1
סטלה
כל משפחה זקוקה לכבשה שחורה — אפילו משפחה מלכותית.
ובבית המלוכה הדני, הכבשה השחורה היא אני.
נכון שיש לי תואר של נסיכה, אבל בימינו נדמה שאין לזה יותר מדי משמעות. העולם די שכח ממני, אבל הצהובונים עוד אורבים לטרף ומחכים לקרוע לגזרים את כישורי ההורות שלי ואת מה שבחרתי ללבוש באותו יום (ואת מי שאני לא יוצאת איתו). בכל רגע נתון אפשר לפתוח את המגזין ״הלו״ ולראות תמונה שלי על השער, בדרך כלל בפינה, בדרך כלל כשאני מתכופפת בטייץ שקופים, שאני נשבעת שהיו אטומים כשיצאתי מהבית, עם חץ שמצביע על הצלוליטיס שלי ועל בחירה שגויה למדי של תחתונים. הכתבה המלווה את התגלית העיתונאית המלבבת הזאת דנה לרוב בשאלה אם, כיוון שאני ״מזניחה את עצמי״, אין לי חיי אהבה ודבק בי דימוי של נזירה, ומעוררת מחדש את הדיון הישן נושן אם טייץ הם אכן מכנסיים.
לפחות אני יודעת מה דעתי בנוגע לשאלה השנייה.
למותר לציין שאני לא טורחת לפתוח את המגזינים האלה. למעשה, אני כמעט לא יוצאת מהבית כי אני יודעת שזאת תהיה הרמה להנחתה. אני די מרוצה מחיי ההתנזרות שלי באחוזה המשפחתית בדרום אנגליה. כך אני יכולה להקדיש את זמני לבת הקטנה שלי אַנְיָה (שנעשית גדולה להבהיל — וחכמה להבהיל — עם כל יום שעובר). רק שתינו, מסתתרות מפני העולם.
חוץ מאשר במקרים הבודדים שבהם אני נמשכת בחזרה אל החובות המלכותיות שלי, כמו למשל בכל פעם שאחי, מלך דנמרק, מחליט לצאת מהארמון ולנסוע לחופשה.
פעם הוא לא היה נוסע לשום מקום. אקסל המסכן היה בדיכאון אחרי מותה של הלנה, אשתו האיומה והבוגדנית (שתנוח בשלום על משכבה וכל זה), ואחרי שנכנס לתפקיד המלך מוקדם יותר מכפי שהיה רוצה. כאב יחידני לשתי ילדות קטנות, אקסל היה מחויב במאת האחוזים לתפקידיו כבן למשפחה המלכותית וכהורה.
אבל אז הוא השליך מעליו את הפרסונה הקודרת והמרירה שלו והתאהב עד מעל לראש במטפלת של בנותיו. כן, המטפלת האוסטרלית, אורורה, הצליחה להיכנס לו מתחת לעור ועכשיו הם נשואים, יש להם תאומים שובבים בני שנה, והיא מלכת דנמרק החדשה.
אני שמחה בשבילם. באמת. מגיע לאקסל להיות מאושר ואורורה מקסימה ויש בה מספיק פלפל כדי להשאיר אותו דרוך. הם מאוד מאושרים עם המשפחה המתרחבת שלהם. האם לא מפריע לי שלה יש תואר מלכה ואילו אני לנצח אישאר נסיכה? האמת, זה לא סיפור גדול. לא גידלו אותי לקראת היום שבו אשב על כס המלכות וזה מעולם לא היה על סדר היום שלי.
מה שהוא כן סיפור גדול זה שעכשיו כשהם נשואים, ועדיין בשלב ירח הדבש (התאומים לא מפריעים להם בכלל), הם מטיילים להם ברחבי העולם: מרוקו, יוון, ארגנטינה. כל מקום שתצליחו לחשוב עליו, הם כבר נסעו לשם, והפעם הם גם לקחו איתם את כל הילדים.
