומטי עמוק. הוא נכתב בגוף ראשון והדמויות מוצגות בו בשמם האמיתי.
הסיבה שהרשיתי לעצמי לחשוף את הדמויות היא שכדרך הטבע, המבוגרים שליוו אותי אז, כבר מזמן אינם בחיים. מידת הפגיעה בצאצאיהם, שאינם נושאים באחריות, מתגמדת מול עוצמתם של האירועים והצורך לעבד אותם.
אסיים את הקדמתי במעיין "אזהרת יצרן". פסיכואנליזה היא הליך עמוק ומורכב אך כפוף לעקרון "ברזל" יסודי שמחייב להעלות כל דבר העולה במחשבותיו של המטופל ללא כל צנזורה. התייחסתי לעקרון זה במלוא המחויבות שהצלחתי לאמץ. יחד עם זאת, אני מודע לכך שישנם רבים, בהיותם נטועים בסביבתם החברתית בעלת העקרונות המקובלים (והשמרנים בחלקם), יתקשו לפגוש חשיפה מסוג זה ואף יראו בכך סוג של איום על אורח חייהם. לכן, אם החלטתם להמשיך לקרוא את ספרי, אנא הצטיידו בשכפ"ץ ריגשי.
בספרי אנסה לשלב את ניסיוני האישי עם החזרה לתורת הפסיכואנליזה הפרוידיאנית של פרויד על עוצמותיה המהפכניות והחודרניות וכן ככל שהשכלתי בתחום תאפשר לי, גם הצגת תיאוריות מתקדמות יותר. כל זאת בהקשר הטיפול בבעיות שלי.
הערה כללית: כל הניסוחים בלשון זכר, נעשו מטעמי נוחות שלי, אך מופנות באופן שווה גם למין השני ובכלל זה גם לחסרי הגדרה מינית שמרנית, מקובלת.
העולם השמרני של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, שבו חי ופעל פרויד, עדיין תוסס ופורח, במרחב חשוך שקבוצות שונות באוכלוסייה מגינות עליו. המסר המרכזי שאני מאמין בו הוא התיאוריה של פרויד לפיה תינוק האדם, זכר ונקבה, הם יצורים בעלי תחושות מיניות גולמיות, בלתי מפותחות אך מוחשיות, המציפות את מרחבי גופם מעת לידתם, ולפי תיאוריות מאוחרות גם לפני כן, וככאלו הם פוגשים גם את הסובבים אותם שפועלים תחת אותם דחפים בסיסיים.
מאחל לכולכם להשתחרר בגיל מוקדם יותר. ובאשר אליי, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
על הטיפול וסיומו הדרמטי
סיפורי הטראומטי קשור להתנהגות של אבי כלפיי. היה זה אך הגיוני כי הטיפול שלי מתרכז בעיקר בשחזור אותו אירוע על נסיבותיו, כאשר כמעט כל הסימפטומים מהם סבלתי ייוחסו אליו. אולם כמה שבועות לפני סיום הטיפול הביאו לי אחיותיי מידע על פרשה רומנטית מתקופת נעוריה שלי אימי. את המידע הביאה אחות חורגת ונשכחת של אימי שהגיעה לארץ מרוסיה בשנות התשעים של המאה שעברה. חשתי כמו מי שעסק זמן רב בהרכבת פאזל מסובך ומורכב ולפתע גילה את החלק החסר המשלים את התמונה.
אימי, שהייתה עד אז דמות מוסתרת בצילו של אבי, הפכה לדמות בעלת היסטוריה ועבר שהשפיעה על מערכת היחסים עם אבי ובכך גם על שנות ילדותי הראשונות. בפגישה הבאה עם המטפלת שלי, זינקתי מהכורסה והרגשתי כמו ארכימדס שקפץ מהאמבטיה בצעקה "האורקה!" (מצאתי, ביוונית עתיקה), גם המטפלת לא נותרה אדישה וקראה לעברי: "יש לך את הסיפור!"
אך כפי הסתבר לי בהמשך, זהו לא סוף הסיפור אלא תחילתו!
