1


מאסימו


"מאסימו, אתה מבין מה המשמעות של זה?"


סובבתי את ראשי לעבר החלון ובהיתי בשמיים החפים מעננים, ואז הבטתי בעורך הדין. "אני עומד להשתלט על החברה הזאת, בין שמשפחת מאנֶטה אוהבת את זה ובין שלא." קמתי ממקומי. מריו ודומיניקו התרוממו לאט מכיסאותיהם ונעמדו מאחוריי. זו הייתה פגישה לא רעה בסך הכול, אבל ארכה יותר מדי זמן. לחצתי ידיים לנוכחים בחדר ופניתי לעבר הדלת.


"תראה, העסקה תהיה טובה לכל הצדדים," אמרתי, מרים את אצבעי, "אתה עוד תודה לי על זה."


הסרתי את הז'קט ופתחתי כפתור נוסף בחולצתי השחורה בזמן שהתיישבתי במושב האחורי של המכונית. נתתי לעצמי רגע כדי ליהנות מהאוויר הקר שנשב מהמזגן. "הביתה," נהמתי בשקט לעבר הנהג בזמן שהתחלתי לעבור על ההודעות שהצטברו בטלפון שלי. רובן היו בענייני עסקים, אבל ביניהן מצאתי גם הודעה מאנה.


אני רטובה. אני צריכה שתעניש אותי.


הגוף שלי הגיב מייד להתגרות שלה. נאנחתי, סידרתי את עצמי בתוך המכנסיים ולחצתי את איברי בתוך אגרופי. כן, אין ספק שהחברה שלי הצליחה לקלוט בדיוק באיזה מצב רוח אני נמצא. היא ידעה שהפגישה הזאת לא תתקדם לפי שביעות רצוני ושאחוש חסר מנוחה אחריה. היא גם ידעה טוב מאוד מה יעניק לי הקלה.


תהיי מוכנה בשעה שמונה בערב, כתבתי לה בתגובה, נשענתי לאחור על מושב העור ובהיתי בעולם חולף על פניי מבעד לחלונות המכונית. עצמתי את עיניי.


ושוב היא הופיעה מאחורי עפעפיי העצומים. איברי נעשה קשה כפלדה תוך שניות. אלוהים, אצא מדעתי אם לא אמצא אותה. חלפו חמש שנים מאז התאונה, חמש שנים ארוכות מאז הנס, כפי שהגדירו הרופאים את מותי ואת שיבתי לחיים, שנים שבמהלכן חלמתי על אישה שמעולם לא ראיתי במציאות. ראיתי אותה רק בדמיוני, בזמן ששכבתי בבית החולים, מחוסר הכרה, על סף מוות. הצלחתי להריח את שערה, הצלחתי כמעט לחוש ברכותו של עורה תחת מגעי.


בכל פעם שעשיתי אהבה עם אנה או עם כל אישה אחרת, לצורך העניין, עשיתי אהבה איתה. בליבי קראתי לה 'ליידי'. היא הייתה הקללה שלי, הטירוף שלי, הסיכוי שלי לגאולה.


המכונית נעצרה. הרמתי את הז'קט ויצאתי ממנה. דומיניקו, מריו והחבר'ה שלקחתי איתי המתינו לי על מסלול ההמראה. אולי הגזמתי שם, בפגישה ההיא, אבל לפעמים הפגנת כוח היא דבר נחוץ ביותר כדי לזרוע בלבול במוחו של היריב.


בירכתי לשלום את הטייס והתיישבתי במושב העור הרך בזמן שהדיילת הגישה לי ויסקי וקרח בכוס רחבה. הבטתי בה. היא ידעה מה המשקה החביב עליי ואיך אני שותה אותו. תפסתי את עיניה והיא הסמיקה וחייכה אליי בפלרטטנות. למה לא, בעצם? קמתי ממקומי ותפסתי בידה.


"אתה יכול להמריא!" קראתי לעבר הטייס שדלת תאו הייתה פתוחה ואז משכתי אותה אחריי לעבר חדר השינה שבירכתי המטוס. ברגע שסגרתי את הדלת מאחוריי תפסתי בעורפה והצמדתי אותה לדופן המטוס. הבטתי בעיניה. היא נראתה מבוהלת. קירבתי את שפתיי אל שפתיה ותפסתי בשפתה התחתונה. היא גנחה כשנישקתי אותה ועיניה לא עזבו לרגע את עיניי, אך ידיה נשארו רפויות בצידי גופה.


תפסתי בשערה והטיתי את ראשה מעלה, לעבר פניי. היא נאנחה ועצמה את עיניה. היא הייתה מהממת ביופייה, נשית מאוד, כמו כל הנשים שעבדו בצוות ששירת אותי. אהבתי להקיף את עצמי ביופי. "רדי על הברכיים," אמרתי בקול נמוך ודחפתי אותה בכתפיה לעבר הרצפה.