פירוש הדבר הוא שאני העוצרת המלכותית ואני צריכה למלא את מקומו של אקסל בכל חובותיו. אני כמו מורה מחליפה אבל של המלך, ובדיוק כמו מורה מחליפה — השכר דפוק ואף אחד לא מכבד אותי.
״באיזו שעה המשפחה המלכותית אמורה להגיע?״ אני שואלת את דודה מיה, כאילו לא שאלתי את אותה שאלה כבר מיליון פעמים.
״הם אמרו שבארבע,״ היא אומרת ומציצה באורלוגין שבפינת החדר. ״אבל עם החבורה הזאת, מי יודע?״
החבורה הזאת היא משפחת המלוכה של מונקו. משום מה הם החליטו לבקר בדנמרק, ואז לצאת לטיול מלכותי בצפון אירופה. ככה זה עם בני מלוכה. כשהם לא בבית, הם הולכים לבקר בני מלוכה אחרים. אני לא יודעת למה. כאילו, זה בגלל שלכולנו יש משהו במשותף? או שזה רק כדי להתארח בארמונות של אחרים ולראות איך ההצגה מתנהלת אצל משפחות אחרות? הרי לא יכול להיות שכל המשפחות האלה מסתדרות אלה עם אלה, במיוחד עם כל הכסף, הפוליטיקה והאגואים העצומים המעורבים בסיפור.
בכל מקרה, המשפחה המלכותית של מונקו מגיעה לביקור. הם יודעים שאקסל לא נמצא — אמרתי את זה כמה פעמים לנסיכה־הרעיה פנלופה — אבל הם החליטו לבוא בכל זאת. מעולם לא פגשתי אותם (בזמן האחרון אני לא מתחככת ביותר מדי בני מלוכה), אבל שמעתי עליהם כל מיני שמועות.
בעיקר שהם חבורה אקסצנטרית למדי.
טוב, זה לא בדיוק סוד, היות שהצהובונים מדווחים תמיד על מתיחות הפנים של הנסיכה־הרעיה פנלופה ועל הרומנים שלה עם כל מיני טוי־בויז, ועל האובססיה של הנסיך פייר לציד יונקים גדולים, וחוץ מזה יש את הילדים שלהם, התאומים בני העשרים ומשהו, הנסיך פרנסיס והנסיכה מטילדה, השקטים והנעימים למדי, בשונה מאחיהם הגדול, הנסיך אורלנדו. שמעתי עליו רק כי כלי התקשורת קוראים לו ״הנסיך המורד״ מאז שהיה נער, ובצהובונים הוא מוצג כבליין סדרתי באותה תדירות שבה אני מוצגת שם כאם יחידנית גרושה.
״חבל שהם לא חיכו שאקסל יחזור,״ אני אומרת למיה ופוכרת את ידיי. ״אני לא מבינה למה הם כל כך התעקשו. מי אני בשבילם? אני אף אחת.״
דודה שלי מקשיתה גבה דקיקה ונועצת בי מבט יבש. ״את לא אף אחת, סטלה.״
ואז היא נאנחת ומתופפת באצבעותיה הדקיקות על ברכיה. שתינו עצבניות, יושבות זו לצד זו על הכיסאות הלא נוחים בחדר קבלת הפנים. יש לו שם רשמי כלשהו, אבל אני לא זוכרת מהו, אני רק יודעת שכשהייתי קטנה זה היה החדר שבו ההורים שלי קיבלו את האורחים שלהם. תלויים כאן הרבה ציורים ישנים של מלכים חשובים, ועל שולחנות הצד יש כמה כלי חרס יקרים. הקירות מכוסים בטפט עם פסים בתכלת ובלבן, ויש כאן איזה ריח, כאילו ניחוחות פוטפורי נספגו בקירות במשך מאות שנים. זה עושה לי כאב ראש נוראי.
