דבר המחברת
לקוראים שלום
אבקש לקרוא את הנאמר לפני קריאת הספר.
בראשית דבריי אני מבקשת להבהיר שהספר עוסק בעיקר באנשי פריפריה, אנשי עמל ויזע, שהדיבור התקני לא תמיד שגור בפיהם. העברית קצת עילגת ומלאה שגיאות, לכן תבינו שלא יגידו "הרופאה הזו", אלא "הרופָה הזו'תי". לא יגידו "אני אלך", אלא "אני ילך", לא יגידו "תלך לבית הספר", אלא תלך לָבית ספר".
אין כמעט הבדל בין זכר לנקבה, הם לא יגידו "אימא ואסתר הן לא בסדר", אלא "אימא ואסתר הם לא בסדר". זו שפתם, כך רובם מדברים.
מלבד זאת, שאלו אותי איזה מסר אני מנסה להעביר ברומן, והאם אין כאן הכללה עדתית, מה שנקרא סטריאוטיפ.
טוב, אז אני לא מנסה להעביר שום מסר ושום דעה.
כתבתי סיפור שישב לי בראש די הרבה זמן, רומן על רקע מלחמת ששת הימים ושאר מלחמות ישראל, ותו לא. אומנם הדמויות מומצאות, אבל חלק מהאירועים אמיתיים, בין אם קראתי על כך בעיתונות, או שמעתי, או שהייתי עדה להם.
בקשר לסטריאוטיפים, מה לעשות שבשנות נערותי זו הייתה המציאות. לא דעה, לא סטריאוטיפ, אלא מציאות כואבת של עיירות בפריפריה שבהן אחוזי האבטלה גבוהים, ראש משפחה שלא יכול לפרנס את משפחתו בכבוד, ועקב כך פונה לשתייה ולאלימות. אז נכון יש "אשכנזים" (ווּזווּזים) שהיו במצב כלכלי טוב ונתנו לילדיהם אפשרות להתקדם בחייהם, לעומתם היו "מזרחיים" (מרוקאים, פרסים, עיראקים) שסבלו מאבטלה, שחיפשו הזדמנות לעבוד ולהרוויח את הארוחה הבאה.
אני חושבת שמצב כזה עדיין קיים בשכבות אוכלוסייה שונות.
אני מקווה שהסיפור ימצא חן בעיניכם, ותיהנו מהקריאה.
תודה לכם ולכל העוסקים במלאכת הוצאת הספר. בעיקר לשחר, לאורלי ולאלה רסקין על עיצוב עטיפה יפהפה.
כרמי יהודית
1
במעבה החורשה בלילה קיצי, נראתה נערה רצה. נראה, כי הייתה זו מנוסה ולא סתם ריצה. את השקית עם המחברות שעפה מידה לא טרחה להרים, והשאירה אותה בחורשה, חשבה שכך יקל עליה לרוץ. היא תחזור מחר ותיקח את השקית. מדי פעם נתקלה בענפי העצים השבורים. אלה, כאילו החליטו להאט את מנוסתה.
צעדיה רמסו את כל הנקרה בדרכה בקול פצפוצים רועש – עלים יבשים, ענפים, זרדים ואבנים. היא לא שמה ליבה לכאב החודר מתחת לנעליה, גם החושך לא היטיב עימה, או שכן? היא הייתה כך בלתי גלויה, צללית בורחת. במרוצתה אספה את שערה השחור והארוך, והעבירה אותו קדימה שלא ייתפס בענפי העצים. היא שמעה אותו קורא לה, "מרסל... מרסל... אל תברחי. למה את בורחת?" קולו נבלע בתוך המולת פעימות ליבה. ראשה היה סחרחר. רק שלא אפול, חשבה. היא המשיכה במרוצתה, ליבה הולם. היא עוד שמעה אותו רץ אחריה, קולו היה מרוחק, "מרסל חכי, זה לא מה שאת חושבת. חכי..." קולו כבר נישא ברוח, לא שמעה.
