היום הראשון: איש הולך
כיצד, אני שואל, נדע את דרכי הליכתך?
שבו במקום נוח, הגֵו ישר אולם איננו מתוח. הראש זקוף בנינוחות רכה בהמשך לעמוד השדרה. כפות הרגליים מונחות על הרצפה, חשות את מלוא מגעה של הקרקע מתחתן.
גם אם אתם נמצאים כרגע בקומה גבוהה, הזכירו לעצמכם שהרצפה היא שלוחה של הקרקע המשתרעת מתחת למבנה שאתם יושבים בו. זו הקרקע המחזיקה ברגעים אלה את כל המבנה, ואתכם עצמכם.
נסו לחוש עד כמה האדמה הזו יציבה, מוצקה. היא הייתה שם לפני שבאתם למקום שאתם יושבים בו, ותיוותר שם גם שנים רבות אחריכם. הרשו לעצמכם לחוש שהיא נמצאת שם ממש עבורכם. אתם מוחזקים היטב בכוחה של האדמה הזו. דמיינו אדמה זו, מציעה לכם את עצמה, פרושה למרחקים, הרבה מעבר למבנה שאתם נמצאים בו, לכל ארבעת כיווני השמיים. הכול מוחזק בידי העוצמה המוצקה שמלמטה, המזינה את כל היצורים החיים, את כל הצומח, את הדומם.
השהו מעט את דמיונכם, הרגישו מוחזקים בידי הכוח היציב הזה. שאלו את עצמכם: עד לאן מגיעה הקרקע? למרחק של מאות קילומטרים? מאות אלפי קילומטרים? אלפי אלפים של קילומטרים בכל אחת מרוחות השמיים?
עיני רוחכם תוכלנה לראות את האדמה הרחוקה. כיצד האדמה הזו פרושה גם מתחת לים, מכילה היטב את כובד המים שבאוקיינוסים העצומים.
האדמה סביבכם מתרחבת עוד ועוד, מגיעה הרחק, עד הודו הרחוקה.
המקום הוא צפון הודו, בעמק הגנגס הפורה.
בעזרת הדמיון נסו ללכת אחורה בזמן.
מאה שנים אחורה — מי הייתי אז?
עוד מאה שנים אחורה — היכן הייתי ומה אירע לי?
המשיכו לחזור עוד, אחורה ואחורה בזמן — מי אני? מיהם שותפיי לדרך? באילו עניינים הייתי עסוקה?
ועוד מאה שנים — היכן התרחשה לידתי? כיצד תמו חיי?
עשו זאת 25 פעמים, מאה שנים בכל פעם.
הזמן הוא לפני כאלפיים וחמש מאות שנה.
בעזרת הדמיון מתגלה לעין אדם הולך על האדמה.
יום ועוד יום.
הוא התחיל ללכת עם סיום עונת החורף.
מהכפר בוד־גאיה הוא פוסע, באיטיות עדינה, את פסיעותיו.
לעבר ורנאסי (בנארס) הוא צועד.
ורנאסי, העיר שהייתה בימים ההם יישוב מרכזי בצפונה של הודו.
ורנאסי, שעם הגעתו לאחד הפארקים שבסביבותיה יתרחש מפגש מכונן בהיסטוריה של השיח בין בני אדם באזור ההוא, בתרבות שהתקיימה אז.
אדם זה הוא האיש שעל אודותיו מסופר בין דפי הספר הזה.
מי ההולך? אני שואל אותו.
הליכתי זו נמשכת גם עתה, עונה לי בודהה.
מאותם הימים ועד היום הזה? אני שואל.
גם עתה, הוא משיב לי, בעת שהקוראים מבקשים לשים את הלב, להתבונן התבוננות שקטה על האדמה ומרחביה. התבוננות שקטה שתתלווה במידת האפשר להליכה זו, לספר זה. התבוננות דמומה ומעמיקת חקר, המבקשת לחבור לכל ההליכות האמיתיות, היפות בפשטותן.
