ידיה אוחזות במכתש בכל הכוח, בניסיון לכתוש את פירות העוזרר הקשים לאבקה. שוב ושוב היא שולחת מבטה אל האופק, בתנועה כמעט לא רצונית. האם יגיע? לא, הוא לא יגיע. הוא נפח את נשמתו במקום שכוח-אל ולא הותיר לה דבר מלבד החרפה.
עותניה מנסה להתרכז בתנועותיה, אבל ההר קורא לה להרים את מבטה ולבחון אותו. יש במראה שלו משהו מנחם. בכל עונה הוא נצבע לעיניה בצבעים שונים וכך גם במהלך היממה, שעה שקרני השמש מלטפות אותו או נרתעות.
היום הוא החל להתכסות בשמיכה ירקרוקת, אחרי שירדו עליו הגשמים הראשונים.
מה תרצי ללקט? הוא קורא לה מבעד לחלון. עלי הרקפות התעוררו לחיים, הן מזמינות אותך לקחת כמה מהפקעות... עותניה מחייכת. מוזר שההר נותר חברה היחיד.
היא חופנת מהאבקה שבין אצבעותיה ומקרבת לאפה כדי להריח את ריחה, מרוצה מהתוצאה. אמא, לו הייתה כאן עכשיו, הייתה משבחת אותה על הכתישה המושלמת. אמא כבר לא פה, אבל עיניה הטובות מוסיפות ללוות אותה על כל שעל ובאוזניה היא שומעת את עצותיה המועילות. את הפיגם הזה תצררי רק כשהוא יבש דיו. את שורשי הפואה תלקטי בזהירות, שלא יימצאו ביניהם הגרגרים הרעילים ומוטב שתכמני אותם קודם באדמה, למשך כמה חודשים, עד שהצבע האדום יהיה עז יותר.
עותניה לוקחת נשימה נוספת ומרגישה את ליבה נשבר לרסיסים. ברגע כזה אפילו מראהו של ההר, המציץ בה תמיד, לא יכול לנחם. איפה את אמא, למה הסתלקת? מהיום שבו הטמינו אותך ירדה חשיכה על העולם ובתוך החושך הזה אין אף לא נקודה אחת של אור.
בפעם האחרונה שבה ראתה את אבא שלה, הושע, הם עוד גרו בצאנן, בין האנשים. האם אכן הייתה מציאות כזאת אי-פעם? אבא, אמא, שני ילדים ותינוק נוסף שנולד אחריה ונפטר בעריסתו. התמונה האחרונה שנצרבה בתודעתה, היא קומתו המוצקה והנפילית של הושע, עיניו הרכות והרעד שנשמע בקולו בשעה שאסף אותה אל תוך זרועותיו ולחש לה שהוא חייב לנסוע, להרחיק לתקופה ממושכת עד ששמו לא יינשא עוד בפי איש. הוא לא ישכח אותה, כך הבטיח וביום מן הימים ישוב.
עותניה הייתה אז בת שמונה שנים, גדולה מספיק כדי להבין שהוא בורח. ממי? מדוע? עד מתי? אמא נמנעה מלהשיב על שאלותיה. היא רצה אחריו אל החצר בשעה שעלה על גב סוסתו ונופף לה לשלום. רגלי הסוסה העלו אבק והשמיים התקדרו בין רגע לכדי גשם סוחף שמחה את עקבותיו.
בחודשים הראשונים, הייתה עותניה אופה כיכר לחם נוספת עבורו ובוזקת מעליה את זרעי הקצח כשם שאהב. היא קיוותה שהריח המוכר יתנדף ויעלה מזרחה אל מעבר להרים וישכנע אותו לחזור אליהן. רק מאוחר יותר למדה לדעת שלא הייתה לו כל אפשרות לחזור גם אם מאוד רצה בכך. המקום שאליו ברח, בֶּצֶר, היה מקום המפלט וגם הכלא, בעת ובעונה אחת.
קרני השמש האחרונות דוחקות בה למהר ולהביא מים. עותניה מהדקת את שיניה במיאוס, זוהי המלאכה השנואה עליה.
