למקום אחר


אימא ביקשה שניפגש.


"מיכל, בואי, יהיה מיוחד עם הפתעה ועם שטרודל התפוחים הכי טוב בארץ, כמו באוסטריה. שיישרפו, כפי שסבתא הייתה עושה."


שידרה גוון מסתורי.


השטרודל היה אדיר.


"לנסיעתך לסיני, לתקופה, 'לנקות את הראש', כמו שאמרת, הבאתי בשקית, שלא יתפזרו, 'חמש אבנים'."


"אימא, שנים שלא שיחקנו. הייתי אלופה. היו זמנים שגם את שקעת בסיני."


"בתי היקרה,


הבאתי בנוסף צרור פתקאות, מעט ממה שכתבתי במהלך חיי הבוגרים. מוכנה לתת רק לך, לפני שאסתכן בכך שאשרוף, שייפרדו ממני כמה קלוריות של זיכרונות.


חלקם ללא תאריכים. נתתי מספרים לפתקאות, לא בהכרח לפי מהלכי החיים.


תעשי עם זה מה שיבוא לך.


לא מתביישת.


לא תמיד הייתה שורה תחתונה, 'מה רציתי לומר?'


היום אני הרבה פחות מטיפה וזורקת 'סיסמאות' בלי כיסוי."


מתרגשת


2003, חורף בניו זילנד - קיץ בישראל


יושבת בניו זילנד. כאן חורף. בחורף האחרון לפני מספר חודשים נפטר אבי בישראל. בן שישים ושלוש במותו. קשה לי.


לא חלמתי והנה מתגוררת, זמנית, בצד השני של הכדור. מאוד מתרגשת מהצעד שעשיתי. מרותקת מהמעט שראיתי, ומתרגשת לקראת מה שעוד אראה ואחווה.


כאן, בניו זילנד, כשיוצאת עם הכלבה ומרחיקה לשכונה זרה, גברים באים להריח אותי. לא שמה בושם מיוחד. יש לי חולשה לתשומת לב.


אימי שלחה הודעה, "מתגעגעת, אוהבת, יודעת שאת כותבת פה ושם, אשמח לקרוא בלי להגיב. להשאיר את המעגל פתוח."


אני עדיין לא יכולה לכתוב למשפחה, "אני בניו זילנד ולא בסיני, רוצה לחוות עד העצם."


שלחתי הודעה,


"אימא יקרה, מרשה לעצמי להתגעגע. לא אתאפק ואכתוב בתוך הפתקאות ('מ' במקום מיכל).


אוסיף בין לבין קטעים שכתבתי למגירה. שלא לפי סדר כרונולוגי.


חלקם לא קשורים לחיי.


בבוא היום אראה לך הכול."


מזל שהילדים כבר בני תשע ושתים-עשרה והשיחות איתם קצרות, מאחר שאין להם סבלנות ל"מה נשמע?"


פתקה 1


1960


מתביישת לשאול.


כואב לי ממש בצלעות, אולי בגלל שמניקה?


מניקה חופשי חופשי.


החלב נשפך. ניגר.


מתרגשת מכל דבר.


היריון ראשון.


פעם הייתי עומדת באוטובוס, היום קמו לי.


כמעט ונרדמתי כשאני מניקה.


מישהו צעק למישהי, ״זה לא אנשים שלי. תתמודדי איתם. זו גם לא המדינה שלי.


כמה את עובדת ברגע נתון?״


מוזרה העברית שלו, והמילים ״ברגע נתון?״ דפקו בראשי.


האם לכל רגע יש לפחות שני צדדים?


האם זו התינוקת שלי לעד?


האם אני כסילה שאני כבר אימא, ילדונת בת עשרים?


(מ) היום כנראה היית מוסיפה, "המוזר הפעיל את וֵויז שטרטר על פי הוראות השד יודע לאן. ה'תעשה סיבוב פרסה' שלט ברמה.


אחרי סיבוב, הנהג, עצר ואמר, 'נשבר לי מכולכם! בלי שיחות!'


