אָתוּנָה שֶׁלִּי
יֵשׁ לָהֶן אֶת זֶה,
רוֹאוֹת אֶת הַחַיִּים כְּמַחֲזֶה,
רוֹצוֹת כָּזֶה וְלֹא כָּזֶה,
מוֹצִיאוֹת הַמֵּיטָב מֵהַשָּׁמֵן וְהָרָזֶה,
לְטַעֲמָן הַשַּׁמְרָן אִישׁ הוֹזֶה,
אָדִישׁ כְּמוֹ לְהַכּוֹת בְּבַרְזֶל,
אֶצְלָן בַּחֲבָטָה הַמַּקֵּל לֹא נִשְׁבַּר,
רְצוֹנָן מִתְמַלֵּא בְּבִרְכַּת אָמֵן,
בְּגִבְעַת אַקְרוֹפּוֹלִיס הַמַּעֲרָכָה הַנִּכְסֶפֶת,
אַחַת בַּחַיִּים בְּחַיֵּי אַהֲבָה,
לָחוּשׁ הִילַּת אֵלִים זוֹהֶרֶת,
לְלַטֵּף וְלָגַעַת בְּוֵנוּס הָאֲהוּבָה,
הַכּל נָכוֹן בְּמֶרְכַּז הַבָּמָה,
בַּמַּחֲזֶה בּוֹ הֵבַנְתִּי שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר הַמַּעֲשִׂיָּה.
ש... ש... ש... אֲנִי עֲדַיִן לֹא יוֹדֵעַ מָה הַמְּזִמָּה.
בעת ששהיתי בחנות נעליים בחברת רעייתי, בעודי רוכן מעל נעל למדידה, נעמדה מולי אישה מלווה בילד ובילדה.
בחיוך על סף צחוק, ננעץ מבטה בעיניי. עיניה כאבן ברקן ושפתיה האדומות מאודם החלו למלמל לחישה חנוקה: "זוכר? מכיר אותי?" זקפתי ראשי לתמהונה של רעייתי, שחשבה באותו רגע אלפי מחשבות בגנותי.
"אדוני השוטר, לפני שלוש עשרה שנים, בתחנת המשטרה, התוודיתי על מר גורלי, וייעוץ הזהב שלך הניב את שני ילדיי, תאומים לא זהים. שמם אנט ואנטון."
"כן... כן... אני נזכר. לא הייתי מזהה אותך ברחוב. את מאוד נאה ואלגנטית לעומת האישה הממורמרת מאותו היום. אשמח אם תגיעי מחר למשרדי. ברצוני לשמוע אודות חייך מאז ועד היום."
היא ביקשה סליחה מאשתי על ההפרעה והלכה לדרכה. לפתע הזיכרון השתלט עליי וזכרתי כל פרט מאותה פגישה בתחנה. רעייתי הבינה שנעליים לא אקנה כבר, והסקרנות לשמוע רכילות על מה שאירע ביני לבין האישה האיצה בה לחזור הביתה.
"מותר לך לספר לי מה הסיפור?" שאלה בהיסוס, עת יצאנו מהחנות. סיפרתי לה כיצד לעגו לה נשות הכפר בצעירותה, כאשר חלפה שנה מיום נישואיה והיא טרם הרתה. כיצד הציקו לה בני משפחתה ומכרים ולא הניחו לה. היא במרה שחורה ולא קיבלה כל עזרה. הצעתי לה לצאת לחופשה מחוץ לכפר ולהתנתק מכולם. דיברתי בטלפון עם הרופאה, ד"ר ז'נט, ולאחר שקיבלה את הסברי, ביקשתיה לתת לאישה הצעירה הפניה לבית מרפא לחולי קצרת. הרופאה סירבה לבדות מחלה למתחזה. היא אמרה שאין בכוונתה לרמות ולהיענש. הלכתי עם ה"מתלוננת" לרופאה שתראה ותשמע במו עיניה ובמו אוזניה.
לאחר בדיקה יסודית הרופאה קבעה שבנוסף לקצרת סובלת האישה מחרדה ברמה גבוהה. בכל כרתים לא נמצא בית מרפא מתאים ולכן היא הפנתה את המטופלת לאתונה. הודעתי לה שאני לא מתערב יותר ונפרדנו. אשתי שאלה אם שוטר אחר היה עוזר לה כמוני. הרמתי ידיי לצדדים וכיווצתי שפתיים — איני יודע.