״חוץ מזה,״ היא מוסיפה, ״הם משוגעים. כולם. והנסיכה פנלופה הזאת דוחפת את האף שלה לכל דבר. היא אמרה שהם מתכננים את הטיול הזה כבר נצח, אבל כשהתקשרתי לאקסל הוא אמר שהם מעולם לא יצרו איתו שום קשר. אז נוסף על הכול, הם גם שקרנים.״ היא מושכת באפה בסנטר מורם.
יופי. אז עכשיו אני אמורה לארח בארמון חבורה של שקרנים חטטנים. בעבר לא הייתי צריכה לעשות יותר מדי בתפקידי כעוצרת המלכותית, כי רוב האנשים ידעו שעדיף לחכות שאקסל יחזור. אבל מתברר שהחבורה הזאת היא לא ״רוב האנשים״.
תודה לאל שהם באים רק לארוחת ערב. אם יהיה לי מזל, הם ידברו וידברו ואז ישתכרו, יהיו עייפים וילכו הביתה. או למקום שבו הם לנים.
אוי, רגע.
״הם לנים כאן?״ אני שואלת את מיה.
היא נועצת בי עוד מבט פושר. ״כמובן. כל החדרים מוכנים. לאן הם כבר ילכו? לבסט ווסטרן?״
ברור שלא, חשבתי שאולי הם יבחרו באחד מהמלונות המפוארים בקופנהגן, כמו שאנשים עושים לפעמים. טוב, מה אני יודעת? רואים שאני לא בעניינים.
פתאום מציץ ראש אל תוך החדר. אריק, אחד מחברי הצוות הצעירים, עוזר של משרת, או משהו כזה.
״הם כאן,״ הוא אומר בקול מתוח ובעיניים פעורות.
זה לא סימן טוב.
אני מסתכלת על דודה שלי בחיפוש אחר נחמה, אבל כששתינו נעמדות הפה שלה מהודק בקו ישר, הבעת הפנים הקבועה שלה.
לפני שאני מספיקה לומר משהו, דלת החדר נפתחת לרווחה, והנריק, ראש צוות המשרתים, מכריז על האורחים.
״הרשו לי להציג את הוד מעלתו המלכותי, פייר נסיך מונקו,״ אומר הנריק וקד קידה כשהנסיך פייר נכנס לחדר.
הוא גבר קטן, נמוך ועגלגל עם שיער אפור ושפם גדול וסבוך. זוכרים את האבא של הנסיך מסינדרלה? אז כזה. קריקטורה של מלך.
הנריק עומד להציג אותנו בפניו על פי הפרוטוקול, אבל הנסיך פייר ניגש אלינו בהתלהבות ומושיט את ידו, תופס את ידי בחוזקה ומנער אותה במרץ רב.
״זה כבוד גדול לפגוש אותך, הוד מעלתך,״ הוא אומר באנגלית עם מבטא כבד, והשפם שלו זז כשהוא מדבר וחושף שיני ארנבת גדולות. ״ואת גם כל כך יפה. חבל שאף גבר עדיין לא הרגיש ראוי להיות המלך שלך.״ הוא מרים את ידי ומנשק אותה.
הכול קורה כל כך מהר שאני בקושי מספיקה לצייץ, אם כי אני רוצה להזכיר לו שאני רק הנסיכה, לא המלכה, וחוץ מזה השפם שלו מדגדג לי את היד, ואני די בטוחה שכל ההתנהגות הזאת היא בלתי הולמת.
בינתיים הנריק מכחכח בגרונו ונראה מזועזע מההתפרצות של הנסיך. ״הרשו לי להציג את הוד מעלתה המלכותית, הנסיכה־הרעיה של —״
״אוי, נו, כולם יודעים מי אני,״ אומרת הנסיכה־הרעיה פנלופה להנריק, משתיקה אותו בהינף יד ונכנסת לחדר בצעד מהיר, לבושה בשמלת נשף שחורה שנראית כאילו נשלפה היישר מהתקופה הוויקטוריאנית: שרוולים ארוכים, צווארון גבוה וכל זה. זה אולי יותר טוב ממה שראיתי אותה לובשת בצהובונים, שמלות עם מחשופים ושסעים עמוקים.
