חלק ראשון
כף הרגל שלי מונחת עכשיו על האסלה והיא עדיין כואבת. אלו רצועות הקרסול שמייצרות את התחושה המעיקה. שתי אצבעות כחולות לגמרי, הבוהן הגדולה ושכנתה. זו הייתה טעות ללכת כל כך הרבה קילומטרים בנעליים שלא 'שברתי' לפני כן. טיפות מים נוזלות על הרגל, מפלסות נתיב מקרי דרך שערות ובליטות בעור שכבר החל להזקין. הטיפות עושות דרכן מראשי דרך הגב, מקיימות את הציווי של כוח המשיכה. להן אין ברירה. רגל אחת מונחת על קרש האסלה, לכן חלק מהן מקצרות את חייהן ונוטפות ישר מישבני. חלק ממשיכות וזולגות על הרגל שמחוברת לקרקע. השטיח סופג את כולן ומחר בוודאי יסריח מרטיבות. טפטוף איטי וקבוע נוצר לאיטו גם מאשכיי. אני מתרכז בגוזז הציפורניים המתכתי. כואב לי לגזוז את הציפורניים באצבעות הפצועות. הגוזז מחליק בין אצבעותיי. לא עיצבו את הטכנולוגיה להיות כזו שתמנע החלקה בידיים רטובות. בכל זאת עולה בידי לעבור על כל הציפורניים. אני שונא שיש לי ציפורניים, אפילו בליטה קטנה היא מטרד של ממש. זו ההפרעה שלי, אבל היא נשלטת. כל שמתבקש הוא להקפיד פעמיים בשבוע. זה לא לוקח יותר משתי דקות במצב גופני תקין ושלוש דקות במצב שבור כשלי עכשיו. אני מבליג על הכאב ומיישר את כולן. עוד רגע אתפנה לטפל ביבלות ובקילופי העור באצבעות הקטנות של שתי כפות הרגליים. העקבים נושאים את עיקר משקלי כשאני מתיישר מול המראה. אני מתקשה לדרוך על כל כף הרגל אבל שבע רצון משלושת הקילוגרמים שנעלמו במסע. הבטן שטוחה עכשיו והיא עושה חסד עם גבר בן ארבעים וארבע. לרגע אחד אני מחזיר את המבט לציפורניים שמשייטות עכשיו במימי האסלה. המחשבה על הקוביות בבטן מתפנה לטובת זו על עליבות החיים, על גועל הנפש שמתלווה להיות הציפורניים הגזוזות — ציפורניים גזוזות. אולי בגללן האצבע הכחילה ובתורה שינתה את צורת ההליכה, שבתורה הרסה את הרצועה שתומכת בקרסול השמאלי. הן, הציפורניים המתות, שני מילימטר של תאים שתפקידם מוטל בספק וצורתם הקשיחה מעליבה כל מוצק, הן אלו שגרמו לפרישה המוקדמת מהמסע. הן ששברו את רוחי והכשילו אותי. כל האכזבה שגרמתי לבן שלי, כולה זרוקה עכשיו באסלה. שני מילימטר של תאים מתים.
אני יוצא מהמקלחת ומתיישב, עדיין עירום, על המיטה. תאוות הלילה נשארה במקלחת. כמעט כפי שקורה בכל בוקר. היא משתגעת מזה. התיאבון שלנו שונה. היא אינה מצליחה להבין איך לילה מסעיר גורר מחשבות זימה כבר במקלחת הבוקר שאחרי. אמש לא היה מסעיר, כאב לי ולא יכולתי לזוז. אך טעמה עדיין היה משכר והבוקר הייתי חייב לדמיין שוב איך הוא נוגע בה. הדברים הללו חזקים מהפציעה, האכזבה או כל מחלה. שארית אחרונה נפלטת עכשיו, לבנה וצמיגית. מזה הכול מתחיל? מטיפה סרוחה? ומסתיים במה? בשני מילימטר של שתי ציפורניים?