ארוחת הערב התנהלה בשקט נדיר. זה הזמן שבו אשתי שואלת את ילדינו שאלות ללא הפסקה על היום שחלף והפעם היא רק זירזה את הילדים למיטות.
חשתי שרגשות עזים מציפים את אשתי. הליידי הצבעונית בחנות הנעליים סחררה את ראשה. הקנאה הטריפה אותה ועיניה הביעו סקרנות וחוסר שקט. לא חשתי בנוח עם המתח שנוצר בינינו. הייתי עצור, התכנסתי בעצמי ושתקתי. ידעתי שכל מילה שאומר רק תסעיר אותה יותר. קיוויתי שעד הבוקר היא תירגע מעט. במשך כל חיינו יחדיו לא הכרתי בה צד כה רגשי.
הלילה לא היטיב בעצימת עיניים עם שנינו. ההשכמה בעצלתיים... ולולא הצורך להעיר את הילדים וללכת לעבודה, היינו נותרים במיטה.
כשחלפה שעה מתחילת משמרתי התמלאתי חשש כשרעייתי התייצבה מולי בתחנה. היא מפויסת וחביבה, נופפה בידה לשלום לשוטרת ולמפקד התחנה ששהו בקרבת מקום ודיברה בצורה מתחנחנת. לא ידעתי אם לחייך ונותרתי קפוא. "מה הסיפור השמח ששינה את הטון מאתמול?" שאלתי בצחוק מעושה.
"מתי הליידי תגיע?" שאלה בלחישה מהירה. עשיתי תנועה של "לא יודע" והתחלתי להראות סימנים של חוסר סבלנות ועצבנות.
"אני רק מבקשת ממך שתקליט את דבריה ותרשום את מספר הטלפון הנייד שלה," אמרה. להפתעתי הוציאה מתיקה רשמקול מנהלים זעיר, שתי קלטות וסוללות. חשתי מבוכה לנוכח מבטי השוטרים הנעוצים בנו.
ללא כל התרעה קמה אשתי, נופפה לשלום לנוכחים ויצאה. אספתי את המכשיר למגירת השולחן והתחלתי לצחוק לעצמי, משחק את המשועשע. "מה קורה... למה אתה זקוק לרשמקול מנהלים?" שאל המפקד, שעקב אחריי במבטו למן הרגע שבו הופיעה אשתי.
עניתי לו בצחוק, "היא נדלקה על טיול לאתונה ופגשה חברה שמכירה את העיר ועוזבת היום. לכן היא ביקשה ממני שאקליט אותה, היות והליידי יוצאת הערב. אני זקוק לחדר לשעה ללא הפרעה."
"כל הכבוד לאשתך. מגיע לכם לצאת מהאי הבנאלי הזה. אני יוצא כל שנה לטיול בחו"ל. קבל את משרדי. אני יוצא לְהֶרַקְלִיּוֹן לחקירה," התערב קצין החקירות.
חשתי מושפל לנוכח דברי המפקד. לא חשבתי שכרתים, שתמיד מלאה בתיירים הנהנים מכל האתרים בחופים ובהרים, היא מקום משעמם. נכון שנחוץ לפעמים טיול מחוץ לאי, אבל המגורים באי בהחלט אינם מתסכלים. נכון, אתונה היא העולם הגדול ביוון, כרך יפהפה הנחשב לערש התרבות מימי קדם המפוארים... הרהוריי נקטעו עם הופעתה של הגברת. היא חיבקה אותי בחיוך ומייד חשתי בעננת בושם ריחנית ומשכרת שהציפה אותי בעונג חלומי. בירכתי אותה בבואה והובלתיה למשרד הפנוי. היא לבשה מִקְטֹרֶן אפרפר מעל חולצה כחולה בוהקת בעלת צווארון, מכנסיים תואמים ונעלה זוג סנדלים פתוחים מאחור. שפתיה היו משוחות בשפתון וציפורני ידיה ורגליה נצבעו בצבע הדם והבליטו את חיוורון עורה. שערה השחור המטופח הגיע עד קו האוזניים. היא הבחינה בתגובתי למראהּ והתיישבה מולי כשהיא מצחקקת.