״פייר, אתה יכול כבר לשחרר לה את היד,״ פנלופה נוזפת בבעלה וכמעט דוחפת אותו הצידה בתנועה חדה של האגן שלה. ״אני מתנצלת בשם בעלי,״ היא אומרת, לוקחת את ידי בידה ולוחצת אותה בלחיצה רפה, קצות אצבעותיה עטורות בציפורניים ארוכות ומחודדות שכמעט חותכות לי את הווריד במפרק כף היד. ״הוא שכח את כל הנימוסים שלו.״ ואז היא מסתכלת על מיה. ״את בטח הדודה. זה נורא, מה שקרה לאחותך.״
אני מתקשחת לשמע דבריה, אבל מיה נותנת לזה לעבור בחיוך מנומס. כל אזכור של אימא שלי, המאושפזת באופן קבוע בבית החולים בגלל מחלת האלצהיימר, מרגיז אותי בדרך כלל. אנשים לא מבינים את המצב והם נוטים להניח כל מיני הנחות.
למרבה המזל, פנלופה עוברת הלאה ומסתובבת בבת אחת כדי לנופף לכיוון הדלת, שם הנריק עומד באי־נוחות, לא בטוח כיצד לנהוג במשפחה המלכותית הזאת. למען האמת, גם אני לא בטוחה.
״תכניס את כל האחרים, אני אערוך היכרות בין כולם,״ אומרת פנלופה.
מה שאני יודעת על פנלופה הוא שהיא לא גדלה במשפחה מלכותית, ואפילו לא במשפחה ממעמד גבוה. היא ספרדייה שגדלה בברצלונה, בת לאם יחידנית. היא זכתה בהרבה תחרויות יופי, ובהמשך נהפכה למגישה ולמראיינת ברדיו ולכדה את עינו של הנסיך פייר, אחרי שאשתו הראשונה, הנסיכה סלין, מתה מסרטן השד כשאורלנדו היה רק בן תשע. אז למרות שפנלופה היא הנסיכה־הרעיה כבר יותר מעשרים וחמש שנה, היא כנראה עדיין לא אימצה את הפרוטוקולים וכללי הנימוס.
אחרי שהנריק עושה צעד לאחור, מפנה את הדרך ושולח אליי מבט מהיר של ״אין לי מושג מה לעשות״, יתר בני בית המלוכה המונגאסקי נכנסים.
״זה הבן שלי פרנסיס,״ פנלופה אומרת לי בגאווה, וגבר צעיר בסוף שנות העשרים שלו עם שיער קוצים חום, משקפיים במסגרת שחורה ושפתיים מלאות נכנס אל החדר. הוא לובש חליפה שחורה עם חולצה תכולה וממחטה תואמת בכיס הז'קט.
״נעים מאוד, הנסיכה סטלה,״ הוא אומר וקד קידה, שגורמת לי לחייך בעל כורחי, ואז מוסיף קריצה. ״שמעתי עלייך הרבה.״
״רק דברים טובים, אני מקווה,״ אני אומרת לו.
״תלוי איך מסתכלים על זה,״ הוא אומר בלשון חלקלקה.
לפני שאני מספיקה לשאול אותו למה הוא מתכוון, אימא שלו מציגה את אחותו, הנסיכה מטילדה.
מטילדה ופרנסיס דומים כמו שתי טיפות מים — גם היא גבוהה עם שיער חום, עיניים חומות חמות וכמעט מפתות, מוקפות בריסים כהים וכבדים, המשמשים כאייליינר טבעי. רואים שהם תאומים.