גם בעת שאתה כותב את הספר הזה ההליכה ממשיכה, מוסיף בודהה ואומר. וכמובן, גם בעת שמישהי קוראת את השורות האלה, ממש עכשיו, בספרך.
אתה כבר יודע, אני פונה אליו, שאני עומד לכתוב ספר על אודות הליכתך?
מאז ועד היום אני הולך בדרך. בכל מילה, שורה ודף שאתה כותב. גם שיחתנו זו, הוא אומר לי, היא צעד בהליכתי.
מה כוונתך, בודהה, אני מעט נבוך, שהליכתך זו נמשכת? והרי היא הסתיימה. גם ספרי יסתיים כשתגיע לוורנאסי.
אלה שלומדים ומתרגלים, בחקירתם הכנה והצנועה אחר הטוב, מחדשים ללא הרף את הליכתי. וכך אני יודע שהיא אכן נמשכת. אם יעלה בידך לכתוב על אודות ההליכה הזו, ידיד רוח נעים, הוא אומר לי, תקוותי היא שהכתוב ירווה במים קרירים וצלולים את נתיביה הפנימיים, היבשים לעיתים, של בינת הלב.
גם אני דואג במקצת, אני אומר לו, שהרי דבר־מה, חשוב ככל שיהיה, שאינו מתמלא בחיוניות מחודשת, עלול להיעלם במחוזות השכחה החרוכה, ואז לשקוע בתרדמת נצח. שם, במרחבי התרדמה הענקיים, במרחבי האדישות והניכור וזחיחות הדעת, טמונות אמיתות רבות על אודות המגע האנושי הרך; אמיתות שהבליחו לזמנים קצרים מדי והוטבעו במהלך דורות רבים של תולדות הזמן. במחוזות ההיעלם הללו מפוזרים רגעים רבים של כמיהה לאהבה פשוטה וישירה, רגעים שבהם ניצוצות אור הוארו בעיניים משחרות להבנה; טמונים שם, בשכבות העמוקות והבלתי נראות, רגעי פריחתן של תקוות רגישות ופגיעות להתרחשותו של מגע אנושי משקיט לב. כל אלה היו.
היו, ואינם עוד? שואל אותי בודהה.
האם אפשר יהיה להעיר, ולו במעט... להאיר...? אני מהרהר בקול, ובודהה קשוב עד תום. האם אפשר בכלל לעורר מתרדמתם ולו מעט מאותם רגעים שבהם לבבות רעדו מנגיעתו המבינה והחומלת של לב זולת? האם יתאפשר לי הדבר... ?
אני רוצה להמשיך ולשאול, אבל ברגע זה מבין שמכאן ואילך, מרגע שהסיפור יוצא לדרך, דבר אינו מובטח לי, גם לא לקוראותיו.
וכך אני חוזר לשאלתי הראשונה: האם נוכל להכיר את דרכי הליכתך, בודהה? בפירוט, לעומק, בפנימיותם הדקה ביותר? כלומר, כיצד "הלכה" בינת ליבך, מה היו נתיבותיה, כיצד נפתחו בה הנקיקים הצמאים למעברי מים חיים אשר אפשרו לתלמידות ותלמידים לרוות מהם דורות רבים?
האם תצטרף אליי? משיב לי בודהה — דרכי שלי לשאול ולהגיב ארוכה ומפותלת, דרכו קצרה ומדויקת.
אני שותק. דומני שאני מבין.
מסע הליכה זה ידוע ומוזכר בכתבים הבודהיסטיים, עתיקים ומודרניים. אולם לעיתים קרובות הוא מאוזכר בתמציתיות, ולפעמים ממש כבדרך אגב. אפילו בביוגרפיה מפורטת ביותר על חיי בודהה2 מסופר על ההליכה הזו בעמוד אחד בלבד מתוך 900 עמודים כמעט. סיפורי מנסה להשלים את הפרטים החשובים בעיניי של מסע היסטורי זה. היה זה מסע יוצא דופן בעיניי, ולעניות דעתי, הרבה ממה שאספר כאן לא סופר כך עד כה.
