פתח דבר


בילדותי ביליתי את החופשות הארוכות מן הלימודים בבית הספר אצל סבא וסבתא שלי בקיבוץ אפיקים. אימי הייתה מושיבה אותי במושב שליד נהג האוטובוס בקו 961 מירושלים לטבריה, או 963 מירושלים לקריית שמונה, ומבקשת ממנו שיוריד אותי באפיקים. רגע לפני שהייתה נפרדת ממני בנשיקה הייתה מזכירה לו שלא ישכח. באחת הפעמים הללו - היה זה מול שער הקיבוץ, בצלו של עץ דקל ענֵף - חיכה לי סבא, מחזיק את כידון אופני הראלי, שסל קניות כחול מפלסטיק התנדנד עליו ובתוכו עיתון דבר. חצינו את הכביש ופסענו במשעולי הקיבוץ אל חדרם הצנוע של סבא וסבתא בבניין מספר תשע בשיכון ותיקים. שכנו היה לוֹבָה גולני, ובהזדמנות ההיא שמעתי לראשונה מסבא את השם איתמר גולני, שהילך עלי קסם.


איתמר היה מדריך נוער בקבוצת הגיל של דודי עמיצור (עמי), שסיפר לי על קורותיו ועל נסיבות מותו. בשנת 1946 התגייס איתמר גולני לפלמ"ח, שירת בפלוגה א' של חטיבת "יפתח" ולחם בשורה ארוכה של קרבות: הקרב על בלד א-שייח', על שפרעם, על כפר כנא, פיצוץ הגשר ליד ג'נין והקרב על כפר צנדלה הסמוך לו, הקרב על כפר קעון (טירת צבי), על משמר העמק, על כפר אוּדיסה שבלבנון, הפיצוץ של ארמון אחמד בק, קרב מַלכּיה וקרבות נוספים. בהפוגה הראשונה שימש איתמר מ"פ בדרגת סרן במשלטי לטרון והשתתף במבצע "דני", ואחר כך גם בקרבות כיבוש הנגב. הוא נשלח לקורס צניחה, ובאחת מצניחות האימון הסתבך מצנחו בכנף מטוס הדַקוטה; הטייס הנמיך טוס וחג במעגלים כחצי שעה מעל מפרץ חיפה כדי לאפשר לאיתמר לחתוך את מיתרי מצנחו הסבוכים, ליפול לים ולהינצל. לרוע המזל נהרג איתמר וגופתו לא נמצאה. עמיצור ובני קבוצתו נשלחו אל רצועת החוף חיפה-עכו וסרקו במשך כמה ימים את החוף, אולי ימצאו שׂריד של מדריכם הנערץ.


ועוד סיפר לי סבא על עזרא עפגין, חבר גרעין "ממשיכים" אפיקים, שנולד ב-1925 באסמרה שבאריתריאה ועלה עם הוריו לארץ ישראל והוא רק בן שנתיים. עזרא התייתם מאימו בגיל צעיר ונשלח לכפר הילדים בשפֵיָה, ובתום לימודיו עבר לאפיקים יחד עם חבריו להכשרה. הוא עבד בדיר יחד עם הצייר ליאו רוט, השתלב בחיי הקיבוץ ונקשר אליו מאוד. ב-1942 התגייס לפלמ"ח ואחר ההפוגה הראשונה נשלח למשימות ריגול מעבר לגבול. באחת ממשימותיו ברצועת עזה נתפס, ביחד עם חברו דוד מזרחי, והוצא להורג: האשימוהו שנשלח להרעיל את בארות המים של הצבא המצרי. לימים סיפר לי נרי אראלי, חבר קיבוץ עין גדי ומעמודי התווך של היחידה לאיתור נעדרים של צה"ל, שהשניים נקברו כנראה באחת השכונות בעזה. והיה סיפור נוסף של נעדר מאפיקים שליווה אותי: חגי רכטמן (רונן), בן כיתה של אבי, טייס סקייהוק שמטוסו הופל במלחמת ההתשה מעל ים סוף בספטמבר 1969, וגופתו לא נמצאה.


אלה היו הסיפורים שליוו אותי בילדותי, בנערותי וגם בבגרותי, ונראה שהותירו בי רושם בל יימחה. התגייסתי ל"גבעתי" ביולי 1987, השתחררתי ב-1991 ושנה לאחר מכן התחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית; המשכתי לתואר שני, ואת הדוקטורט כתבתי על אנשי העלייה השנייה. לאחר עשר שנות מילואים בחטיבה חי"ר צפונית שובצתי ביחידה לאיתור נעדרים של צה"ל.


החיבור בין הכשרתי כהיסטוריון של הציונות, היישוב ומדינת ישראל לתכונות הדרושות לחוקר אית"ן של תיקי תש"ח הוכיח את עצמו, והביא במשך כעשרים שנים לפתרון שישה מקרי נעדרים. בשירותי במילואים התוודעתי אל חיים רובינשטיין, שפתר את חידת היעדרותו של חיים פייבלוביץ - ואל נרי אראלי, מנהל ארכיון "ההגנה" דאז ומי שהיה אחראי על תחום תש"ח באית"ן, וגם מי שהפקיד בידיי את תיק החקירה הראשון של מרדכי פרנקו.


לגבַּי היה נרי - ועודנו גם כיום - הרוח החיה מאחורי חקירות נעדרי תש"ח, ואני רואה בו את המנטור שלי. הידע שנאגר אצלו על נעדרי תש"ח הוא אוצר שלא יסולא בפז, ואין מי שעשׂה כה הרבה לאיתורם ביחידה לאיתור נעדרים. תודתי העמוקה שלוחה לו מעל דפי ספר זה. אני מבקש להודות גם לשני מפקדים ביחידה שעבדתי איתם: לסגן אלוף במילואים גבי אלמשעלי, ולאלוף משנה במילואים יעקב (יוקי) אוליאל. אני אסיר תודה לחבריי ביחידה המיוחדת הזאת שזכיתי להכיר בכל שנותיַי בה.


הספר ולא נודע מקומם - שישה נעדרים בקרבות תש"ח מתאר את מסעי האישי כחוקר ביחידה לאיתור נעדרים, והוא מסופר בגוף ראשון. כשחיברתי אותו זנחתי את עקרונות הכתיבה האקדמית המאופקת והלא-שיפוטית, ולא הבאתי בו הערות שוליים הפוגעות ברצף הקריאה, אבל הקפדתי ככל האפשר על הדיוק ההיסטורי ועל ההפניָה למחקרים שנעזרתי בהם. למען הסר ספק: זו איננה פרוזה המשתייכת לספרות היפה, אלא מחקר היסטורי המעניק זווית ראייה אחרת על המלחמה, שנכתב מתוך חמלה ואמפתיה ללוחמי הפלמ"ח בכלל ולנעדרי תש"ח בפרט. הדיאלוגים והציטוטים מדויקים כולם. הפרק האחרון, "אחרית דבר - תש"ח", הוא הפרשנות שאני מציע למלחמה ולתוצאותיה. אין לי ספק שיימצאו בין עמיתיי באקדמיה הישראלית וגם מחוצה לה חוקרים שיחלקו עליה ויבקרו אותה; לגבי דידם תש"ח היא הנַכְּבָּה והיא העוול שהציונות גרמה לפלסטינים. עבורם, אחרית הדבר היא דווקא הפרק הראשון.