"ממש מרגש לראותך כדוגמנית, לעומת הצעירה הבוכייה והמדוכאת מפגישתנו הראשונה והאחרונה. את נהדרת ורק מבטך לא השתנה," החמאתי לה.
היא הנהנה והוסיפה, "אלו החיים. פעם למטה ופעם למעלה, או שנותרים בקיפאון."
"אני מעט נבוך. אשתי התרשמה ממך וביקשה להקליט אותך. היא גם ביקשה את מספר הטלפון שלך, היות ואנחנו מתכננים טיול לאתונה, כולל אפשרות למגורים."
היא הרגיעה אותי וענתה, "גורל אחד איחד אותנו. ברצון אשתף גם את אשתך ואשוחח איתה," אמרה ורשמה על דף נייר שלושה מספרי טלפון: מספר הטלפון הנייד, מספר הטלפון במשרד והטלפון הביתי. הייתי מרוצה מצליחת המשוכה הראשונה. הפעלתי את הרשמקול והיא התחילה בדבריה.
"היו לי בצד כמה מאות דרכמות לרכוש כרטיס וכסף כיס להמשך שהותי. את המכתב מהרופאה שמרתי מכל משמר בנרתיק פלסטיק שלא יירטב בשיִט. בעלי ראה את ההפניה הרפואית ושמח עבורי כי חשב שמדובר בטיפול פוריות. הוא ליווה אותי עד הספינה והוסיף עוד סכום כסף שאסף מבני המשפחה.
״מרגע זה חיי השתנו באבחה אחת. השיִט עבר עליי בשינה, והעייפות הצבורה מכל התקופה התפוגגה. חשתי כאילו נולדתי מחדש ותחושה של קלילות, שמעולם לא הכרתי, סחררה את ראשי. המוסד היה בקרבת מקום ונהניתי להגיע לשם בהליכה. אתונה הקסימה אותי ובכוונה הלכתי לאט, הלומת קסם. האנשים דיברו בניב זר. מעולם לא ראיתי רחובות כה סואנים ותוססים. הנשים היו לבושות בבגדים צבעוניים על פי צו האופנה ונעלו נעלי עקב תואמות. חלקן לבשו חליפות אלגנטיות. הגברים היו נאים ואני השפלתי את מבטי כדי לעצור את הסחרור שחשתי מרוב התפעלות והתלהבות. המוסד הרפואי שנשלחתי אליו היה ריק ברובו. קבלת הפנים די רשמית אך נעימה. רופאה בדקה אותי ואחות ענקית הובילה אותי לחדר שבו הייתי הדיירת הרביעית. הייתי הצעירה ביותר וחשתי תחושה קצת משונה בחברת הנשים המבוגרות, שהיו בגילה של אימי. לקראת ערב התרגלתי לנוהלי המקום. עבורי היה זה מקום לינה עם שלוש ארוחות. את זמני הקדשתי לשוטטות בעיר ולהנאה מכל רגע פנוי. בכל חדר ובכל פינה בלטו לעין הניקיון ומדיהם של אנשי הצוות, שהיו מגוהצים בקפידה. שמות העובדים הופיעו על גבי התגים והשיח שלהם בינם לבין עצמם וגם עם הדיירים היה רגוע ונעים.
"הבנתי מהדיירות שלנתי איתן שהגעתי לבית חולים פסיכיאטרי מהטובים ביוון. רוב הנשים הגיעו בגלל תופעות של גיל הבלות ובשל חוסר איזון הורמונלי וחרדות מסיבות שונות ומשונות. האבחנה שנקבעה לי קלה, יחסית לשאר המטופלות. אגף הגברים היה מצומצם ונמצא בהפרדה מוחלטת. הלינה בלילות היו סיוט בגלל הנחירות שעלו מכל עבר. לכן לאחר ארוחת הבוקר ולפני הביקור של הרופאה, נרדמתי בחדר וזכיתי לדקות אחדות של תנומה שקטה. כשפקחתי את עיניי, לאחר שהאחות ניערה אותי משנתי, הרופאה בדקה אותי בדיקה רפואית רגילה כשלצידה רופא מתמחה, שרק בסרטים מהוליווד רואים גבר כמוהו — יפהפה, גבוה, חתיך הורס. מראהו שיתק אותי למשך שניות אחדות. מעולם לא חשתי ריגוש כה עדין ונעים."