למרות הכול טיפסנו לגובה של אלף מאתיים מטר. הלכנו חמישים קילומטר ביומיים. לא עניין של מה בכך. המשקל היה רב. הלכתי עם עשרים וחמישה קילוגרמים על הגב. יותר מעשרים שנה חלפו מאז הפעם האחרונה שהלכתי שלושים קילומטר ביום. אז, כשהייתי צעיר, חייל, זה היה שמונים קילומטר והמשקל גדול אף יותר. אבל תהליכי השחיקה של הגוף אינם משחקים משחק ליניארי. בדיעבד לא הספיק לחלק את המרחק והמשקל בחצי. אני מתבונן בכתמי השמש שעל הרגליים. אולי הכול מגעיל אבל לא הכול שולי. אולי הכול שולי אבל לא בהכרח מגעיל. הנוף מהפסגה של הר מירון לא היה מגעיל. למרות הכאב, ההעפלה לשיא הגובה הייתה לרגע שבו ניצחה ההתנגדות קרב אחד במאבק המתמשך. רגע אחד של אוויר פסגות ונעורים. רגע אחד שלאחריו באה התבוסה.
אני מנגב רק את בית השחי כדי שהדיאודורנט ייספג כראוי ויכסה את כל פוטנציאל ההסרחה. אני מקפיד בפיזורו האחיד. אם יש נקודה שאני חושש שלא כוסתה אני מנגב במגבת רטובה ומתחיל מחדש. ריח גוף הוא אסון, בוודאי במקצוע כמו שלי. המדים כבר מוכנים ומגוהצים. כל ערב אני מגהץ אותם. יש לי שלושה סטים זהים. סט אחד הוא תמיד עתודה לכל תאונה שעלולה להתרחש. בשניים האחרים אני משתמש לסירוגין, אחד עליי, אחד בכביסה וחוזר חלילה. אני לובש אותם כשהגוף מעט לח. קצת קשה למתוח את הרגליים לתוך המכנסיים אבל אין לי ברירה. אני לא יכול להרשות לעצמי להיעדר מהעבודה. רק קרם הלחות לשיער והנעליים נותרו להשלמת טקס הבוקר שלי. הנעליים! לא חשבתי איך אני אכניס רגליים במצב כזה לנעלי עור, צפופות יחסית, עם סוליה קשיחה. זה הולך לכאוב. אני בוחר לשנות הרגלים ולהתחיל דווקא עם הקרם לשיער. היא שוב תכעס כשתבין שגמרתי לה עוד בקבוק. אבל זה עושה לי טוב. זה מאפשר לכל שערה לשבת במקומה. זה מייצר מראה של שיער מסודר עם ברק ראוי. אני אוהב שהשיער מוקפד. זה מזכה אותי במבטים שלהן. מבטים שפשרם ברור. כל מבט גם הוא ניצחון קטן נוסף במרד הגדול. לשמחתי אני לא מקריח.
פלסטרים! אני צריך פלסטרים, אבל מהסוג הטוב, זה שמרפד, כזה שאינו מחליק במהלך היום. עוד פלא טכנולוגי של מודרניזציה. לשמחתי קניתי כאלה עוד לפני הטיול לכל מקרה שלא יבוא. לא ידעתי שכשאשתמש בהם כבר אהיה בבית, רווי בתחושת כישלון ואכזבה. הרגל בקושי נכנסת לנעל. אני משחרר בת קול, משהו בין קללה ליללה. מקלל את היותי טירון, את חטא היוהרה. מה חשבתי לעצמי, שאני בן עשרים? הרגליים בפנים עכשיו. כעת נשאר לחרוק שיניים. במקצוע שלי צפויות לי תשע שעות רצופות של עמידה־חצי ישיבה. תשע שעות פחות הפסקת צוהריים. אבל זה המקצוע. אני בחרתי. אני חייב לעשות אותו על הצד הטוב ביותר.
