פתח דבר
מאת שנקר ודאנטם
בחורף של שנת 2011 נכנסנו אשתי, בתי ואני, אל המכונית, ויצאנו למסע מוושינגטון הבירה לטורונטו, כדי לבקר אצל חברים קרובים. הדרך היתה יפהפייה, ועברה לרגלי הגבעות השופעות של רכס אַלֶגֶני ואחר כך דרך ימת אירי ומפלי הניאגרה. אבל תחילה היה עלינו לעצור לא הרחק מפיטסבורג, שם היתה לי פגישה עם עבריין.
העיקוף לא הפתיע את בני משפחתי יותר מדי. בפעם הקודמת שעשינו את הנסיעה הזאת נעצרנו בכלא שמור היטב כדי שאוכל לראיין אסיר שהורשע ברצח, לקראת ספרי The Hidden Brain ("המוח הנסתר"). הפעם נפגשתי רק עם עבריין צווארון לבן. בכרזת ה"מבוקש" שלו, מטעם מרשל פדרלי של ארצות הברית, נכתב שהוא ייסד "ארגון דמוי כת" ששמו "כנסיית האהבה". מדויק יותר לומר שהאיש היה אמן הונאות שהצליח להוציא אל הפועל את אחד ממעשי הנוכלות המוזרים והיצירתיים ביותר בתולדות ארצות הברית. שמו דונלד לוֹרי.
לורי עורר את ענייני חודשים אחדים לפני כן, כשקראתי מאמר אקדמי כלשהו. המאמר הזכיר כבדרך אגב כמה מרכיבים מן המזימה המשונה של לורי ותיאר אותה ביובש במילים "תוכנית יצירתית למדי של דיווּר ישיר". סקרנותי התעוררה והתחלתי לחפש עוד מידע. להפתעתי הרבה התברר שיש שפע של חומר. מי שהיה מבוגר מספיק כדי לקרוא עיתונים או לצפות בחדשות בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, בוודאי זוכר את "כנסיית האהבה". פרשת לורי פורסמה בניו יורק טיימס ובלוס אנג'לס טיימס, בכמה כתבי עת ארציים ובארבע רשתות הטלוויזיה הגדולות. הוא התראיין בכמה מתוכניות האקטואליות הפופולריות ביותר בארצות הברית. תאגיד השידור של אוסטרליה והשבועון הגדול ביותר בצרפת, פּארי מאץ', סיקרו את משפטו. ההונאה שלו עמדה במרכזו של אחד הפרקים הראשונים והאיקוניים של תוכנית האירוח "הֶראלדו".
הסיפור היה מוזר ומרתק — סופר מקריח בגיל העמידה, מעיר קטנה במערב התיכון, התחזה לעשרות נשים בדויות. הוא כתב בִּשְמָן מכתבי אהבה לעשרות אלפי גברים — זו "התוכנית היצירתית לדיוור ישיר". לכל אחת מן הנשים היה סגנון כתיבה ייחודי לה, אוצר מילים וסיפור חיים משלה. המכתבים הודפסו בסיטונות, אבל הכילו מאפיינים אישיים רבים. לורי השתמש בגופנים שחיקו כתב יד ורבים מן המכתבים הודפסו על נייר צבוע בצבעי פסטל עדינים. מבחינת תוכנם, הם הכילו אמירות אופייניות לנשים צעירות וסטיות שרירותיות מן הנושא. רבים מן הגברים שקיבלו את מכתבי האהבה השיבו עליהם. במשך שבועות, חודשים ולפעמים אפילו שנים שפכו הגברים את לבם לפני המכותבות הבדיוניות שלהם. רבים התאהבו והאמינו שמצאו נפש אחות. הם שלחו אל לורי וארגונו מאות אלפי דולרים כדי להמשיך ולקבל את מכתבי האהבה. מקצתם כתבו צוואות והורישו את רכושם לחברות הנפש המדומיינות שלהם. חוקרים פדרליים העריכו בסופו של דבר שתוכניתו של לורי הניבה מיליוני דולרים. העסק שניהל שכן באחד מבנייני המשרדים הבולטים ביותר במרכז העיר מוֹלין שבאילינוי, והוא הפעיל בית דפוס שהיה גדול דיו להוציא לאור עיתון בינוני. היו לו חמישים עובדים. כשנעצר לורי היו בבעלותו עשרים מכוניות ובהן דגמי רוֹלס־רוֹיס ויגואר, והוא העסיק מכונאי רכב אישי במשרה מלאה.
