ראשית דבר
הרעיון לכתיבתו של ספר זה עלה במוחי לפני שנים אחדות, כשביקשתי להעביר לילדיי, לבני משפחתי, לחבריי הטובים ולמעוניינים, את סיפור חיי, החל מלידת הוריי בתימן ועד היום. בסיפורי האישי ראיתי גם ביטוי לנס תקומתו של עם ישראל בארצו ולקורות חייה של המדינה שבדרך, שביסודותיה שלובים אידאולוגיה וחזון לצד עבודה קשה ומפרכת.
ביקשתי להראות כיצד לכל אורך התחנות בחיי, הידועות יותר והידועות פחות או אותן שנשכחו זה כבר, ניסיתי לתרום מניסיוני בשטח וללמד את הצעירים את מה שאני מאמין שישפר את ערכי החברה והמדינה.
הדברים מסופרים מנקודת מבטי האישית, אך הם נתמכים בעדויותיהם של חברים שליוו אותי וסייעו לי לאורך הדרך. במסגרת תפקידיי הציבוריים פגשתי אנשים רבים בעלי שיעור קומה, שהתוו את החזון ואת המעשה, מנהיגים שמהם שאבו הכול את השראתם ובזכותם צמחה הארץ לממדיה היום. לצערי, היום המצב אינו כך, ובצמרת המדינה שולטים בעיקר הכוח, הכסף והשררה. דבר זה, לדעתי, אינו הכרח המציאות, ואני מאמין שאפשר לנהל את הדברים בצורה אחרת.
עסקתי בחיי בנושאים רבים ומגוונים בשנות פעילותי, ורק על חלק מהם אספר להלן, אך הנושא הקרוב לליבי היה המפעל המפואר של קיבוץ הגלויות של העם היהודי בארצו.
הפערים בין העדות העסיקו אותי מאוד, ואחד החוקים שחוקקתי כחבר כנסת שמור בליבי במקום מיוחד, "חוק מורשת כל העדות בישראל". חוק זה מורה ללקט, להפיץ, ללמד ולשמר את כל אוצרות התרבות של כל העדות השונות, כולל אלה של העדה התימנית, ללמדם ולהציגם בפני כל אזרחי המדינה ותושביה.
פרסמתי מספר מאמרים בירחון "הפועל הצעיר" העוסק בנושאים: התנגשות תרבויות; הבה נתקן דרכנו; מחאת יוצאי ארצות המזרח; ועוד, וכאשר כיהנתי בכנסת, הצעתי לחוקק את חוק מורשת כל העדות בישראל, ואף שאושר בקריאה טרומית ובקריאה ראשונה, לצערי הרב פוזרה הכנסת והחוק לא סיים את הליך החקיקה הפורמלי, ועל אף כל המאמצים הרבים שעשיתי, לא מצאתי ואילו חבר כנסת אחד שישלים את המלאכה.
הספר בא מאהבה ונכתב באהבה גדולה ומיוחדת לבני משפחתי, בעיקר להוריי, שהגשימו את חלומם המשיחי — הדתי והציוני. הם עלו ארצה בדרכים קשות ועקלקלות ולא בחלו בשום עבודה קשה, אף שלוותה בניצול ובזלזול מצד חלק מאנשי "היישוב הוותיק", כדי לקיים את חייהם ולתרום לרווחת ילדיהם ובני משפחתם בארץ האבות. הם דאגו לחינוכי ולהשכלתי, תמיד תמכו בבחירתי החופשית והעצמאית וידעו למצוא את האיזון שבין הדת לחילוניות, ועל כך תודתי להם.
אני חב תודה ענקית לאשתי האהובה, בלה לבית אלטמן, אשר רוב משפחתה נספתה בשואה והיא גדלה בצל השואה. שנינו השכלנו לבנות ולהקים משפחה בתנאים לא קלים, לרכוש השכלה ולעבוד במשך שנים רבות בתפקידים מעניינים ומאתגרים.