מרחוק ראתה את האורות בחלונות הבתים. היא המשיכה לרוץ, מאיצה את פעמי צעדיה. עוד מעט תהיה על הכביש הראשי ומשם סוף סוף תהיה קרובה לביתה. כשהגיעה לכביש, האטה את צעדיה. היא הביטה לאחור, הוא לא היה בטווח ראייתה. היא עמדה לצד הכביש מכוּּּּפפת מעוצמת התנשפויותיה, והסדירה את פעימות ליבה. היא מיהרה לביתה, היה כבר מאוחר, מה תגיד להם על האיחור? שהתעכבה בגלל סימון? שסימון חיבק ונישק אותה? הם יהרגו אותה וגם אותו, אבל זו הייתה האמת. היא ראתה את ביתה במרחק מה והאיצה את צעדיה. כשהגיעה סוף סוף לבית, נשמה נשימה עמוקה, העבירה יד על שערה ונכנסה דרך השער הקטן שלא מזמן תוקן. שקי חול גדולים קישטו את קירות הבית. בפינת החצר הייתה שוחה חפורה מכוסה בקרשים וגם עליהם שקי חול. זה יהיה המקלט שלהם, אם יהיו הפגזות. השקים והשוחה החפורה הרסו כל חלקה יפה בגן הוורדים ששתל אביה, מנוחתו עדן. הכול היה הרוס. פה ושם נשמר איזה שיח קטן ששרד את ההרס, אבל גם הוא החל לקמול לנוכח אחיו השדודים.
היא נכנסה לביתה וניסתה לשוות לפניה עסקים כרגיל. אימה, כהרגלה, הייתה במטבח, והכינה ארוחת ערב.
"אה, מרסל כפרה, הגעת? בואי, תעזרי לי."
"תכף, אימא," צעקה בחזרה בעודה הולכת לכיוון המקלחת. בדרכה הבחינה בשני אחיה בחדר, מכינים קיטבג. יעקב, האח הגדול, שנקרא בחיבה ז'וז'ו, התכונן למילואים. הוא היה בן עשרים ושתיים, ולאחרונה השתחרר מצה"ל. עכשיו, שנה אחרי, כבר הוזמן למילואים. דיברו על אפשרות למלחמה, כל הארץ געשה, רעשה ופחדה. דיברו על כך שנאצר מתכוון לרצוח את כל היהודים ולזרוק אותם לים.
אלברט, האח הצעיר, עזר לו באריזה. הוא היה בן חמש־עשרה, שאל שאלות, רצה לדעת כמה שיותר על ענייני צבא וחיול. שניהם הפסיקו את עיסוקם ושלחו אליה מבט, היא התחמקה מהם ונכנסה למקלחת.
הם הביטו זה בזה, "מה קרה לה? אפילו שלום לא אומרת," רטן אלברט.
"זה לא רגיל אצלה," הוסיף ז'וז'ו והמשיך לדחוס לקיטבג מדים, לבנים, גרביים. את הנעליים הצבאיות המצוחצחות שם בפינה. מחר ינעל אותם וייסע ליחידה אי שם בצפון. את הכומתה השחיל בכותפת החולצה הצבאית המגוהצת וליטף את דרגת רב הסמל. המדים היו תלויים בגאווה על הקולב, הכול היה מוכן לנסיעה מחר בבוקר עם שחר.
מרסל נכנסה למקלחת ונעלה אחריה את הדלת. היא פתחה את ברז המים הקרים, שטפה את פניה הלוהטות מחום וגמעה בשקיקה ובגמיעות גדולות. הריצה האיצה את פעימות ליבה וייבשה את פיה. עדיין היה קשה לה להירגע. היא הרימה ראשה, דמותה ניבטה אליה מהמראה, שערה היה סתור ופניה אדומות. המים קיררו במקצת את פניה. היא ייבשה את המים הנוטפים מפניה והחלה לסרק את שערה, שמה מעט שפתון על שפתיה מהנמצא על המדף, ומצמצה לפיזור שווה של השפתון. כך יצאה מהבית עם שפתון, ועכשיו הוא נמחק והיה מרוח על שפתיו או על חולצתו של סימון, לא ידעה. היא הביטה שוב במראה. עיניה הבהירות נראו מבוהלות. גוש גדול עלה לה מהבטן עד לגרון, שם נעצר. היא לא התאפקה ופרצה בבכי. אחיה, ששמעו את קול בכייה, רצו לכיוון המקלחת, אבל הדלת הייתה נעולה.
