הקדמה


בעת כתיבת הספר הזה, שהחל לפני פרוץ מגפת הקורונה ולנוכח גל ההסתה, הדיכוי והרודנות הגואה (בישראל, בארצות הברית, הונגריה, פולין ובמקומות אחרים), שאלתי את עצמי יותר מפעם אחת: מדוע אני כותבת את הספר הזה? עבור מי אני עובדת? רק הבת שלי, אודין שדמי, נשארה לעודד אותי לא לוותר על קולי. מערכת היחסים שלנו (אימהות), הכבוד הנלמד שלה לטבע, והמעבר שלה מהלך חשיבה שבמרכזו שליטה לתפיסת עולם של שותפות הוכיחו שאמונתי ביכולתם של בני האדם להשתנות תקפה. היא נתנה לי אמון בדורות Y ו-Z.


ואז הגיעה מגיפת Covid-19 והבנתי עד כמה הנושאים העיקריים של הספר הזה עשויים להיות מועילים ומשמעותיים לרבות. למרות שהצורך בשינוי הוכר על ידי חוקרות ופעילות רבות, נדרשה קריסה עולמית עבור מספר עצום של נשים ברחבי העולם כדי להבין כי שינוי מקיף הוא הכרחי ומה משמעותו. כפי שניתן לראות מההתנדבות העצומה שלהן, חוסר הרצון לשמור על ריחוק חברתי וחוסר אמון בהחלטות של הרשויות, הן הבינו את משמעות האלטרנטיבה: כלכלת הנתינה ולא הקפיטליזם, הקהילתיות ולא האינדיבידואליזם, וקול העם ולא המערכת הפוליטית. כיוונים אלה לשינוי, המבוססים על היגיון האם — מושג נדיר למדי בחשיבה טרנספורמטיבית המאתגרת את המערכת המערבית — עומדים בליבת הספר הזה. הם מבטאים — כך אני מציעה — נקודות מבט פמיניסטיות, מטריארכליות וילידיות שיכולות להעביר אותנו לדרכי חיים, חשיבה ועשייה חדשות.


***


לפני מספר שנים, בכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית, הערתי הערה ביקורתית על הפרדיגמה המשותפת ששלטה באותה תקופה בכל הצעות השלום. סוציולוג ישראלי ידוע למדי שאל אותי: מהי הפרדיגמה שאת מציעה? הייתי משותקת ולא הגבתי. ניסיון העבר של בוז כלפי ובורות ביחס לדעותיי השתיק אותי שוב.


אחרי זמן מה, כשהלכתי ברחובות תל אביב עם חברתי, מלומדת ומשכילה, היא אתגרה אותי: אז מה הפרדיגמה שאת מציעה? תוך כמה דקות הצגתי את עמדתי בצורה ברורה ומשכנעת. היא הקשיבה בזהירות ובשקט. היא נראתה המומה.


אט אט התחלתי להבין שאקטיביסטיות וחוקרות מערביות רבות פשוט אינן מכירות הרבה מחוץ לעולמן. באותו רגע, החלטתי לכתוב את הספר הזה.


מגפת הקורונה, פלישת רוסיה לאוקראינה והכישלון של חברות רבות — כמו ישראל, ארצות הברית, בריטניה ואיטליה — להתמודד איתן, וחוסר האמון הגובר במערכת הפוליטית שלנו חיזקו את אמונתי בצורך בספר כזה.