מרעייתי שאבתי את כוחותיי, והיא הייתה ועדיין היא עבורי משענת ואוזן קשבת בימים רגועים, כמו גם בימים סוערים, עתירי משברים.
תודה מיוחדת גם לשני בניי יקיריי, ניראון ולירז, העושים חיִל בכל פועלם ומהווים עבורי מקור גאווה וסיפוק עד אין קץ. תודה לשתי כלותיי, עינת ונטע, ולששת נכדיי — עידו, גיל, אסף, אלה, אורי ואיתי, כולם מוצלחים ומוכשרים, והם משובבים את נפשי עד בלי די.
תודה מקרב לב גם לכל מי שניאות לקרוא את סיפור חיי ולמי שסייע בידי במחשבה ובמעשה להביא את הספר לידי גמר ולהוציאו לאור.
תודה מיוחדת לפרופ' שמעון שטרית על עצותיו הפרטניות והמלומדות ועל עידודו להוצאת הספר, וכן לפרופ' יחיעם וייץ, לד"ר אורי מלמד — מפעל המילון ההיסטורי, האקדמיה ללשון העברית ירושלים ולכל ידידיי שתמכו בי.
פרק א
מתימן לארץ ישראל
המאבק על הדרך התחיל עוד בכפר הולדתי, הכפר 'עִזְלָה'[1] או עוּזְלָה, ששכן במרום ההרים של דרום תימן, על ההר 'אַלְחֻשַא' הגבוה במחוז צַ'אלֵע.[2] כל עשרים המשפחות שהתגוררו בו היו יהודיות,[3] עובדה זו מנעה מאיתנו חיכוכים על בסיס יומי עם בני תימן המוסלמים, אך לא היה בה כדי לשפר את איכות חיינו. התנאים הפיזיים שבהם גדלנו היו קשים.
בכפרים הקטנים במרומי ההר לא היו תשתיות של חשמל, של מים, ושל ביוב. המגורים היו בצריפים שלא היו בהם בידוד מקור החורף ומחום הקיץ; את המים היה צריך להביא מן המעיין שלמרגלות ההר, ואת העצים להסקה ולבישול היה עלינו לקושש במרחקים. התנאים הקשים היו כר נרחב למאבק ולהישרדות יומיומיים. איש לא התלונן אז, שכן מציאות אחרת לא הייתה מוכרת, והיה מובן מאליו שאלה הם החיים. בית אבי, שָלוֹם (סָעִיד), יליד הכפר, היה אפוף בניחוח מיוחד לצד ריחות התבשילים הטריים שהיו מתבשלים מדי יום. היה זה ריח שאי אפשר לטעות בו: ריח של צמר. אומנות האריגה הייתה נפוצה במחוז צַ'אלֵע, ורוב תושבי הכפר התפרנסו ממנה. חוטי הצמר הצבועים ששימשו לאריגה נשלחו בספינות סוחר מבתי החרושת לטוויית חוטים שבאנגליה ובהודו אל נמל עדן או לנמל חֻידַּיְרה שבדרום־מערב תימן, ומשם עשו את דרכם לבתי האורגים בכפרים הקטנים. האומנים ארגו מן הצמר מוצרים שונים, מרהיבי עין, וססגוניים, שהיו מיועדים לגברים ולנשים כאחד. חגורות למותניים, צעיפים וטליתות לתפילה. משפחתנו, משפחת חשאי,[4] הצמיחה דורות של אורגים. גם סבי היה בן למשפחת אורגים, שהכינו בעבודת יד אבנטים בשלל צבעים. הגברים המוסלמים, בעיקר השֵיח'ים, החזיקו בהם את ה"שַׁבְּרִיָּה"[5] המשוננת והמעוקלת שלהם, והיא שימשה אותם הן להגנה עצמית הן לקישוט, כיאה לכבודו ולמעמדו של הגבר המוסלמי. אריגת האבנטים הללו הייתה התמחותו של סבי, שהגיע בעבודתו לרמות גבוהות של עידון ודיוק.
