הקדמה
מה פתאום פגיונות? יכולתי לכתוב על מקטרות כמו איליה ארנבורג, אך אינני מעשן. אולם, גם אינני טיפוס אלים, ובכל זאת יש לי אוסף של סכינים. בחרתי לכתוב על שנים־עשר פריטים מתוך האוסף שלי המכיל כשלושים פריטים. המספר שנים־עשר מתאים לשנים־עשר השבטים, לשנים־עשר המזלות, לשנים־עשר חודשי השנה, וגם לא רציתי לגמרי לחקות את ארנבורג. מציאות ודמיון מופיעים בסיפורים, שזורים זה בזה בכל סיפור. יש קטעים שמתארים אירועים כפי שהתרחשו במציאות מנקודת הראות הסובייקטיבית שלי, ואילו אחרים הינם לחלוטין פרי הדמיון — גם כאשר הסיפור מסופר בגוף ראשון.
מאז ילדותי נמשכתי לחרבות ולפגיונות, והמחברות שלי בבית הספר העממי היו מלאות בשרבוטים רבים שלהם. האם יש בי נטייה מודחקת לאלימות שמתועלת להתעניינות בכלי נשק קטלניים?
אצל אספנים רציניים אוסף הסכינים מוצג לראווה בתיבות מרופדות בבד לֶבֶד, מאחורי דלתות זכוכית נעולות, מוגנים מפני ידיים בלתי רצויות. האוסף שלי, לעומת זאת, שמור בשקיות פלסטיק, התחובות בדרך כלל במדף העליון של הארון, וכך גם הם מוגנים מפני ידיים בלתי רצויות, אך בעיקר כהגנה מפני פציעה של הילדים ועתה גם של הנכדים.
כאשר אני פורק את השקיות ופורש את תכולתן על השטיח בחדר, אני מסדר את הסכינים כמו במסדר — על פי הסוג, על פי הגודל, על פי ארצות המקור, או על פי עיקרון אחר. לצורך בחירת הפריטים לקובץ, בחנתי אותם שוב — אולרים, סכיני עבודה, פגיונות וגם שתי חרבות, סכינים ארוכים וקצרים, רחבים וצרים, ישרים ומעוקלים, פשוטים או מעוטרים, נתונים בנדן או "ערומים". עד היום אני מצר על כך שלא הצלחתי להשיג שברייה בדואית אמיתית, אותנטית, שאינה פריט מזכרת לתיירים. הסכין הקטן ביותר באוסף שלי הוא אולר ויקטורינוקס שוויצרי, באורך של שלושה סנטימטרים, בעל שני להבים בלבד, אך בצרוף מלקטת (פינצטה) — איך אפשר בלי? הארוכות ביותר — כששים ס"מ מהחוד עד קצה הניצב — הן חרב סיקהית מהודו ומשטה ממרכז אמריקה.
רוב הפריטים באוסף מקורם בחו"ל, ורק מיעוטם מהארץ — בעיקר אולרים. את מרבית הפריטים רכשתי, או השגתי בעצמי, וחלקם הוענקו לי כמתנות. המתנות המוערכות ביותר באוסף הם הפגיון מפלדת טולדו שהעניקה לי רעייתי, וסכינים שהביא לי בננו הבכור ממסעותיו בעולם.
1 — הפגיון המסריח
זהו פגיון שרכשתי בטיולי הראשון בחו"ל — אבן הפינה לאוסף הסכינים שברשותי. כשהחזקתי אותו בידי בפעם הראשונה, הוקסמתי ממראהו, אולם הריח היה חזק מאד — הוא ממש הסריח! הריח הגיע מנדן העור והאמנתי שבמשך הזמן הוא יתפוגג כליל, אך גם כיום, כעבור למעלה מחמישים שנה, כשאני לוקח את הפגיון בידי, העור עדיין מדיף ריח, למרות שאיננו עוד חריף כבתחילה.