סיפוריהם של רבי־נוכלים משכו אותי תמיד. כמו זייפני אמנות, גם הפושעים האלה צבעוניים בדרך כלל וסיפוריהם המוזרים הם חומר עיתונאי טוב. אבל בפרשה הזאת היה משהו שנראה בעיני ממש לא ייאמן: כשנחשפו מעלליו של לורי והוא הובא לדין ב-1988 באשמת תרמית דואר, באו נמעניהם של מכתבי האהבה שלו אל בית המשפט בפֵיאוריה, אילינוי, כדי להעיד לטובתו! כמה מהם סיפרו בעדויותיהם ש"כנסיית האהבה" שמרה עליהם מפני התמכרות ובדידות, ושניים מהם אמרו שמכתבי האהבה הצילו אותם מהתאבדות. איש אחד התלונן על החוקרים שניסו להגן על קורבנות כמוהו — "מפקח הדואר הרס לי את החיים," אמר.
מה קרה פה? למה נחלצו המרומים להגנת הרמאי אחרי שנחשפה המרמה? נדמה היה שהנוכל וקורבנותיו עשו יד אחת והיו מחוברים במין ברית של שותפות לדבר עבירה. שוחחתי על הסיפור התמוה הזה עם סופר המדע ביל מֶסלֶר. שיחתנו הניבה את הזרעים שמהם צמח הספר הזה. (אף־על־פי שהוא מסופר בקולי ומנקודת מבטי, הספר הוא פרי עבודתנו המשותפת.)
מה שהחל כסקרנות גרידא התפתח לניסיון להבין את הכוח — והפרדוקס — שבהונאה העצמית. החיפוש הזה הביא אותי בסופו של דבר לקרוא תיגר על צדדים יסודיים בתפיסת העולם שלנו. אי־שם במהלך המסע הזה נוכחתי לדעת שאת רוב ימי בגרותי הקדשתי לנושאים הקשורים באשליות ובהונאה עצמית. ספרי The Hidden Brain ("המוח הנסתר"), שהתגלגל לימים לפודקאסט ולתוכנית רדיו, עסק בקילוף שכבות השקר שמונעות מאתנו לראות את המציאות בבירור ולהיעשות מה שאנחנו יכולים להיות באמת. נדמה שאין צורך להסביר את היתרון שבחשיפת שגיאות והטיות בתהליכי החשיבה שלנו. אנו חיים בתקופה שמדגימה היטב את התוצאות הנוראות של השקר, הרמייה וההונאה העצמית. כולנו בוודאי רוצים להפריד בין מה שנכון למה שאינו נכון. מימי סוקרטס ואילך אמרו לנו פילוסופים ומדענים שהטוב העליון הוא לראות את הדברים נכוחה — דע את עצמך! — ולהבדיל בין אשליה למציאות. "האמת תוציא אותנו לחופשי!" היתה קריאת הקרב של מתַקנים ומהפכנים מאז ומעולם. איך אפוא עלינו להבין את המנויים על מכתבי האהבה של דון לורי, שלא רק נפלו קורבן למעשה רמאות מוזר אלא גם נלחמו לשַמר אותו כשהתברר שאינו אלא מתיחה?
התשובה הפשוטה ביותר על השאלה הזאת היא זו שהוצגה ב"הראלדו" ובכתבותיהם של העיתונאים שסיקרו את הפרשה: קורבנותיו של לורי היו פתאים עלובים ומסכנים, חלשים מכדי לעמוד על שלהם כשהתברר להם שהונו אותם. באחד מפרקי תוכניתו ברשת "פוֹקס" ראיין הראלדו ריוֶורה אדם שהיה חבר ב"כנסיית האהבה", דוגמנית שעבדה בשביל לורי ועוזר שסייע לו לכתוב את המכתבים. ריוורה נעזר בשפע של עזרים, ובהם כתונת לילה סקסית וזוג תחתוני תחרה, ונופף בהם במרץ כבדגלים. הוא תיאר "מתיחה משוכללת".