היא הפסיקה לדבר והציצה בשעונה. אז ציינה כי בעוד רבע שעה עליה ללכת לאסוף את ילדיה ולהגיע לספינה היוצאת לכיוון אתונה. אחר כך שבה והפעילה את ההקלטה והמשיכה בדיבור. הפעם האיצה את דבריה.
“מייד כשהצוות בראשות הרופאה יצא מהחדר, התלבשתי, התאפרתי והמתנתי ביציאה מהבניין. כשיצא המתמחה הוא הביט בי. הוא אמר שאני מוכרת לו ובידו סימן לי שאמתין לו. התיישבתי על ספסל ליד דלת היציאה. כשיצא, ליוויתי אותו למכוניתו. לשמחתי הוא אמר שיש לו זמן עד הביקור הבא בבית חולים אחר. התיישבתי לצידו ונסענו עד גבעת האקרופוליס. הוא שאל אותי שאלות רבות ואני עניתי. הוא אמר לי בחיוך כי הבחין בכך שאני בריאה ובעלי עקר. ׳טוב שעזבת אותו,' אמר.
"היום עבר עליי בהנאה מרובה. טיילנו והוא החזיר אותי למוסד. מייד נכנסתי לאמבטיה ושעה ארוכה בחנתי את עצמי במראה כדי להבין אם מצאתי חן בעיניו ומדוע. סירקתי את שערי בכל מיני תסרוקות, עשיתי פרצופים מול הראי ולא השתכנעתי שאני די מושכת ומתאימה לגבר כמוהו. פניתי לרופאה שטובה אליי ושאלתי עליו. היא צחקה עליי ואמרה שמדובר ברופא מתחיל, מאוד חכם ועשיר, ממשפחה אמידה. היא הוסיפה ואמרה שאני נראית נהדר ושאני פקחית. היא המליצה לי על חדר כושר והוסיפה שטוב אעשה אם אזרוק את בגדיי ואאמץ לעצמי את האופנה העכשווית. לא התאפקתי והתחלתי לבכות והיא חיבקה אותי. לאחר מספר פגישות, באמצעות עורך דין של המשפחה, סודרו הגירושין מבעלי, ששמח להתחתן מחדש עם אישה 'פורייה'. בקיצור, עבדתי בחנות בגדים ובערב למדתי את מקצוע המזכירות הרפואית. שכרתי דירת חדר והמשכתי להיפגש עם המתמחה הצעיר. לאחר שנה נישאנו בחתונה צנועה. התרגשתי מאוד כאשר הוריי ובני משפחתי הגיעו לחתונה אחרי שהוזמנו על ידי החתן. חיי הפכו לגן עדן, ולך, שוטר יקר, אני מודה כל יום על עצתך." היא קמה, הושיטה לי מעטפה, נופפה לשלום ויצאה. המעטפה הכילה מכתב תודה וחבילה של דְּרַכְמוֹת.
הודיתי לקצין שפינה לי את חדרו ושבתי למושבי הקבוע. חששתי שמא אשתי תשתגע מכל הסיפור. הרגשתי רע והייתי מבולבל.
המפגש בחנות הנעליים עם הגברת הזו סחרר את ראשה. בלי שום היגיון היא התחילה לחשוב על עזיבת כרתים ועל השתקעות באתונה. החרדה דבקה בי ושיתקה את גופי ואת מוחי.
מתלוננת מקומית נכנסה לחדרי להודיע על גנבה. היא התיישבה מולי וכאשר הבינה שמולה יושב אדם שאינו מגיב לדבריה, היא קראה בבהלה לשוטרת שנמצאה בחדר הסמוך. שתיהן ניערו אותי והשוטרת סטרה קלות על לחיי ובדקה לי את הדופק. התאוששתי וביקשתי לשתות. התנצלתי בפני המתלוננת והוצאתי טופסי תלונה, אך היא התעקשה להמתין עד שאחזור לחלוטין לעצמי. לאחר רישום תלונתה התנצלתי שנית. היא הנהנה בראשה כמבינה ויצאה. כמצופה, אשתי התקשרה ושאלה על הפגישה. עניתי בכעס, "להבא תשאלי לשלומי במקום הנדנודים האלה. נשוחח בבית!" הייתי מרוצה מתגובתי שהייתה אמורה לצנן את התלהבותה. חשתי בחוסר יציבות בתנועותיי, ומחשבות רבות לא נתנו לי מנוח. לבשתי בגדים אזרחיים, השמורים עימי תמיד כשאני נקרא לעניינים שהם מחוץ לתפקיד, וביקשתי לצאת מוקדם. "אין בעיה. בחוץ הכול רגוע," אישר המפקד.