ועוד: הספר מבוסס על מקורות ארכיוניים גלויים שנמסרו למשפחות הנעדרים או שאפשר לאתר אותם בארכיון הציוני, ארכיון הפלמ"ח, ארכיון ניצנים וארכיון יד מרדכי. אני רוצה להודות לשירי ארליך, מנהלת "בית הפלמ"ח", ולליעד גלבוע מארכיון הפלמ"ח, לנאוה זלינגר הארכיונאית הנמרצת ומסבירת הפנים של ניצנים, לענת רייס הארכיונאית של יד מרדכי, ולד"ר אוהד כהן, בן קיבוץ יד מרדכי וחבר סגל בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה, שהיה שותפי בחלק מסוים במסע.


תודתי העמוקה שלוחה לעורך הדין דב וייסגלס, שבזכותו התוודעתי אל דב איכנולד, ובמשרדו בהוצאת 'ידיעות ספרים' עודד אותי לכתוב את הספר והציע לי לפרסם אותו בהוצאה. תודה גם לעמיחי ברהולץ, עורך תחום יהדות בהוצאה, שליווה את הפקת הספר מתחילתה ועד סופה, לרני יפה על שתיקנה והעירה ולהילה קלור שנטעה בי את הרעיון לכתוב את הספר. ותודה אחרונה חביבה לעורכת הלשון, דליה טסלר, שערכה את הטקסט בחוכמה וברגישות ושיתפה אותי במסעה הפרטי, שאותו מצאה בחלקים מן הספר.


"אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:


אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר -


כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזוֹ לְעוֹלָם


לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ"... גם בחלוף שבעים וחמש שנים.


ערב חג שני של פסח תשפ"ג


אפיקים, 2023


"לא נודע"/רוני סומק


בַּיּוֹם שֶׁהַשָּׂפָה הָפְכָה מַעְדֵּר הַחוֹפֵר בּוֹר


בְּחוֹל הָזוּי


נִבְרְאוּ הַמִּלִּים 'מְקוֹם קְבוּרָתוֹ לֹא נוֹדַע'.


'מָקוֹם' הוּא גַּם אֶחָד מִשְּׁמוֹת הָאֵל.


'קְבוּרָתוֹ' לִפְעָמִים הוּא הָרַע בְּמִעוּטוֹ


אֲבָל מָה זֶה בִּכְלָל 'לֹא נוֹדַע?'


אֵיפֹה אָגָתָה כְּרִיסְטִי כְּשֶׁצָּרִיךְ עַיִן חַדָּה?


לְאָן נֶעֶלְמָה זְכוּכִית הַמַּגְדֶּלֶת שֶׁל שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס


מַה קָּרָה לָאֵפֶר הַנּוֹשֵׁר מֵהַסִּיגָר שֶׁל


הַמְּפַקֵּחַ קוֹלוֹמְבּוֹ?


וְתַגִּידוּ לְקוֹלוֹמְבּוּס שֶׁזֹּאת לֹא חָכְמָה


לְגַלּוֹת אֶת אָמֶרִיקָה.


שֶׁיְּגַלֶּה אֵיפֹה דּוֹדִי יוֹסֵף שֶׁהִפְקִיר בְּבַּגְדָּד סוּס


וּבָא לִדְהֹר בְּמִלְחָמָה שֶׁקָּרְאוּ לָהּ 'שִׁחְרוּר'.


אֶפְשָׁר לְשַׁחְרֵר אֲדָמָה,


עֶבֶד


אוֹ רִיצְ'רָץ' תָּקוּעַ בְּגַב שִׂמְלָה,


אֲבָל אִי-אֶפְשָׁר לְשַׁחְרֵר אֶת חוּטֵי הַתְּפִירָה


שֶׁתָּפְרוּ לְאָבִי חֲלִיפַת שַׁבָּת שֶׁאוֹתָהּ נִשְׁבַּע לִלְבּשׁ


בָּרֶגַע שֶׁיִּפְגּשׁ אוֹתוֹ.


פרק ראשון
נורמנדי בהרי ירושלים


כָּאן עַל הָהָר הַזֶּה אֲנִי עוֹמֵד


וַאֲנִי יִצְחָק וַאֲנִי אַבְרָהָם


וְעֵינַי צוֹפוֹת אֶל בִּקְעַת הַנָּהָר


וְשָׁבוֹת אֶל שְׁפֵלַת הַיָּם.[...]


כָּאן עַל הָהָר הַזֶּה אֲנִי עוֹמֵד


וַאֲנִי דָּוִד וִיהוֹנָתָן וְדַם חֲלָלִים


וְעֵינַי תּוֹעוֹת בֵּין כַּרְמֵי הַשׁוֹמְרוֹן


וְחוֹזְרוֹת לְחַפֵּשׁ אֶת הַר הַמּוֹרִיָּה בֵּין הַמִּגְדָּלִים [...].


וַאֲנִי מַשְׁפִּיל אֶת עֵינַי


וְהוֹלֵךְ לְקִרְיַת עֲנָבִים אֶל עֵמֶק הַמֵּתִים


וְרוֹאֶה אֶת הָרַבִּים כָּל כָּךְ שֶנָּפְלוּ בִּצְבָא הַמְעַטִּים [...].


וְשָׁם אֶחָד יַעֲקֹב לֵוִי בֶּן חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה, תַּחַת אֶבֶן נָח


וּלְיָדוֹ אֲחָדִים שֶׁעָלוּ אַרְצָה בְּתַשַׁ"ח וְנָפְלוּ בְּתַשַׁ"ח.


יְרוּשָׁלַיִם - 'הַרְאֵל' סָבִיב לָךְ - אוֹמְרִים [...].


רֵעַי אֲשֶׁר נוֹתְרוּ עַל הָהָר.