"מרסל, מה קרה? למה את בוכה?" ז'וז'ו נקש על הדלת.
"זה שום דבר, תכף אצא," קראה אליהם.
"מה זה שום דבר? תפתחי את הדלת!" צעק מבוהל.
אימא סימה, ששמעה את הצעקות, רצה לכיוון ההמולה, מנגבת את ידיה בסינרה.
"מה קרה? למה אתם צועקים?" קראה לעברם.
"לא יודע מה קרה לה," ענה ז'וז'ו, "היא סגרה את עצמה במקלחת ובוכה."
"אוי ואבוי לי, מה יש לה? למה היא בוכה?" היא ניגשה לדלת והחלה לדפוק בחוזקה, "מרסל, תצאי מהמקלחת, מה קרה לך?"
מרסל פתחה את הדלת, נעמדה מול משפחתה הדואגת, והמשיכה להתייפח.
"נו, מה קרה לך?" התנפלה עליה האימא, "למה את בוכה ככה?"
"אימא, תעזבי אותי... אני לא רוצה לספר."
"מה זאת אומרת את לא רוצה לספר? מה קרה?" ז'וז'ו הרים את קולו, "את לא יכולה להשאיר אותנו ככה, תספרי ועכשיו!"
מרסל התמהמהה, לא ידעה איך לספר על מה שקרה לה.
"נו, את מתכוונת לספר לנו? מחר אני הולך למילואים, אני רוצה לדעת מה קורה לך."
"זה סימון..." ענתה לבסוף.
"מה סימון? מה עשה לך?" נחרדה האימא.
"לא, שום דבר... באמת... רק שהוא תפס אותי בחורשה. הוא אמר שהוא יודע שאני עומדת להתחתן עם ויקטור. הוא אמר שלא כדאי לי, כי הוא לא כל כך שווה אותי. הוא אמר שכדאי שאני אבוא איתו לפריז. אני ברחתי ממנו..."
"הבן אלף!!" סינן ז'וז'ו, "לא יעזוב אותנו בשקט?"
"מה בכלל עשית בחורשה? איך עברת שם בחושך הזה?" קראה לעברה האם.
"אמרתי לך שאני הולכת ללמוד אצל חני," נזפה בה, "מה את כבר לא זוכרת מה שמדברים איתך?"
"מרסל, אל תתחצפי!" צעק עליה ז'וז'ו, "תתנהגי יפה, ותעני למה ששואלים אותך."
"הייתי אצל חני," חזרה על דבריה, "הלכתי ללמוד למבחן מחר."
"אבל מה עשית בחורשה?" הקשה עליה אלברט, "למה לא הלכת דרך הכביש, כרגיל?"
"כי היה מאוחר," ענתה, "רציתי לקצר את הדרך."
"ואיפה המחברות והספרים?" נראה שעוררה באימה אי אמון.
"השארתי בחורשה," גמגמה.
"השארת בחורשה, למה?"
"כי רציתי לברוח מהר," ענתה ושוב החלו הדמעות להציף את פניה.
"אני חושב שכדאי לסגור איתו עניין פעם אחת ולתמיד," אמר אלברט בעצבים. הוא היה החלטי וקמוץ אגרופים.
"לא, לא, לא צריך," נחרדה מרסל, "אני חושבת שהוא נוסע בעוד חודש לפריז, ככה אמר לי. הוא רצה לקחת אותי איתו. הוא אמר שבפריז יש לו דוד עשיר בלי ילדים שמוכן להשקיע בו. הוא בטח ייסע ויעזוב את הארץ."
"נו, בטח שיעזוב, למה לא? אימא שלו לא רוצה שילך לצבא," אמר אלברט בבוז.
"נו, מה אתם חושבים?" היסתה אותו האימא, "מסכן, אין לו אבא, נהרג במלחמת סיני כשהיה בן שש. אז האימא שלו מפחדת. זה נורמלי."
"טוב," סיכם ז'וז'ו, "עד שהוא ייסע לפריז, אנחנו ניתן לו איזה תזכורת קטנה, שישכח מהמחשבות שלו." הוא סימן לאלברט, "בוא איתי."