וכאילו היא שומעת את מחשבותיי, מטילדה מחייכת ואומרת, ״אל תדאגי, אני התאומה הטובה.״ ואז היא קדה לי קידה זריזה ומרימה קלות את שמלתה, שעשויה כולה שכבות־שכבות של טול בצבע גוף, בסגנון שהוא ספק נסיכה ספק בוהו. ״אַנשַנטֶה,״ היא אומרת ומקפצת בצעד ריקוד אל אימא שלה, ושמלתה מרחפת מאחוריה. נעים מאוד להכיר.
אני חושבת לעצמי כמה היא מקסימה ובלתי רגילה, כשלפתע כל תשומת הלב מופנית שוב אל הדלת.
יש עוד?
כמובן.
״אחרון חביב, הבן הבכור של בעלי, הנסיך אורלנדו,״ אומרת פנלופה והוא חוצה את הסף. למעשה, הוא לא סתם נכנס, אורלנדו צועד פנימה כאילו הוא מונע מכוח הביטחון העצמי שלו, כאילו כל חדר בכל מקום שאליו הוא מגיע הוא שלו.
טוב, אז אם מדברים על מראה חיצוני בלבד, אפשר כנראה לומר שהם שמרו את הכי טוב לסוף, כי לנסיך אורלנדו צריך בעצם לקרוא הנסיך ״סקס מהלך״. חתיך־על בגובה מטר תשעים, עם כתפיים רחבות ובית חזה בנוי לתלפיות, לבוש בחליפה מחויטת בצבע כחול־נייבי. יש לו זוהר ים תיכוני שחום ומבנה גוף של טנק, עם שיער בלונדיני כהה קצוץ בצדדים וארוך למעלה, ולתוספת קישוט מעט זיפים פראיים על הפנים. בדרך כלל אני לא בקטע של בלונדינים (אח שלי בלונדיני, אז גם זה לא עוזר) אבל הנסיך אורלנדו הוא בליגה אחרת לגמרי.
אל תבינו אותי לא נכון, אני בדרך כלל לא אישה שמחפיצה ככה גברים על ימין ועל שמאל. או לפחות לא הייתי כזאת לפני שבעלי לשעבר התחיל לעשות לי את המוות, אז אני חושבת שמגיע לי ליהנות קצת. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי עם מישהו, ובטח לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי מישהו שהיה מושך בעיניי. וחוץ מזה, הנסיך אורלנדו נראה כמו מישהו שעושה את אותו הדבר לנשים, אז אני לא מרגישה רע בגלל כל המחשבות המלוכלכות שחולפות בראשי ונעיצת העיניים.
אבל באופן טבעי, אני משאירה את כל זה מתחת לפני השטח. הנסיך אורלנדו מביט סביב בחדר כאילו אני אמורה להרגיש הכרת תודה על כך שזכיתי להימצא בנוכחותו, ולא להפך, ואני מייד נדרכת. פלייבויז, פאקבויז, איך שלא קוראים להם בימינו, הדבר האחרון שהם צריכים לדעת הוא שהם באמת סקסיים כמו שנדמה להם.
עיניו פוגשות את עיניי ולרגע אחד אני שוכחת מההחלטה להיראות אדישה, כי משהו במבטו פשוט מושך לי את השטיח מתחת לרגליים. הצבע שלהן מזכיר לי את קאפרי: להסתכל על הים, קרוב לקו החוף, כשהאור מקפץ ונוצץ על הגלים הקטנים. מים צלולים וקרירים, כחולים להדהים. עשירים ומרעננים.
אבל זו לא רק צלילותן של העיניים האלה, אלא גם החום שמאחוריהן. חמימות שלא ציפיתי למצוא בו. לשבריר שנייה נדמה לי שאני מסתכלת על מישהו שמכיר אותי.
ואז מופיע חיוך יהיר על שפתיו, ועיניו נשטפות בגל של שחצנות ואני מתעשתת ומשתלטת על עצמי.