ריוורה הרים את אחד מן המכתבים שנשלח אל כמה מנויים וקרא מתוכו, בקול פתייני נלעג: "איכשהו נדמה לי שחייתי בדיוק בשביל הרגע הזה. נשיקותיך היו מלאות תשוקה, אבל לא תובעניות ומאיימות. שכבתי על הספה ואתה שכבת לידי, כמעט עלי. הגשם תופף בקצב על הגג. הרוח שרקה מעל ראשינו. זה היה לילה שנועד לאהבה. זה היה לילה שנועד לנו."
המצלמה התמקדה בקרל קורנֶל, גבר בן שמונים וארבע מארקנסו, שהיה חבר ותיק ב"כנסיית האהבה". היום יום הולדתו של קורנל, ציין ריוורה, והנסיעה אל האולפן בניו יורק היתה הטיסה הראשונה בחייו. קורנל הקשיב בסבלנות לדברי הגינוי של הראלדו על הונאת מכתבי האהבה, וכשקיבל לבסוף את רשות הדיבור ברקו עיניו מכעס: "אתם שילמתם את דמי הנסיעה שלי הנה, אבל אילו ידעתי שזאת תהיה תוכנית מהסוג הזה לא הייתי בא."
הראלדו ניסה להניח את דעתו, אבל קורנל לא התרצה: "באתי הנה כדי לומר את האמת, ולא נותנים לי הזדמנות לומר את האמת."
"קרל, אני לא רוצה לפגוע ברגשותיך," אמר ריוורה, "אבל אני מדבר על עובדות."
"אתה לא פוגע ברגשותי," השיב קורנל. "אתה פוגע בחברים שלי."
כשנתקלתי בפעם הראשונה בפרשת "כנסיית האהבה" קיבלתי את ההסבר המקובל, שלורי היה אמן הונאות מוכשר וקורבנותיו היו טיפשים ופתאים. אבל אחרי ששוחחתי עם חברים ב"כנסיית האהבה" וקראתי את עדויותיהם במשפטו של לורי, אחרי שראיינתי את לורי עצמו באותה נסיעה לקנדה ב-2011, ואחרי שקראתי מאות עבודות מחקר ברפואה, בפסיכולוגיה ובכלכלה, התחלתי לפקפק בנרטיב המקובל. ראשית, נוכחתי לדעת שההונאה העצמית של החברים, השותפות שלהם בתוכניתו העבריינית של לורי, אינה סטייה נדירה כלל. דוגמאות שכאלה מצויות בשפע, אם כי רובן דרמטיות פחות. רבות מהן עטויות מעטה של מהוגנות ואיש אינו מעז לכנות אותן "הונאה" ולדרוש לפתוח נגדן בהליכים משפטיים. בכולן יש מחול הדדי של שיתוף פעולה בין רמאים למרומים. יש שהסכמי ההונאה וההונאה העצמית האלה גלויים ומפורשים, אבל פעמים רבות יותר הם מרומזים ושתוקים.
ריבוי הדוגמאות האלה עורר אותי לשוב ולבחון הנחת יסוד אחרת: הייתכן, שאלתי את עצמי, שלפחות למקצת החברים אכן סיפקה "כנסיית האהבה" שירות רב־ערך? לא יעלה על הדעת, נכון? הרי מדובר במתיחה. אבל מה באשר לחברים שאמרו שהמכתבים הצילו את חייהם, הגנו עליהם מפני התמכרות והתאבדות? שאלה מטרידה צצה ועלתה על דעתי — הייתכן שלפעמים יש להונאה העצמית תוצאות חיוביות? ושוב, ברגע ששאלתי את השאלה הזאת התחלתי למצוא שפע של דוגמאות. התברר לי שאחת הסיבות שבני אדם מאמינים באמונות שווא היא שלפעמים ההונאה העצמית מביאה תועלת — היא מאפשרת לנו להשיג מטרות חברתיות, פסיכולוגיות או ביולוגיות מועילות. אמונות שווא אינן תמיד סימן לטיפשות, למחלה או לרשעות.
כשהתחלתי להטיל ספק בהנחות היסוד שלי התחלתי להבחין בסדקים בחזית מקדש הרציונליות. ראיתי שהסכמי שיתוף פעולה בין רמאים למרומים אינם רק נפוצים אלא לא פעם מועילים, פעמים רבות שימושיים ולעיתים חיוניים ממש. יש בכוחם לעצב את איכות היחסים שלנו, להבטיח את הצלחתם של ארגונים ואפילו לחזות כמה זמן נחיה.