קורות הליכתו של בודהה לוורנאסי הם עלילת הספר הזה; הם יהיו חוט שדרה היכול לייצב תובנות רבות שנמסרו בשמו של בודהה במשך השנים שבהן לימד, מתום מסע ההליכה לוורנאסי ועד למותו. הליכתו מבּוֹד־גָאיה לוורנאסי, לאחר הארתו, היא בשבילי מטפורה להליכה בדרך חיים מיוחדת — "הדרך" — שאותה אפשר ללמוד כאשר מעמיקים בהגותו ההוראתית־רוחנית־טיפולית של בודהה.
הליכתו של בודהה במסע הליכה ממושך זה היוותה לי השראה להליכה בדרך של עומק לפניי ולפנים, נתיב של מעבר רך ושופע בין התבוננויות פנימה והחוצה, שאותו ניסה לדעתי למסור לתלמידותיו ולתלמידיו בהמשך חייו. אמנם מסע ההליכה שלו הוא עובדה היסטורית שפרטיה נמסרים תמיד בקצרה, אולם בספר זה ארחיב את המעט שנמסר לנו: אנסה לחפש את מהותו הפנימית של המסע ואת איכויותיו החבויות, שאותן ליקטתי והסקתי מעיון חוקר ומחפש בכתבים עתיקים רבים.
בודהה ניסה לפרוש בפני אנשים שפנו אליו לעזרה את מהותו של הנתיב שההליכה בו ראויה דייה לכל חיים, משמעותית באופן שנחרט עמוקות אצל כל מי שמנסה בכנות לממש אותה. וכך שימש בעבורי מסע הליכתו ההיסטורי לוורנאסי השראה לבחינת מהותו של נתיב זה. זאת גם מתוך הנחה שאף שהדברים אינם נאמרים במפורש בכתבים, מסע זה שימש בלימודם של תלמידות ותלמידים דורות רבים. משאלת ליבי היא שכל מי שיקרא ספר זה יוכל להתבונן, לבחון, ללמוד ולקבל השראה מהדרך שבחרתי לפרט בה את הרעיונות והתכנים, ובעיקר — ליישמה בחיי היומיום.
אתחיל מהפרטים הידועים. בודהה יצא מבוד־גאיה, שם חווה התנסות העומדת במרכז המסורת הבודהיסטית מאז ועד היום. התנסות זו קרויה ״הארה״. מאז כונה ״בודהה״ — המואר. בהמשך נקשרו כתרים רבים נוספים לכינויו זה כגון "בודהה המושלם", "זה שהארתו הייתה מושלמת", ו"מי שיכול לחשוף את החיים הרוחניים שהם שלמים באופן שאינו משתמע לשתי פנים".3 לפי המסורת היה אז בודהה כבן שלושים וחמש. המניע להליכתו ברור מאוד לחוקריו: לאחר הארתו עליו לשאת בוורנאסי את דרשתו הראשונה בפני קהל, אנשים שהוא מצפה כי יבינו את הנאמר. ואולם ההבנה באשר למניע להליכתו, שהגעתי אליה בחיפושיי ואשר אנסה לפרוש בספר, שונה מהמקובל ומהווה ציר מרכזי בסיפור.
כאמור, מה שנכתב על מסע ההליכה הזה מפתיע במיעוטו בהתחשב בחשיבותו הגדולה. ביוגרפיות אחדות על אודות חיי בודהה מציינות אותו בשורה או שתיים — המילים המתארות אותו אינפורמטיביות, אגביות כמעט, יבשות.
ומה על כל ההתנסויות שעברת, בודהה, במהלך מסע הליכה ארוך זה? אני שואל. כמעט אף מילה על כך בספרים העתיקים והחדשים?
האם לקחת על עצמך לספר את סיפורי? משיב לי בודהה בשאלה.
למשמע שאלתו זו אני נבוך מעט. האם יש בדבריו רמז לכך שעליי להיזהר פן אפול למלכודת של יומרה? כלומר, האם ראוי אני לספר סיפור כה רב־פנים, שעומקי הבנותיו ורוחב התפרשותו מאתגרים כל כך בעבור הלומד וההולך בדרך?