אני זוקפת את סנטרי, חושקת שפתיים באופן שהיה מסב לדודה שלי גאווה וממתינה. אני נועצת בו מבט ומתעלת דרכו כל פיסה של נסיכה אצילית שיש בי.
הנסיך אורלנדו נעצר בדיוק מולי, נושך את שפתו התחתונה לרגע ולבסוף קד קידה. ״נסיכה,״ הוא אומר, ואני נשבעת שמפיו זה נשמע כמו כינוי חיבה. ״יש לך בית מקסים.״
״הוא של אח שלי,״ אני פולטת, ושומעת את דודתי מכחכחת בגרונה מירכתי החדר. כנראה הייתי צריכה רק להגיד ״תודה״. אחרי הכול, זה הבית שלי לא פחות מאשר של אקסל.
״נכון, שכחתי,״ אומר אורלנדו, סוקר אותי במבטו ואז מושך בכתף אחת. ״את באמת לא נראית מתאימה לכאן.״
הגבות שלי מתכווצות. מה זה אמור להביע? האם זה הדבר הנכון לומר לעוצרת מלכותית?
אבל לפני שאני מספיקה לבקש ממנו הבהרה, פנלופה ניגשת אליו ואוחזת במרפקו. ״עכשיו שהחלק המשעמם של ההיכרויות מאחורינו,״ היא אומרת ומחייכת אליי, ״אולי תראי לנו איפה הבר, לפני ארוחת הערב? אני בטוחה שיש לכם איזה ליקר סקנדינבי שנשמח מאוד לטעום.״
אני מעיפה מבט בדודה שלי ומנסה לא להיראות יותר מדי מבולבלת ומתוחה, אבל היא מהנהנת בנימוס אל הנסיך פייר, שמדבר על משהו בלהט רב ומושיט ידיים לפנים כאילו הוא מספר לה על דג גדול שהצליח להתחמק ממנו.
אני מחייכת אל פנלופה בחיוך הכי רגוע שלי. ״בואי אחריי.״
אני יודעת שקודם אמרתי שלהיות עוצרת מלכותית זה כמו להיות מורה מחליפה, אבל זה גם מאוד דומה להאוס־סיטינג. במקרה הזה, אני מרגישה כאילו אקסל יחזור ויגלה שהאורחים היו בכל מיני חדרים אסורים ובזזו את ארונות האלכוהול.
אני חולפת על פני הנריק ומחליפה איתו מבט תמה, ואז יוצאת מהחדר ופוסעת לאורך המסדרון לעבר הסלון. בדרך כלל לא מזמינים לכאן אורחים, אבל אני יודעת ששם אקסל ואורורה מבלים הרבה בערב, אחרי שהילדים הולכים לישון, ושם הם שומרים את החומר הטוב.
אני לא רגילה להיות המארחת, גם לא בבית שלי. רוב הזמן אני לבד עם אניה, ומדי פעם נעזרת במרגרט, המטפלת שלי. עכשיו מרגרט שומרת על אניה כי לא רציתי להוציא אותה ממחנה הרכיבה שלה בזמן הנסיעה שלי לקופנהגן. ימי שישי בערב שלנו כוללים בדרך כלל משחק קופסה וכוס יין (בשבילי, לא בשביל אניה), ואולי תוכנית ריאליטי, אם אני במצב רוח פרוע.
ואף על פי כן, אני כאן עכשיו, לובשת שמלת נשף מנצנצת שהיא קצת יותר מדי הדוקה, ומוליכה חבורה של בני מלוכה אל ארון האלכוהול הסודי של המלך. אני מרגישה כמו דג מחוץ למים, אפילו שגדלתי בארמון הזה. מה שהנסיך אורלנדו אמר, הוא לגמרי במקרה נכון.
כשכולנו מתכנסים בחדר ואני מתחילה לשלוף את האקוואוויט ואת ליקר הקלאודברי מהבר של אקסל, מיה תופסת אותי ביד וגוררת אותי אל מחוץ לחדר.