בקומה למטה כבר אין אף אחד. היא הלכה לעבודתה. בצוהריים תיפגש איתו. זה יום כזה שאני פשוט יודע שזה יקרה. בערב תחזור ונשתה שנינו את כוס היין. אני אוהב את כוס היין הערבית שלנו. אני אוהב אותה, את תמר. הם, הקטנים, שלושה במספר, כבר הלכו לבית הספר. הגדול בחטיבת הביניים הלך היום ללא יבלות ואפילו ללא שריר אחד תפוס. פחדתי עליו אז לקחתי את כל המשקל עליי. אחרי הכול, אני כבר הייתי חייל, הוא עוד יהיה. האמנתי שאני יכול למשקל ולמרחק, גם למשקל הציוד שלו. עד שבא ההר וניער את הגאווה. אחיו ואחותו הקטנים כבר הלכו לבדם לבית הספר היסודי. אני לבד עכשיו לקפה אחרון וקריאה במוסף הכלכלי שתמר עורכת. יש קדחת של אקזיטים עכשיו. הבחילה עולה וגואה שוב. העולם הזה כל כך מוכר וכל כך מנוכר. זה מזכיר לי שגם המאהב שלה לפני אקזיט, בתהליכי הנפקה של החברה שייסד. זה מזכיר לי שהוא רק בן שלושים, כמעט חמש־עשרה שנה צעיר מאיתנו ואוטוטו יהיה לו המון כסף. אבל הוא קנה אותה לא בגלל הכסף. קנה אותה בזכות הנעורים. אני מדמיין שיש לו 'נאום מעלית' מהוקצע למשקיעים ונאום אחר לנשים. היא בכל מקרה קנתה. גם כאישה וגם כעורכת מוסף הכלכלה. אלו החיים והוא בן מוצלח של זונה.
אני נועל את הבית ומדדה אל המכונית. כאבי ההליכה בלתי נסבלים. אבל אני אצליח להסתיר את זה בימים הקרובים. כך זה מוכרח להיות. אני מסרב להודות בתבוסות. אני מנסה ליישר בכוח את ההליכה ונכנס אל הרכב בדרכי אל עמל היום. יום שעיקרו, כמעט תשע שעות רצופות, כנער־מעלית.
***
כשאני נכנס טוני שוב קד לי קידה.
בימים הראשונים שלי במלון ניסיתי להניא אותו מכך, אבל הבקשות המפורשות לא עזרו. ביקשתי להסביר לו שכל פעם שהוא קד לי קידה ביראת כבוד הוא רק מזכיר לי שהמקצוע שלי אינו רגיל, שהגיל שלי אינו מתאים, שבכלל נער־מעלית זה דבר שכבר עבר מהעולם. אמרתי לו שהקידה שלו מזכירה לי שהמעשה שלי דבילי או הרואי, אבל בכל מקרה שאני כבר לא נער. אמרתי שאני לא רוצה את התזכורות הללו, אז שפשוט יוותר.
״אין שום סיכוי מסיה,״ הוא השיב לי כבר בפעם הראשונה שביקשתי ממנו להפסיק. ״אתה מודל לחיקוי. תמיד תהיה. אי שפיות כמו שלך גם אני רוצה עוד עשרים וחמש שנה.״
אין לו בית לטוני. גם לא הורים. הם מתכחשים לו מאז עזב את הדת ואת ירושלים. למזלו מצא עבודה בתור בל־בוי אצל אבי. הוא גר במלון. אבי מנכה לו חמש מאות שקלים מהשכר תמורת המגורים בחדר השרתים. כשאמרתי לטוני שאני בעצם אספן סיפורים ושהסיפור שלו די נדוש, הוא השיב במשיכת כתפיים של הסכמה ואדישות. שמחתי על תגובתו.
״זו עסקה של פעם בחיים,״ הסביר לי אז.
״אבי יצא תותח. אני אוכל שאריות בחדר אוכל. רק זה שווה איזה אלפיים בחודש. תכלס, חוץ מהלינה אין לי הוצאות. החיים מחייכים אליי. הכול דבש. אני שוחה במי ורדים. אני שוחה שחייה לילית בעירום מלא עם דקלה.״
״מי זאת דקלה?״ שאלתי בחשש. עדיין לא הספקתי להכיר את כל עובדי המלון.