אני אישה מערבית. גדלתי בחברה המערבית בישראל וספגתי אידיאולוגיות מערביות כל חיי. הפמיניזם היה הצעד הראשון בהתעוררות שלי, ואחריו ההכרה באשכנזיות שלי ובמשמעויותיה — וכמובן באחריות היהודית שלי למלחמות ולכיבוש העם הפלסטיני והארץ, שזרקה אותי למאבקים לשלום בשלב מוקדם בחיי. אבל רק כשנחשפתי למורשת האם ולכלכלת הנתינה האימהית כפי שפותחה על ידי מורותיי היקרות, ג׳נביב ווהן והיידה גוטנר־אבנדרות׳, רק כששמעתי את הרעיונות של שתי ההוגות המקוריות האלה והתחלתי ללמוד ידע ילידי, הבנתי את המשמעות המלאה לא רק של הציוויליזציה המערבית אלא גם של האלטרנטיבה שלה — ואת התקווה שהיא נותנת לכולנו. הבנתי שהציוויליזציה המערבית, הגאה בנאורות ובליברליזם שלה, לא רק הובילה למותם של מיליונים, אלא, בניגוד לשאיפה שלה, אינה הדרך היחידה או הטובה ביותר לממש את האידיאלים של חירות, שוויון וסולידריות או לחתור תחת הפטריארכיה.


אני כותבת כאישה מערבית החותרת לשנות את העולם בו אני חיה — העולם המערבי. אני אישה מערבית שלומדת בהשראת עולמות ותרבויות אחרות, המקשרת בין דרכי חשיבה ילידיות ומערביות, מעין פיוז׳ן לגו עולמי.1


ספר זה מייצג את הבנתי — ורק שלי — הן את המצב הנוכחי במערב והן את אחריותו לנזקים רבים ואסונות רבים, ואת האפשרויות החלופיות הפתוחות בפנינו להתפתחות עתידית. כל התייחסות למורשת הנשים, למורשת הילידית ולמורשת היהודית מבוססת רק על הדרכים שבהן אני תופסת ומפרשת אותן ועל ניסיוני כאישה מערבית, ישראלית, יהודייה, אשכנזית, לסבית.


כפעילה פמיניסטית המתגוררת בישראל, אני משתמשת לאורך כל הספר בחוויות האישיות שלי כדי להדגים ולהבהיר נקודות מסוימות. אני מודעת היטב לכך שהן אינן מייצגות אף אישה מערבית אחרת, גבר או פעילה. עם זאת הדוגמאות רלבנטיות לתרבויות מערביות רבות.


הספר מנוסח בדרך כלל בלשון נקבה אך פונה לכל המגדרים.


מבוא
עידן הנשים


מהפכה, או, במונח מתון יותר — טרנספורמציה — הייתה ליבת המנוע הפוליטי והאקטיביזם שלי מאז גיל 9 כשהצטרפתי לתנועה חברתית שמאלנית ושמעתי לראשונה את ההמנון הבינלאומי, המציין (כפי שלימדו אותי):


עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה


מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל


אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה


לֹא כְּלוּם מִתְּמוֹל,


מָחָר — הַכֹּל.


כפי שלימד אותנו אוסקר ויילד (1900):


מפה של העולם שאינה כוללת אוטופיה לא שווה אפילו להציץ בה, כי היא משאירה בחוץ את המדינה היחידה שבה האנושות תמיד נוחתת. וכשהאנושות נוחתת שם, היא משקיפה החוצה, ולראות מדינה טובה יותר, מפליגה. (עמ׳ 40)


בעקבות הדיקטטורות הגדולות של המאה ה-20 — הנאציזם, הפשיזם, הקומוניזם — כל אידיאולוגיה נדחתה. ״אידיאולוגיות אינן כוללות פתיחות, גיוון, חוסן וריבוי, את התכונות המזינות את החיים בכל מערכת, בין אם זו מערכת אקולוגית, מערכת החיסון או המערכת החברתית״, כתב פול הוקן (2007, עמ׳ 162). אבל האפשרות לדמיין עתיד אחר היא עדיין איתנו: האם האוטופיזם מת? שואל הפילוסוף סיימון קריצ׳לי (2011), המאמין כי האוטופיזם הקהילתי ממשיך לחיות באמנות ובאקטיביזם פוליטי. יתר על כן, אם אידיאולוגיות נדחו, אני מאמינה שהחזון נכנס לשיח כדי לספק משמעות ומצפן. החזון תוחם את הקווים של חברה אלטרנטיבית ומעיד שיש אלטרנטיבה לגלובליזציה ולניאוליברליזם. החזון מאפשר לנו לממש היום משהו של חברה טובה בעתיד.