אבי נולד בכפר בשנת 1912 בקירוב, ושנות ילדותו הראשונות היו מאושרות וחסרות דאגה. בהיותו כבן עשר נפטר אביו — סבי. אף שלא היה הבכור בבנים וקדם לו אחיו זכריה, וחרף היותו "איש תם ויושב אוהלים,"[6] שלא שש לעסוק במסחר, נאלץ אבי בעל כורחו לצאת לעבוד בתוקף הנסיבות ולעזור בפרנסת המשפחה — אימו וארבעת אחיו ואחיותיו.
בתחילה עוד חילק את יומו בין ישיבה מול המלמד, המָארִי"[7] (הגייה — מוֹרי) בשעות הבוקר, לבין סיוע לאימו האלמנה בשעות הערב. אחרי מות אביו החליטו בני המשפחה לצרף את אבי לבית האריגה המשפחתי. סבתא, אימו של אבא, ואחותו סָלַאמֶהּ המשיכו במלאכת הטווייה ליד הנוּלים, ואילו אבא הקדיש את זמנו ואת כוחותיו למכירת הסחורה ללקוחות הוותיקים של אביו. אחת לזמן־מה לקח אבי את חגורות האבנט הארוגות, הצטייד בכלי מלאכתו ובמעט מזון לדרך לו ולחמורו, עבר מכפר לכפר בין בתי השיח'ים והאמירים, ומכר את סחורתו. בסיבוב המכירות הראשון שלו הוא בישר ללקוחות שאביו נפטר, ושהוא ממשיך את דרכו ואת מלאכתו. "העסק המשפחתי ממשיך לפעול ולייצר כרגיל," הרגיע אותם, "הינה, הבאתי מעט מן האבנטים החדשים שזה עתה ארגנו".
עם כל הכבוד שרחשו השיח'ים לאביו המוכשר, הם לא ידעו כיצד לנהוג בנער הצעיר והנמרץ. אין זה עניין של מה בכך שילד כבן עשר מעז לצאת לבדו למסעות סחר ארוכים ומאתגרים מעין אלה, ועוד להתמקח על מחירי המוצרים שהוא מציע במרכולתו. כנראה באבא חָברו האומץ, הביטחון העצמי, החריצות ומוסר העבודה עם הכורח, כל אלה הניעו אותו לנדוד למקומות נידחים ורחוקים, להכיר את שבילי דרום תימן כאת כף ידו, להתחשל ולהתחסן בפני כל אתגר וקושי.
המבחן של אבא היה מעשי מאוד: יותר מכל המכירות החדשות, הוא תיקן במקצועיות, ביעילות ובזריזות את חגורות האבנט שמכר אביו למכובדים המוסלמים ושהתבלו במרוצת הזמן. האבנטים הישנים והבלויים יצאו מתחת ידיו של אבא כחדשים. השיח'ים והשליטים נוכחו לדעת שהאורג הצעיר ירש את רזי המקצוע ואת הכישורים מאביו, והוא אף עלה עליו ביכולותיו — הן ביכולות האריגה והתיקון הן בכישורי המסחר. הם קנו בחפץ לב את המוצרים החדשים שיצאו מבית האריגה המשפחתי. עד מהרה חלקו לו המכובדים המוסלמים כבוד רב השמור רק לאומנים היהודים הגדולים שסייעו להאדרת שם השליט. באזורים שבהם הסתובב, ידעו כולם שהוא נכנס ויוצא אצל האמירים והשיח'ים כבן בית וזוכה אף להגנה. אם האמיר והשיח' הזמינו אותו לביתם, איש לא העז לגעת בו לרעה. ואכן כך היה גם בעת ששֵרך את רגליו בדרכים המסוכנות, נע ונד ללא לאות במשך כשלושה חודשים.