בודהה מבקש להרגיעני: אם תיקח על עצמך את המשימה לספר, אעזור לך.
למושג "דהרמה" משמעויות אחדות במסורות הרוחניות־דתיות ההודיות. בהינדואיזם "דהרמה" הן התנהגויות המתאימות לסדר הקוסמי המאפשר לחיים להתקיים, למשל קיום תפקידים חברתיים ומשפחתיים, ומימושן של מידות נעלות. בבודהיזם קיימות שלוש משמעויות לפחות למושג. משמעויות אלו מרובות רבדים, אולם אנסה לתמצתן. הראשונה — ״דהרמה״ פירושה המציאות כפי שהיא או "האמת המוחלטת". השנייה — ״דהרמה״ פירושה ההסברים של בודהה לתלמידיו על העקרונות המרכזיים של תורתו. השלישית — "דהרמה" פירושה הדרך שהולכים בה להשגת העקרונות הרוחניים המובילים אל ההארה ואל השחרור מהמצוקה והמכאוב. אלו הם ההסברים העיוניים ותרגילי ההתבוננות, כולל אלה המכונים "מדיטציות", המנחים את התלמידים כיצד להתנסות בחוויית האמת המוחלטת. ה"דהרמה" היא אפוא הנתיב אל ההכרה במה שהבודהיזם מכנה "המציאות האמיתית", "המציאות כפי שהיא", "המציאות בככותה".
בשנות המחקר שערכתי על אודות מסע ההליכה של בודהה לוורנאסי גיליתי שאפשר להעניק משמעות רביעית ל"דהרמה". אני רואה בדהרמה את המפגש הבינאישי המתקיים לאורה של הדרך הבודהיסטית; אני רואה אותה כדרך אל המפגש הבינאישי המיוחד שאותו ניסה בודהה, בין השאר, להורות.
ככל שלמדתי את תולדות מסעו של בודהה לוורנאסי, כך ראיתי יותר ויותר לנגד עיניי כיצד בודהה בתור מורה, מנחה ובמובן רב מטפל נפש־תודעה, יצר — בתוך הנחייתו העשירה מאוד, רבת הרבדים וההסתעפויות — תשתית למשמעות רביעית זו. בשנים הרבות שאני מנסה להנגיש את הסוטרות — הכתבים המספרים על מפגשיו — התאפשר לי לקרוא ולחקור את שיחותיו הרבות מספור עם תלמידיו מרגע הגעתו לוורנאסי (וגם קצת קודם לכן). בהדרגה נוכחתי לדעת שאני מנסה להבין את תשתיותיו של מסע הבשלתו של בודהה כאדם הפוגש אחרים שהפכו לזולת משמעותי. לנגד עיניי קרם מסעו הפנימי עור וגידים: בודהה כאדם שבמהלך מסע ההליכה לוורנאסי מכין לאט ובהדרגה את בינת ליבו לקראת מפגש שבתשתיתו אמת, מפגש שהכנות הרבה ביותר, הפשוטה בתכלית, הישירה, הנוגעת ללא מחיצות תמלא בו את הנפגשים בתקווה עמוקה ומתחדשת.
בלימודיי על אודות מסעו של בודהה מבוד־גאיה לוורנאסי הנחתי שהליכתו זו לאחר ההארה יכולה הייתה להיות בעבורו תהליך חווייתי עמוק, רחב וחיוני מאוד — נפשי, רגשי, קוגניטיבי, רוחני — ואשר היה המשך התפתחותי ישיר לחוויית ההארה. אפשרות זו, שבודהה נזקק לזמן הבשלה והתפתחות גם לאחר ההארה, בעיקר לצורך המפגש שלקראתו הלך כשיצא לוורנאסי, אינה מצויה בכתבים על אודות חייו והוראתו אשר הגיעו לידיי. עם זאת אני רואה באפשרות של לימוד "הדהרמה הבינאישית" של בודהה חשיבות בעבור תלמידות ותלמידים המחפשים דרך ללמוד את דרכו של בודהה וללכת בה. אלה מגלים כמה איטית ההבשלה של בינת הדרך הזו.