התחלתי להבין לאט־לאט שכאשר אנו מאמינים במה שאנו רוצים להאמין ורואים מה שאנו רוצים לראות, אין זה הלך רוח דווקא ולא אמת מידה לאינטליגנציה, אלא תגובה על נסיבות. הוויתור על הונאה עצמית אינו אות להשכלה ולנאורות בלבד, אלא גם סימן לחיים נוחים ונטולי מצוקות. מי שאינו מאמין בסנטה קלאוס ובהולדת ישו לאם בתולה — סימן שחייו אינם תלויים באמונה בכך; העולמות החומריים, התרבותיים והחברתיים שלו מספקים רשתות ביטחון אחרות לצרכיו הנפשיים והגופניים. אבל אם ישתנו נסיבות חייו לרעה, אם יתמוטטו עמודי התווך של קיומו או יאיימו ליפול, תהיה גם נפשו קרקע פורייה להונאות עצמיות פרועות ביותר. אין אתאיסטים בשוחות, כמאמר הפתגם.
בלב יחסינו הבעייתיים עם האמת מקננת דילמה: כדי לתפקד אנו זקוקים לתקווה, אבל העולם מעמיד בפנינו סיבות אינספור שלא לקוות לטוב. אצל רוב תושבי כדור הארץ, ההתכחשות להונאה עצמית מביאה לייאוש ולחוסר תפקוד. הדבר הזה נכון ביתר שאת כשעושים צעד לאחור ומתבוננים בתמונה הכוללת — אם היינו עורכים את כל החיים עלי אדמות על פני ציר זמן שאורכו כמאה מטרים, היתה הופעתם של בני האדם בעולם מתרחשת רק בשליש האחרון של הסנטימטר האחרון. כל תולדות האדם — עלייתן ונפילתן של כל האימפריות, כל יצירות המוזיקה והספרות שנכתבו אי־פעם, כל האנציקלופדיה האדירה של הידע האנושי — הכול התרחש באותו שבריר זעיר אחרון של זמן. ואם נשלח את מבטנו הרחק עוד יותר, לא אל החיים על פני האדמה אלא אל כדור הארץ עצמו, ייעלמו בני האדם כליל; ואם נזכור שכדור הארץ אינו אלא אחד ממאה מיליארד כוכבי לכת בגלקסיה שלנו, ושביל החלב הוא אחד משני טריליון גלקסיות, ניווכח לדעת שהאנושות היא חלק זעיר עד מאוד ביקום גדול להפליא. וחיינו שלנו בתור יחידים? אלה זעירים עוד יותר בכמה וכמה סדרי גודל.
איך כל זה גורם לנו להרגיש? המודעות לקנה המידה של הזמן והמרחב עשויה לעורר בנו פליאה, אבל הכרת חוסר חשיבותנו עלולה גם להיות מקור לאימה ולייאוש עמוק. בעתידנו הקרוב ביותר טמונים חוסר רלוונטיות, שכחה וחידלון. אם לומר את האמת, חייו של כל אחד מאתנו פעוטים, חסרי חשיבות ומהירים להישכח.
אין זו גישה מועילה ביותר למי שמבקשים להבטיח את הישרדותנו שלנו ושל הגֵנים שלנו. אם נגזר עלינו לגלגל את הסלע הסיזיפי הזה במעלה הגבעה ובמורדה, למען הישרדותנו ולמען רווחת צאצאינו, אין זה מועיל להרגיש שהחיים חסרי ערך וחשיבות. זאת הסיבה שבכל תרבות ברחבי העולם בני אדם נאחזים באמונות שמבטיחות מטרה ומשמעות לחייהם. עמים ושבטים משכנעים אותנו שבהיותנו חלק מקבוצה גדולה אנו מתעלים מעל קיומנו הקצר בתור יחידים. כמעט כל דת בעולם מבטיחה למאמיניה קיום כלשהו אחרי המוות. קל למצוא פרכות בטענות האלה מפני שפעמים רבות הן מופרכות וחסרות היגיון. ספרים כגון יש אלוהים? מאת ריצ'רד דוקינס מציעים לנו להישיר מבט באומץ אל הריק ולקבל את חוסר החשיבות שלנו ברוח טובה. אבל ההצעה הזאת מתעלמת מן האתגר האמיתי: רוב בני האדם אינם פרופסורים באוניברסיטת אוקספורד והם מתקשים לקבל בשוויון נפש את העובדה שחייהם חסרי חשיבות. לאמיתו של דבר, נפגשתי עם דוקינס בביתו היפה באוקספורד לפני שנים אחדות והצגתי לו את השאלה הזאת: בין שהטענות שמעלות הדתות נכונות ובין שאינן נכונות, כשאדם סובל סבל רב, אבל מרגיש שחייו נסבלים בזכות האמונה הדתית בחיים שלאחר המוות, האם ראוי לשלול ממנו את הנחמה שבאמונתו? דוקינס שתק. אם אתם מאלה שמאמינים כי ראוי לשלול מחולים סופניים את האשליה בדבר חיים בעולם הבא, אתם נשמעים כמוני כשהייתי בן עשרים. ניחא. אבל זִכרו זאת: אם ההונאה העצמית מביאה תועלת היא לא תיכחד, למרות כל רבי־המכר שמותחים עליה ביקורת. לחיים, כמו לאבולוציה ולברירה הטבעית, לא אכפת כלל מהי האמת. הן מחשיבות רק את מה שפועל.