חיים חפר, המקאמה של חטיבת "הראל"


דרך צרה מתפתלת ממחלף חֶמֶד עד החלקה הצבאית בבית העלמין בקריית ענבים. סמוך לתחנת דלק צנועה שעדיין לא השתדרגה לחנות נוחות, ונדמה שלא השתנתה הרבה מאז תש"ח, פונים מזרחה וחולפים על פני מבנה שהיה פעם רפת והיום משמש מסגרייה. אל הרפת הביאו בשוך הקרבות את גופות הנופלים, חלקן מחוּללות ומרוטשות לאחר שהערבים התעללו בהן באכזריות שהדעת אינה סובלתהּ. גוויות החללים הונחו על רצפתהּ וכוסו בשמיכות צבאיות ובסדינים מוכתמים ומלוכלכים. חבריהם שצלחו את הקרב ויצאו ממנו בחיים סקרו את הגופות בעין בוחנת ובלב שבור וניסו לזהות את מי שהיו פעם אחיהם לנשק. לא פעם התהפכו היוצרות, והסוקר היה לנסקר והונח גם הוא ללא רוח חיים לצד חבריו.


לא רחוק מן הרפת משתרעת רחבת חניה שקרקעיתה סלע כורכר, ולצידה שלט ועליו תמונה דהויה של בית העלמין הצבאי בימיו הראשונים. בצעדים מדודים חוצה המבקר את החלקה האזרחית, שעצי אורן מטילים עליה את צילם. מבט חטוף על המצבות מלמד שראשוני המתיישבים בקיבוץ קריית ענבים קבורים בצידי השביל המוביל לחלקה הצבאית. בקצֶהּ ניצבת אנדרטת הזיכרון של חטיבת "הראל" שעיצב האמן והאב השכול מנחם שמי. למתבונן מן הצד נדמה שגוש האבן בעל הצורה המופשטת, הנמתח השמיימה בניגוד לכללי כוח הכבידה, דומה לפסל האריה השואג בתל חי. למרגלותיו טמונים, בקברי אחים או בחלקות יחידים, הלוחמים שנפלו בקרבות על הדרך לירושלים, ובבטנו שמורים פניהם המחייכים או הנוגים של הבחורים, כאילו האריה שומר עליהם מפני סכנת השיכחה המתפשטת בין החיים כירוקת עבֵשה על קירות בית נטוש. את פני המבקרים באנדרטה מקדמת כתובת אבן, שבחזיתה נחקק: "ללוחמי פלמ"ח הראל שחרפו נפשם למות למען ירושלים, יהודה והנגב במלחמת שחרור ישראל".


כריות הנופלים הן עדות מצמררת לפסיפס האנושי של מלחמת העצמאות: חיים (פוזה) פוזננסקי, בן עשרים ואחת, ושלושים וארבעה מפקודיו נפלו בקרב על נבי סמואל ונקברו בקבר אחים; מרדכי אביכזר, בן עשרים ושתיים, לחם בקרב הפריצה לעיר העתיקה ונהרג בתאונת דרכים בעיקול הדרך במוצא, בדרכו לקריית ענבים; אריק חיקינד, בן עשרים וחמש, נפל בקרבות קטמון; לייבלה (אריה) יונג, בן שמונה עשרה ובן יחיד ליהודית ונֹח, נהרג במשוריין בשער הגיא; צפריר כרמלי, בן עשרים ושלוש, נהרג בקרבות הקסטל; אורי קוסטקובסקי, בן עשרים, נפל בקרבות בית מחסיר; פאלי (אריה) שולר, בן עשרים ושתיים, ניצול שואה ומעפיל באונייה "ההגנה", נפל בקרב הרדאר.


ועוד חללים בבית העלמין קריית ענבים: הרוגים מהפגזה על "בתי פפרמן" ומהתפוצצות פגז בקריית ענבים; נופלי הקרבות על משלטים שמונה, עשר, שש עשרה ועשרים ואחת; וחללי דֵיר אַבּאן וצָרעה והר הרוח; והרוגי תאונות דרכים והפגזות בירושלים. ורשימת הקרבות עוד ארוכה, ורשימת הנופלים ארוכה הרבה יותר.


בבית העלמין בקריית ענבים נקברו לבקשתם גם חלק מהורי הנופלים: רבקה ומנחם שמי, הוריו של ג'ימי; יהודית ושלמה סימבול, שעל מצבתם נכתב "הורי יוסף סימבול", ורק מתחת לשורה זו מופיעים שמותיהם הפרטיים.


עוצמת הדרמה המשתקפת מכָּריות האבן הצבאיות הקרות, הסדורות שתי וערב בבית העלמין, אינה נופלת מזו שחשים המבקרים בחלקה הצבאית בבית הקברות בנורמנדי שבצרפת, העומדים משתאים אל מול הצלבים ומגיני הדויד הלבנים והבוהקים, הערוכים שורות שורות וטורים טורים בחלקה רחבת ידיים המשקיפה על חוף אומהה. בחלקה זו, בשדות הקבורה סנט-מֶר-אֶגליז (Sainte-Mére-Eglise), וִייֶרוִיל-סיר-מֶר (Vierrville-sur-Mer), בּאייֶה (Bayeux), פּוּאנט-דוּ-אוֹק (Pointe-du-Hoc) ואחרים, נטמנו הנופלים בקרבות נורמנדי, ביניהם גם לוחמי מְפקדהּ האגדי של הדיוויזיה המוטסת ה-101, ריצ'ארד (דיק) וינטר, שצנחו על החוף ערב הפלישה וניהלו מלחמת גבורה בגרמנים. בית העלמין האמריקני הוא עדות מצמיתה לדרמה ההיסטורית שהתרחשה באזור הפסטורלי והיפה הזה בצפון צרפת.


החלקה הצבאית בקריית ענבים שונה אומנם במראֶהָ מזו שבנורמנדי, אבל בדומה לה היא מגלמת את מחירהּ הכבד של המלחמה בכלל ושל חטיבת "הראל" בפרט. בקריית ענבים נטמנו שני מפקדים נערצים: אהרן (ג'ימי) שמי, שנפל במשלט בשער הגיא, ונחום (ג'וני) אריאלי, שנפל בקסטל. אריאלי היה בין הראשונים שטבעו את הביטוי "אַחֲרַי" ואת תפיסת המנהיגות שהוא מייצג, אשר השתרשה בצה"ל עד ימינו. רוב הנופלים היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, אך נמצאו ביניהם גם צעירים בני חמש עשרה ושבע עשרה. בבית העלמין הצבאי בקריית ענבים נקברו קרוב למחצית מחלליה של חטיבת "הראל" בחזית ירושלים, המונים כ-300 איש ואישה. שאר חללי החטיבה נקברו בהר הרצל. זו הייתה החטיבה ששילמה את המחיר הכבד ביותר במלחמת העצמאות ביחס לגודלה: 418 חללים, שהם כשליש מחייליה, נפלו במלחמה.


