הרקיע היה אפל וקר. זו לא הייתה שעת יום או לילה. צלילים רוגעים ומלטפים של נבל וכינור התנגנו בחלל וקידמו את פני הבאים לטקס. יצורים זעירים וחרישיים זרמו לאתר מארבע רוחות השמיים. רק זהרורי אור חלשלושים העידו על נחילי המלאכונים שהלכו והתקבצו, ריבואות ואולי מיליונים של ישויות שדמו לשדה ענקי של גחליליות.
עבור ההמונים הייתה זו שעה הרת עולם, הזדמנות נדירה לחזות במו עיניהם הבורקות במְאוֹדָם, בריבונם, באלופם הנערץ. מעת לעת הוא יוצא לגיחת משימה בפינה זו או אחרת ברחבי היקום הסר למרותו. הטקס שהוזמנו אליו נועד לברך את מְאוֹדָם לשלום ולאחל לו הצלחה בשליחותו החשובה.
הטקסים האלה אהובים עליהם. בכל אחת מגיחות החוץ שלו עוטה על עצמו מְאוֹדָם תחפושת שנועדה לסייע לו להיטמע בין הברואים שהוא מבקר, הפעם הכינו לו עוזריו גלימה שחורה וקלסתר פנים ששאלו מפסל מפורסם של אומן גאון, וקהל ההמונים הסתקרן לראות באיזו תחפושת בחר הפעם. לקראת הופעתו לפניהם הושלך בחלל הס. המלאכונים עצרו את נשימתם. אפשר היה לחתוך את המתח בחרב המתהפכת.
לפתע משהו ברקיע נע, דבר־מה התרחש בעליל. טבעת האופק האפלה החלה מחווירה במהירות, שינתה גוונים מוורוד לצהוב ולכתום, ובתוך זמן קצר זהר המרחב כולו באור יקרות. רחש עבר בקהל, התרגשות עצומה גאתה. "זה הוא, זה הוא," החלו להישמע לחישות מכל עבר. ואז, בהבזק פלאי דמוי ברק הופיע במרומי הענן מְאוֹדָם, אביהם, שליטם. הוא ניצב שם מולם ובירכם לשלום בהנפת זרועות. הופעתו עוררה גל של צחוקים לבביים, כה מגוחכת הייתה הגלימה השחורה שעטה, ויותר ממנה המסכה האימתנית שכיסתה את פניו, ובעיקר – זקן השיבה שלה. עדת המלאכונים רפרפה גם היא בכנפיה במחוות הודיה.
דמות נוספת התייצבה לימינו של הבורא. הדמות, עוזרו הראשי, פנתה אל הקהל ונשאה דברי ברכה: "מְאוֹדֵנוּ, אלופנו, בצאתך היום להביא את בשורת ההתחדשות ליושבי הפלנטה הנידחת ארץ, תלווינה את תפארת הדרךָ ברכותינו המאליפות. צא־נא לשלום ושובה אלינו במהרה."
***
הטקס תם. קהל האלפים התפזר בלב נרגש וחזר לעיסוקיו.
או־אז נפנה העוזר אל האל והפקיד בידיו תיק מסע שהוכן בעבורו בקפידה. בתיק צוינו מוקדי הביקור, לוחות הזמנים וזהות האורגניזם שנבחר לשמש איש הקשר של מְאוֹדוֹ עם יושבי הפלנטה. לאחר מכן הנחה העוזר את אדונו צעד אחר צעד כיצד לנווט את דרכו הפתלתולה בסבך העצום של כוכבי השמיים עד שימצא את אותו גרגיר סלעי נידח שקרוי ארץ.
"שם, מְאוֹדִי, חפש את מקבץ המבנים הקרוי בפיהם בְּנֵי בְּרַק, ובתוכם את בית הכנסת 'חסד התורה' שפוקד אורגניזם בשם הרב אדם ידידיה – הוא היצור שמצאנו כמתאים ביותר לקבל מפיך את הבשורה."
פרק א
מי משתמש היום בכינוי "אנוכי"?
"הכול התחיל ביום שישי אחד לפני שלושה שבועות לערך. בדיוק סיימנו תפילת מנחה ופנינו איש לביתו. מחוץ לבית הכנסת שרתה השלווה ומזג האוויר היה נפלא, תנאים שאין טובים מהם לקבל את השבת. אני צועד ברחוב וליבי רחב מאושר. כניסת השבת הסבה לי מאז ומתמיד נחת מרובה, כך על כל פנים היה בטרם התהפכו עליי חיי. תכף תבינו במה דברים אמורים, ואני מבטיחכם נאמנה שאוזניכם תצילנה.