"רגע... לאן אתם הולכים?" שאלה מרסל בחרדה.
"לא, זה שום דבר," ענה ז'וז'ו מרגיע אותה בהינף ידו, "רק נדבר איתו וקצת נאיים עליו שיעזוב אותך ולא יטריד אותך יותר."
"ומה עם האוכל? כבר הכנתי את הסלט והלחם, אני רוצה לעשות חביתות," קראה אחריהם האימא.
"תכיני, אנחנו תכף נחזור," ענה לה מפתחו של הבית.
מאז מות האב היה ז'וז'ו ראש המשפחה. האב היה טייח, הרוויח יפה. כשקיבלו את הבית מעמידר, דבר ראשון שתל בגינה ורדים יפהפיים מכל מיני צבעים – צהובים, ורודים, אדומים כאש. הגן הזה היה מזכרת אהבה מאביה לאימה, אלה היו בבת עינה של סימה, האם. היא טיפלה בהם בתשומת לב ובאהבה גדולה, אבל הוא לא הספיק ליהנות. הוא נפל מפיגום ונהרג. המשפחה קיבלה פיצויים, אבל אלה לא הספיקו כל כך לפרנסת הבית. ז'וז'ו יצא לעבודה לפרנס. הוא עבד פה ושם, ללא רצף. האבטלה הגואה פגעה בעיקר ביישובי הפריפריה. גם האם יצאה לעבוד בעל כורחה במיון ירקות ופירות עונתיים באחד הקיבוצים. מרסל הייתה אמורה להינשא לוויקטור, שותף בחנות של אביו לחלקי חילוף, מוצרי חשמל וכלי עבודה. חיכו שתסיים את הלימודים. לז'וז'ו היו תוכניות לגבי ויקטור. חשב אולי יוכל להיכנס גם הוא לשותפות או לפחות לעבוד איתו. העניין הזה עם סימון היה מיותר לחלוטין.
הם יצאו אל החשיכה, משאירים את מרסל מודאגת. היא הביטה באימה לראות את תגובתה.
"נו, זה מה שחסר לנו עכשיו, להסתבך ככה יום לפני הגיוס... תגידי," פנתה למרסל, "לא אמרת לו שיעזוב אותך? לא הסברת לו שאת מתכוננת להתחתן עם ויקטור?"
"אאיימממא..." ענתה בזעף כמעט בצעקה, "אמרתי לך שהסברתי לו, אבל הוא מתעקש. מה את רוצה שאני אעשה?"
"רק שיחזרו בשלום," מלמלה האם מכה בכף ידה על ירכה.
***
ז'וז'ו ואלברט פסעו לתוך החורשה. החורשה הדלילה לא הקשתה עליהם, גם הלבנה שיצאה מתוך ענן, האירה והראתה להם את השביל.
הם שמעו את קול הינשוף הקורא לטרף בשעת לילה, ורוח חרישית המניעה את העלים כבמחול מכושף. ריח עצי האקליפטוס מילא את אפם וגרם להם הרגשה משונה של לילה לא פשוט.
"בחיי, פחד אלוהים, איך היא עברה דרך החורשה? לא פחדה?" אלברט פרם את שולי שרוולו מהקיפול ושילב ידיו מפאת הקרירות. זרועותיו הנעריות החלו להבליט אי אילו שרירים גבריים. כמעט כמו ז'וז'ו, התגאה.
"היא מיהרה הביתה," ענה ז'וז'ו.
"אני מקווה שנמצא אותו כאן," אמר אלברט.
"אם לא, נלך אליו הביתה ונבהיר לו שיעזוב את מרסל בשקט." הוא העביר את אצבעותיו ברעמת שערו השחור, שהתפרעה מרוח הערב או אולי זו הייתה תנועה של אי נוחות.
לאחר כברת דרך של חיפושים, לאורו הקלוש של הירח הניבט מבעד לענפי העצים, מצאו את סימון יושב על גזע עץ, מעשן. לידו הייתה מונחת השקית של מרסל.
"אז פה אתה מתחבא, הא?"
סימון קפץ ממקומו כנשוך נחש. הוא זרק את הסיגריה, יישר את ז'קט העור החדש, ונעמד מולם.