״דקלה. נו! אתה לא מכיר את דקלה? הפקידת קבלה עם השיער השחור, החלק, שגולש לה עד מתחת לתחת. תופעת טבע אני אומר לך. היא מזכירה לי שבאמת יש אלוהים. אין הסבר אחר. תגיד, בגיל שלך עוד מסתכלים על בחורות או שמה שיש יש?״
כבר חמישה שבועות שהוא קד לי. חמישה שבועות שבהם הפכתי את המעלית לשלי, והבוקר הזה לא היה שונה פרט לצליעתי. אני מדדה אל המעלית שלי וטוני עוקב אחריי במבטו.
״אמרתי לך שאתה מזדקן? הייתי צריך להגיד שאתה כבר קשיש,״ הוא מפטיר אחריי, מסב את תשומת ליבי לצליעה שלי, דואג לוודא ששמעתי אותו.
'לא ברור הטוני הזה,' אני חושב לעצמי ומנסה להבין על אילו יבלות דורך אדם שבאמצע חייו בחר לעזוב נתיב חיים ברור ולהפוך להיות נער־מעלית. איך אדם כמוני יכול לערער מתבגר בן עשרים ושש? כל חייו לפניו, בעוד אני כבר אחזתי בנשק באופן חוקי ובשליחות מדינה כשהוא רק נולד. יש לי כמה השערות. המרכזית שבהן היא שאצל טוני מקננת המחלה שלי, 'ביקורתיות יתר'. אין ספק שהוא סובל מזן כזה או אחר של החיידק. מישהו אמר שכאשר אנשים אינם יכולים לחשוב הם שופטים. אני לא מסכים. הביקורת אינה חייבת להיות שכלתנית ומתוחכמת, היא יכולה להיות גם רגשית. נדמה לי שזה מתחייב בסיפור חייהם של אלו שגודלו על ברכי הדת ועזבו אותה כשהם מדדים על הברכיים שלהם עצמם. אלה ברכיים ארציות ופגיעות שבאמת נדרשות לשאת את משקל הגוף. אחרי הכול, חברת השפע שאליה נזרקו אינה מציעה נחמה פרט לדרור הביקורתי.
אני מתעלם מברכת הבוקר טוב שלו וצועד ישר למעלית. היא נשארה נאמנה לי למרות הלילה שעברה. היא נפתחת בלי לשאול שאלות. רק כפתור מפעיל אותה. כפתור קטן מפעיל את הגדולה הזו. מעלית אחת שנבנתה לא מזמן בחלל שמספיק לשתיים. היא מלבנית אך עם הבדל קטן בין הצלעות, כמעט מרובעת. מיטה יכולה להיכנס בה בקלות, כמו בבתי חולים, כמו בשדות תעופה. עכשיו היא מכילה שובל דק של ריח שמספר את הסיפור. בחלל סגור נשאר ריח הבישום המוגזם גם כעבור כמה שעות. גם השטיח שלי משמש מלכודת לריחות. אני ממש יכול לראות את הגברת עולה לחדרה בשעה מאוחרת, אולי כשכבר עלה השחר. שלושים שניות הספיקו לה בשביל להותיר חותם שמחכה לי כעבור כמה שעות. היא יצאה בקומה השתים־עשרה והלכה לחדרה, אך בלי לעזוב לגמרי את המעלית שלי. עכשיו היא פה כל כולה איתי ואני יכול גם לשמוע את נשימתה. זו אותה הנשימה שמאיצה על מצעי הסאטן היוקרתיים בחדר אלף מאתיים ושתים־עשרה.
הבקרים האלה שבהם רק הריח מספר את הסיפור של הלילה מפצים על כל כאב.