●●●


בית העלמין של קריית ענבים שוכן בגיא צר ומוצל בצידו הדרום-מזרחי של הקיבוץ. מצבות החברים והחברות שנטמנו במקום הן עדות אילמת להיסטוריה של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל בכלל ושל הקיבוץ בפרט. יש מתיישבים שנסיבות מותם היו הרואיות, בעקבות מאבק והקרבה, ויש שנסיבות מותם היו פרוזאיות ושגרתיות, בשל זיקנה, תאונה או מזל ביש.


מצבות בית העלמין משולות לעֵד בבית משפט העונה על שאלות חוקריו: שאל את השאלות הנכונות ותקבל תשובות שיש בהן כדי לספר את הסיפור כולו מנקודת מבטו של הפרט. המצבות בבית העלמין האזרחי והצבאי יוצרות שלֵם הגדול מסכום חלקיו: עדות על החיים שהיו, ולא רק על המוות שגדע אותם. הן מספרות על ימי בראשית של עם שעזב את ארצות גלותו מרצון או מכּוֹרח, סיפורהּ של חֶברה שהגיעה לארץ ישראל והתיישבה בה: שנת לידה, שנת עלייה וסיבת המוות; לעיתים גם הקדשה או שיר; גודל המצבה וכיצד עוצבה. אפשר לזהות קצין ביטחון שנרצח בעודו מפטרל; פגז שנפל בקיבוץ והרסיסים שניתזו הרגו חמישה; פרד עקשן שבעט במתיישב ביש מזל; מלריה; התאבדות בשל אהבה נכזבת או בשל אכזבה מן הארץ, ואולי גם וגם, ועוד סיבות רבות שהחיים (והמוות) מזמנים לנו במפתיע.


הראשונים שנטמנו בבית העלמין בקריית ענבים היו חלוצי העלייה השלישית, שחלקם הגיעו באונייה "רוסלאן" בנר שני של חנוכה, 19 בדצמבר 1919. "דילב" היה שמה המקורי של הקבוצה. האדמה נרכשה על ידי הקרן הקיימת לישראל ובאותה שנה התיישבו החברים על גבעת טרשים הנשקפת אל הכפר אבו גוש. איש מן המתיישבים דאז לא שיער בנפשו שכעבור 28 שנים הם ימצאו את עצמם בעיצומו של מאבק קיומי על עתידם ועל עתיד המדינה כשהם מארחים במשקיהם את לוחמי חטיבת "הראל" של הפלמ"ח.


שיטוט בבית העלמין של חברי וחברות קריית ענבים מרחיב את הדעת יותר מקורס אקדמי על תקופת המנדט. הכיתוב על המצבות הוא צוהר לימי הבראשית והוא מגלה לנו טפח ולעיתים מכסה טפחיים. בדיוק בנקודה זו מבקש ההיסטוריון לגלות, להתחקות ולהבין כיצד משתלב הסיפור האישי בהקשר ההיסטורי של הסיפור הכללי. למרגלות שתי המצבות של רחל וחיים עפרוני, חלוצי העלייה השלישית שביקשו להיקבר לצד בנם, יצחק, שנהרג ב-1946, מונחת כתובת אבן גדולה שממנה אנו למֵדים על סיפור חייהם, על תקופת חייהם וגם על האופן שבו הייתה בתם חוה רוצה שיזכרו את הוריה:


פ.נ. הורי היקרים, ונסתם הגולל על דור הנפילים, דור העלייה השלישית, שאנשיו נולדו בסוף המאה ה-19 ופעלו עד סוף המאה ה-20. דור שחי מאה סוערת ורבת תהפוכות בהיסטוריה העולמית והלאומית, והשתתף בבניה ובעיצוב של עולם, חברה ומדינה חדשים. דור שמרד ונאבק מאבק ארוך ועיקש, תוך נתינה ללא גבול. ותוך שעשו, עברו מהפכים אישיים רבים, כמו זכו בחייהם לכמה גלגולים. מעטים עברו פרקי חיים כה רבים, שונים ומגוונים כפי שעברו הורי. הורי האריכו ימים ובמשך חייהם ידעו רוסיה וצאר, סוציאליזם ומהפכה, ציונות ועלייה, מדינה בדרך ועצמאות. בנו קיבוץ ולימדו בבית הספר כדורי. אבי הקים את ענף גידול הבקר הן בקיבוץ, הן ביישוב היהודי בארץ, לפני ואחרי קום המדינה, ואף בעולם השלישי. היה חבר בהנהלת 'החקלאית', הרבה לכתוב ולשדר ברדיו, ואף ערך עיתונות מקצועית בנושא גידול הבקר והחקלאות. הם באו מבתים דתיים, מרדו וכפרו. באו מחיי עושר, השכלה ומותרות לארץ אוכלת יושביה, לתקופות של חוסר עבודה, לרעב ולעבודה מפרכת. הם חיו בקיבוץ, בכפר ובעיר. עבדו ולמדו בארץ ובארצות אחרות, שאליהן נשלחו. לעיניהם קמה מדינה, מתוך העוני, הלחץ והחלום שפגשו בחוף יפו, עם עלייתם ארצה בשנת 1921. במאבק להקמת המדינה שכלו את היקר להם מכל - את הבן יצחק, בן קריית ענבים הקבור בסמוך. כל חייהם עבדו ונתנו, וסרבו לקבל. נתינתם, הישגיהם וחייהם העשירים והמגוונים היו שכרם. הם היו חלק מדור הירואי, דור חלוצים שספק אם היה כמותו בהיסטוריה האנושית והיהודית. בדרכם הצנועה היו מופת לאדם. יהי זכרם ברוך.


מצבות אחרות בקריית ענבים מספרות פחות על מתיישביו הראשונים של הקיבוץ, אבל הן מסקרנות לא פחות. למשל, הקבר הראשון בקריית ענבים הוא קברו של החלוץ אפרים ריס. חבריו הקימו לו מצבה הדומה לקבר שייח' ומזכירה בכיפתה את קבר רחל במבואות בית לחם. מן הכיתוב על מצבתו אי-אפשר לדעת הרבה על החלוץ הספציפי הזה ועל פתיל חייו שנגדע זמן קצר לאחר הגיעו לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה ה-20, אך מצבתו היא קצה החוט המוביל אותנו לסיפור חייו של הפרט ושל התקופה שבה חי, ברגעיה ההרואיים והטרגיים.


הסקרנות היא התכונה שמניעה את גלגלי המחקר ההיסטורי והיא זו המובילה אותנו בדרך פתלתלה, לא אחת ללא מוצא, שלעיתים מאלצת אותנו לחזור לנקודת ההתחלה ולנסות שוב להיוודע ואחר כך גם להבין.


