קיץ
ימים חמים של קיץ. מֵעבר לעציצים עמוסי צמחייה ירוקה נחה העיר, כבדה, אפרפרה, שקטה. בניינים נמוכי קומה, טיח בהיר, גגות עם דוודים. במרחק, מגדלים מתנשאים לגובה, שמיים משלימים את התמונה.
חבישה מכסה את החתך הקטן שנותר על צווארי, שארית מביופסיה של בלוטה שהופיעה, ולא נסוגה. אחרי ימים ספורים אני שוטפת בעדינות את המקום, וחובשת שוב. מקפידה שהגזה הלבנה והפלסטר החלבי שעליה יונחו בקווים מקבילים באופן מדויק. ממקמת על העור בתיאום מושלם עם קו תחתית הצוואר, סוג של תכשיט. הצבע הלבן בוהק על רקע הגוף השזוף מעט.
סדרת טלוויזיה חדשה בשם נמלטים עולה לשידור באותם ימים בארצות הברית. זהו סיפורם של שני אחים, האחד יושב בכלא בעקבות רצח שלא ביצע, השני, נכלא במכוון בעקבותיו, במטרה לחלצו. עור גופו החסון עמוס קעקועים, בין שלל הדימויים מוטמעות תוכניות מפורטות של מבנה הכלא. אלה תשמשנה בעתיד לבריחתם. תאים ומסדרונות, כניסות ויציאות, צנרות מיזוג ותעלות ביוב, חומות ועמדות שמירה. נוף כלא, נוף קעקועים.
עם עליית פרק חדש לאוויר, שֹׁהַם, בני, תלמיד כיתה י', היה מוריד אותו מהאינטרנט במהלך הלילה כך שיהיה זמין לצפייה עבורנו. אחת לשבוע היה קם בבוקר ומכריז "יש פרק". תיכון עירוני א' היה נשכח, ושנינו היינו מתיישבים אל מול מסך המחשב בחדרו החשוך, תריסיו עוד מוגפים מהלילה, וצופים.
עולם הקעקועים זר לי. מה עומד מאחורי דימוי או כיתוב מסוימים שאדם בחר, מה הוא או היא רוצים, מנסים לומר, להזכיר, לעצמם, לנו? תמיד נדמה כערבוב בין משהו אסתטי למשהו מכאיב.
משהו מאותה תחושה מעורבת עובר בתוכי עכשיו כשהחבישה על צווארי. כאומרת — יש יופי בלבן הבוהק הזה, אך לא רק... אולי גם מעט שבריריות, אולי מעט אומץ.
מרפאה המטואונקולוגית, בית החולים שיבא. אני פוגשת רופאה מאוד צעירה. תספורתה קצרה, עיניה בהירות, פניה רחבות. מטופחת. היא נחמדה ועניינית. מתארת את העובדות ובודקת אותי פיזית. אז, קוראת לרופא בכיר שיצטרף אליה. יחד הם מסבירים — זו לימפומה, סרטן של הבלוטות, כרוני. התקדמותו מאוד איטית. במצב הדברים כפי שהוא כעת, לא נהוג לתת טיפול, מבצעים מעקב בלבד. אני שואלת מעט. תמרי אחותי שקטה, מניחה לי לשאול עד לרמת הפירוט שבה אני מעוניינת.
זו הרגשה מאוד מוזרה שיש לך סרטן, ולא נותנים טיפול, לא מנסים לרפא. אני מקבלת אותה כעובדה. מבינה שיכול להימשך, להתמיד כך, במצב המחלה הנוכחי, שנים ארוכות.
ממשיכה עם החיים, אם כי בעדינות מסוימת, כאילו הושם פילטר דקיק, בגוון חדש, על העדשה שלי. "מודעת למחלה", בשונה מ"אדם חולה". ממשיכה לעצב ולתכנן. עוזבת את חלל המשרד שהיה לי, מפסיקה להעסיק אנשים, עוברת לעבוד מהבית.
היינו אמורים לטוס לברלין עם חברים בסוף אותו חופש גדול, ביטלנו. כשהתבהרה התמונה, קנינו שוב כרטיסים וטסנו. פעם ראשונה בעיר. אבא שלי נולד בברלין. העיר תוססת, הרגשה של חופש באוויר, עם זאת, אירועי העבר ניכרים בכל אשר פונים. אנחנו מסתובבים, ניגשים גם למקומות ולבניינים הקשורים להיסטוריה המשפחתית, היום בניינים אחרים, חדשים, ניצבים במקומם. ביום האחרון לביקורנו, עולים אל גג הרייכסטאג. כיפת הזכוכית החדשה נוצצת בשמש. מעתה, כל החלטות הפרלמנט הגרמני יהיו גלויות למבטו של העולם. העיר פרושׂה לפנינו. הקיץ מסתיים.
שֹׁהַם
אביב. שֹׁהַם בכתה י"ב. יום אחד שם לב לבלוטה חריגה בגודלה שהופיעה. עובר חודש והיא לא נסוגה, לא נעלמת. מתבצעת ביופסיה וממתינים לתוצאות. אי־שקט.
מרפאה המטואונקולוגית ילדים, בית החולים שיבא. שֹׁהַם, רם ואני בפגישה עם שני רופאים, המטואונקולוגים ילדים, מאירי פנים, נחמדים, מעוררי אמון. הם יושבים מולנו, מעיינים בניירת הרפואית ביסודיות. אומרים "נכון לתמונת המצב עכשיו, נראה שהלימפומה מקומית ובשלב מוקדם. הבראה באופק!" הוא מופנה לעוד מספר בדיקות, שוב ממתינים. עם קבלת תוצאות טובות, אנחנו נצמדים לאמירה החיובית של הרופאים, ואיתה הולכים הלאה!