מקור הפגיון המסריח הוא בשבט אפאר — שבט נוודים החי בקרן אפריקה, באזור הנקרא לעיתים "משולש אפאר", בהמשך לשקע הסורי־אפריקני. חלקו הגדול של האזור מצוי מתחת לפני הים, ומצטיין בטמפרטורות מהגבוהות בעולם במשך היום, ובטמפרטורות נמוכות בלילה. בביקורי בג'יבוטי הכרתי את בני השבט כ"דנקלי", השם העממי שניתן להם על שם מדבר דנאקיל שמצפון־מערב לעיר ג'יבוטי, שבו הם נודדים עם עדריהם — בעיקר צאן, וגם מעט גמלים ובקר. בני השבט הם מוסלמים ומונים למעלה ממיליון נפש, והם מפוזרים בין אתיופיה, אריתריאה וג'יבוטי. בני שבט אפאר מהווים כארבעים אחוז מתושבי ג'יבוטי והם מצויים במתח מתמיד עם בני הרוב הסומאליים. כל גבר אפארי נושא פגיון בחגורתו, מוכן לכל מפגש מסוכן — עם חיית טרף, או עם אויב מהלך על שתיים. הפגיון האפארי שלי הוא פגיון באורך בינוני, נתון בנדן עור כהה, כצבע עור פניו של הנווד הזקן שבסופו של דבר מסר אותו לידי.
בסוף השבוע הראשון לשהותי בג'יבוטי, בחג הסוכות בשנת 1966, יצאתי דרום־מזרחה אל ה"עיר" ארטה (Arta) דרך האזור הפראי, הבלתי מיושב ברובו, שנקרא בג'יבוטי "ברוס" (brousse). נסעתי בטנדר מקרטע, עם עוד כתריסר נוסעים, אך בהיותי הלבן היחיד ברכב, זכיתי במקום של כבוד ליד הנהג. הכבוד ניתן גם לעוד שני אפריקנים, וקשה לומר שהיה לנו מרוּוָח, אך אולי היה מרווח ונוח יותר מאשר בחלק האחורי. הדרך הייתה דרך אספלט משובשת, שעברה באזור מדברי וצחיח. הגשמים היו מועטים באותה שנה והקרקע בצידי הדרך הייתה יבשה לחלוטין ומצולקת בסדקים עמוקים. מדי פעם ניתן היה לראות עצמות מלבינות של שלדי בקר, שניכרו בגולגולות בעלות קרניים ארוכות וכן שלדי חיות אחרות. רעב כבד פגע בכל יושבי המדבר.
הגענו ליעדנו, לארטה, המשמשת מקום מפגש לבני החמולות והשבטים, ובה מתקיים המסחר, בעיקר סחר חליפין. ביום א', יום השוק, הופכים הנוודים לסוחרים — רובם גברים, ורק מיעוטם נשים. במידאן — מגרש שטוח וריק במרכז העיירה — יושבים הנוודים שורות־שורות על האדמה בבגדיהם המרופטים והמאובקים, והסחורה פרושה לפניהם: פירות וירקות, עורות מעובדים, שטיחונים ארוגים, פה ושם גם אוכף — חדש, או משומש ודהוי — קרניים מגולפות, כדורי גבינה קשים, ועוד מציאות כהנה וכהנה. בחלקו המרוחק של המידאן מתקיים המסחר בבעלי החיים — בעיקר עיזים וגמלים.
שוטטתי לאיטי בין שורות הרוכלים והתבוננתי סביבי. הנוודים כהי העור נראו רזים מאד, שדופי רעב. הם ישבו באדישות, בעיניים כבויות מול מרכולתם כמו משלימים עם גורלם.
באחת מן השורות הבחנתי בנער כבן חמש עשרה, המנסה למכור שני שטיחונים ארוגים מצמר, מעוטרים בדוגמאות פשוטות בצבעי אדום ושחור. פניו היו רזים וצמוקים ללא חתימת זקן, ועיניו ערניות. שפע תלתלים שחורים עיטרו את ראשו וצנחו על כתפיו. הוא היה לבוש על פי "צו האופנה" של יתר גברי השבט — לגופו עטה מין סדין שהיה פעם לבן, משוך באלכסון על חזהו כמו טוגה, חושף משולש מחזהו ומעצמותיו הבולטות. לצווארו הייתה רצועת עור ועליה תלוי ריבוע מעור, שכנראה הכיל קמע. עיניי התעכבו על החגורה שלמותניו, שעליה היה תלוי נדן עור שממנו נגלה ניצב פגיונו. היה זה ניצב מיוחד, שכמותו לא ראיתי. הוא היה עשוי מקרן שחורה ובקצהו מעין צריח מגדל מברונזה מבריקה — שתי שיניים מלבניות וביניהן "שן" מעוגלת צרה יותר, גבוהה מהשתיים במספר מילימטרים. הנער הבחין בהתעניינותי ושלף בגאווה את הפגיון מחגורתו על מנת להראותו לי. באותו רגע הרגשתי בריחו העז של הפגיון, שגבר על בליל הריחות האחרים שמסביב.