הנה דוגמה פשוטה ביותר: האיבר שאתם נעזרים בו כדי לקרוא את הספר הזה. בכל שנייה העין האנושית קולטת כמיליארד סיבּיות של מידע. זרם הנתונים האדיר הזה נדחס פי אלף, ורק כמיליון סיביות של מידע נשלחות אל המוח דרך עצב הראייה. המוח שומר רק ארבעים מהסיביות ומשליך את השאר. כמו שאומר הסופר והפסיכולוג הקוגניטיבי דונלד הופמן, הדבר דומה לדחיסת כל פרקיו של ספר לשורה של תקצירים, ואחר כך לתמצות כל התקצירים עד שנותר טקסט קצר בלבד שמתאים להופיע על גב הספר.
מה שמדהים אינו שהמוח מצמצם ספרים שלמים לכלל תקצירים מרוכזים בכל רגע ורגע, אלא שהוא נותן לנו את האשליה שאנו רואים הכול, שקראנו את הספר כולו. מהנדס היה אומר שמדובר כאן בהולכת שולל עמוקה — מה שנדמה לנו שאנו רואים אינו דומה כמעט כלל למציאות. אבל רובנו נאמר מן הסתם, שמבחינה סובייקטיבית ההרגשה היא... נורמלית. מתברר שיש סיבות מצוינות לפעולת הסינון הזאת של העיניים והמוח. לאמיתו של דבר, אילו ראינו את המציאות כמות שהיא היה הדבר מזיק לנו. עינינו ומוחנו אינם בעסקי האמת אלא בעסקי התפקוד, ומתברר שהתעלמות מ-999,999,960 סיביות של נתונים מתוך מיליארד, פועלת היטב להפליא.
מה שקורה למידע החזותי מתרחש כמעט בכל היבט של חיי הנפש שלנו. נדמה לנו שאנו רואים, שומעים ומעבדים את האמת, אבל פעמים רבות זה לא כך. וכמו בפעולת העיניים מתברר שיש סיבות מצוינות להעדיף את התפקוד על המציאות, בכל תחום. כן, פירוש הדבר שאנו מחמיצים את האמת, אבל משיגים את המטרה האמיתית — מוחנו עוצב כך שיסייע לנו לשרוד, לחפש הזדמנויות, להסתדר עם בני זוג וחברים, לגדל צאצאים עד בגרות ולהימנע מייאוש קיומי. מנקודת המבט של האבולוציה, האמת האובייקטיבית אינה המטרה — היא אפילו לא הדרך היחידה אל המטרה.