אמא הייתה גוערת בה על שאין זו אלא עצלות ואם הייתה מודעת לקושי שכרוך בלהימצא ללא טיפת מים הייתה נמלאת בחדווה. ואכן בשבועות הראשונים, אחרי שאמא נטמנה בחלקת בית העלמין שמאחורי ההר, היא חוותה לראשונה צמא עד שכפתה על עצמה להתעשת ולמלא את הבור הריק שבחצר.
ומדוע מתרוקן הבור מהר כל כך ומאלץ אותה לרוץ לעיתים כה קרובות אל המעיין? יש בו סדק, היא יודעת. לו היה כאן בועז, אחיה הגדול, היה מטייח אותו בשכבה נוספת של טיט ומונע ממנה את המלאכה המיותרת. אבל גם הוא עזב, כמה שנים לאחר מכן.
בבוקר חורפי אחד קם והלך בתואנה שעליו למצוא את אבא, כשהוא משאיר אחריו את השדה שלא נחרש עד תומו, את המחרשה ואת צמד השוורים. השנה הייתה שנת בצורת והחיטים שבועז הספיק לזרוע לא עלו יפה. כשהתרוקן המזווה נאלצה אמא למכור את השוורים, אבל את המחרשה שהחלידה בשדה איש לא רצה.
לאחר עונה נוספת שבה הלכו ותפחו החובות, היא מכרה גם את חלקת השדה ומצאה להן מבנה נטוש הרחק מהיישוב, בקרבת המעיין, הרחק מהבריות שהיו באותן הימים סקרניות ומלאות חמלה.
עכשיו הם לא. מהדקת עותניה את לסתותיה זו לזו. איש מהם לא נחמד עוד.
הם חושבים שהיא מכשפה ונמנעים מלדבר איתה בכל פעם שהיא מגיעה לשוק. רק הילדים מעיזים להתקרב וצועקים לעברה מילות גנאי. חצופים שכמותם. איש לא מהסה אותם בשעה שהם משליכים לעברה רגבי עפר.
ולמה כל זה? לפני שהחלו לפוץ כל אותן שמועות זדוניות, הם נהגו לרכוש את מרקחותיה של אימה, אחינועם, מבלי להסס. שיקוי מפרחי בוצין לכאבי גרון. שמן שבו כתושים גוויות של עקרבים מלאי ארס לטיפול בעקיצות. תמצית ריחנית מפרחי היסמין להבאת צירי הלידה לאישה הרה. את כל אלו ועוד רבים כמותם מכרה בשוק ואיש לא התלונן על טיבם. לעיתים קרובות אף שירכו רגליהם והגיעו אל הבקתה שלהן, החורבה המטה לנפול, כדי לזכות להתרפא ממרקחותיה.
עותניה משלשלת את הדלי אל פתח הבור ונאנחת. אכן היו ימים טובים מאלה.
לאחר שעברו אל החורבה שליד המעיין, חזרה אחינועם למלאכה שהורישה לה אימה, מלאכת ליקוט עשבי הבר. הבית הזה שאליו עברו בעל כורחן לא דמה אומנם לביתן הקודם, אך הן לא גוועו ברעב. בחדרו הפנימי, המרווח, נתלו צרורות צמחי מרפא לייבוש וכדי חרס רחבים הכילו את החומר היבש והמשומר. בימים טובים יותר מאלה, הייתה עז בחצר שהעניקה להן מחלבה ותרנגולות ניקרו בחדווה את הזירעונים שעותניה השליכה אליהן וסיפקו להן ביצים טריות בשפע.
מתי חלה ההרעה? היא מהרהרת לעצמה בקדרות ונזכרת ביום שבו נודע להן על מותו של אביה. היא הייתה אז בת 16. בֶּצֶר, הבינה אז לראשונה, לא הייתה אלא עיר מקלט, מקום מפלטם של הרוצחים והפושעים שהרגו בשגגה. לשם נהגו לנוס מפני אימת נוקמי הדם.
מדוע בחר אביה להימלט לשם? מה לו ולמקום של פושעים הנסים על נפשם?