דמיון, יתר על כן, עשוי להיות מובן כבלתי נמנע — במיוחד למילוי צרכים אנושיים בסיסיים כגון יצירתיות, בטלה ופנאי (כפי שהוצע על ידי Ekins & Max-Neef 1992). חזון לא משקף פסיביות; הוא דורש הכרה בקשיים הנוכחיים ובראיית אפשרויות עתידיות.


חזון — עולם אלטרנטיבי מדומיין — יוצר תקווה לחיים אחרים עבור בני האדם והטבע, אך גם את התנאי הדרוש לאקטיביזם פוליטי. מהי תקווה? זוהי מילה המשמשת להביע ציפייה לעתיד והיא מלווה בתחושה חיובית שהציפייה שלנו אכן תתממש. תקווה היא לא רק אופטימיות; היא כרוכה בתהליכים קוגניטיביים מורכבים של אוריינטציה כדי להגדיר ולהשיג מטרות. אדם עם תקווה מחויב לפעולה ועוסק בחשיבה מתמשכת שמטרתה להביא לשינוי. כך כותבת רחל אברהם, האומרת עוד: ״ התקווה היא היכולת שלנו לראות מעבר לתקופת העכשווית מבחינת הזמן והמקום. זוהי האמונה בקיומה של אפשרות אחרת ונכונות לתת לה מקום. תקווה היא הכוח לחלום, להתנסות, להיכשל ולנסות שוב.״ עם זאת, התקווה היא יותר מכך, אומרת טל ניצן: התקווה היא חתרנית — שכן היא אינה מקבלת את הסדר הקיים כפי שניתן, סומכת על יכולתנו להשתנות, מערערת את הסדר הקיים2,3 ומעודדת את המאמץ הפעיל לשינוי. כאקטיביסטית, התקווה לשינוי, האמונה שלי ששינוי אפשרי, גם לנוכח כישלונות והבנה שאולי זה לא יקרה בחיי — הוא אחד הכוחות (יחד עם, למשל, סולידאריות) שאני לא מוכנה ולא יכולה לוותר עליה. ויתור על תקווה פירושו לסגת מאקטיביזם — וזה בלתי אפשרי עבורי.4


תקווה היא הדבר האחרון למות — כפי שטוען פתגם רוסי.


עם זאת, מעל ומעבר, תקווה וחזון הולכים יד ביד: התקווה היא חתרנית והחזון הוא המצפן.


אם כן, לדמיין עולם אחר, להכיר בחלופות אפשריות, מאפשר לנו היום להבין לאן מועדות פנינו, לשרטט את הנתיבים בכיוון זה, למלא אותנו כפעילים בביטחון ולעודד אותנו לנקוט פעולה פוליטית.


לדמיין עולם אחר הוא לספר סיפור אחר:


זה הכול שאלה של סיפור. אנחנו בצרות רק עכשיו כי אנחנו בין סיפורים. הסיפור הישן — התיאור של איך העולם נוצר ואיך אנחנו משתלבות בו — חיזק אותנו במשך זמן רב. הוא עיצב את עמדותינו הרגשיות, סיפק לנו תכלית חיים, פעולה אנרגטית, סבל מקודש, ידע משולב וחינוך מודרך. התעוררנו בבוקר וידענו איפה אנחנו. נוכל לענות על שאלות ילדינו.


אבל עכשיו זה כבר לא מתפקד כראוי, ועדיין לא למדנו את הסיפור החדש. (Thomas Berry, 1978)5


אם אנחנו רוצות לחולל שינוי, שלא לדבר על שינוי מהפכני, עלינו להציע לנשים סיפור חדש, נקודת מבט חלופית של העולם שלנו והמציאות המתאימה לתקופה שלנו ולצרכי העם. הסיפור חייב להיות אמין, מעצים, והכי חשוב משמעותי, כלומר, על סמך עובדות על ועל ביקורת מובנת ורלוונטית של המציאות, ולהציע חיים עם משמעות.