מקס ודרור, אתם מכירים אותי לא מהיום. ידוע לכם היטב שבחוצות בני ברק אני נחשב לאישיות ציבורית מוכרת, אעז לומר אפילו אהובה, ובלכתי ככה לתומי הביתה תושבים מאירים אליי פנים, קדים קידת נימוס קלה ומברכים 'שבת שלום, כבוד הרב,' ואני מצידי עוטף אותם בחיוכי ומברכם בחזרה. לא תמצאו בכל בני ברק ולו תושב אחד שלא עשה כבוד לרב אדם ידידיה, בעיקר הודות למעמדי כמנהל אזור המרכז של החברה קדישא. בסתר לבבי גיחכתי שאולי החביבות המופגנת כלפיי נבעה משיקולי כדאיות של 'שלח לחמך על פני המים', אתם יודעים, הרי איש אינו חי לנצח...
טוב לי ונעים בדרכי אבל לפתע אופפת אותי תחושה טורדנית. קשה לי לשים עליה את האצבע ולתאר לכם אותה כי היא אינה מוגדרת, אינה מוחלטת, כאילו גורם ערטילאי הושיט אליי את ידו ונגע קלות בדש הגלימה שלי ברמיזה שאסובב את ראשי ואביט אחורה. אני אכן מסב את מבטי ולא מבחין במשהו חורג מגדר הרגיל, קהל רב מהלך על המדרכה בדרכו הביתה, ואני ממשיך לצעוד לי מעדנות ומחליף ברכות שבת שלום עם אחיי היהודים. אבל התחושה שמישהו עוקב אחריי אינה מרפה ממני, והיא כלל וכלל איננה נעימה. נכון שבני ברק היא מקום בטוח, לא איזו עיר אנטישמית באירופה שיהודי חייב לעמוד בכל עת על המשמר פן יותקף – לא, לא נשקפת לי כל סכנה ברחובות עירי – אבל כשנדמה לאדם שעוקבים אחריו הוא רוצה באופן טבעי לדעת מי ולמה."
"אז מה אתה עושה כדי לברר?" שאל דרור.
"אני נעמד ככה כבדרך אגב מול חלון ראווה ומנסה לבדוק באמצעות ההשתקפות מה קורה מאחוריי, מקווה שאם עוקב אחריי טיפוס זדוני הוא יחלוף מאחוריי ואני אמשיך לצעוד לי בנחת מאחוריו."
"היה לנו בחיל האוויר תכסיס כזה," אמר דרור, "קראנו לו 'תן לו לחלוף' – היינו שוברים חזק את כיוון הטיסה כדי 'לנער' מעלינו יריב שישב לנו על הזנב, וכשהוא היה נשפך קדימה היינו הופכים הטיה ומתיישבים על הזנב שלו."
"בדיוק," המשיך הרב, "אלא שאני לא ידעתי אל נכון אם אכן מדובר ביריב. ניצבה שם דמות של יהודי גדול־מידות, וכאשר נעצרתי נעצרה גם היא, אבל לא הייתה לי כל סיבה לחשוד בה שהיא חורשת מזימות נגדי."
"כמו שאני מכיר אותך, המשכת ללכת בנועם במקום להתייצב מול אותו יהודי ולברר את כוונותיו," אמר מקס הפסיכיאטר.
"תתפלא, מקסי, דווקא עשיתי כעצתך. צעדתי היישר לעברו אבל בחיוך על פניי. ואם לא מדובר במבקש רעתי אלא בסתם יהודי תמים? ככל שהתקרבתי אליו התרשמתי מהאיש יותר – הוא היה גבוה כזה, רחב־כתפיים, גלימה שחורה בוהקת. אבל מספיק היה מבט אחד לקבוע שהוא לא היה אחד משלנו, בטח לא מבני ברק, לפי שלא חבש שום כיסוי ראש! לא כיפה, לא מגבעת, לא שטריימל – כלום. אבל מה שכן היה לו – ובזה עשה על כולם רושם אדיר – הוא זקן עבות שירד לו על פי מידותיו כמו שאומרים, מחלפות־מחלפות של זקן שיבה מרשים ביותר. חברים, אני אומר לכם, כל חיי אני מוקף אנשים מזוקנים אבל זקן כמו שהיה ליהודי המוזר ההוא טרם ראיתי במקומותינו, אולי ברומא, בבזיליקה סן־פייטרו, אני מתכוון לפסל משה של האומן הדגול מיכאלאנג'לו, אתם מכירים בוודאי את הפסל וזוכרים באיזה זקן אדירים בירך האומן את הנביא."
"ובאילו קרניים," גיחך מקס בלוך.
"קרניים?" שאל דרור הטייס.