ז'וז'ו התקרב אליו בצעד מאיים. סימון צעד אחורה, נתקל באבן וכמעט נפל. ז'וז'ו תפס אותו בצווארון ז'קט העור, "ז'קט חדש, הא? מאיפה הבאת, מפריז?"
"וואלה, תראה איזה ג'ינס, ישר מאמריקה," השלים אלברט.
"מה אתם רוצים... מה קרה?" גמגם.
"אתה עוד שואל, הא? אתה מטריד את אחותי ועוד שואל?" אלברט משך את צווארון הז'קט של סימון. פניהם היו זה מול זה. נראה כי פניו של סימון חוורו ופחד ניכר בהם. הרי שני אלה, ז'וז'ו ואלברט, נודעו כבריוני השכונה. אנשים פחדו מהם, והשתדלו לא להתעסק איתם.
"אני... לא עשיתי שום דבר... מה אתם רוצים?" כעס נשמע בקולו.
"אנחנו רוצים שתעזוב את מרסל בשקט, הבנת?" נבח באוזניו ז'וז'ו.
"בחיי, לא עשיתי כלום, רק דיברתי איתה..."
"גם אל תדבר. בכלל תעוף לנו מהעיניים, לך לפריז או לעזאזל," צעק אלברט.
"מה, אתם שומרים אותה לוויקטור?" נראה שסימון אזר מעט אומץ. הוא סילק את ידיו של אלברט מצווארון הז'קט ויישר את בגדיו. הוא נעמד מולם פנים אל פנים, "אני אוהב אותה ורוצה להתחתן איתה," הוסיף בעזות מצח.
"ואיך תפרנס אותה? מקצבת ביטוח לאומי שאימא שלך מקבלת, הא?" ז'וז'ו ירק בפניו. "רוצה לעשות מאחותי נתמכת לשכת הסעד?"
"אני יקח אותה לפריז," העז להתחצף. הוא ניגב את הרוק והמשיך: "דוד שלי, אח של אבא שלי, בן־אדם עשיר, הוא ייתן לי לעבוד אצלו בעסק."
"אם הדוד שלך עשיר כל כך, אז איך זה שאימא שלך בביטוח לאומי כל הזמן?" לגלג אלברט.
"אימא שלי מקבלת את מה שמגיע לה מהמדינה, בגלל אבא שלי שנהרג במבצע סיני," ענה בגאווה.
"אז בגלל זה אתה עכשיו בורח לפריז? כדי לברוח מהמלחמה שמתקרבת?"
"יש לי שחרור מהצבא."
"שחרור מהצבא, הא?"
"אני רוצה לקחת את מרסל לפריז ולהתחתן איתה שם."
"אתה לא לוקח אף אחד לשום מקום, מנוול," צרח עליו אלברט. הוא שוב תפס את צווארון הז'קט.
"תעזוב את הז'קט שלי," צעק עליו סימון. הוא דחף את אלברט. זה עִצבן את אלברט, שהכניס לו אגרוף בבטן. סימון לאחר שהתאושש, הכניס אגרוף בפרצופו של אלברט. זה היה סימן מספיק לשניהם, כדי שיכניסו לו מכות רצח. הם הִכו אותו נמרצות ואף שנפל, המשיכו בבעיטות בבטן ובגב.
לאחר שרוו את יצר בריונותם, לקחו את השקית של מרסל ועזבו את סימון, שרוע בקרחת החורשה.
***
בעודה מסדרת את הצלחות וכלי האוכל על השולחן, המתינה מרסל בקוצר רוח לשובם של אחיה. היא הכירה את אופיים הקשוח. האופי הזה נתן לז'וז'ו כוחות להתמודד עם קשיי החיים, עם הצלחתו בתנועת הצופים ובמיוחד כחייל בחיל הרגלים. בזכות אופיו, שרד את הטירונות הקשה ואת שאר השירות הקשוח. הוא התקדם לדרגת רב סמל, והשתחרר מהצבא לא מזמן בהצטיינות. והינה עכשיו, הוא שוב יעלה על מדים וייסע מי יודע לאן. המלחמה הארורה הזו כבר גבתה מהמדינה די. המשק היה כמעט משותק, ובחנויות הורגש מחסור בסחורה. פשוט לא היו אנשים שיעבדו. אי אפשר היה לדעת אם תהיה מלחמה או לא. אחיה דגל בכך שחייבים לתקוף ראשונים. ככה תהיה להם את זכות ההפתעה. אימהּ, כהרגלן של אימהות, כבר כמה ימים במצב רוח על הפנים ורק בוכה.