אני מאמינה כי אקטיביזם טרנספורמטיבי המנסה לבנות סוג חדש של חברה אלטרנטיבית באמת, סדר חברתי חדש, ומוסדות מנקודת מבט רעננה (כגון של ילידים או של נשים) עשוי להביא לשחרור נשים וגברים, הטבע וכל צאצאיו.


הקפיטליזם הופך אותנו, נשים וגברים כאחד, עיוורים לצרכי האחר ומפנה אותנו פנימה, כלפי הצרכים והאינדיבידואליות שלנו, עוסקים ללא הרף בתחרות אינסופית על קריירה, הצלחה והון, בציפייה שהערך שלנו יישפט בדרך כלל במונחים כספיים ובכך יהפוך את חיינו למשמעותיים. כאילו אנחנו תמיד מחכים שמישהו יזהה אותנו ואת ערכנו הצודק, כדי שנוכל להשיג זהות ומשמעות.


מושג המשמעות עבורי אינו מתייחס לערך החיים, כפי שאני מאמינה שכל החיים, כל היצורים של אמא טבע, אנושיים ולא אנושיים, ראויים. מבחינתי, בדומה לאקזיסטנציאליסטים, המשמעות היא עניין אישי ואין צורך להצדיקה. כפי שכתב ויקטור פרנקל, ניצול השואה, המוטיבציה העיקרית שלנו לחיים אינה הרצון לכוח, כפי שחשב ניטשה, ולא הרצון להנאה, כפי שהציע פרויד, אלא הרצון שלנו למצוא משמעות בחיים, ויש לנו חופש בלתי ניתן לערעור למצוא משמעות. כפמיניסטית וכאמא, אוסיף שאני שואבת תחושה של משמעות באמצעות האקטיביזם שלי, דרך חיבור ושייכות, אכפתיות וטיפוח.


משמעות יכולה להפוך לסכנה ולהגבלה אם היא מגיעה מתפיסת עולם חיצונית — כמו קפיטליזם, צרכנות או דת. החיים קיימים עבור עצמם ולא עבור חובה וככאלו רק אנו יכולות להעניק להם משמעות. אנשים מנסים להרוויח יותר כסף או להיות מוגדרים כטובים ביותר ובדרך זו מגיעים למשמעות בחייהם. עם זאת, זה לא ממש מייצר את תחושת המשמעות. זוהי רק משמעות מופשטת הנובעת משיפוט ולא מאינטראקציות בין אדם לרעהו. אין פלא שביל ומלינדה גייטס קיבלו משמעות בחייהם בכך שחילקו הרבה כסף לארגוני צדקה. הכסף לא היה משמעותי מספיק עבורם.


לדמיין עולם אחר, לספר סיפור אחר, ולמצוא את המשמעות העמוקה של החיים — זו מטרת הספר הזה.


המהומה הנוכחית


המשברים הרבים של ימינו ידועים היטב: אי־שוויון ופילוגים חברתיים ההולכים ומתגברים, התחממות גלובלית ומשבר האקלים, פשיזם מתפשט, טרנס־הומניזם עם חזונותיו האפוקליפטיים ושאיפותיו לשלוט ביקום, אינדיבידואליזם קיצוני, ממשלות כושלות. כפי שהצעתי במקומות אחרים (שדמי, 2015; 2021), דרך החשיבה והארגון המערבית — המבוססת על שלושת עמודי התווך של המדינה הלאומית, הקפיטליזם והנאורות — לא עמדה בהבטחותיה לחירות, שוויון וסולידריות לכולם. צרכים אנושיים בסיסיים לטיפול, אהבה, טיפוח וחום מעולם לא היו מרכזיים בחשיבה ובפוליטיקה המערבית האינדיבידואליסטית. להיפך, קולוניאליזם, אימפריאליזם, שעבוד, אפליה, סקסיזם, גזענות, רצח עם, שימוש יתר במשאבי הטבע הגדל במהירות וההשפעה ההרסנית של האנתרופוקן על המערכות האקולוגיות ייצגו לעתים קרובות את ההיסטוריה שלה. סוג זה של התנהגות, לצד ״המנגנונים שלה לניהול מלחמה ואמצעי ההונאה של אנשים״ (Kanth, 2009) — ולא האתיקה, המדע והמדיניות שלה, כפי שיש הטוענים (ראו, למשל, Cory, 2017) — מבססים את ההשפעה וההגמוניה שלה.