***
שבועיים לקח לי למצוא את הכיסא הנכון בגובה הנכון. חשוב להקפיד בפרטים והבוקר אני מודה לשיטתיות שלי. העובדה שאוכל ל'עמושבת' כמו שאבי מקפיד לומר בטח תסייע לרצועות הקרסול הכואבות. במצבי, אם הייתי צריך לעמוד כל היום בלי יכולת להישען או לשבת, ככל הנראה הייתי פשוט נופל מהרגליים. את הכיסא מצאתי בשוק הפשפשים. כבר לא מייצרים כאלה בעידן שלנו כשהמכונה לומדת והכול מתקתק בחמש־עשרה שניות של סרטון ויראלי. הוא בנוי מעץ מלא, נמוך במעט מכיסא בר, אך עדיין עם טבעת המחברת בין רגליו ומותירה מקום להניח רגליים. אפשר להניח שתי רגליים בישיבה מלאה או רק אחת בתנוחה שהיא חצי עמידה. מתחת לישבן מחכה כרית. אם לא הייתי יודע אחרת, הייתי חושב שהריפוד שלה הוא תוצאה של אלגוריתם שבחן מיליוני ריפודים שונים עד שמצא את האופטימלי. בטח יש מישהו בעולם שמוכר אלגוריתמים לאופטימיזציה של ריפודים. אם הכיסא הזה בין שלושים, אולי ארבעים או חמישים שנה, הרי שהריפוד שלו לא איבד ולו דקה אחת מנעוריו. כאילו עכשיו עזב את המפעל. הוא עטוף צמר מרינו דק שאין לו כלל תחושה של צמר, אבל בוודאי נותן מאיכויות הצמר, אינו מזיע, אינו מריח, לא דבק בו כתם. הוא צבוע אדום־ארגמן. צבע שהיה מתאים גם לבר חשוך וסליזי. בכל בוקר הוא מחכה לי בפינת המעלית ובכל בוקר אני מתפלא מחדש כיצד הצליח להימנע מכתמים בשעה שעורי, בן אותו הגיל, כבר מנוקד כולו. שלושה שבועות שהוא מחכה לי שם, להוציא פעם אחת שמנקה חדש חשב שהכיסא שייך לבר בלובי, דבר שעורר בי פרפור חדרים לכמה רגעים. כשאני מעמיק במחשבה אני מבין שזה כלל אינו כיסא. זו חוויה שלמה של משענת ואחיזה, חלק בלתי נפרד ממני שסוחב אותי כמעט תשע שעות מדי יום. זו טכנולוגיה שמנשקת את ישבני כמה מאות פעמים ביום, שוב ושוב ושוב, ואי אפשר שלא לחוש אליה חיבה. לא פעם שאלתי את עצמי מי היו בעליו הקודמים. אני משוכנע שהוא או היא כבר חזרו אל אבותיהם. לא ייתכן שאדם חי היה מוותר על טכנולוגיה שכזו.
הכיסא אינו הפריט היחיד שהוספתי למעלית. יש לי גם את התמונה של המשפחה, רק תמר והילדים. תמונה בת שנתיים מחופשה שעשינו ברפובליקה הדומיניקנית. היא תלויה בהפגנתיות מעל כפתורי הקומות. התמונה רק בת שנתיים אבל נדמה שהיא מעידן אחר. עידן שהחופשות בו היו כמו אוויר לנשימה. אז הייתי עדיין לווייתן. הייתי האדם העובד, היזם, שצולל בין חופשה לחופשה ועולה לקחת אוויר פעם או פעמיים בשנה. לווייתן הייטק. תמר סקסית כתמיד בביקיני כחול, ונדמה שהעיניים שלה ממזגות בין הים לשמיים, מגשרות בין הגוונים. אי אפשר להתעלם מהקימורים של האגן ומשדיה. אני חי את התמונה הזו כבר שנתיים וביתר שאת בחמשת השבועות האחרונים. אני מוכן להישבע שהשקעתי את אותו זמן הצפייה בה ובילדים. היא אחת והם שלושה, הם בשר מבשרי, ועדיין הקצאת הזמן שווה. אין אפילו אדווה קלה בים. מי שאינו מבין חושב שזאת בריכה. מי שאינו יודע חושב שזו פרסומת. זאת הסיבה שאבי אפשר לי לתלות את התמונה במעלית. יש לנו הסכם לא כתוב. מי ששואל אני אומר שזה בשביל האווירה, שירגישו בחופשה. בכל זאת, המלון ממוקם רק מאתיים מטר מהים. אף אחד מאורחי המלון לא יודע שזו המשפחה שלי. זה מסוכן כי זה עלול להפוך אותי מאספן סיפורים לנדבן. לא מתאים. היא תלויה כך שהיא זזה לפעמים. לכן אני מיישר אותה כמה פעמים ביום. אלברט הביא לי פלס שאיתו סימנתי שתי נקודות זעירות לכל פינה. הדברים חייבים להיות ישרים.