מה אנחנו יודעים על החלוץ ריס? חיפוש עליו בעיתונות התקופה מעלה הספד שפרסמו חבריו בעיתון הפועל הצעיר. ריס נולד וגדל בקרקוב שבגליציה המערבית, עלה עם חבריו לארץ ישראל בשנת 1920, הגיע לקבוצת "דילב", שלימים הייתה לקיבוץ קריית ענבים. המציאות הקשה טפחה על פניו ועל פני חבריו והקבוצה התפרקה. הם נדדו יחפים ורעבים בשבילי הארץ בחיפוש אחר עבודה. חלקם נשברו ועזבו אותה, אחרים נאחזו בה למרות הקשיים, התסכולים והאכזבות, ומעטים איבדו את עצמם לדעת.


אחד מאותם חלוצים גליציאנים, שעלה בתקופתו של ריס, היה אריה טרטקובר. הוא עלה לארץ ישראל מברודי ב-1920 והגיע גם הוא לדילב-קריית ענבים. שנתיים לאחר מכן חלה במלריה ואז עזב את הארץ, החל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת וינה והיה לאחד הסוציולוגים החשובים של העם היהודי. לימים התנדב בנו היחיד, יוחנן, לצבא האמריקני ונפל בקרבות בנורמנדי בשנת 1944. טרטקובר הקים לזכרו אולם קריאה בקיבוץ כפר בלום באצבע הגליל, הקיבוץ שאליו היה בנו מיועד להגיע בסוף המלחמה. ריס, בניגוד לטרטקובר, לא עזב את הארץ וניסה להיאחז בה - ואז לדברי חבריו "קרה האסון": ככל הנראה שׂם קץ לחייו. החברים שלחו להוריו מכתב תנחומים שבו ביכו את בנם, את חברם - ואיחלו להם "בעבודתו את הארץ ננוחם".


בהיעדר מצבות נשכחים סיפורי חיים שלמים: עשבי הזמן והמקום מכים שורש ומתפתחים למסכת סבוכה, שמבעד לה קשה לראות ולהבין מה התרחש ומי לקח חלק בדרמה הגדולה של בניין האומה. הסופרת והמתרגמת רות בונדי כתבה בחוכמה וברגישות בספרהּ לא רק קפקא והגולם, ש"על מצבות היהודים נכתב תהי נשמתו צרורה בצרור החיים - וצרור החיים פירושו זיכרון, ולזיכרון דרוש שֵם". בונדי, ילידת צ'כיה וניצולת שואה, התייחסה בדבריה לקורבנות השואה: "הצער והכאב על מות ששת המיליונים אינם רק על אובדן החיים, אלא על מחיקת החיים ללא שֵם וללא מצבה אחריהם. לכן אתר ההנצחה של קורבנות השואה נקרא 'יד ושם', ולכן נאספים בו כבר שנים שמות המתים. ארבעה מיליונים כבר יצאו מחשכת האלמוניות, נשארו אחריהם לפחות שם, תאריך לידה, לפעמים גם תאריך המוות, תצלום. נותרו עוד שני מיליונים שאין עדות לקיומם, אין הוכחה שהיו אי פעם בחיים". קביעתה הערכית והמוסרית נכונה לנעדרים בכלל, ולנעדרי מלחמות ישראל ומלחמת העצמאות בפרט. זוהי בעצם מהות עבודתי כחוקר ביחידה לאיתור נעדרים.


היסטוריה חברתית (בניגוד להיסטוריה פוליטית, צבאית, או דיפלומטית) היא פסיפס מרהיב של אלפי אבנים קטנות, שכולן יחד יוצרות תמונה מלאה, עשירה וססגונית של תקופה ושל הפרטים שלקחו בה חלק. מי שמתבונן בפסיפס ממרחק רואה את קווי המתאר שלו ואת עיטוריו, ומי שמתבונן בו מקרוב יכול לבחון בדקדקנות ובנפרד כל אבן ואבן - צבען, גודלן ואופן סיתותן ושיבוצן בתמונה הגדולה. פעולות ההתרחקות מן הפסיפס וההתקרבות אליו הן הדימוי למלאכתו הדיאלקטית של ההיסטוריון החברתי.


מצבות בבתי עלמין אף הן אבני פסיפס המספרות סיפור שהוא הרבה מעבר למה שחקוק בהן, וכשאינן מנציחות במפורש את הנטמנים מתחת להן - אין לנו דרך להשלים את התמונה. בבית העלמין המיתולוגי בקבוצת כינרת הונחו שתי מצבות לפועלת ולפועל בני העלייה השנייה שאיבדו את עצמם לדעת ונטמנו בגבעת הַכֶּרַךּ - אך ללא ציון שמם ופועלם. הם עלו לארץ, רעבו, חלו וקדחו, כשלו ולבסוף נשברו. איש לא היה יודע על קיומם ללא שתי המצבות האילמות. חשיפת סיפורם תורמת להבנתנו את התקופה דווקא מתוך שגרת חייהם, שהתנהלו בשולי החברה החלוצית, על צדדיהם הפחות הרואיים והיותר פרוזאיים.


מרים גרינפלד עלתה לארץ ישראל זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה והחלה לעבוד בפתח תקווה. כאשר פרצה המלחמה רעבה ללחם, כמו פועלים רבים באותה עת. היא הגיעה לחוות כינרת, דעכה לאיטה ולבסוף התאבדה בשתיית חומץ. אחד ממכריה מצא את גווייתה מוטלת סמוך לדקל בודד שעל שפת הכינרת, וחבריו נשאו את גופתה אל גבעת הכֶּרַךּ אשר על שפת הכינרת וטמנו אותה שם ללא טקס והספד, ואפילו ציון לא הוצב לה. רק כאשר סיפרה חיה רוטברג, חברתה של מרים גרינפלד, את סיפורה הטרגי שנים רבות לאחר התאבדותה, מצאו את קברהּ והעמידו לה מצבה. נסיבות מותו של אלכסנדר ברקנר וגילוי מקום קבורתו דומים לאלו של מרים גרינפלד. במקרה של ברקנר הייתי אני מי שמצא את יומנו בארכיון העבודה על שם לבון, וגם את הנקרולוג של חברו - שציין את מקום קבורתו המדויק בבית הקברות של כינרת. הסטודנטים שלי בקורס "הגירות היהודים במאה ה-20" באוניברסיטת חיפה הם שהעמידו לברקנר מצבה. סיפוריהם של אלכסנדר ומרים מתחברים למקרים טרגיים אחרים מתקופת העלייה השנייה, ויחד הם מהווים חלק מן הפסיפס האנושי השלם של התקופה.