הבשורה הייתה קשה מנשוא. קשה שבעתיים לאימה, אחינועם. עותניה, שזיכרונותיה מהושע היו ספורים, חשה רק בכובדה של המרירות שעטפה את ליבה, מרירות ההחמצה.
היום הגורלי בחייה התרחש רק ימים ספורים לאחר מכן, בטרם הסתיימו ימי האבל. כאשר שמועה נוספת החלה להתפשט ביישוב, כמו העכובית המתגלגלת בסוף הקיץ, בכוח הרוח, לכדי כדור ההולך וגדל, מפיצה זרעי רעל לכל עבר.
מאז ועד עתה היא נושאת אות קין על מצחה, בעל כורחה.
זמן קצר לאחר מכן חלה הרעה בבריאותה של אחינועם. ליבה הרך לא יכול היה לשאת את הכאב והמחלה שחלתה בה הייתה חשוכת מרפא. תוך חודשים ספורים השיבה אף היא את נשמתה לבוראה ונטמנה בחלקת בית העלמין שמאחורי ההר.
עותניה נזכרת בימים האלה ומתקשה לנשום. ידיה נוקשות כקרח ונענות לה בקושי כשהיא מורה להן למשוך את הדלי מנקבת המעיין.
מישהו חולף על פניה בסערה.
עותניה נושאת את עיניה ורואה אותו, אדם הלבוש במיטב מחלצותיו, יושב במרכבתו ההדורה ומצליף בסוסיו. היא נושכת את שפתיה כשהיא מבינה שפניו מועדות אל הבקתה שלה, אל החורבה שבשיפולי היישוב.
לא, הוא לא טעה בדרך. נראה שהוא יודע היטב את יעדו.
הדחף הראשון שעולה בה הוא להסתתר. לחכות במקום הזה עד שהאיש יתייאש וילך.
מאז שהוטבע בה אות קין היא איננה אוהבת את הבריות. היא יודעת שהם מתלחשים עליה מאחורי גבה ואולי אף תולים בה אגדות שלא היו. כזה הוא טבעם של בני אדם, להמציא בדיות במקום שבו האמת עלומה.
כשהיא מגיעה אל השוק כדי לרכוש מצרכים בסיסיים איש איננו בא איתה בדברים. אף אחת מאותן הנשים שריחמו על אימה בימי אבלה לא מתעניינת בשלומה מלבד חפציבה, הקבצנית מרת הנפש, שיש אומרים שהיא מעורערת בנפשה.
הכעס גואה בה כשהיא נזכרת בפניהם החמוצות של השכנים, שהפכו בן לילה את עורם. אלישבע, מוכרת האריגים שבימים עברו החמיאה לה על עיניה הכהות, עוברת על פניה מבלי לומר לה שלום. תרצה, אשתו של הבורסקאי, נעזרה באימה לא אחת בשעה שכרעה ללדת, אך כשהלכה לבקש ממנה מעט חֶלֶב למאור טרקה את הדלת בפניה, בפנים כעוסות.
מה היה הדבר שעורר בהם שנאה יוקדת שכזאת?
שמועה נוראה, זה הכול, שמועה שנסובה על אביה שכפי הנראה לא היה בה ממש.
"את היא בתו של רוצח" צעק עליה הרוכל ההוא, כעסן ואדום פנים, כשבאה לגבות את הסכום שהיה חייב לאימה, "הסתלקי מפה, לא מגיע לך אף לא מטבע נוסף".
על שולחנו עמדו באותה העת כדי המרקחות של אימה וביניהן שיקוי לשיגרון ותרופה לכאבי שיניים. במחי יד דחף אותם מדוכנו ולא זיכה אותם במבט נוסף בשעה שהתנפצו על הארץ לרסיסים.
עותניה רכנה להרים את השאריות ובהן הנוזל היקר, בשעה ששתי נשים עמדו והתווכחו מעל ראשה. דמעות נקוו בעיניה כשהבינה על מה הן מדברות.
האחת, מוכרת תבלינים גסה, אישה עבת בשר וחמת מזג, הרימה את אחד משברי הכדים בשאט נפש. "לא פלא שלמכשפה הזאת, אותה אחינועם, היה בעל כזה, אדם מפוקפק. רק אחרי מותו מתבררת האמת וחבל שהיא לא התגלתה לפני כן. בחיי, הייתי מוסרת אותו חי לידי המלך ומתעשרת מזה".