הניסיון מראה שהתהליכים איטיים, שהם אינם מושלמים לאחר לימוד כזה או אחר, לאחר זמן תרגול כזה או אחר, ולכן מזמינים בכל עת לימוד נוסף, התבוננות נוספת, הבשלה נוספת. בעבורם — בעבורי — חשוב לגלות שככל הנראה גם בודהה — מורה הדרך הזו — הלך והלך והלך עד ש"הגיע", ובעיניי, עד שהיה מוכן לפגוש "זולתים". הוא המשיך בהליכתו עד שהיה מוכן, ולו מעט יותר, למורכבות הגדולה ולעושר הסבוך שכרוכים במפגש של מורה, מדריך ומטפל עם זולת הפונה לעזרה.
מדוע, שואל אותי בודהה כשאנו הולכים זה בצד זה, בעוד מראה העצים הדלילים שבאזור בוד־גאיה הולך ונותר הרחק מאחורינו, שתכתוב את סיפורי זה?
שאלתו מפתיעה אותי מעט. אני מנסה לברר בתודעתי את העיקר. תמיד קיימות סיבות רבות למעשינו. ברגע זה עולה מתוכי אחת התשובות: אולי, אני עונה לו, אני חושב על תלמידות ותלמידים שהתחילו את הדרך הנפלאה הזו שהגית וּויתרו מוקדם מדי. אני זוכר גם כיצד התגנב מדי פעם לתודעתי תסכול, מאחר שהחוויות העמוקות איחרו להגיע. אולי בעבורם, כמו גם בעבורי, רציתי להקצות מקום לדרך שמהותה הבשלה מתמשכת: נחוץ זמן כדי להבשיל, מה שגדל אינו מכיר חיפזון מהו. נחוצה סבלנות רבה מאוד, דרך של ימים ארוכים שיש לגמוא במהלכה מרחק גדול של עבודה פנימית, על מנת לפגוש את מי ואת מה שאנחנו כמהים להיפגש עימם: את הטוב האפשרי שבזולת, את מה שאיננו "אני" ומקורו העמוק באינסוף שופע, בחוכמת הריק, בטוב הפשוט בפשטותו.
בודהה הלך לפארק האיילים שליד ורנאסי. האנשים שהתקבצו שם, ושנחשבו ״חכמים״ - קדושים בשפתם של אלה שפרשו מבתיהם ויצאו לחיפוש רוחני - נהגו להיפגש במקום מבודד זה לצורך תרגוליהם הקשים. היו אלה שיטות יוגיות המשתמשות ביכולות תודעה וגוף קיצוניות לעיתים, שאת רובן איננו מכירים על בוריין היום. ההיסטוריה רבת־השנים כילתה את רעננותן ושחקה את ייחודן של מרבית השיטות הגופניות והפילוסופיות העתיקות האלה, והן אבדו מזיכרוננו הקולקטיבי־תרבותי.4 זאת בניגוד לדרכו של בודהה, שלא זו בלבד שנותרה חקוקה בזיכרון התרבותי, אלא אף הלכה והתרחבה, השתכללה והסתעפה במשך הזמן. את דרכו של בודהה אפשר ללמוד מתוך אלפי שיחות שקיים עם תלמידים ועם אנשים מהשורה ושנותרו אסופות באותם כתבים עתיקים, ושבהן אשתמש גם אני.