●●●


בתי עלמין צבאיים הם תופעה מודרנית. במאה ה-19 לא הוקמו בתי קברות מיוחדים לחיילים שנפלו בקרב וספק אם בכלל הם הובאו לקבורה. רחשי הכבוד של האומה לחיילים הנופלים מצאו ביטוי באנדרטאות לא אישיות, בשירה ובפרוזה, שרובן הנציחו את המפקדים ולא את החיילים מן השורה. אלה האחרונים היו אנונימיים בחייהם ואנונימיים במותם. ההיסטוריון ג'ורג' מוֹסֶה (Mosse) כתב בספרו הנופלים בקרב, שבתי העלמין הצבאיים הראשונים קמו בארצות הברית. ב-17 ביולי 1862 חוקק הקונגרס האמריקני חוק שקבע שחיילים שהקריבו את חייהם להגנת הרפובליקה בעת מלחמת האזרחים יובאו למנוחות עולמים בשטח ייעודי, מגודר וסגור. במובנים רבים היו בתי הקברות הצבאיים האמריקניים הראשונים אב-טיפוס של בתי הקברות הצבאיים לנופלי מלחמת העולם הראשונה.


צרפת הייתה המדינה הראשונה באירופה שחייבה להקצות חלקת קבורה מיוחדת לחללי המלחמה, וכל שאר המדינות הלכו עד מהרה בעקבותיה. מספר ההרוגים במלחמה העולם הראשונה היה חסר תקדים בהיקפו, וכמעט לא הייתה משפחה שלא איבדה אחד מיקיריה. לחצן של המשפחות להבטיח קבורה נאותה לא איפשר למדינאים ולראשי הצבא להתעלם מבקשתן, ובתי עלמין צבאיים קמו בזה אחר זה במדינות אירופה וביטאו כבוד לדור 1914 ששילם את המחיר הכבד של המלחמה. לדברי מוֹסֶה היו בתי הקברות הצבאיים לסמל המרכזי של מיתוס המלחמה, ובמרכזו החייל שהקריב את חייו למען עמו.


במלחמת העולם הראשונה איבד הצבא הבריטי 12,000 חיילים ברחבי האימפריה. תחילה נקברו הנופלים בקברים ארעיים ולאחר מכן נקברו בבתי עלמין צבאיים בעלי אופי אחיד. אחד מהם נמצא בארץ ישראל בהר הצופים בירושלים. בבתי הקברות הצבאיים הבריטיים נקברו גם יהודים שגויסו באנגליה במסגרת גיוס החובה. מספרם מוערך בכ-700 איש מתוך 30,000 חיילים יהודים בצבא הבריטי.


הקבורה הצבאית הבריטית השפיעה גם על הקבורה בארץ ישראל בתקופת המנדט. אחרי מאורעות הדמים בשנים תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט היה נהוג לקבור את החללים בחלקות קבורה מיוחדות, שכונו "חלקת קדושים". לטענת איש היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון, רמי יזרעאלי, החלה מסורת זו עם הבאתם לקבורה של ששת חללי תל חי במרס 1920. בפרעות נבי מוּסא באפריל אותה שנה נקברו הנרצחים בחלקות מיוחדות, ובפרעות 1921 קברו את הנופלים בקבר אחים בתל אביב, בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.


הנוהג לקבור קבורה נפרדת ובחלקות מיוחדות את חללי אירועי הדמים היה הבסיס הרעיוני לקבורת נופלי מלחמת העצמאות. בניגוד לקבורה הבריטית, שהצטמצמה לבתי קברות צבאיים, התקיימה הקבורה הצבאית לפני קום המדינה ואחריה בחלקות צבאיות בתוך בתי קברות אזרחיים, וזאת משום הרצון לקבור את החללים בבתי עלמין ביישוביהם.


מקום קבורתם של נופלי מלחמת העצמאות בירושלים השתנה תדיר בתקופת המלחמה. בתחילתה המשיך הר הזיתים לשמש מקום קבורה לנופלים, אך בשל ריחוקו מן היישוב היהודי ועוינות הכפרים סילואן וא-טור הסמוכים לא התאפשר עוד לקבור בו, ובמחצית פברואר 1948 נפסקה שם הקבורה לחלוטין - עד מלחמת ששת הימים. הפתרון שנמצא היה סנהדריה; גם שם לא היו חלקות קבורה מיוחדות לחיילים שנפלו במלחמה, והם נקברו בחלקות אזרחיות; הקבורה נפסקה באמצע מאי 1948, לאחר שחיילי הלגיון השתלטו על גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים החולשים על בית העלמין; שייח' באדר היה אתר הקבורה השלישי שבו נטמנו נופלי תש"ח. מיקומו של בית הקברות היה ממערב לגן סאקר בירושלים, וגם בו לא היה אפשר להפריד בין קבורת חיילים לאזרחים שנהרגו בזמן המלחמה.


בתחילת מלחמת העצמאות לא שימש הר הרצל לקבורת הנופלים; האתר היה אז משלט צבאי. "ההגנה" ואחר כך צה"ל חלשו על עין כרם הערבית עד כיבושה ביולי 1948; רק באפריל 1949, לאחר שהחלו בתכנון קבורתו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל במקום, ביקשו אנשי היחידה להנצחת החייל להקצות בהר שטח להקמת בית עלמין צבאי בירושלים, מסיבות שונות: היעדר אפשרות להביא לקבר ישראל בהר הזיתים, שנותר בשטח ירדן, ובסנהדריה הסמוכה לעמדות הצבא הירדני. שייח' באדר חדל להתקיים כבית קברות זמני. הרבנות הצבאית החלה אפוא להעביר מן האזורים שבשלטון ירדן את עצמותיהם של עשרות חיילים שנפלו שם, בעיקר מגוש עציון ומחזית לטרון והרי ירושלים.


במהלך הקרבות הוקמו לרוב החטיבות בתי קברות יחידתיים. הקבורה בהם נעשתה בידי הלוחמים עצמם. חללים של חטיבת "יפתח" בצפון נקברו לעתים במשקים שמהם באו, או שמהם יצאו לקרב, ובמקרה אחד בשדה הקרב עצמו: הקרב על משטרת נֶבּי יוֹשַע, שבו נפלו 28 לוחמי "יפתח". תחילה נקברו הנופלים בקבר אחים, שהיה לימים מעין אנדרטה לזכרם. גם חטיבת "הנגב" קברה את נופליה ביישובי המרחב.


●●●


גם בערים אחרות ברחבי הארץ הוקצו חלקות צבאיות לנופלי תש"ח. החלקות הצבאיות בבתי עלמין שבקיבוצים ובמושבים, סמוכות לחלקות האזרחיות, ונטמנו בהן בני המשק שנפלו במלחמות ישראל. חטיבת "יפתח" שלחמה בגליל קברה את חלליה בחלקה צבאית בשולי בית העלמין היהודי העתיק של צפת. בית העלמין הצבאי בקריית ענבים הוא יוצא דופן בהקשר זה: החלקה הצבאית שבו אינה מאכלסת את נופלי הקיבוץ, אלא את נופלי חטיבת "הראל" של הפלמ"ח - ומשום כך נטמנו בה לוחמים מכל רחבי הארץ. כך נועד לבית העלמין הזה תפקיד מרכזי בזיכרון הקולקטיבי של העם והוא מגלם את מחיר הדמים הכבד שגבתה עצמאות ישראל.