יש גם שטיח קטן במעלית. על השטיח נאלצתי לריב. טוני ואלברט לא אוהבים אותו. הוא מפריע לעגלת המזוודות. הוא רק בן שבוע השטיח. מצאתי אותו בשבוע שעבר באותה החנות של הכיסא. אני לא מבין שום דבר בשטיחים, לכן קניתי את כל מה שבעל החנות אמר. שזו עבודת יד, שהוא לפחות בן מאה, שמור ובמצב טוב, פרסי שהגיע אלינו כשהאיראנים עוד היו חברים. פרסי אסלי, כך אמר. קניתי. לא בגלל שאמר, פשוט בגלל שהוא יפה. אני חושב על האופן שבו קודדו הריבועים ושאר הצורות הגיאומטריות לתוכו. אדום על כל גווניו, אבל גם מספר גוונים של כחול כהה ואפור. השטיח הזה הוא ישות מורכבת מאוד. לכיסא שלי מספר סופי של תכונות ולשטיח הזה... אינני יודע. עד היום ייחסתי לכיסא חמישים ושבע תכונות. גובה, צבע, סוג העץ, קוטר המושב, סוג הריפוד, עובי הריפוד, עטיפת הריפוד, משענת רגליים וכן הלאה. לשטיח כבר ספרתי מאה ועשר תכונות וטרם סיימתי. אני שוקל להיכנע ולקבוע כי הצורות הגיאומטריות כולן הן תכונה אחת ולגמור עם זה. המיפוי מייאש. הטכנולוגיה מדהימה. בחורף יכאב לי מאוד כשידרכו עליו עם בוץ. נחיה ונראה.
בסופו של דבר, ההתנגדות של טוני ואלברט נהדפה. אחרי שקבעתי עובדות עם הכיסא והתמונה, לא נותרה לאבי, בעל הבית ובורר במשרה חלקית, יותר מדי ברירה. הוא הסכים גם לשטיח ובתנאי שיהיה ברור שהממלכה שלי היא המעלית בלבד. הוסכם שאין ולא תהיה לי נגיעה לעיצוב כל חלל אחר במלון.
״זה המלון! ככה היה וככה יישאר. חוץ מאחזקה פה ושם והחלפת המעלית לא שיניתי דבר מאז ההקמה ואני לא מתכוון להתחיל. זה ברור?״
זה נאמר כשהתווסף השטיח כפריט אחרון. אבל בפעם הזו הנימה של אבי הייתה קצת כעוסה. קיבלתי אותה בהבנה, הכול ברור. אחרי הכול נחת עליו איזה משוגע. אדם באמצע שנות הארבעים שביקש ממנו להיות נער־מעלית. ביקשתי להיות נער־מעלית במלון בין שתים־עשרה קומות שבו מעלית יחידה. מעלית שעולה מהחניה אל הקומה השתיים־עשרה בשלושים שניות בלבד. זה לא מלון בן חמישים קומות ואלו לא שנות החמישים, זו תל אביב ולא ניו יורק. והמשוגע הזה עוד מבקש ממנו לעשות במעלית כבשלו.
*המשך העלילה בספר המלא*