לאחר מכן היה חוזר לביתו בכפר ומביא לאימו את הכסף ואת המתנות שקיבל בתמורה לסחורתו. כך ארג, הצטייד בסחורה חדשה, ויצא שוב ושוב לדרכים הפתלתלות ולכפרים הנידחים למשך כשלושה חודשים נוספים. עם זאת, התחרות עם בתי האריגה במחוז הייתה קשה. אבא פרנס את המשפחה אך בקושי. היחס האוהד שהוא זכה לו מצד המוסלמים, לא היה עניין של מה בכך. היחסים בין היהודים בעִזְלָה לבין שכניהם המוסלמים היו מורכבים, בבחינת "כבדהו וחשדהו". אכן אין כמו מצוקה קיומית כדי לקרב לבבות — ובעיקר בין היהודים לשכניהם הערבים. בדומה לחקלאים האחרים, גם הפלאחים הערבים הפשוטים שחיו בשכנות ליהודי עִזְלָה כיבדו והעריכו את יהודי הכפר ואף פחדו מהם. הם נהגו להתייעץ עם היהודים בענייני שחיטה והאמינו שיש להם כוחות מאגיים. הפלאחים המוסלמים היו מגיעים לבתי היהודים לפני עונת הגשמים כדי לבקש ברכה, מתוך אמונה שברכותיהם של היהודים ותפילותיהם יפתחו את שערי השמיים. ואכן אם התבואה עלתה יפה, בזכות הברכה והתפילה כמובן, קיבלו היהודים מעין מעשר עבור השתדלותם אצל בורא העולם. ערבים שסירבו לשלם את התמורה לברכוֹת, זכו לקיתונות של קללות, ועל פי אמונת הכפריים, המזל הרע רדף אחריהם. פעמים רבות מכרו היהודים בשוק את החיטה שקיבלו כמעשר לאותם כפריים שהעניקו להם אותה מלכתחילה, למוסלמים, שסיפקו להם שירותים שונים וסחורות חיוניות. ברוב המקרים הם לא פגעו ביהודים וגם לא ניסו להזיק לפרנסתם, ובדרך כלל היו היחסים בין השכנים משתי הדתות תקינים וטובים.
חוקי המדינה היו לא פעם חזקים מן המציאות בשטח. באותה תקופה נחשבו התושבים היהודים, על פי חוקי תימן, לתושבים נחותים מדרגה שנייה, ל"דִ'מִיוּן", בני חסות.[8] לדוגמה, יהודי לא הורשה לרכוב על גמל או על סוס, אלא רק על חמור, בתנאי ששתי רגליו של הרוכב יימצאו מצד אחד של החמור. הסיבה לגזרה המוזרה: ברכיבה שכזו לא ייראה הולך הרגל המוסלמי נחות לעומת הרוכב היהודי. גזרות משפילות אחרות שהוטלו על היהודים: מס גולגולת[9] או בערבית ג'יזיה" (جزية) על פי סורה 9 בקוראן. אחת מהדוגמאות הקדומות ביותר של מס הגולגולת באה מהתנ"ך. אחרי יציאת מצרים נצטווה כל אדם מגיל עשרים ומעלה לשלם מס קבוע של חצי שקל כדי לממן את עבודתאוהל מועד. בתיאור התשלום, מודגש שגובהו אינו תלוי בהכנסה.[10]
המרושעת מכולן הייתה "גזרת היתומים."[11] על פי גזרה זו, חייבת המדינה לקחת תחת חסותה את כל הקטינים מבני החסות — יהודים וגם נוצרים — שהוריהם מתו, ולחנכם בדרכי האסלאם. בחסות החוק היו לא מעט מקרים שבהם ילדים יהודים יתומים מאב ומאם נחטפו מבתיהם, והשלטון אילץ אותם להמיר את דתם. היה זה המשך טבעי ליחס המשפיל שזכו לו יהודי תימן מהמאות הקודמות. שיאו היה באירוע הטראומטי המכונה "גלות מַוְזַע",[12] כשבמחצית השנייה של המאה ה־17 גירש האימאם אַל־מַהְדִּי (1681-1633) את כל יהודי תימן מארצו אל מַוְזַע שבדרום־מערב תימן. באזור מדברי צחיח זה שררו חום ולחות גבוהים ולא היו מקורות מים בנמצא. מאות רבות של מגורשים מתו בדרך אל מַוְזַע, ואחרים גוועו למוות במשך השנה ששהו בגלות.