דלת הבית נפתחה ואחיה נכנסו פנימה. שניהם נראו כאילו חזרו מהיאבקות. על לחיו של אלברט צמח כתם ורוד. ביד אחת החזיק את הלחי, שכנראה כאבה, וביד השנייה את השקית שלה. ואילו ז'וז'ו תפס את ידו ועיסה אותה.
"מה קרה?" שאלה האם בראותה את שני הבנים במצב רוח רע.
שניהם שתקו והביטו זה בזה. אחר כך ז'וז'ו פלט כלאחר יד, "היו קצת מכות."
"מה מכות?" האם הייתה המומה. היא כיסתה את לחייה בכפות ידיה, "אמרתם שאתם הולכים לדבר איתו."
"מה, הרבצתם לו?" נכנסה מרסל לדבריהם. היא חטפה את השקית, "לא היה מספיק לדבר איתו? הייתם צריכים להרביץ?"
"הוא התחיל," ענה אלברט.
"באנו לדבר איתו בטוב," ענה ז'וז'ו, "אבל הוא הכניס אגרוף לאלברט. אל תדאגי, לא הרגנו אותו. הוא יותר לא יתקרב אלייך."
"חכמים," אמרה בכעס, "שניים על אחד."
"נו, עשינו את זה בשבילך, יא פסיכית," התעצבן אלברט, "לא טוב לך?"
"נו, שקט, לא לצעוק!" קראה לעברם האם, "השכנים ישמעו."
"לא, לא טוב לי," צעקה מרסל בחזרה, "אם זה ייוודע בבית הספר, אף אחת לא תדבר איתי. אתם לא יודעים שהוא אהוד בבית הספר? שכולם, בעיקר הבנות, אוהבים אותו?"
"נו, בטח גם את אוהבת אותו, לא?" התעניין ז'וז'ו, "אמרתי לך שאת מתחתנת רק עם ויקטור, הבנת?"
"אבל אני לא אוהבת את ויקטור," צעקה.
"את תאהבי אותו, ועוד איך." שלח לעברה אצבע מאיימת.
"ביקשתי להפסיק. מה קרה לכם?" האם פנתה לילדיה, "בואו לאכול. מחר אתה צריך לקום מוקדם."
מרסל עזבה את אחיה ונכנסה לחדרה, מתאמצת לעצור את הדמעות שזלגו מעיניה ללא הפסקה. היא הניחה את השקית בארון והחלה לפשוט את בגדיה.
לאחר שסיימו לאכול, עזרו לאימא לפנות את השולחן. האם החלה לשטוף את הכלים בעודה ממלמלת בינה לבין עצמה: "יא חְסָרָה, מה זה הדבר הזה? איך נפל עליי עכשיו הדבר הזה?" ואילו ז'וז'ו חשב שאולי הוא הגזים במכות שהחטיף לסימון. אבל הוא היה צריך להיות בטוח שלא יהיו עוד הטרדות מצידו של סימון, במיוחד עכשיו כשהוא מתגייס, ושאחותו תשלים עם העובדה שהיא מתחתנת עם ויקטור. לעת עתה, לאחר התגובה שלה, הוא היה קצת בספק וזה הטריד אותו.
"אתה תשמור עליה, כן?" הפנה אצבע לאלברט, "תפקח עיניים ואוזניים, ותראה שהיא לא עושה שטויות."
"כן, בסדר," ענה אלברט רכון ראש. גם הוא לא היה שלם כל כך עם מה שעשו. "מה אם הוא יתלונן במשטרה?" שאל מודאג.
"אל תדאג. אף אחד לא יעז שם לעשות משהו. קודם כול יש עכשיו מלחמה ואני מתגייס. שנית, דוד ג'קי ישגיח עליכם."