היא צייתה בלי היסוס. המהמתי באישור והעברתי את אגודלי על שפתיה. היא פישקה את שפתיה מייד. מעולם לא נפגשנו קודם, ובכל זאת הבחורה ידעה בדיוק מה לעשות כשהיא איתי. השענתי את ראשה על דופן המטוס ופתחתי את רוכסן מכנסיי. הדיילת בלעה את רוקה בכוח, עיניה הרחבות לא עוזבות לרגע את עיניי.


"תעצמי את העיניים," אמרתי ברוגע, מעביר את אגודלי על עפעפיה, "תפקחי אותן רק כשארשה לך לעשות את זה." הוצאתי את איברי ממכנסיי, זקור ונפוח באופן מכאיב כמעט. ברגע שקצהו נגע בשפתיה של הבחורה היא פתחה את פיה רחב. את לא יודעת מה מחכה לך, חשבתי לעצמי והדפתי את עצמי לתוך פיה עד הסוף, מחזיק בעורפה כדי שלא תוכל לזוז. הרגשתי אותה משתנקת, אך המשכתי לנוע, עמוק יותר הפעם. אהבתי לראות את הבהלה בעיניהן כשהן פקחו אותן, כאילו חשבו שבאמת אחנוק אותן. יצאתי מפיה לאט וליטפתי את לחיה, כמעט ברוך, בעדינות. "תביטי בי," לחשתי, וצפיתי בה נרגעת ומלקקת את הרוק שהצטבר על שפתיה. "אני הולך לזיין את הפה שלך," אמרתי. רעד עבר בגופה. "אני יכול?"


הקפדתי לשמור על פנים חפות מרגש, ללא כל חיוך. הבחורה הביטה בי בעיניים פעורות, ואחרי כמה שניות הנהנה במרץ. "תודה," לחשתי והחזקתי את פניה בין שתי ידיי. הצמדתי אותה שוב אל הקיר ולחצתי את ראש איברי אל שפתיה המלאות. ברגע שהיא פישקה אותן צללתי פנימה בכוח. הרגשתי את לשונה מחליקה סביב איברי בזמן ששפתיה התהדקו סביבי.


אוה, כן! התחלתי להניע את מותניי בתנועות חדות. יכולתי להרגיש מתי היא מתקשה לנשום וכשהיא נאבקה להשתחרר, אחזתי בעורפה חזק יותר. ציפורניה התחפרו בירכיי ושרטו אותי ואהבתי את זה. אהבתי אותן נלחמות, אהבתי להרגיש את חוסר האונים שלהן מול הכוח שלי. עצמתי את עיניי וראיתי את הליידי שלי. היא הייתה זו שניצבה על ברכיה מולי, עיניה מחוררות את עיניי.


הדיילת הרימה אליי את עיניה שוב. היא אהבה את הדומיננטיות שלי, ראיתי את התשוקה במבטה. תפסתי בשערה בכוח כשלא יכולתי לשאת עוד הרבה מזה. חדרתי לפיה עוד פעמיים ואז קפאתי. הבחורה השתנקה וכמעט נחנקה בזמן שהתפתלה כדי להיחלץ מאחיזתי.


פקחתי את עיניי והבטתי בפניה המוכתמות באיפור מרוח. "תבלעי," ציוויתי בקול נמוך ומשכתי בשערה שוב. דמעות זלגו במורד לחייה, ובכל זאת היא צייתה להוראותיי. הוצאתי את איברי מפיה והיא החליקה לאורך דופן המטוס והתיישבה על עקביה. "תלקקי אותי," הוריתי לה, "עד שהכול יהיה נקי." הנחתי את ידיי על דופן המטוס ונעצתי בה מבט מאיים. היא התרוממה שוב על ברכיה ותפסה באיברי בידה הקטנה. היא החלה ללקק אותי עד שלא נותרו עדויות לאורגזמה שחוויתי רק לפני כמה דקות. השתחררתי מאחיזתה, התרחקתי ממנה מעט, סידרתי את איברי בתוך המכנסיים ורכסתי את הרוכסן.


"תודה." הושטתי לה את ידי. היא לקחה אותה ועזרתי לה לשוב ולעמוד על רגליה הרועדות. "לכי להתנקות, יש פה שירותים," אמרתי, מחווה בידי לעבר התא שבקצה חדר השינה, אפילו שהייתי בטוח שהיא מכירה את המטוס היטב. היא הנהנה ופסעה לעבר הדלת.


יצאתי מחדר השינה והצטרפתי לאחרים, שב ומתיישב על מושב העור. לגמתי מהוויסקי שהתחמם בינתיים.


מריו הניח את העיתון שקרא והביט בי. "בזמנים של אבא שלך היינו יורים שם בכולם."


נאנחתי, גלגלתי את העיניים והקשתי בחוסר סבלנות בשולחן בעזרת כוס הזכוכית. "בזמן שאבא שלי היה חי היינו סוחרים בסמים ובאלכוהול באופן לא חוקי, לא מנהלים את החברות הגדולות ביותר באירופה." נשענתי לאחור במושבי והבטתי בקונסיליירי שלי. "אני עומד בראש משפחת טוריצ'לי עכשיו, ולא בטעות. זה היה רצונו של אבא שלי."