״מה את עושה?״ היא לוחשת. ״זה לא חלק מהתוכנית.״
אני מגלגלת עיניים. ״אם עוד לא הבנת, אין תוכנית. ודרך אגב, את מוזמנת להתערב ולהוביל. אין לי מושג מה אני עושה.״
״את בת המלוכה כאן, סטלה, לא אני,״ היא אומרת. ״ואת הנסיכה גם כשאת לא העוצרת המלכותית. זה התפקיד שלך.״
״וכמו שאמרתי, אין לי מושג מה אני עושה,״ אני מזכירה לה. ״אז תגידי לי את. מה אני אמורה לעשות? הם רצו משקה סקנדינבי אז עכשיו כולנו הולכים להשתכר. אנחנו אמורים לשמח את האורחים שלנו, לא?״
היא נדה בראשה וחושקת שפתיים. ״אני לא בטוחה שאקסל יאהב את זה.״
״לאקסל אין ברירה. הוא בחר להסתובב לו בעולם. כאילו, באמת, איפה הוא הפעם? ביוון?״
״בקפריסין,״ היא אומרת.
״גם שם יש לנו עכשיו אחוזה פרטית?״
היא מהנהנת. ״אף אחד לא מטריד אותו שם.״
״כיף לו,״ אני אומרת ביובש ומשלבת את זרועותיי. ״ובינתיים אני צריכה לשעשע את בני משפחת המלוכה של מונקו, שמשדרים על איזה תדר משונה למדי והאג'נדה שלהם לא ברורה. בבקשה תגידי לי שהם נשארים כאן רק לילה אחד.״
היא מושכת בכתפיים. ״ככל הידוע לי.״ ואז היא נאנחת ומסתכלת בהמשך המסדרון על הנריק הנבוך, שמתקרב אלינו. היא מנופפת לו. ״מה המצב עם ארוחת הערב? יש סיכוי שהמטבח יכול להזדרז קצת?״ היא שואלת אותו.
״לפחות עוד שעה,״ הנריק אומר בהתנצלות. ״אני יכול לעזור במשהו?״
״אתה יודע לעשות קסמים?״ אני שואלת אותו. הוא מקמט את מצחו ואני מוסיפה, ״נראה לי שהם מחפשים קצת בידור.״
אפילו שרק התלוצצתי, הנריק מהנהן. ״אם יש לך גיטרה, אני חושב שאוכל לנגן להם קצת.״
״אתה מנגן בגיטרה?״ אני שואלת.
״בצעירותי הופעתי בפינות רחוב.״
לא ידעתי את זה. אף על פי שהנריק באמצע שנות הארבעים לחייו, אני מרגישה כאילו הוא חלק מהארמון הזה משחר האנושות, קודם כנהג ועכשיו כראש צוות המשרתים. ״אתה יודע לנגן משהו, לא יודעת, דני או סקנדינבי? שירי עם?״
״אני יודע לנגן את 'Wonderwall' של אואזיס.״
כמובן.
אני מרימה יד באוויר ומפסיקה אותו. ״יודע מה? זה בסדר. אני אסתדר.״
אני מיישרת את הכתפיים וחוזרת אל החדר בראש מורם ועם חיוך מנומס על השפתיים.
הנסיך פייר והנסיכה פנלופה יושבים צמודים זה אל זה על הספה הזוגית, ושמלתה השחורה הנפוחה מכסה כמעט את כולו. כשאני חושבת על זה, נדמה לי משום מה שפנלופה תמיד לובשת שחור. היא מחזיקה את בקבוק האקוואוויט בידיה ומוזגת לבעלה כוס, בזמן שהוא מדבר על משהו בצרפתית עם פרנסיס ונראה להוט.