בימים שבהם בגר אבי, נהנו השליטים המוסלמים בעיר המחוז צַ'אלֵע (מְחוֹז אַדַּאלִע. בערבית محافظة الضالع) מחסות הבריטים. הבריטים מצידם קיוו להעמיק את אחיזתם באזור ולבסס את שלטונם בעזרת המכובדים המוסלמים. בתמורה לחסות שהעניקו להם הבריטים, ביקשו המוסלמים לפאר את הקצונה הבריטית, ועשו זאת גם במחיר של פגיעה במטה לחמם של היהודים וברכושם. ליחס בריטי אוהד במיוחד, זכו האמיר נַאצֵר ובנו חַיְדַרָה, ששלטו בצַ'אלֵע בשנות השלושים של המאה ה־20. האמיר נַאצֵר היה מן החזקים שבמנהיגי השבטים בדרום תימן, והבריטים לא מנעו בעדו מלעשות ככל העולה על רוחו, לרבות שוד יהודים וגזלת נכסיהם. וכדי למצוא חן בעיני הבריטים, חַיְדַּרָה, בנו של האמיר נַאצֵר, נהג לארח בארמונו את פקידי הממשל ולערוך לכבודם סעודות מלכים. שליחיו של חַיְדַּרָה נהגו להסתובב בין הכפרים ולהחרים בעלי חיים ממשקי הבית של היהודים למאכל בסעודות שנערכו בארמון. את מלאכת התחזוקה ושיפוץ הארמון הטיל בנו של האמיר על היהודים, מבלי שתִגמל אותם בשכר. בתמורה לעבודות השיפוץ והאחזקה הוא רק נתן להם מעין חסות מפני שודדים אחרים, כדי שלא יצטרך לחלוק עימם את הרכוש שנבזז עבורו מן היהודים.
במרחק של כעשרה קילומטרים מן הכפר עִזְלָה שכן כפר ששמו קֻרְצִ'י.[13] אל הכפר הזה עקרה משפחת מַחְפוּץ'־לֵוִי מן העיירה שִבָּאם,[14] השוכנת לא הרחק מעיר הבירה צַנְעַא. עקירת משפחת מַחְפוּץ' התרחשה זמן קצר לאחר שנולדה להם בשנת 1909 לערך תינוקת ששמה שושנה — כַּאצְ'יָה, שלימים הייתה לאימי. בכפר קֻרְצִ'י התפתח יישוב יהודי תרבותי מתקדם, והבתים בו נבנו לגובה של כמה קומות. משגדלה שושנה והייתה לעלמה, נערך שידוך בינה לבין אבי, שלום חשאי.
הוריי ערכו חתונה כדת משה וישראל, נטעו את ביתם המשותף בכפר עִזְלָה ותכננו להקים בו את משפחתם. שלושה הריונות כושלים ספגה אימי בתחילת דרכם הזוגית המשותפת. אושרם של הוריי היה רב כאשר ההיריון הרביעי עבר בשלום, כשאני נולדתי. נראה שהיה זה בערך בשלושה בינואר 1934, שנת תרצ"ד או כמה חודשים לפני כן. עד היום אינני בטוח שאכן התאריך הרשמי שנרשם כיום הולדתי הוא היום שבו נולדתי, כי בעת ההיא לא היו כלל תעודות לידה בתימן, ועל פי רוב רשמו את פרטי הלידה על פתק ושמרו אותו בכריכת ספרי תורה. הספרים לא תמיד נשמרו, והיו כאלה שאבדו. עם קום המדינה ב־14 במאי 1948 התקיימו שישה מפקדי אוכלוסין. זכור לי שהגיע לביתנו זמן קצר אחרי קום המדינה אדם נמוך קומה ושמנמן, שהציג עצמו כפוקד במפקד האוכלוסין של המדינה. הוא שאל על מספר הנפשות במשפחה ועל תאריכי הלידה של כל אחד. הייתי הילד היחיד במשפחה ללא תעודת לידה. לשלושת אחיי היו תעודות. יוכבד נולדה בפורט סעיד בדרכנו ארצה, ואבנר ודינה התאומים נולדו בארץ. אבא אמר לפוקד שאינו יודע את התאריך המדויק. עשיתי עם אבא את החשבון והחלטנו שהפקיד ירשום שנולדתי ב־3.1.1934.