שנים מאוחר יותר שֹׁהַם יאמר שתקופת ההמתנה לתוצאות הבדיקות הנוספות ולהתבהרות תמונת המצב, הייתה הקשה ביותר עבורו.
בשבוע הבא יתחיל בסדרת טיפולים כימותרפיים וביולוגיים, בהמשך יעבור סדרת טיפולי קרינה. באחד מאחרי הצהריים, מול המראה העומדת הגדולה שבבית, רם מגלח את ראשו, שֹׁהַם רוצה להקדים את השפעת הטיפול. בנדנת טריקו, משרוול חולצה ישנה שגזרתי, מצניעה את הוונטיל שצמוד לזרועו. מראהו כמעט ואינו מסגיר את דבר היותו חולה. ענייניות ותכליתיות הן שם המשחק. הכול כמעט כרגיל, אך עֵרנות ותשומת לב לכל התפתחות אִם, כשתהיה.
פעם בשלושה שבועות מגיעים מוקדם בבוקר למרפאת היום של הילדים. החלל רחב, פתוח ובהיר, חלונות גדולים, מיטות, פינות ישיבה, ציורים על הקירות. שֹׁהַם בוחר מיטה ומתמקם. האחות הקבועה שמטפלת בו, חייכנית וחמה, ניגשת ותוך זמן קצר הוא כבר מחובר לשקית האינפוזיה והנוזל מטפטף. הוא נרדם ויִישן עד הצהריים. רם ואני יושבים בקרבתו, שותים קפה, אוכלים קרואסון, מדברים. לפני מספר שנים נפרדנו, אך בקשר תמיד. המכשיר מצפצף מדי פעם, ואנו מבקשים מהאחות להסדיר את הבעיה. אחרי כמה שעות שֹׁהַם מתעורר, השקית מוחלפת, נוזל חדש, שיחות מתפתחות עם אנשים סביב, חולות, חולים, ילדות, ילדים, נוער, כל הגילאים, בני משפחה, בנות שירות. אווירה ידידותית, צחוק ואופטימיות באוויר. בערב נוסעים הביתה.
בית הספר נמשך, התנהלות של סוף שנה. שֹׁהַם עורך את סרט הגמר, שאת תסריטו כתב וביים לבגרות בקולנוע, במקביל ניגש לשאר הבחינות. משתף חברים במחלה, לא מעוניין שניידע מורים. רוב הזמן מרגיש די סביר, יודע לשמוח בכך — כשפחות — מְערֵב, אותנו, את הרופא.
בין הטיפולים מגיעים לביקורות. הוא עוקב ומתמצא במצבו הרפואי לפרטיו, עובר על תוצאות כל הבדיקות, שואל ומבין. במקביל, ערני לכל שינוי פיזי שחש, מודע. רם ואני מתרשמים מהחדירה שלו אל עומק הדברים, מהיכולת הבוגרת שלו להיות בריכוז. בתוכנו עמוק, מלווה, לא קלה, ההכרה, הידיעה, הוא נער צעיר.
פעולה מהווה את דרך ההתמודדות המרכזית, שמירה על נורמליות, רגילוּת. הימים, החודשים, עוברים. שֹׁהַם מתקדם מטיפול לבא אחריו, ואחריו, החולשה בגוף מתגברת אט־אט, אך עצם ההתקדמות היא גורם מעודד. תקופת הטיפולים הכימותרפיים והביולוגיים מסתיימת. שוב המתנה, ולאחריה בדיקה שמראה — הגוף נקי, אין עדות למחלה. שֹׁהַם מתחיל את טיפולי הקרינה.
רם ואני מסיעים אותו לסירוגין. שבע בבוקר, שקט באוטו, אני נוהגת, שֹׁהַם ישן במושב שלצידי. מגיעים ומתיישבים בחלל ההמתנה של מחלקת הקרינה, שותקים. הוא מוציא ספרון מכיס המכנסיים הקצרים, קורא. שמו נשמע בכריזה, תורו להיכנס הגיע, מחזיר את הספרון לכיס וניגש. אחרי כרבע שעה הוא מסיים וחוזרים לאוטו. כיסא מוטה אחורנית, ממשיך לישון. לפעמים נוסעים ישירות ל"אבו חסן", אוכלים מסבחה, עכשיו מדברים.
תוך כדי הסתיים התיכון, הסתיימו הבגרויות, הייתה גם מסיבת סיום. עכשיו הסתיימו גם טיפולי הקרינה. שלומו של שֹׁהַם טוב, הוא בריא. סרט הגמר שלו, לרדת מהרוח, מייצג את עירוני א' בפסטיבל הקולנוע בחיפה. סיפור על חברות בין שלושה גברים כבני שבעים. הם יוצאים להפליג יחד, לדוג דגים, משחקים שׁח, משוחחים. השיחה בסרט נסבה על איך, באיזו דרך, היו בוחרים למות. האם רוצים, האם יוכלו, לשלוט בכך?
הפסטיבל בעיצומו. באחד האולמות מתקיימת תחרות הסרטים של תלמידי בתי הספר. שֹׁהַם כאן עם חבריו השותפים לעשייה. עכשיו הוכרזה זכייתו של הסרט. חבורת בנים צעירים עומדים נבוכים מעט במעבר שבאולם החשוך. הראש החלק נראה בהיר בין הראשים האחרים. עוד רגע ייקראו לעלות לבמה.
אושר מוחלט, צרוף, אין־סופי. משאלת המשאלות מתגשמת — שילד שלך יהיה בריא.