זיגמונד פרויד השווה פעם את הנפש לעיר רומא. כמו העיר עצמה, אמר פרויד, גם הנפש עשויה שכבות־שכבות זו מעל זו. מדע המוח והפסיכולוגיה האמפירית הפריכו רבים מרעיונותיו של פרויד, אבל ברעיון המבריק הזה יש אמת גדולה. המוח הוא תוצר של תהליך אבולוציה ממושך, ולכן הופיעו הכישורים שלו שכבה אחרי שכבה במשך מיליוני שנים. מקצת הכישורים חדשים לגמרי ואחרים עתיקים מאוד. המעגלים במוחנו שמייצרים רגשות פחד, למשל, דומים מאוד למעגלים השולטים בפחד במינים אחרים, שהתפתחו מיליוני שנים לפני בני האדם. המוחות שלנו מכילים עותקים של מערכות — או משמרים מערכות — שסייעו לאבות אבותינו האבולוציוניים לשרוד. הכישורים הנפשיים שהיו אחרונים להתפתח — המבנים החדשים ביותר בעיר העתיקה הזאת — מסוגלים לעשות דברים שלא יעלו על הדעת אצל מינים אחרים. אנו יודעים לחזות ולדמיין לנו את מה שיקרה הרחק בעתיד, להוציא אל הפועל תוכניות שתוצאותיהן יורגשו רק בעוד עשרות שנים. אין מי שעולה עלינו בהפעלת היגיון ושיקול דעת. כשמכשירינו המדעיים מראים לנו שהמציאות אינה כמו שהיא נראית — שהארץ השטוחה לכאורה היא בעצם כדורית, למשל — יש לנו היכולת להשליט את מה שאנו יודעים שהוא נכון על מה שהרגש והחושים מראים לנו. היכולות החדשות האלה הן מקור לגאווה, ובצדק. בזכותן השגנו את כל הישגי המדע והטכנולוגיה ובעזרתן אנו מקיימים מערכות פוליטיות יציבות מאוד; הן סם החיים של האמנות והפילוסופיה.
אבל מאחר שהכישורים הנפשיים החדשים האלה מבריקים כל כך, החלו בני אדם נבונים רבים להאמין ברעיון מוטעה להדהים — שההיגיון והרציונליות הם כל מה שקובע. רבים מאתנו — וגם אני נמניתי עם הקבוצה הזאת זמן רב — סבורים שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נשתמש בהיגיון ובחשיבה הרציונלית כדי לפתור כל בעיה. מה שתפיסת העולם הזאת אינה מבינה, מה שאני עצמי לא הבנתי, הוא שההיגיון ושיקול הדעת הם אולי שיא היכולת הנפשית שלנו, אבל אין הם אלא שכונות חדשות לגמרי שנבנו על עיר גדולה ועתיקה הרבה יותר. העיר העתיקה אינה נראית לעין תמיד, אבל היא עדיין קיימת; ולא זו בלבד שהיא עדיין כאן, היא ממלאת תפקיד מכריע בהיבטים רבים של ההישרדות, הרבייה וההסתגלות שלנו. העיר הסמויה מן העין מגדירה את הגבולות של מה שאנו רואים ומה שאיננו רואים. ההיגיון אומר לנו איך לשחק את המשחק, אבל העיר הנסתרת היא שמגדירה את חוקיו. היא התשתית שממנה מתנשאים מגדלי ההיגיון והחשיבה הרציונלית שלנו. רומא העתיקה שמתחת לפני השטח היא התוכנית, המפה שלפיה נבנתה רומא החדשה. האמונה שההיגיון והחשיבה הרציונלית הם כל מה שחשוב מתעלמת מקיומה של העיר העתיקה, כאילו אין דבר מלבד השכונות החדשות והעבר אינו משנה עוד ואינו ממלא שום תפקיד בעיצובן.
הספר הזה טוען שבתחומים רבים בימינו, ובייחוד במקומות שבהם אנו רואים את כוחות התרבות, ההיגיון ושיקול הדעת מותקפים בידי אי־היגיון, שבטיוּת ודעות קדומות, אנו עדים בעצם להשלכותיה של מלחמה הניטשת בתוך ראשנו. לעימותים בין המסורת למודרניות יש מקבילות בתוך מוחנו. כשגורדי השחקים של ההיגיון והרציונליות פועלים כאילו הם העיר כולה, הם מחוללים מרד. הסיבה היא ששגשוגו של האדם תלוי תלות עמוקה במנגנוני המוח העתיק. למרות כל הבוז שהמוח הרציונלי רוחש לבן לווייתו הלא־רציונלי וחסר ההיגיון, המערכות העתיקות והחדשות של המוח רתומות זו לזו לבלי הפרד. איננו יכולים לנתקן זו מזו ולהיפטר מאחת מהן כשם שאיננו יכולים להרוס את תעלות הביוב, את קווי החשמל ואת צנרת המים ולצפות שהעיר תוסיף להעלות על בימותיה הצגות נהדרות ולגלות תגליות מדעיות מהממות.