הנאורות הצליחה להביא למערב עקרונות חשובים: המדע (אם כי ניתן להכיר גם במדע הילידים, Santouris, 1999, עמ׳ 196), את חשיבות הפרט, זכויות האדם, איכות החיים המשופרת ואת רווחת תושביו. גם אם עידן הנאורות תרם תרומה חיובית, לאור מחירו העצום, המוכר לנו כיום והסכנות העומדות לפנינו, אני חושבת שהגיע הזמן לבנות עולם חדש ותפיסת העולם של כלכלת הנתינה והמורשת המטריארכלית המוצעת כאן, כמו גם הידע המקומי, הן אבני הבניין של הדרך לשם. זה הרעיון המרכזי של הספר.


אני לא טוענת כי חידושים מערביים הם חסרי תועלת ושגויים, ואני גם לא שואפת לבטל את הדרך המערבית לחלוטין ומיד. במקום זאת, הם לעתים קרובות מדי הרסניים, ואני טוענת כי תרבויות וציביליזציות אחרות מציעות אפשרויות אלטרנטיביות לחיים בעולם הזה. הדרך המערבית אולי פיתחה טכנולוגיה מתקדמת וחיים נוחים יחסית עבור רבות מתושביה, עדיין זה לא הצליח להביא הישגים אלה או הקיימות שלהם לכל. אולי חיבור המחשבה הפמיניסטית הילידית והמהפכנית למדע המערבי (כפי שהוצע כאן) ישנה לטובה את כיוון ההתפתחות הטכנולוגית, כלומר, ייצור דיאלוג, אפילו היתוך, בין סוגים שונים של ידע.


אם אנו מודעות לבעיות אלה של הציוויליזציה המערבית, אי אפשר להיות מופתעות ממחאת העמים — בארצות הברית, באירופה ובאמריקה הלטינית — נגד סבלם ונגד מוסדות ומערכות פוליטיות. הקריאה לבטל את מימון המשטרה היא רק דוגמה אחת.


נראה שהדרך המערבית לדעת, להיות ולעשות, למרות נקודות החוזק וההישגים האינטלקטואליים והטכנולוגיים שלה, אינה מסוגלת או אינה יודעת כיצד להגיב לאתגרים החדשים העומדים לפתחה, במיוחד אדגיש את מה שנראה בעיני כחמש הבעיות המאתגרות וההרסניות ביותר: הרס הטבע והסביבה, הניאו־ליברליזם, הנשק הגרעיני, טרנס־הומניזם, בעיקר בינה מלאכותית, ולאומנות פשיסטית המאיימים על הישרדות הטבע, החברה החופשית ובני האדם עצמם. אולי עוד מפץ גדול הוא בלתי נמנע. למעשה, מה שעשוי להסביר את עלייתם של משטרים אוטוקרטיים הוא הפחד של העם מניאו־ליברליזם, שינוי האקלים העולמי והטכנולוגיה, בעידוד נסיגת המדינה מתחומי הליבה שלה — כל אלה זרקו את 99% שאינם בין בעלי ההון (כפי שכינו מפגינות ״Occupy Wall Street״ אותם) לתוך חיים של עוני וסכנה בשוליים החברתיים. הוסף לכל אלה את מרכזיות העבודה המידלדלת, וכתוצאה מכך, את הקפיטליזם כפי שהוא. נראה שהפרדיגמה המערבית אינה מסוגלת לפתור את המשברים שהיא גרמה ויש לשנותה או, למעשה, להחליפה. דרכים אחרות של חיים וחשיבה צריכות להיות המצפן שלנו.