[15] רק לאחר שנים רבות, באחת ההזדמנויות שאלתי את אימי אם היא זוכרת מתי נולדתי, והיא אמרה שהיא אינה יודעת את התאריך המדויק, אבל היא יודעת בוודאות שנולדתי "בין פסח לשבועות, ביום חמישי בשעה 10 בבוקר, ליד הטאבון־התנור". שמרתי ידיעה זאת לעצמי. רק כאשר גמלה בי ההחלטה לכתוב את סיפור חיי, פתחתי את היומן ואומנם מצאתי את החודש שבין פסח לשבועות ובחרתי את יום חמישי של השבוע הראשון בחודש מאי ב־4.5.1933.[16]
*המשך הפרק בספר המלא*
[1] 'עִזְלָה' או 'עוזְלָה' — ראו משה גברא, אנציקלופדיה לקהילות היהודיות בתימן, בני ברק תשס"ה, חלק ב, עמ' 426.
[2] ראו גברא, הערך "צַ'אלֵע" חלק ב, עמ' 462–464. ראו גם גברא, הערך "גחף" (אזור ועיירה בדרום מזרח תימן), חלק א, עמ' 109.
[3] ראו גברא, חלק א, עמ' 242. היו אלה משפחות חֻשַאִי, שִמְחִי, חַדַּאדּ, ועַנְגַלִ.
[4] לשם משפחה זה אין כל קשר לחשאיות ולסודיות; הוא נגזר משם האזור שבו התגוררו בני משפחתי בתימן, חִישַׁא, ויש שביטאו זאת חוּשַׁא. ראו גברא, הערך "חֻשֵׁא", חלק ב, עמ' 110, 286, הערך "חשאי", עמ' 403, 432.
[5] שַׁבְּריָּה — חרב קצרה, בעיקר של לוחמים ערבים, הנישאת בנדן; פגיון הלהב והנדן של השברייה מעוקלים על פי רוב בקצותיהם. השברייה נועדה לשמש גם כפגיון, כלומר כנשק. השברייה המסורתית עשויה בעבודת יד, נחשבת לעיתים למשפחתית ומוטבע עליה סמל המשפחה. ראו גם מילון ספיר מרוכז 1997, עמ' 1025.
[6] על פי בראשית כה, כז: "איש תם יושב אוהלים".
[7] ישיבה מול המלמד, ה"מָארִי" (מָרי). ראו י' טובי ושלום סרי, ילקוט תימן — לקסיקון, תל אביב תשס"א, עמ' 173.
[8] ראו ילקוט תימן, עמ' 60.
[9] ראו ילקוט תימן, עמ' 51–52.
[10] שמות ל, יד-טו, פרשת כי תשא: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל, לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".
[11] ראו ילקוט תימן, עמ' 53.
[12] ראו ילקוט תימן, עמ' 56.
[13] כפר ששמו קֻרְצִי נרשם אצל גברא, חלק ב, עמ' 515 (משפחת מחפוד נזכרת שם בתוך רשימת המשפחות שהתגוררו שם. יש לתקן שם את שם הכפר ל'קֻרְצִ'י'. עוד על משפחת מַחְפוּץ' בכלל, ראו אצל משה גברא, שמות המשפחה של היהודים בתימן, בני ברק תשע"ד, עמ' 607-627.
[14] ראו ילקוט תימן, עמ' 288.
[15] לתקציר ביוגרפי של משפחת המחבר, ראו ילקוט תימן, עמ' 10.
[16] לתקציר ביוגרפי של משפחת המחבר, ראו ילקוט תימן, עמ' 10.