התיישבתי בשולחן פינתי בבית הקפה הסמוך לתחנה. הזמנתי קפה שחור ועוגת שמרים. המלצר הוסיף סודה קרה. נרגעתי מעט מהמחשבות הטורדניות שדבקו בי.
בעודי לוגם הבחנתי במתלוננת על הגנבה. היא התקרבה לשולחני. הצבעתי על הכיסא מולי כהזמנה. לאחר שהתיישבה היא שאלה לשלומי וציינה שאני נראה טוב יותר. עניתי לה שכאב הראש חלף ועתה הכול כשורה. "הייתי בתחנה להודיע כי מצאתי את הארנק. שכחתי אותו אצל מוכר הדגים. הלכתי לחוקרת לבטל את התלונה. שאלתי עליך והיא אמרה שאתה נוהג ללכת לבית הקפה הזה. באתי לבדוק אם הוטב לך. תרגיש טוב." היא המשיכה להביט בי ואני החזרתי לה מבט כמבקש את חברתה.
״אזמין לך קפה ועוגה כפיצוי על התנהגותי, אם את לא ממהרת," אמרתי. לא האמנתי שהזמנתי אותה לשבת עימי. באותו רגע לא היה לי אכפת מכלום. חשתי ברוגע שאישה זו מקרינה. היא נראתה מבוגרת, כבת חמישים. מטופחת מאוד. עיניה שידרו הבנה, חוכמה ואמפתיה. היא שתקה ואני הזמנתי עבורה קפה ועוגה, בדיוק כמו זו שהזמנתי עבורי.
גם לאחר שההזמנה הוגשה, היא המשיכה בשתיקתה. היא בחנה אותי מראשי עד קצה השולחן שהסתיר את החלק התחתון. לבסוף נשמע קולה, "תודה על ההזמנה," אמרה. היא לגמה מהקפה, נגסה במאפה ושבה להביט בי כמנסה לעמוד על רגשותיי. לא חשתי בנוח אך שתקתי. הייתי סקרן. לפתע הרצינו פניה. "אני מבינה בפסיכולוגיה. אתה לא רגוע וחושש ממשהו שקשור לזוגיות ולמשפחה. אחרת לא היית מזמין אותי לשבת בחברתך בקרבת מקום העבודה שלך. אצבעותיך נעות בתזזית. רק אתה יכול לעזור לעצמך."
הייתי בהלם. היא קלטה את מצבי בצורה מדויקת וצדקה בכל מילה. שנינו שתקנו ואני חשתי כיצד ליבי הולם בחוזקה. "את צודקת, הפתעת אותי באבחנה הנכונה שלך. אני כועס על אשתי שמשגעת אותי עם שטות שדבקה בה והיא אינה מניחה לי." כעת, ללא מעצורים, סיפרתי לה כל מה שעבר עליי ועל השיגעון שאחז באשתי הכמהה לעבור לאתונה.
היא שוב תקעה בי מבט בוחן, חייכה קלות ושאלה, "אילו שודד חמוש היה נכנס ומצווה על כולם להניח את ארנקיהם על השולחן, האם היית נוהג כמו כל הפחדנים ומרים ידיים?"
"לא," עניתי מייד. "הייתי צועק 'משטרה! כולם לשכב!' ומכוון אליו את אקדחי."
"אתה לא כל כך נאיבי. תתחיל לחקור מה הרופאה רשמה בהפניה לליידי שלך. נכון שקיימת סודיות רפואית, אבל תסביר לה שחלפו מאז כמה וכמה שנים וכי אתה דואג לשלומה של אותה גברת." בטענה שעליה לשמור על נכדהּ, הודתה לי המתלוננת והלכה, לא לפני ששבה ולחשה לי שאלך לדבר עם הרופאה.
אם עד עכשיו הייתי מבולבל ועצבני, כעת נאטמתי לחלוטין ודומה שנותק הקשר ביני לבין הקרקע המוצקה מרוב מחשבות.
*המך הפרק בספר המלא*