אבא הכין אותי מילדות לקחת את מקומו כשיגיע הזמן ולהצעיד את עסקי המשפחה אל העידן החדש. נאנחתי והכרחתי את עצמי להירגע. הדיילת חלפה על פנינו בחיוך מבויש. "מריו, אני יודע כמה אתה אוהב לירות." הגבר המבוגר שהיה היועץ שלי חייך אליי קלות. "אל תדאג, אנחנו נירה שוב בקרוב." הבטתי בו במבט רציני. "דומיניקו." פניתי אל אחי. "תגיד לאנשים שלך להתחיל לחפש את הבן־זונה הזה, אלפרד." שבתי והבטתי במריו. "אתה רוצה לירות במישהו? אז אל תיתן לחרא הזה לחמוק ממך." לגמתי מהכוס.


השמש החלה לשקוע מעל סיציליה כשנחתנו סוף־סוף בשדה התעופה בקטניה. לבשתי את הז'קט כשיצאנו מהמטוס והרכבתי את משקפי השמש, חש את משב הרוח החמה על פניי. הבטתי לעבר הר אתנה. הייתה ראות נהדרת והפסגה נשקפה אליי במלוא הדרה.


פסענו לעבר הטרמינל ונכנסנו לבניין הממוזג. "האנשים מארובה רוצים להיפגש איתנו בנוגע לעניין הזה שדיברנו עליו קודם," אמר דומיניקו שהלך לצידי, "ואנחנו צריכים גם לטפל במועדונים בפלרמו."


הקשבתי לו בתשומת לב וערכתי בראשי רשימה של כל הדברים שהיה עליי לעשות באותו היום. לפתע, אף שעיניי היו פקוחות, הכול נעשה חשוך. ואז ראיתי אותה.


מצמצתי בעצבנות כמה פעמים. בעבר ראיתי את הליידי שלי רק כאשר רציתי בכך. פקחתי את עיניי והיא נעלמה. האם מצבי החמיר וההזיות רק נעשו גרועות יותר? אהיה חייב ללכת לרופא הדפוק ההוא כדי להיבדק. אבל זה לא יקרה עכשיו. עכשיו מה שהייתי צריך לעשות זה לטפל בקונטיינר של הקוקאין שנעלם. אולי המילה 'נעלם' לא מתאימה כדי לתאר את מה שקרה בסיפור הזה.


כבר כמעט הגענו למכונית כשראיתי אותה שוב. שאני אמות. זה לא יכול להיות. נכנסתי למכונית החונה וכמעט משכתי את דומיניקו פנימה כשהוא פתח את הדלת בצד השני. "זו היא!" לחשתי מבעד לגוש שבגרוני והצבעתי לעבר הבחורה שהלכה על המדרכה בגבה אלינו והתרחקה מאיתנו. האוזניים שלי צלצלו. לא יכולתי להאמין לזה. אולי רק דמיינתי?


הרגשתי שאני יוצא מדעתי. המכונית החלה לנוע. "תאט," הוריתי לנהג כשהתקרבנו אליה. אוה, שיט! כשהגענו אליה לא הצלחתי לנשום וליבי עצר את פעימותיו לרגע. הבחורה הביטה ישירות בחלון המושחר של המכונית ובוודאי לא יכלה לראות אותי, אבל אני הרגשתי כאילו היא מביטה ישירות בעיניי. העיניים שלה, האף, הפה... כולה – היא נראתה בדיוק כפי שדמיינתי אותה.


איש קירח ובעל מבנה גוף גדול קרא לליידי שלי והיא פסעה לקראתו. תפסתי בידית, אבל אחי עצר אותי. "זה לא הזמן, מאסימו," הוא אמר.


נותרתי קפוא. היא הייתה כאן, היא הייתה חיה וקיימת, והיא תוכל להיות שלי, אוכל לגעת בה, לקחת אותה ולהיות איתה לעד. "מה אתה עושה?" נבחתי עליו והרחקתי את ידי מאחיזתו.


"היא עם מישהו, ואנחנו לא יודעים מי הוא."


המכונית האיצה את מהירותה ועדיין לא הצלחתי לקרוע את עיניי מדמותה ההולכת ומתרחקת. "עצור את המכונית!" צעקתי לנהג.


"תמשיך לנסוע!" הורה דומיניקו ופנה אליי. "תשלח אנשים לחפש אותה עכשיו," הוא אמר, "אתה תדע מי היא עוד לפני שנגיע הביתה."


לא עניתי.


"מאסימו!" הוא הרים את קולו, "חיכית כל־כך הרבה שנים, חכה עוד כמה שעות."


הבטתי בו בזעם ובשנאה. רציתי להרוג אותו. ההיגיון הקבור עמוק במוחי הסכים עם דבריו, אבל כל יתר החלקים שבי התנגדו לרעיון להתרחק ממנה ולתת לה ללכת, וסירבו להקשיב לו. "יש לך שעה," נהמתי והבטתי בעיניים עיוורות בגב המושב שלפניי, "יש לך שישים דקות מזדיינות להגיד לי מי היא."