יצאתי מן הפגישה בהרגשה שתמונת ילדותי המוקדמת, כפי שזכרתי אותה כל חיי, משתנה ומקבלת ממד שונה ומורכב. התחלתי להבין את מערכת היחסים של הוריי, הבנה שהובילה אותי למסקנה שהם היו משתפי פעולה ומתואמים לגבי אותם אירועים קדומים בחיי. בשלב זה החלטתי להפסיק את הטיפול מול הפסיכותרפיסטית ולהמשיך את האנליזה וחשיפת אירועים באופן עצמאי.
בחרתי להתחיל את האנליזה בשיטה הקלאסית כפי שעוצבה על ידי זיגמונד פרויד בסוף המאה התשע עשרה. השתמשתי בטכניקה ספרותית שעזרה לי לעבד את סיפורי מול אבי השיטה – פרויד, בכבודו ובעצמו, אותו העליתי באוב בדמיוני ואיתו אני מנהל דו שיח אנליטי המתבסס על כבוד והערכה רבה לפועלו ועל קריאת חלק מספריו וכתביו.
סיפורי אינו עוסק בטראומה מינית, אך יש בו את כל המרכיבים הבסיסיים של טראומות לסוגיהן, אשר מקבלות פירוש על פי התורה של פרויד. יחד עם זאת, לא יכולתי להתעלם מהתפתחויות חשובות בשדה התיאוריה והמעשה האנליטי שחלו מאז מותו של מייסד השיטה. השתמשתי בידע שרכשתי מקריאת כותבים עכשוויים. בשיחותיי האנליטיות, עימתי את אורחי עם התיאוריות החדשות ו'נתתי לו' את זכות התגובה. בכתיבתי לא שמרתי כללי הפסיכואנליזה הנוקשים, להבנתי גם פרויד עצמו לא הגביל את עצמו אליהם וקיים פעמים רבות דיאלוג חופשי עם מטופליו.
את השפעת האירוע הטראומטי על האדם בגיל מוקדם, ניתן לדמות להתפרצות געשית שנזקיה אדירים ולטווח ארוך. הנפגע לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה לפני האירוע. הטראומה משמשת בסיס ונקודת מוצא לכל מה שיבוא אחריה. היא מעצבת את התפתחות החיים אחריה. כפי שההתפרצות הגעשית שכיסתה, לדוגמה, את העיר הרומית פומפיי ואטמה שכבה שלמה של תרבות חיים, כך גם הטראומה האישית, מלבד המיקוד המשאבים הנפשיים אליה, היא גם אוטמת את העבר וממסכת את האירועים שקדמו לה. נראה לי כי על מנת לפתור את הבעיות של המטופל יש לטפל מלבד בטראומה עצמה גם ברקע שהוביל אליה. מרכיבי האישיות הבסיסיים מעוצבים בתקופה ראשונית מאוד של התינוק על ידי מערכת היחסים שלו עם אימו ואביו. בהסתמך על אבות הפסיכואנליזה גם אני מאמין כי על מנת להבין את השפעת הטראומה על החיים, יש להבין את הרקע ההתפתחותי של התינוק, את סוג העצמי שפיתח בשלב קדום יותר. אני רוצה להעלות כאן טענה מתריסה; אם אנחנו מתחילים את החקירה שלנו בתקופה המוקדמת מלפני הטראומה, עלינו להעלות גם את השאלה מהי מידת השותפות של הילד (כמובן ללא מודעות בוגרת) בהתהוות ובהתפתחות האירועים עד שלב מסוים שבו פרצה לתוכם הפעולה האלימה של הטראומה.
הטיפול הנפשי בימינו מגלה כי הנפגע נושא בתוכו רגשות אשמה בקשר למידת "שיתוף הפעולה" שלו בהתרחשות האירועים. יש קושי רב לצלול לתוך המורכבות האנושית. זהו סלע תת מימי ענק שמוצב בפני המטפלים.
ישנן כיום מגוון גישות המתייחסות לטיפול בטראומות. אני מאמין כי יש להתחיל עם חקירת התפתחותם הנפשית ואישיותם של "גיבורי" הפרשה עוד לפני האירוע, ובהמשך לבדוק את השפעות הטראומה על המשך החיים אחריה, כל זאת על מנת שנוכל לסלק את העננה המרעילה המלווה את החיים, והחלפתה בהסתכלות נכוחה יותר, בריאה, בהירה וגלויה שתאפשר לנפגעים להמשיך בחייהם ולנוע לעבר עתיד בריא.