הרב ידידיה הסביר: "איזה ערל שלא היה לו מושג בעברית תרגם את הפסוק התנכי 'קרן עור פניו' באופן שהאומן הבין שלמשה רבנו היו קרניים. איזו פדיחה."
"ובחזרה לעוקב המסתורי," אמר דרור, תכליתי כדרכו.
"אז קרבתי אליו בחיוך והוא, כאילו היינו ידידים ותיקים, עטף אותי בחיוך לבבי משלו, הייתי אומר אפילו חיוך אבהי. אני מייד נשביתי בקסמו, ועדיין לא היה לי כל מושג מיהו ומה הוא רוצה מחיי. אז תפסתי יוזמה ופניתי אני אליו: 'שלום עליכם יהודי, ברוך הבא בשערינו.' הזר המשיך לחייך אליי בלבביות ולא הוציא הגה מפיו. ככה עמדנו זה מול זה בדממה מחויכת. אנשים החלו להתקבץ סביבנו, משתאים אל מול הגביר המוזר, ואני חששתי שמישהו עלול להטיח בו נאצה על היעדר כיסוי בראשו, ועל כן מיהרתי להציע לו להצטרף אליי, וככה צעדנו לנו לכיוון ביתי."
"תכל'ס, הבן יקיר לי, מי זה היה? אני לא אוהב להיות במתח," אמר הטייס.
"הו, ערל כליות ולב, כדי לשמוע את כל הפרטים תיאלץ לגייס סבלנות רבה, רבה מאוד. ואף שהוא לא פצה את פיו מטוב ועד רע, אני פניתי אליו והזמנתי אותו להתארח בביתי. ברוב טובי הסברתי לו שאני גר בקרבת מקום, קורת גג פשוטה, אך נוכל אני והוא לקבל תחתיה כהלכה את שבת המלכה ולערוך את הקידוש על פי הלכת רבותינו."
"והוא בוודאי סירב," אמר מקס הפסיכיאטר.
"להפך, לחלוטין להפך," אמר הרב ידידיה, "תשמעו, הגענו לחדר המדרגות בבניין הזה שאתם מכירים והתחלנו לטפס אל הקומה הרביעית. אני התנשפתי אבל האורח כבד־הגוף דילג במדרגות שתיים־שתיים כאילו היה עז הרים. איזה כושר! חשבתי, איפה הוא חי, בטיבט? פתחתי את דלת הדירה ונכנסנו פנימה. כדרכי נישקתי את המזוזה והפעם בהתכוונות יתר, שיראה ויעשה כמוני. שמתי לב שאורחי פסח על נישוק המזוזה. מילא, חשבתי, אולי בטיבט נהוגים מנהגים אחרים. הסרתי את מגבעתי ותליתי אותה על הוו המיועד.
"ועדיין האיש הזר לא ביטא ולו הברה אחת. לא קשה היה להגיע למסקנה שהגבר שאיתי אילם כדג.
בעודי מתכנן את צעדיי בקשר לקבלת השבת ולקידוש התגנבה לליבי המחשבה שאולי הזר הזה שאספתי אל ביתי איננו יהודי כלל. האפשרות הזאת העבירה בי רטט וחלחלה. גוי בביתי בערב שבת? הרי זאת טומאה ועונש בצידה, אתם מבינים? זהו חטא בל יכופר, ואני עוד רב! רב שדורש מאחרים להקפיד על מצווה קלה כחמורה! השם ישמור, האפשר שהאיש המרשים הוא בכלל נוצרי לא עלינו? נזיר פרבוסלבי חס ושלום? יווני אורתודוקסי שלא נדע? כומר ארמני? ואיך יכולתי לדעת? הרי גם אנשי הקודש האלה לובשים שחורים, ממש כמונו, לא פלא שנפלתי בפח.
חככתי בדעתי, תר אחרי רעיון מבריק שיסייע לי להיחלץ מן המצר. אתם מכירים אותי, אני האחרון שיסכים שאורחו יחוש לא רצוי או נעלב. בטח שלא ארד עליו עם חקירה מניין הוא בא ומה יש לו לחפש בבני ברק, אבל בער לי לדעת. ניסיתי למשוך זמן, אולי בכל אופן הוא ייזום איזה דו־שיח. הצעתי לו כוס מים מבקבוק חתום, שהרי מי יודע כמה זמן הוא מתגלגל בדרכים? רציתי גם לשמוע אם הוא מברך לפני הלגימה. הגבר המרשים התעלם מהמחווה, לא נגע במים ורק המשיך לחייך.