'מכולכם' המשיכו באדישות של חרשים שלא מבינים ערבי שמדבר עברית."


מעניין, גם סבתא ילדה אותך כשהייתה בת עשרים.


פתקה 2


פעם, כשהנקתי, שמעתי ברדיו מומחה שהמליץ.


שמתי ספרים מתחת למיטה של הבת.


זה לא עוזר.


היא מתגלגלת מצד לצד. גם אני.


ברור שלכל דבר יש יותר מצד אחד.


בעלי צוחק, "לפחות לפרות משמיעים את באך."


הפתק הזה התגלגל אליי מחדש. לא יכולה לדמיין שחשבתי שכלום לא יקרה לבעלי. כמה חבל שהבלתי נמנע הוא בלתי נמנע. ככה. חצי התאבד. תמיד אמר שמבין צחוקים. אפילו צחוקים של דיכאון.


(מ) וואו, מה זה אבא "חצי התאבד"?


בשבעה שלו חלמתי, מטיילת בחו״ל, מגיעה לאירוע סואן, המדריך לא קבע מתי והיכן נפגשים, לא יודעת את השפה והיכן היעד הבא, והגבר שכל כולו נעוץ בי, בתוכי, שר בשפה זרה ולא מציץ בשעון, ואבא, שמאוד אהבתי, צוחק ומחלץ.


יש בשכונה מועדון נשים.


רוב השיח על סקס. לא מבינה נשים שרוצות ליהנות מסקס באמצעות כאב.


מבינה בנתיב של תשוקה, תקשורת, תבונה (תת"ת), או מגע, מסע, מתיקות (ממ"מ). בסקס הסדר לא חשוב. מתפשטים, מקיימים טקס שלפעמים מטפסת בו עד לתקרה, ואולי מדברים עד שאומרת, "חדל."


יש גם נפילות. זוכרת אחד מהצי ששר נפלא את לאונרד כהן בליווי בנג'ו.


ביום חורפי, כשסוף-סוף עלה ליבשה, כשקילפתי את בגדיי ועמדתי עירומה ומזומנה, ״חמם אותי," הוא מלמל מבועת, ״יש לי ממ"מ (מחלת מין מידבקת).״


מתלבטת האם חייבת בגדים מושכים לצוד גברים? חוה אימנו, שתהיה בריאה, לא הלכה ככה, מזדנגפת, לקניות. חושבת איך למשוך והיכן הגבר עם העצם החסרה?


פתקה 3


חבל שאי אפשר לראות צחוק.


יש כל מיני.


בין קצר לארוך, בין זורם או גועש למגמגם, בין בוהק לאפור, לוהט או פושר לבין קריר.


הכרתי גברבר שזכה בפרס 'מצחיק החודש' והציג את איברו הטווסי לכל נקבה.


טיפוס של אגו. התאהבתי בו, לא מבינה איך.


כך התחלתי את חיי מאפס.


המין, בין שגרתי לבין תוסס. לא חלומי.


חבל שכך.


(מ) באוקלנד, השתתפתי לאחרונה בסדנה ״הכרת הטנטרה מקרוב״.


למדתי מקרוב. טוב שהתגברתי על המעצורים של "יציאה מהקופסה".


ככה, בחיי, זורקת קובייה להגריל את מי להזמין. הנתונים הפיזיים שלהם לא חשובים, חשוב שהם אוהבים מוזיקה ולא ממהרים ללכת.


לא מאכילה. לא נשארים לישון.


לא שוכחת, אמרתי לו, "אימפוטנט", אחרי לילה של שלוש פעמים כיפיות, וצחקתי. נעלב עד עמקי נשמתו.


היינו בשמיים בבית הארחה שבקיבוצי לשעבר.


החברים הרימו קולות צחוק, ״הזוי, דווקא אצלנו?״


"היינו לוהטים, לחוצים" גמגמנו וצחקנו.


לא כל הזמן מוקפת צחוק.


טוב שכך.


*המשך הפרק בספר המלא*