מגפת הקורונה היא תוספת למצב שכבר סדוק. המפגינות העקשניות הרבות המתעקשות למחות שבוע אחר שבוע בישראל, סרביה, בולגריה, בלארוס, בריטניה, רוסיה ומקומות אחרים, חושפות את אכזבתן העמוקה ותסכולם מתגובתן הכושלת של ממשלותיהם לחוסר ביטחון בריאותי וכלכלי אל מול איום קוביד-19. הן התחילו להבין שהמערכת עצמה קורסת.


יותר ויותר חוקרות ופעילות מטילות ספק ברציונל של הציוויליזציה המערבית, מוסדותיה ורעיונותיה, לרבות המדינה, הלאומיות, הקפיטליזם, הנאורות והסוציאליזם. כלכלניות ומדעני חברה מדברות על פוסט־קפיטליזם ופמיניסטיות מדברות על פוסט־פטריארכיה. המיילדת וההוגה קטסי קוק מאמינה שהמשבר הסביבתי והאקולוגי הנוכחי עומד6 בבסיס משבר תרבות שיסודה בפעולות הקולוניאליות ובאלימות של האימפריאליסטים. היא חושפת עוד את שורשי האלימות במסמכי הוותיקן (Cook, 2008). כתוצאה מכך, קריסת הדמוקרטיה במחוזות רבים (כולל ישראל) אינה מקור הרוע, אלא שיאו של הריקבון התרבותי. כמו כן, תום הרטמן רואה בתרבות את עיקר הבעייתית כתוצאה מארבע טעויות ש״מעוגנות בדרכי החשיבה שלנו, בדרכי הראייה שלנו, בסיפורים שאנו מספרות לעצמנו על מי שאנחנו ומדוע אנו כאן7״: אמונה שאנו נפרדות מהטבע; אמונה כי הפשטה — מערכת כלכלית — היא אלוהית ונפרדת מאיתנו; אמונה שגברים צריכים לנהל את העולם ונשים הן רכושם; ואמונה שהדרך הטובה ביותר לנהל את העולם היא באמצעות פחד ולא באמצעות כוחה של אהבה, חמלה או תמיכה (Hartman, 2009).


תגובת המערב לפלישת רוסיה לאוקראינה (שעדיין נמשכת במלוא עוזה בעת כתיבת ספר זה) מעצימה את האכזבה מהמערב. מול הפלישה האלימה של צבאו של פוטין למדינה שכנה תוך הרג רב, אונס נשים, הפצצות מאסיביות והרסניות — תגובת המערב נתפסת כאיטית, מאוחרת ובלתי אפקטיבית. ברור שהמערב נרתע מהזזת כוחות צבאיים הן כדי למנוע מלחמה חסרת גבולות והן על רקע האכזבות מכניסת המערב לעירק ואפגניסטן והוא מסתפק בעיקר בצעדים כלכליים נגד האוליגרכים הרוסים ונגד הכלכלה הרוסית בכלל. אולי הסיבה טמונה בגישה הליברלית שמאחר שהיא מאמינה שלכל אחד אמת משלו — אין למערב אמת וערכים מוחלטים וכמו שנכנע לשלטון האייטולות של איראן ולא נלחם באסד שהשמיד מאות אלפי אזרחים באמצעים כימיים — הוא עומד עם ידיים קשורות אל מול הרוצחים הגדולים ביותר משום שסולם הערכים שלו מבולבל.8 יתרה מזאת: תביעתו האלימה של פוטין מעידה כנראה כי העידן הגלובלי הגיע לסופו (או לפחות, נחלש והתערער) והלאומיות שבה להיות רלבנטית גם באירופה. זוהי כנראה נקודת הפתיחה של סדר כלכלי־פוליטי חדש. המערכה הנוכחית אינה רק בין לאומים שונים על גבולות פוליטיים, אלא היא גם מערכה בין מדינה לאומית ופוליטית עם גבולות ומגבלות לבין כלכלה גלובלית ששואפת למחוק אותן. מי שתנצח, תנהיג את העולם בשנים הבאות. התחזקותה מחדש של מדינת הלאום במלחמה זו היא המשך לשינוי התפיסתי במהלך המגפה. תחת הקורונה ומגבלותיה, התושבות באו בדרישות למדינה לממש את החוזה הבסיסי שקיים בינה לבינן: להבטיח את תנאי קיומן — בדאגה לבריאות, הכנסה בסיסית ואפילו מזון. הדבר דרש להשתחרר מכל מיני מגבלות כלכליות ותקציביות שהוטלו על המדינות במסגרת אותה הכלכלה הגלובלית. לנוכח המחלה, חוסנה של המדינה ובריאותם של תושביה נהפכו לחשובים יותר ממשמעת תקציבית.9 עם זאת, כפי שאטען בהמשך, התגברות תהליכי הלוקליזציה והקהילתיות כמו גם כלכלת הנתינה מעידים על מגבלותיה של מדינת הלאום ועל הצורך לבנות עולם חדש באמת.