מה אירע לו בדרך שהלך בה? מסקנתי היא שימי הליכתו לוורנאסי אינם יכולים להיות רק זמן פיזי וקונקרטי, הזמן שבו גמא את המרחק הגיאוגרפי. להשערתי השתמש בודהה בזמן ההליכה, ואף נזקק לו, על מנת ללמוד, להתנסות, להבשיל, להתכונן לקראת משימתו הגדולה - מפגשים עם בני אדם מסוגים וממעמדות שונים, שבהם יהא עליו למסור את ה"דהרמה". במפגשיו יבקש בודהה לשתף את הזולת בידע ובהתנסות במציאות שממנה באה ושאליה מובילה אמת זו, בנתיב אל המופלא שאותו חווה בעת ההארה. הבנת ה"דהרמה" שלו, על כל מובניה, הלכה והעמיקה במהלך הדרך לוורנאסי שלאחר זמן ההארה, ולמעשה בהמשך חייו עד למותו. זוהי משמעות ה"דהרמה" הבודהיסטית שאני מבקש לפרוש בספר זה: ה"דהרמה" של המפגש הייחודי, המאפשר להאיר את אותם אורות זעירים ועדינים ביותר — אורות של חיבור פנימי עם איכות נצחית של נדיבות לב פשוטה, עם ממדי חסד והתחשבות, עם מרחבים אין חקר שמהם ינבעו, בבוא העת, כבוד עמוק ויכולת לראות רבדים רבים של חיי הרוח יחד עם הזולת.
כשלמדתי את הנושא, ניסיתי לצייר בעיני רוחי את בודהה כאדם שתמיד הולך. ואכן כרכי הסוטרות הרבים למדי שאסופות בהם שיחותיו עם תלמידיו מספקים מידע על מקומות רבים שבהם שהה, ושלעברם הלך ברגל. הוא הלך ופגש. הוא הלך על מנת לפגוש. הוא התמודד עם הדרכים, וכך גם עם מפגשים מורכבים ומאתגרים רבים מספור. הוא היה מורה נודד, אבל בעיקר אדם שדרך החיים שלו היא נדודים. ייתכן שכל מפגש אמיתי עם זולת הוא נדידה, ולו לזמן־מה, אל תחום האחר. כשהנודדת יוצאת שוב לדרכה, לאחר המפגש, היא נושאת עימה את איכויות בינת הלב שנוצרו בעת המפגש; היא נושאת איכויות־אורות אלה אל עבר המפגשים הבאים. לכן לרגעים יכולתי לומר ביני לבין עצמי שבעבור בודהה הדרך והאדם שהולך בה אחד הם, ובכך יכול היה לשמש לי השראה.
עם ההארה זכתה תודעתו של בודהה לטרנספורמציה עמוקה, אולם להבנתי עדיין היה עליו ללמוד כיצד משתמשים בה כדי "ללכת בדרך", כיצד לחזור לחיות בין בני האדם. היה עליו לבחור לצאת מבוד־גאיה, ללכת בדרכי החיים, בתקווה שיוכל ללמוד להשתמש נכון בטרנספורמציה הזאת. הטרנספורמציה שהעניקה לו לב המבקש לעזור ולהקל ככל האפשר על זולתו, אולם בעיניי, בעיקר, לב המחפש בכל דרך אפשרית אחר אותה התגלות חד־פעמית של הרוח, היכולה להתרחש בעת מפגש בינאישי כן, אמיתי.
ההארה הייתה חוויה מטלטלת ומתמירה, היא שינתה את תודעתו של בודהה, והחיפוש אחריה הוא הציר המרכזי שסביבו נעה המסורת הבודהיסטית. מסקנתי הייתה שההליכה לוורנאסי הפכה בעבורו למסע מיוחד, מסע בדרכי החיים. מתוך התמונה שאצייר בספר יעלה שההתנסות במסע ההליכה הזה, בעוד בודהה יודע שבכוונתו להיפגש עם אנשים מסוימים בוורנאסי, אפשרה לו לבחון בבחינה מחודשת, בינו לבין עצמו, את חוויית ההארה הפנימית שחווה בבוד־גאיה טרם יציאתו לוורנאסי. במהלך הליכתו לוורנאסי יכול היה בודהה לבחון כיצד פעילותו הפנימית של הלב, שלה יכול היה להקשיב באופן צלול להפליא בעת ה"הארה", תתפקד בתיאום מושלם עם שאר איברי הגוף ותאיו, עם המינרלים והחומרים החיוניים האחרים שבגוף הפיזי, הנפשי והרוחני, עם יכולות הרגש, החשיבה, הדיבור והפעולה, עם כל שאר האיברים הנמצאים באינטראקציה עם העולם. כל זאת על מנת לפגוש את הזולת באופן מיטבי. וכך, תוך כדי הליכתו מבוד־גאיה לוורנאסי, הבשילה לאיטה הצידה לדרך שניתנה לו בהארה; בינת ליבו הפכה לקרקע מזינה למפגשים הצפויים לו במהלך כל חייו, במהלך כל שנות שליחותו על פני האדמה.