ז'וז'ו נכנס למקלחת. היה עליו להספיק לישון, כי מי יודע אם יצליח לישון במשך השירות ואם תהיה בכלל מלחמה. בינתיים שלחו צו בלי שום פירוט, רק לבוא למקום המפגש בשעה שבע בבוקר. וכדי להיות שם בשעה שבע בבוקר, עליו לקום לפחות בשעה חמש בבוקר. להספיק לאכול משהו, ללבוש מדים ובתקווה להגיע בזמן למקום המפגש, שם ייקח אותו סמל עזריאל ליחידה.
ועכשיו כבר עשר בלילה.
מרסל נכנסה למיטה בלי לאכול את ארוחתה. אימה באה לחדר לבקש ממנה לבוא לאכול, אבל היא סירבה. אירועי הערב השאירו אותה חסרת חשק לכלום, בטח לא לאכילה. אימה ניסתה לדובב אותה, שתשמע מה האחים שלה אומרים, אבל היא שמה את הכרית על הראש לא לשמוע. כמה טוב היה אילו היה לה סיכוי לנסוע לפריז וליהנות מחופש ומותרות. אבל מה לעשות, שאחיה ז'וז'ו שולט ביד רמה על כל חיי הבית? עליה, על אלברט ואפילו על אימהּ.
היא ניסתה לדמיין ולשחזר את אירועי הערב. מה בעצם קרה? היא עברה בחורשה, שם פגשה במקרה או שלא במקרה את סימון. אולי הוא חיכה לה, אולי עקב אחריה, לא ידעה. מה שידעה שטוב לא ייצא מהערב הזה. אף על פי שענתה לו בנימוס, הוא ההין לאחוז בידה ולמושכה אליו. היא די חיבבה את הבחור, אולי אפילו אהבה, לא הייתה מסוגלת להסביר לעצמה את רגשותיה כלפיו. הרי הם מכירים מילדות ותמיד הוא היה בסביבה, אפילו התנשקה איתו כמה פעמים. אבל כשמשך אותה אליו והצמיד את שפתיו לשפתיה, חשה את פעימות ליבה בקצב מטורף וגופה להט מתשוקה, במיוחד כשגישש בידיו בתוך חולצתה. היא התנתקה ממנו בדחף מיידי. היה אסור לה להישאר שם, כי מי יודע לאן זה היה יכול להוביל. היא ברחה, פשוט ברחה ממנו או אולי מעצמה?
***
מרסל התעוררה מהרעש והתכונה בבית. אור הבוקר חדר לחדרה מבעד לחלון וסימן לה שיום חדש התחיל. היא ניחשה שאחיה כבר לבוש ועומד להיפרד מאימה. היא נמנעה מלקום. היא תקום כשאחיה יעזוב וילך לו. אחיה, אלברט, היה ער וגם אימה. היא שמעה אותה בוכה בקול, ומברכת את ז'וז'ו בכל הברכות האפשריות, מזכירה אגב כך שמות צדיקים מהעבר ומההווה. היא גם הייתה בטוחה שאימא שלה דחפה לקיטבג שלו קמע של קדוש כלשהו וכמה סנדוויצ'ים, על כל מקרה. אלברט נשמע מאחל לאחיו הצלחה, "אתה מלח הארץ," אמר לו.
"מלח הארץ," גיחכה, "מלח על הפצעים שלי, זה מה שהוא."
דלת החדר נפתחה. אחיה ז'וז'ו בא להיפרד ממנה.
"דיר באלאק," התרה בה, "אל תעשי שטויות ותשמעי לאימא ולאלברט."
"איג'יק דֵרבַּה (שתקבל מכה)," מלמלה. מה זה, גם אחיה אלברט בין שומרי הראש? לא מספיק אימא שלה וז'וז'ו? מה יהיה, כל חייה תהיה כפופה לעדה של רודנים? ומה, הרי גם בעלה ישלוט בה ביד רמה, שלא לדבר על חמותה לעתיד, שנודעה כשתלטנית על ילדיה. הרי נוכחה לדעת בערב פסח, כשהתארחו בביתם, עד כמה היא שתלטנית בצורת הדיבור שלה ובהתנהגותה, כמו רס"ר בצבא. ומי יודע מה יהיה איתה? איך היא תסתדר בבית כזה? כמה הייתה רוצה לברוח, כמה.