בבית עלמין זה זכיתי לאתר את מקום קבורתם של שני נעדרים מתש"ח ונעדר חי אחד, שהוקמה לו מצבה בחלקת החיילים שמקום קבורתם לא נודע בהר הרצל, ושמו אף הונצח באנדרטת האריה של מנחם שמי. סיפוריהם משתלבים בסיפור הגדול של מלחמת העצמאות ומוסיפים עליו רבדים ותובנות חדשות, לא רק בהקשר של המלחמה, אלא גם בהקשר הרחב יותר של תולדות עם ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20: עלייה והתיישבות, שואה והעפלה, ניכור וזרוּת לצד רעוּת וחבֵרוּת. החקירה שהובילה לפענוח הֵעָלמותם של הנעדרים חשׂפה לא רק את מקום קבורתם, אלא בראש ובראשונה את סיפור חייהם המיוחד, שהתווסף לסיפורם של ששת אלפי הנופלים והנופלות במלחמה על תקומת המדינה.


מרדכי פרנקו נפל בקרב על כיבוש העיר העתיקה במהלך הפריצה להר ציון בלילה שבין 17 ל-18 במאי 1948, ימים ספורים לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל; יעקב רוזנבאום נפל בקרב נבי סמואל ב-23 באפריל 1948. גופתו וגופות 34 אחיו לנשק נשארו מוטלות בשדה הקרב. הערבים התעללו בגופות והשחיתו אותן, ורק בחסות הבריטים הן הוחזרו לקריית ענבים במצב שבו מרביתן אינן ניתנות לזיהוי; דוד גוטמן נמצא בחיים, שישים שנים לאחר שהוכרז נעדר בקרב נבי סמואל. המקריות שבה נמצא והשיחה בביתו שבזכרון יעקב טלטלו אותי ואת תפיסת עולמי הרציונלית. תבונה ושׂכל ישר הם כלים הכרחיים למחקר היסטורי, ובלעדיהם יתקשה החוקר לתאר את שהתרחש ולהסיק תובנות ומסקנות. אבל באלה לא די - כך התברר לי לאחר הפגישה עם גוטמן החי. שיחה מקרית ושאלה תמימה הביאה למציאתו, ולימים גם לפתרון תעלומת היעלמותו של רוזנבאום.


בימי הזיכרון לחללי צה"ל נהגו ותיקי הפלמ"ח להגיע אל בית העלמין, לפקוד את קברי חבריהם ולהעלות זיכרונות. הימים חלפו, ולוחמי הפלמ"ח ששׂרדו את המלחמה הלכו והתמעטו. מי שלא נפצעו במלחמה נפגעו משיני הזמן; אט-אט הם נאספים אל אחיהם לנשק - ובני דור תש"ח, שנשאו על כתפיהם את הקמת מדינת ישראל, הולכים ועוברים מן העולם.


בהיעדר הרבנות הצבאית וענף זיהוי וקבורה במלחמת העצמאות, קברו לוחמי החטיבות הלוחמות בעצמם את נופליהם. הקבורה לא הייתה מסודרת ומאורגנת, ולא היה לה שום סממן דתי. הצבת השלטים על רגבי העפר נעשתה בחופזה, ללא סדר ולעיתים אף ברישול. הלוחמים ליוו את חבריהם בדרכם האחרונה לאחר ששבו משדה הקרב תשושים ועייפים, חלקם הלומים ומבועתים. ההלוויות היו למעמסה נפשית כבדה, והם היו רצוצים מכדי לעמוד סביב קברי חבריהם הנופלים. מרבית ההלוויות התקיימו ללא ההורים, האחים והאחיות, בני המשפחה ובנות הזוג. חברי הקיבוץ או לוחמים הלומי קרב, שכונו בלשון הפלמ"ח "דֶגִים" - קיצור של "דֶגנרטִים" - ולא יצאו לקרבות בשל תשישות נפשית, הם שהטמינו אותם באדמה. לעיתים נקטפו פרחים מן החורש שעטף את בית הקברות והונחו על תלוליות העפר. לא אחת שמעו הלוחמים, בצאתם לקרב, את הלמות הטורייה המכה בקרקע וכורה קברים עבור מי מהם שלא יחזרו משם.


בהלוויות המעטות שבהן השתתפו הלוחמים ודאי ראו בעיני רוחם את הלוויותיהם שלהם. היה זה מחזה יום-יומי, סוריאליסטי ובלתי נתפס בעוצמתו הרגשית, שסדק את נפשם וערער אותם מן היסוד: מצד אחד שורותיהם הלכו והדלדלו ומצד אחר שורות הקברים בבתי העלמין הלכו והתארכו.


האינטנסיביות של הקרבות והמאמץ הפיזי והנפשי שנדרש מהחיילים כדי למלא את משׂימותיהם אילצו את חלקם ליטול בנזידרין, או - בלשון הפלמ"חניקים - "כדור מרץ", תרופה ממשפחת הממריצים שהייתה בשימוש נרחב במלחמת העולם השנייה והחיילים נעזרו בה כדי לשמור על ערנות. לאחר תום אותה מלחמה נותר מלאי גדול של כדורים, שמצאו את דרכם לשוק השחור, גם בארץ ישראל. תופעות הלוואי של שימוש ממושך בכדורי המרץ הן פרנויה, דיכאון, עצבנות, אלימות ושיפוט לקוי, בעיקר בשל מחסור בשינה. נטילת התרופה על בסיס יומי, כדרך שעשו זאת לוחמי הפלמ"ח, עשויה לספק הסבר, ולו גם חלקי, לצורת ההתמודדות עם קשיי המלחמה ומאורעותיה.