אני אף סבור שתהליך מורכב זה בחיי בודהה, שהתחיל להבנתי בעת ההארה, נמשך כל חייו ולא הסתיים עם הגעתו לוורנאסי. הליכתו לא נפסקה, ולמעשה, אין סיבה שתיפסק. זוהי הליכה שמעבר להליכה הפיזית; הליכת החיים, המאפשרת לדורות רבים ללמוד מדרכו, להבינה, לחוותה וליישמה — כלומר לקחת ממנה רכיבים תזונתיים לבניית חיי הרוח והנפש שלנו. בספר זה בקשתי ותקוותי הן שהלימוד על אודות מסע הליכתו של בודהה יהווה גם השראה — ולכל הפחות התחלה של דיון מעמיק — ללימוד מחודש של תהליכי ההבשלה המתוארים בגישות פסיכולוגיות ופסיכותרפויטיות בנות ימינו, וכן יאיר על תהליכי ריפוי, כמו אלה המתרחשים בעת מפגש אנושי עמוק וטיפול נפשי.
בכותבי את הספר יכולתי לבחור באפשרות האקדמית, כלומר להסתכל על הדברים מנקודת המבט המרוחקת הנייטרלית של חוקר מתבונן ומנתח. אולם בחרתי ללוות את הליכתו של בודהה לוורנאסי כך שתוכל להיות הליכה זו גם הליכתי שלי, כמו גם הליכתם של קוראי הספר. כמו כתיבת הספר, גם הקריאה בו יכולה להיות בחירה של הקוראת: אם להצטרף לחיפוש אחר האיכויות השונות של ההליכה או לפחות להסכים לשהות לזמן־מה בתוך מרחב החיפוש הזה. תקוותי היא שההתבוננות במסעו של בודהה לעבר ורנאסי תוכל להיות התבוננות מפרה, שתעניק ערך עמוק לחיי הרוח והנפש יחד עם הזולת.
כשיכולתי להתמסר לאופן ההתבוננות האקדמי פחות, נוכחתי שהשאלות, ולאו דווקא התשובות, הן אלה שמתבהרות לאיטן. וכך חוויתי כיצד מתרחש המופלא, שהוא מעין נס או חסד של התחדשות, של התעוררותה לחיים מחודשים וחיוניים של ה"דהרמה" של המפגש עם זולת, שאין לה התחלה מוגדרת וגם אין לה סוף.
בסופה של הליכה מפרכת, ולאחר חציית נהר הגנגס, הגיע בודהה לוורנאסי; אלו הן העובדות ההיסטוריות.
עם זאת, בודהה, בעת שאני יוצא איתך לדרכך זו אני חש שאין הגעתי מובטחת כלל. ודאי שלא אגיע איתך לוורנאסי — במובן העמוק שאנסה לשרטט בספר — רק מאחר שסיימנו לעשות את הדרך הגיאוגרפית, רק מאחר שגמאנו את מרחקיה של הדרך הפיזית שעל המפה. וּודאי שהגעתי אינה מובטחת, גם אם השלמתי את כתיבתו של הספר. ממש כפי שהגעתך שלך, בודהה, לוורנאסי, מותנית בעיקר בדרך הפנימית, שאותה אמורות לעבור האיכויות הדקות מן הדק של בינת ליבך. אם לא תותמרנה איכויות אלו במהלך הליכתך, יום אחר יום, האם נוכל לומר בביטחון שעשית את הדרך הנחוצה, שהגעת לוורנאסי?
למשמע דבריי אלה אני מבחין בחיוך קל על פניו של בודהה ומבין שהוא מסכים שהספר הזה ייכתב.