מטילדה יושבת לבדה בכורסה גדולה, גוללת בטלפון שלה ולא שותה, ואילו אורלנדו יושב על הספה הגדולה בפישוק רגליים. הוא מחזיק בידו כוס שאולי יש בה ויסקי, היות שבקבוק הוויסקי מונח לצידו על שולחן הקפה. בקבוק הוויסקי הנדיר מאוד והיקר מאוד שאני יודעת שאקסל הכי אוהב.
הממ. אולי זה לא היה הרעיון הכי טוב. מה יקרה אם לבקבוק הזה אין תחליף?
״שבי, תירגעי,״ אורלנדו אומר לי ושפתיו המלאות מתעקלות לחיוך חלקלק. הוא טופח על הספה לצידו.
תירגעי? הגבות שלי טסות למעלה. אני לא רוצה לשבת לידו. אני מרגישה שזה יהיה, לא יודעת... מסוכן. אני לא יכולה להסביר למה, פשוט יש לי הרגשה שהוא מרגיש יותר מדי בנוח איתי.
אני עומדת לסרב ולהמציא איזה תירוץ, אבל אז מיה ממהרת להתיישב בכורסה האחרת, ולא מותירה לי ברירה.
אני שולחת לאורלנדו עוד חיוך מהיר ואז מרימה את שולי השמלה שלי ומתיישבת לידו, אבל שומרת על המרחק הכי גדול שניתן. אם אשב קרוב יותר, אני חוששת שאתנגש במסלול שלו, כאילו הוא חור שחור של סקס. או משהו כזה.
״תשתי משהו?״ הוא שואל, רוכן לפנים כדי לקחת את הבקבוק ומושך כוס נוספת ואז מקרב הכול אליי בתנועה אחת חלקה.
״אני בסדר,״ אני אומרת לו.
ומשקרת במצח נחושה.
אני משקיפה על החדר, אבל מרגישה את העיניים שלו קודחות בי חורים וחוקרות אותי. לבסוף הוא אומר, ״אה. תיארתי לעצמי.״
אל תיפלי בפח, אני אומרת לעצמי. הוא מנסה ללכוד אותך.
״מה?״ אני שואלת אותו בכל זאת.
״כלום. את פשוט נראית לי כמו טיפוס שלא אוהב לאבד שליטה.״
״אני רואה שאתה מניח הרבה הנחות בקשר אליי,״ אני עונה.
החיוך מופיע, ולרגע קצר אני מסוחררת. העיניים האלה שוב מושכות אותי פנימה, עם חיזוק מגומות החן העמוקות שלו. הוא משגע אותי רק מעצם העובדה שהוא יושב לידי. בגלל זה חשבתי שלשבת כאן יהיה מסוכן.
הוא מושך קלות בכתף אחת ואצבעו מטיילת על שפת הכוס הריקה במעגלים איטיים ורבי־משמעות. יש בתנועה הזאת משהו מיני מפורש, או שאולי זה רק כי לא הייתי קרובה כך לגבר מאז... טוב, מאז ומעולם. אני חושבת שהוא היצור עם הסקס אפיל הכי חזק שהייתי לידו אי פעם.
לשבריר שנייה המוח שלי מוצף בתמונה שלו, מניח את האצבעות הארוכות והמיומנות האלה בין הרגליים שלי וחוזר על התנועה, שוב ושוב. מבט מהיר אל עיניו, המצועפות מעט והנוצצות מרוב עוצמה, מלמד אותי שהוא עושה את כל זה בכוונה. חתיכת חמור.
אני בולעת את הרוק בכוח, מסיטה את המבט ולוחצת את רגליי זו אל זו כדי שהכאב ייעלם. אני מרגישה כאילו כל השערות על זרועותיי ועל עורפי עומדות בדום מתוח, עורי מצטמרר וגופי מתעורר לחיים לראשונה מזה שנים, וכל זה קורה בסיטואציה מאוד בלתי הולמת.
הגבר הזה, הנסיך המורד הזה, הולך להיות חדשות רעות מאוד בשבילי.
אני מרגישה את זה.