"אני מבקש לבחון את הפגיון מקרוב", אמרתי לנער בצרפתית והושטתי את ידי, מטיל ספק בסיכוי שהוא יבין את השפה. להפתעתי, הנער למד צרפתית והיה מסוגל לתקשר בה.
"בבקשה", אמר וההיסוס ניכר בקולו. הפגיון הוא הסמל לגבריות נושאו, כפי שלמדתי, ולא בנקל היה הנער מוכן להעבירו לידי.
"תודה", אמרתי ונפניתי להתפעל מיופיו של הפגיון, מתעלם מריחו החריף.
אורך הפגיון היה כשלושים וחמישה ס"מ מהחוד ועד קצה הניצב. הלהב, שאורכו כעשרים ס"מ, עשוי מפס פלדה רחב — כארבעה ס"מ — ישר וכהה. שפת הלהב, בשליש האחרון, הולכת ונעשית צרה עד החוד. הלהב מושחז עד דק מכל צדדיו, וההשחזה יוצרת מסגרת בהירה סביב משטח הפלדה הכהה. יש להיזהר מאד בטיפול בפגיון — הוא חותך בבשר גם במגע הקל ביותר. בחלקו העליון ובחלקו התחתון ניצב הקרן רחב כמו הלהב, ובאמצע הוא צר יותר, להקלת האחיזה. קצהו התחתון של הניצב המתחבר אל הלהב, עשוי מפס ברונזה מבריק ועליו חריטה של פסים אלכסוניים סימטריים המתלכדים בתחתיתו. מעליו, בחלק הקרן המוחזק ביד, מוטבעים שני פסי ברונזה דקים.
גם נדן העור הכהה היה מרשים לא פחות מן הלהב. הוא היה תפור בתפרים גסים בחלקו האחורי, בעוד חלקו הקדמי מעובד בקפידה. במרכזו, לכל אורכו, פס צר מוגבה מהמשטח הכללי, והוא מחלק את פני הנדן לשני חצאים שווים. בקצהו העליון של הפס המוגבה ישנו פס מעובה רחב יותר, ועליו חריטה של פסים אלכסוניים. שני הפסים יוצרים מעין T. משני הצדדים של פס האורך ישנה חריטה סימטרית עדינה של צורות גיאומטריות. שניים מן המשטחים חרוטים כמלבנים מרושתים בדלתונים קטנים. בחלקו התחתון של הנדן חרוטים משולשים בשני הצדדים, ההולכים ומתחדדים לעבר הקצה, ואף הם מלאים בדלתונים קטנים. המלבנים במרכז הנדן חרוטים בצורה של שעון חול, וברווחים שבין שני חלקי ה"שעון" — פסי אורך מאונכים.
הפכתי את הפגיון שוב ושוב, מפגין את התפעלותי מיופיו, בניגוד לעקרונות הצרכנות הנבונה, ואז פניתי לנער:
"בכמה אתה מוכר את הפגיון"?
"לא מוכר"!
"אני מוכן לשלם לך מחיר יפה. כמה אתה רוצה עבורו"?
"הפגיון הזה הוא שלי ואני לא מוכר אותו בכלל"!
"למה הוא כל כך חשוב לך? אתה לא יכול להשיג לך פגיון אחר"?
"אני אומר לך למה".
התיישבתי מולו על האדמה והוא פתח בסיפורו.