"מכשפה? ככה את קוראת לה? והרי רק לפני שבועיים קנית ממנה שיקוי לחיזוק שורשי השיער".
"בחיי שזרקתי את זה מיד, מרגע שהבנתי שבעלה אינו אלא רוצח נפשע".
רוצח? עיניה של עותניה כמעט ויצאו מחוריהן ורעד בלתי נשלט אחז באיבריה.
"כן, היא בהחלט מכשפה" המשיכה אותה אישה גסת רוח, "מדוע מכרה אם כן את כל נכסיה והלכה לגור בחורבה ההיא ליד המעיין? יש אומרים שבלילות ירח מלא היא עושה טקסים וקוראת לשדים. משם מגיעות כל הסגולות הצפונות בשיקויים שלה".
"ואני חושבת שהיא בסך הכול אלמנה אומללה וחסרת מזל" התעקשה השניה. עותניה לא העזה להרים את פניה אבל זיהתה את קולה של ציפורת, אשת הכוהן, "מסכנה היא ומסכנה הילדה" קולה נכמר מרחמים, "הן בטח לא אשמות במעלליו של האיש".
"אין מה לרחם עליהן" התעקשה הרוכלת קשת היום, "צריך לסלק אותן מהאזור, שלא תמשכנה לתעתע ולהטעות את התמימים. בעלה המנוול הצליח להוליך את כולנו שולל. חשבנו שהוא איכר תמים מבלי להעלות בדעתנו שהוא אינו אלא פושע ומורד, החותר תחת כיסאו של המלך".
פושע ומורד? צמרמורת נוספת אחזה בעותניה עד שלא יכלה לשאת יותר, הניחה לשברי הכלים ויצאה משם בוכייה.
השמועה שעשתה לה כנפיים הייתה שאביה, אותו איכר רחב כתפיים שהסתלק באישון הלילה מביתו, אינו אלא רוצח במזיד שניסה למרוד במלך. הוא הצליח לתעתע בכוהני בצר, עיר המקלט המרוחקת שבעבר הירדן המזרחי ולשכנע אותם לתת לו מקלט, אך לא מנוקמי הדם הוא נמלט אלא מהמלך שביקש את דמו. עתה, לאחר שירש אחזיהו את כס השלטון, החליט בראש ובראשונה להיפרע מאויבי אביו וכך מצא הושע את מותו. רוצח מנוול, מורד מבוקש.
האם אמת הייתה בשמועה? אימה, אחינועם, חזרה וטענה כל העת שאין בה ממש. אחרי שנים ארוכות שבהן נצרה את לשונה התוודתה וסיפרה שאביה אכן הואשם ברצח, אלא שהוא התרחש שלא באשמתו.
"את מי הוא רצח?" תבעה לדעת עותניה.
"סתם איזה סוחר עשיר שנכנס עמו לקטטה. אבא הלם בו בטעות חזק מדיי, יותר מכפי שהתכוון..."
"הם אומרים שהוא מרד במלך" התעקשה הנערה, כשדמעות זעם תלויות על לחייה, "הם אומרים שגם בועז נאלץ לברוח בעקבותיו כיוון שהיה קשור באותה האשמה".
"זהו שקר" נשכה האם את שפתיה, "בועז יצא לחפש אותו כדי להגיד לו שהסכנה חלפה ש... בן הסוחר הרודף אחריו נפח את נשמתו..."
"אם הוא רצח בשגגה מדוע הרחיק עד בקעת מידבא?" המשיכה להקשות, "מדוע לא נמלט עד לחברון הקרובה?"
עיר הלוויים חברון, ששימשה כעיר מקלט, רחוקה הייתה רק כמה עשרות פרסאות. לו אביה היה מסתתר שם הן היו יכולות לבקר אותו, להביא לו את המאפה שאהב, המצופה בזירעוני קצח, מבלי לצפות לשווא ימים רבים.