יורם קניוק היה נער בן שבע עשרה כשהתגייס לגדוד הרביעי של הפלמ"ח ולחם בקרבות הקשים בדרך לירושלים: נבי סמואל, קטמון והר ציון. ספרו תש"ח הוא אחד מספרי הזיכרונות החשובים שנכתבו על המלחמה ההיא. קניוק הסופר והלוחם העלה בו את זיכרונותיו ותיאר את המלחמה ללא מסננים, במלוא כיעורה, על גבורת הלוחמים ועל חולשותיהם, על אכזריות הערבים ועל מסכנוּתם. בשפה פשוטה אך ציורית, ולעיתים גם צינית, ובתיאורים מוחשיים ונוגעים ללב מספר קניוק על פחדיו וחששותיו וגם על חבריו שנפלו ועל אלה ששׂרדו. כיצד חילקו ביניהם את בגדי המתים וכיצד קברו אותם, וגם על ניסיונותיו להעמיד מצבה לנופל שהיה ניצול שואה והגיע מן המלחמה באירופה היישר למלחמה בארץ ישראל:


עליתי לבית פפרמן וביקשתי לדבר עם יצחק רבין. הכניסו אותי ואמרתי לו שנהרג גיבור חיל ואולי אפשר לכתוב על המצבה הזמנית 'ישקה הפרטיזן'. רבין חשב ואישר. היו קוברים אותם בכל בוקר, ואכן כאשר הגיע תורו, הניחו את הגוף בתור בור. בדרך כלל היינו עייפים מכדי לבוא לקבורות, והפעם באנו, זה היה מאוד לא אופייני, כי אמרנו, מסכן, אין לו אף אחד. כאילו לנו כן היה. אבל לו לא היו הורים בעיר או בכפר. מילאנו את הקבר בעפר ותקענו שלט שעליו כתבנו "ישקה הפרטיזן". בבית הקברות בקריית ענבים, היכן שחשבתי שיקברו את יצחק רבין לצד פקודיו המתים וחבריו, היכן שמונחים החברים שלי, מנחם ידיד נעורי ואחרים, אין היום מצבה על שם רבין, אבל גם לא על שם ישקה הפרטיזן. יכולתי לברר בקיבוץ אם שכחו או שמא נודע שמו האמיתי ונמצאה משפחה שלקחה את גופתו, ואולי קברו אותו בשמו המלא במקום אחר או שהועבר לבית קברות אחר או שהבור היה מלא ולא ראו והוא נעלם.


בין אם תיאוריו של קניוק מדויקים ובין אם זכר במעורפל את השתלשלות קבורתו של הפרטיזן שנפל, עולות מבין דפי הספר רוח הפלמ"ח ורוח הימים ההם: אומץ לב, נחישות, אכזריות וחמלה, אי-הסדר ששׂרר בזמן הקבורה, השלטים על הקברים, שנפלו ושלא היה אפשר לשייך אותם לתלולית עפר זו או אחרת, והטעויות בזיהוי - אשר גרמו לבני המשפחה לחיות שנים בחוסר ודאות וללא קבר לפקוד.


ברוח ה"ברדק" הפלמ"חניקי הונחה מצבה לחייל שנפל גם אם לא הובאה גופתו לקבורה, ולוּ רק כדי שיהיה למשפחתו קבר לפקוד. יוסף ריטיגשטיין, מחטיבת "עציוני", היה ניצול שואה שהצטרף לקיבוץ קריית ענבים ונהרג בקרב הרדאר. חבריו העמידו לו מצבה בבית העלמין בקריית ענבים, שעליה נכתב "נפל במילוי תפקידו". לאמיתו של דבר, ריטיגשטיין אכן נהרג אך גופתו מעולם לא נמצאה ולא הובאה לקבר ישראל. חבריו הקדישו לו מצבה אילמת שתחתיה אין דבר. מכיוון שהיה נצר אחרון, ללא בני משפחה וקרובים בארץ, איש לא התעניין, לא שאל ולא חקר.


הבחירה בקריית ענבים כבית העלמין של חטיבת "הראל" הייתה כורח המציאות: בקריית ענבים כבר היה בית קברות פעיל של הקיבוץ. רבים מלוחמי חטיבת "הראל" שהו בקיבוץ קריית ענבים שהיה עבורם בית, המִפקדה של "הראל" שכנה בו והקיבוץ היה נקודת המוצא לקרבות פרוזדור ירושלים. הקבורה האינטנסיבית, היום-יומית כמעט, של חללי החטיבה חייבה מקום קרוב וזמין. קבורה בסמוך לירושלים לא התאפשרה, מכיוון שהדרך אליה הייתה ארוכה ומסוכנת. באפריל 1949 הוגש לחתימת מג"ד הגדוד הרביעי, דדו (דוד אלעזר), מסמך ובו שמות נופלי הגדוד ומקומות קבורתם. תשעה עמודים בלבד עם שמותיהם של עשרות רבות של לוחמים, בבואתה של המלחמה שגבתה את המחיר האנושי הכבד ביותר מכל מלחמות ישראל.


ב-3 באפריל 1951 התקיים טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה של מנחם שמי והשתתפו בו בני המשפחות השכולות, רעים לנשק, ותיקי ההגנה והפלמ"ח, מפקדים, אישי ציבור ופוליטיקאים. במהלך הטקס קראה חנה רובינא את ה"יזכור" ואת רשימת הקרבות שבהם השתתפו לוחמי החטיבה:


יזכור איש ואשה את חבריו וחברותיו שנפלו בקרב - מחלקת ההר - ל"ה, חללי השיירות, חללי הקסטל, לוחמי נבי סמואל, כיבוש שיך ג'ראח, כובשי קטמון, מצילי ירושלים, פורצי העיר העתיקה ומרחיבי הפרוזדור - והלוחמים בנגב. מתוך אהבת אחים עזה. להט כיסופים, העיזו ויכלו. האויב הוכה, הארץ נגאלה ונגאל החזון. יתגדל ויתקדש הלוחם העברי.


הרמטכ"ל דאז, יגאל ידין, ציין כי ירושלים ניצלה הודות למלחמות הגבורה של הלוחמים, וראש הממשלה דוד בן-גוריון נשא דברים:


התכנסנו הפעם להרכין ראשנו ברעדה ובאהבה, בצער ובגאון על קברות חללי 'הראל'. בכל הארץ מקצה הצפון ועד קצה הנגב, נסוכים מעשי הגבורה של עמנו. כל שעל אדמה רטוב מדם בנינו ואיש לא יבחין בין דם לדם, בין לוחם ללוחם. [...] המערכה על ירושלים הייתה נקודת מוקד של מלחמתנו על קוממיותה ועתידה של ישראל. מלחמה על הצלת הישוב הגדול ביותר בין הישובים היהודים הנצורים [...]. על חטיבת 'הראל' הוטל התפקיד בנקודת-המוקד, לא רק להגן, אלא לכבוש את ירושלים. [...] בנשק העליון האחד, נפש האדם, הם עמדו ופיארו את שורות ההגנה לפני היות צה"ל. בלב העם יישאר לעד זכר הגיבורים האלה. יחד אתכם ירכין העם את ראשו על קבריהם. יחד אתכם יישא את זיכרונם וישמור אותו לנצח.


בתום הטקס שרו משתתפי העצרת את "התקווה" ואת שיר הפלמ"ח. ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ההורים השכולים וכל הנוכחים עברו לפני האנדרטה והתייחדו עם הנופלים. בית העלמין הצבאי בקריית ענבים נעשה מבית עלמין פעיל לאנדרטת זיכרון של חטיבת "הראל" ושל מלחמת העצמאות.


המשך הפרק בספר המלא