הנער עלי נולד וגדל באתיופיה, ורק בשנה האחרונה נדדה החמולה שלו לג'יבוטי. כילד גדל עם אמו ובילה בחברת הנשים יחד עם יתר הילדים במאהל, כשאביו היה יוצא עם הצאן למרעה. בגיל שלוש עשרה עבר את טקס המילה המכאיב, וסיפר בגאווה כיצד נשא את הכאבים מבלי להוציא הגה מפיו. בפגיון זכה לאחר שעבר בהצלחה את מבחן ההישרדות בישימון, הרחק מחברת בני אדם, כחלק מתהליך החניכה שהופך את הנער ל"גבר". במשך חודש ימים הוא שוטט לבדו בהר ובמדבר, נאלץ לגלות מקורות שתייה ולמצוא מזון. הוא סיפר כיצד צד שועל בחניתו, שתה את דמו ואכל את בשרו. גפרורים לא היו לו והוא היה משתמש באבני צור להדליק מדורה לבישול, להגנה מפני חיות טרף ולהתחממות בלילה.
בתום מסע ההישרדות חזר למאהל השבט ושם נערך טקס החניכה לכל הצעירים ששרדו בהצלחה את המסע. אביו של עלי היה מרוצה מאד מבנו והעניק לו כשי את הפגיון המהודר, שרכש מחרש מתכת בעיר סנבטה (Sanbata) במחיר עז חולבת. עלי היה יוצא עתה למרעה עם אביו, כשהפגיון בחגורתו, מרגיש ומתנהג כאחד הגברים. יום אחד תעתה גדייה מן העדר ונתפסה על ידי תן. עלי יצא לחפשה, עלה על עקבות הדם וגילה את מקום רבצו של התן, כשהוא מסיים לטרוף את הגדייה. ללא היסוס שלף את פגיונו ותקע אותו בצווארו. במדורות השבט לעת ערב שרו שירי הלל לכבודו.
הבנתי את הערך הרגשי של הפגיון בעיני עלי וכמעט נואשתי מלהשיגו, כשניגשו אלינו שני גברים. האחד גבר בשנות השלושים הראשונות לחייו, שנראה דומה מאד לנער, והשני גבר קשיש, ששיבה זורקה בשערו. הם פסעו לעברנו בנחת, זקופי קומה, אוחזים בידם את מטות הרועים שלהם. היו אלה אביו וסבו של עלי והוא הציג אותי בפניהם. התפתחה ביניהם שיחה בשפת אפאר, שאת תוכנה יכולתי רק לנחש. היה נראה לי שעלי סיפר על רצוני לרכוש את הפגיון ושני המבוגרים דיברו על לבו לוותר על הפגיון על מנת להבטיח פרנסה למשפחה בתקופה כה קשה. הדיבורים היו רכים, ללא הרמת קול, אבל מלווים בתנועות ידיים. בסופו של דבר הגיעו להסכמה ועלי, בהרכנת ראש, מסר את הפגיון לידי סבו.
כעת התחיל המשא ומתן על המכירה. האב דרש שלושת אלפים פרנקים (כ-15 דולר) עבור הפגיון, סכום גבוה בהרבה ממה ששילם עבורו, וממה שהייתי מוכן לשלם — באמתחתי היו כשלוש מאות דולר בלבד, הסכום שהיה מותר להוציא מן הארץ באותם ימים. לאחר התמקחות די ארוכה בתרגומו של עלי, הסכמנו על אלפיים פרנק, וכל הצדדים יצאו מרוצים. הסב הושיט לי בחגיגיות את הפגיון ואני הודיתי להם, ולחצתי בחום את ידו של עלי, שנראה לי זקוק לנחמה. לפרידה ברכתי אותם "אללה מעכום" ("אלוהים עמכם") ו"סלאם עליכום". קשה לתאר את הבעת הפליאה על פניהם לשמע הברכות בערבית.
בארץ ניסיתי להעלים את ריחו של הפגיון בכל מיני דרכים — חשפתי אותו במשך ימים ארוכים לשמש הקיץ, שטפתי אותו בחומרי ניקוי, ודבר לא עזר. בשל ריחו החריף לא ניתן להציגו לראווה, ובדרך כלל, רק אני לבדי נהנה ממראהו. אחת לכמה זמן, אני מצחצח את חלקי הברונזה של הניצב, המעלים ירוקת, ומחזיר להם את הברק המקורי.
פגיון זה הוא עדיין אחד האהובים עלי ביותר באוסף, למרות ריחו, ולמרות שהדרו הועם עם השנים.