אחינועם נאנחה והשפילה את עיניה הכבויות, "אל תשאלי אותי שאלות שאין באפשרותי לענות לך" השיבה, "עלייך להאמין לי שאביך חף מפשע ולא בידי שליחי המלך נהרג אלא נפח את נשמתו, ככל הנראה, מהרעב ומהחולי. מדוע בחר בבצר? סיבותיו נותרו עימו".
עותניה התרעמה. סוד היא מסתירה מפניה. כיצד עליה לעמוד בפני חיצי ההאשמות שיורים בה האנשים בשעה שהיא אינה יודעת דבר וחצי דבר ואין ביכולתה להתגונן?
"כבשי את סקרנותך, עותניה. יבוא היום שבו אספר לך הכול" הבטיחה האם, אבל לא הספיקה לקיים את הבטחתה. באותה שנה היא הלכה לעולמה והותירה נערה מרת נפש וזועמת, המתרחקת מהבריות כמו מפני אש ומהלכת ביניהן כצל.
רק עם ההר היא משוחחת כל בוקר והוא שולח לה את אהבתו בדמות החוויאי ארוך הכנפיים העַג מעליו במחוגים נהדרים, או צמד הצבאים המדלגים בין הסלעים כשמציצות קרני השמש הראשונות. בחורף, היא מוצאת פטריות ריחניות בצל האלונים הנישאים שלמרגלותיו ובסתיו עוקרת שורשים האוצרים בתוכם כוחות ריפוי.
הם חושבים שהיא מכשפה הממשיכה את מורשתה של אימה, אבל בסתרי סתרים הם ממשיכים לרכוש ממנה מרקחות. שיקוי להגברת החלב, תרופה המיטיבה עם חולי מעיים, מזור לעיניים דומעות או לגפיים חלושות.
הצַבַּע קונה ממנה בקביעות את פירות הפואה ואפילו אשת הגלב, שמגלגלת את עיניה בהתנשאות כשהיא נתקלת בה בשוק באקראי, לא מתביישת לדפוק על דלת ביתה כדי לרכוש ממנה תמצית שתחזק את בתה היולדת.
באישון לילה היא מתעוררת לשמע נביחות הכלבים ומנחשת שהגיעה המיילדת לקרוא לה להשתתף באחת הלידות שהסתבכה, או להפיח חיים בתינוק שנולד חלוש וכחלחל.
הגדילה לעשות עשירת הכפר, שמעונית אשת הסוחר, שהלבינה את פניה כשהעזה לבקר פעם אחת ויחידה בבית המרחץ. היה זה יום גשום במיוחד ועותניה, שהסתפקה עד אותו היום במימי המעיין הקרים, מאסה בלכלוך שדבק בה בשעה שניסתה לעקור שורשים של סירה להסקה והשתוקקה לשטוף את עצמה בין כותלי מבנה האבן החמים. העשירה השחצנית כינתה אותה בשם גנאי, אבל למחרת שלחה בבהילות את בעלה לקרוא לה כדי לטפל בבן התפנוקים שהוכש על ידי נחש.
היא בזה להם וסולדת מכל אותם מתנשאים, שלא מניחים לה להסתובב ביניהם כאחד האדם ובאותה העת נזקקים לה באין רואים. מהכסף שמשלמים לה היא מצליחה להתקיים, אבל אהבה אין באפשרותה לקנות, גם לא מילה טובה או ביטוי של חמלה.
מראה הכרכרה הנעצרת בפתח ביתה ממלא אותה בתחושת בוז ובה בעת גם בהשתוממות. עשיר הוא מן הסתם שאינו מבני המקום. וכי הגיע שְְְמה למרחוק עד כי מגיעים אליה מכל קצוות הארץ? ובאיזה כינוי יבחרו לכנות אותה כעת? ה"מכשפה מצאנן" או "בת הרוצח מרת הנפש"?
היא עוצמת את עיניה בחוזקה ורוצה להאמין שיכול היה להיות לה גורל טוב יותר ובו כרוכים חיי משפחה, זוגיות וילדים בבית קטן שבו האח תמיד דולקת וריח מהביל של מאפים נישא באוויר.