אז החלטתי שגם אני אתעלם ממנו ומצרכיו ואמשיך בשגרת חיי. פתחתי בקבוק יין קידוש, מזגתי לשתי כוסות, פניתי אליו והצעתי שניטול ידיים ונפנה לברכת הקידוש. הפעם, להפתעתי המוחלטת, הוא זיכה אותי בתגובה: 'נהג כבתוך שלך, אדם.'
מייד הצהלתי אליו פנים, 'פעמיים שימחתני, אורחי המכובד, פעם שנתברר לי כי כבודו ניחן ביכולת הדיבור ופעם נוספת שמדבר הוא עברית – ועברית טובה.'
'מודה אנוכי לרב על הכנסת האורחים הנלבבת,' אמר בקול צלול ונטול מבטא זר.
עכשיו, כשהוקם בינינו ערוץ תקשורת, יכולתי לשאול אותו סוף־סוף מניין בא ולאן מועדות פניו, אך בעודי חוכך בדעתי אם ראוי לחקור אותו עכשיו או שמא מוטב להמתין עד לאחר הקידוש, היה זה הוא שהזדרז לעודדני: 'שאל, שאל ככל אשר על לבבך, אל תֵחַת.' נשבע לכם שככה הוא אמר, בדיוק במילים האלה, התנסח כאילו הוא סופר עברי מהמאה התשע־עשרה באודסה, ומייד גם השיב: 'בא אנוכי מן המרחקים הגדולים. אתה, הרב אדם ידידיה, הרי ביקשת בליבך לפוגשני, אי לזאת אנוכי כאן.'"
"רגע, רגע, רגע," הפסיקוֹ מקס בלוך, הפסיכיאטר החשדן, "איך הוא ידע לומר מה ביקשת בליבך? הוא היה מין קורא מחשבות כמו סושרד הזה או אורי גלר?"
"לרגע קצר גם אני נשתלתי במקומי," הודה הרב, "אבל אז נזכרתי! שמעו, חודשים אחדים לפני בואו נערך במשרדי החברה קדישא דיון. הנושא היה הקצאת קרקעות לבתי עלמין. הרשויות החילוניות דוחקות אותנו לפינה, גוזרות עלינו גזרות שמד שנטמון את מתינו בקומות ובמגירות. אני התפרצתי שם בדם ליבי שיאללה, שהממשלה תעביר בכנסת חוק שיבטל את תחיית המתים, שתמחק מהתנ"ך את חזון העצמות היבשות של יחזקאל ונתחיל גם אנחנו לשרוף גופות כמו ההינדים בהודו, למה לא? ככה יישארו לחילונים המון דונמים להקים עליהם עוד ועוד קניונים ובתי עינוגים. ממש רתחתי שם ובסערת רוחי הכרזתי שמעניין מה בורא עולם חושב על הזלזול הזה בחוקותיו. בתוכי, בעומקי נשמתי, חשבתי עד כמה הייתי שמח להיפגש יום אחד עם בוראי ולנהל עימו שיחת נפש, רק אני והוד קדושתו, אחד על אחד, בלי מתווכים כדי לדון על שלל העניינים היגעים המייסרים את עַמו הנבחר בזמנים אלו."
"מה שייכות לכאן המחשבות שהיו לך לפני חודשים?" שאל דרור.
"אתה לא מבין בעצמך? האורח הזה שהגיע מן המרחקים הגדולים ידע שאני רציתי לפגוש אותו לשיחה אחד על אחד ולכן הוא בא אליי! ואם זה לא הספיק כדי שאפול מהכיסא, הוא עוד הוסיף בטון החלטי: 'אדם ידידיה, אנוכי יודע לא רק את שמך ומעמדך, אנוכי יודע עליך הכול. כספר הפתוח הינך לפניי."
"שככה יהיה לי טוב!" אמר הפסיכיאטר בציניות האופיינית לו.
הרב התעלם מהעוקצנות והוסיף בתוקף, "אוזניי שמעו וליבי התפלץ בקרבי. מי משתמש היום בכינוי 'אנוכי'? פתאום הכתה בי ההבנה. לפני שהתעלפתי עוד שמעתי את שפתיי ממלמלות מעצמן, '...הייתכן כי הזר שאני מארח הוא לא אחר מאשר...'
'ייתכן, ייתכן אדם, בעולמי המופלא הכול ייתכן.'
כך החלו מפגשיי עם אלוהי היקום שנמשכו על פני שבועיים לפחות. דרור ומקס, אתם חברי נפש שלי, אתם הקרובים לי ביותר ואיתכם בחרתי לחלוק את החוויה המדהימה שעברה עליי בשבועיים האחרונים. אתם רשאים כמובן לפקפק בעדותי, ואני אבין זאת, אבל אתם מכירים אותי מספיק זמן כדי לדעת שמעולם לא הוצאתי דבר שקר מפי."