אם כוחות ההיגיון והרציונליות נדמים לפעמים חסרי אונים לנוכח דעות קדומות, מחשבות שווא ותורות קשר, הסיבה היא ש"רומא החדשה" מדברת בשפה שונה מ"רומא העתיקה". לשתי הערים יש מערכות ערכים שונות ודרכים שונות לדעת דברים. כשהמוח הרציונלי טוען שכל התשובות נמצאות בכיסו, לא פעם התוצאה היא שהוא לא מובן, מוכשל או זוכה להתעלמות. כדי לברוא עולם שמפיק את הטוב ביותר מבני האדם אין ספק שעלינו לשמוע בעצת ההיגיון, הרציונליות והמדע, אבל עלינו גם לממש את תובנות ההיגיון בעזרת צדדים של מוחנו שבאים לידי ביטוי בסיפורים, בסמלים — ובהונאה עצמית.
ספרים רבים נכתבו על התוצאות השליליות של האשליה וההונאה העצמית. רבים מהם טובים מאוד. מחבריהם מכירים היטב את החסרונות הנוראים של התופעה. הם רואים את התוצאות הרות האסון של אמונת הפתאים — בפוליטיקה, בעסקים וביחסים הבין־אישיים. אני שותף לדאגותיהם בדבר המחיר היקר שההונאה וההונאה העצמית גובות. מטרתי כאן אינה לדחות את הרציונליות — ולא להגן על אמני הרמייה, הנוכלים והשקרנים — אלא לטעון שגם אם הרמייה העצמית עלולה להמיט עלינו חורבן, אין זה אומר שאין לה תפקיד למלא בהבטחת רווחתנו. העובדה שהמחשבה הרציונלית מסוגלת להשקיף בבהירות אל העתיד אין פירושה שהיא מסוגלת להבטיח את רווחת האנושות בכוחות עצמה בלבד.
במקום לשאוף לחסל את ההונאה העצמית ואת כל מה שהיא מייצגת, מוטב לנו להעמיד לפנינו מטרה אחרת, ולשאול את עצמנו איך נוכל לחיות איתה ולהיעזר בה. במילים אחרות, ראוי לנו לדאוג פחות שמא דבר מסוים הוא נכון או לא, ולשאול שאלות מורכבות יותר: מה התוצאות שנובעות מן ההונאה העצמית? את מי היא משרתת? האם התועלת מצדיקה את המחיר?
לכל הפחות, אני מקווה שהספר הזה יעודד את הקוראים להכיר בחוב הגדול שאנו חבים להונאות עצמיות רבות שמקיימות את חיינו. גם מי ששם לו למטרה להילחם בהונאה העצמית אינו יכול לעשות זאת בלי להבין תחילה את כוחה העמוק. המלחמה נגד רבי נוכלים, מחברי תורות קונספירציה ודמגוגים — היא גם מלחמה נגד עצמנו. נפשנו אינה בנויה לראות את האמת, אלא להראות לנו פלח נבחר של המציאות ולעודד אותנו לפעול למען מטרות שנקבעו מראש. גרוע מזה, נפשנו בנויה לעשות את כל זה ובה בעת לתת לנו את האשליה שאנחנו רואים את המציאות. אנו יכולים להאמין שאנו חושבים בבהירות, פועלים בהיגיון ונלחמים למען האמת, ובה בעת לראות רק את מה שמועיל לקבוצה שלנו, למשפחתנו ולעצמנו — ולדמיין לנו שזאת האמת. ארבעת הפרקים של חלק א' מדגימים את הרעיון הזה בדוגמאות מחיי היום־יום. חלק ב' כולל תיאור מורחב של "כנסיית האהבה", והוא משמש חקר מקרה לתפקיד שממלאת ההונאה העצמית בחיי האהבה שלנו ובחיפושנו אחר משמעות. חלק ג' בודק איך הסכמים של הונאה והונאה עצמית מארגנים את הקהילות שלנו, את השבטים והעמים שאנו נמנים איתם.
הכוחות הפסיכולוגיים שהקשו על חברי "כנסיית האהבה" לראות נכוחה את המציאות ממלאים את חיינו. אם נדמה לנו שאנחנו ספקניים יותר, הרי זה רק מפני שהנסיבות לא בחנו אותנו באותה מידה. במילים אחרות, אותם פתאים מסכנים ועלובים יכלו להיות אנחנו, רק עם קצת פחות מזל.