מודעות כזו עומדת בבסיס המאמצים לתקן את הדרך המערבית ולהתנגד למדינות הלאומיות והקפיטליזם המקדמים רעיונות כאלה. עם זאת, מספר גדל והולך של נשים מבינות כי תיקונים והתנגדות אינם מספיקים. ראה את הדוגמה של דרום אפריקה:


מנדלה הצליח לשים קץ למשטר האפרטהייד ולבסס חוקה שתגן על זכויות האדם והאזרח בדרום אפריקה, אך הוא לא הצליח לבסס צדק חברתי, לאכוף כראוי את החוקה או למגר את העוני בקרב הדרום אפריקאים השחורים. לדברי סלאבוג׳ ז׳יז׳ק, מבקר התרבות הסלובני המשפיע, אכזבה כזו אינה נדירה לאחר בחירת מנהיגי השמאל, ולכן ״שחרור הפוליטיקה הרדיקלית עומד בפני האתגר הגדול ביותר שלה: כיצד להמשיך לפעול לאחר שגל ההתלהבות הראשון שוכך, כיצד לעשות את הצעד הבא מבלי להיכנע לפיתוי ההרסני של הטוטליטריות״ (Žižek, 2013).10


אוסיף לטענה זו את העובדה העגומה שיותר מדי חוקרות ופעילות מאמצות את הטענה שהקיום האנושי משתפר עם הזמן, ותומכות, לפחות באופן חלקי, בסדר הקיים (עם כמה תיקונים). פמיניסטיות מאמינות שמצבן של נשים משתפר. טיעונים ואמונות כאלה מפריעים למאמץ לחולל שינוי משמעותי.


כפי שהלן פנקהרסט, נינתה של הסופרז׳יסטית, אמלין פנקהרסט, מציינת:


אנחנו עדיין רחוקות מאוד משוויון — בעולם, ההצבעה הייתה רק ההתחלה. כיום, נשים מייצגות שני שלישים מאלה שאינם יכולים לקרוא ולכתוב; פחות מאחד מכל חמישה בעלי קרקעות הן נשים; אחת מכל שלוש נשים ברחבי העולם חשופה לאלימות פיזית או מינית מצד בן זוג במהלך חייהן; ברחבי העולם, נשים מרוויחות 24% פחות מגברים ובממוצע נשים מבלות זמן כפול במטלות הבית מאשר גברים, ופי ארבעה יותר זמן בטיפול בילדים.11


דו״ח עדכני של הפער המגדרי העולמי לשנת 2020 שפורסם על ידי הפורום הכלכלי העולמי חושף כי שוויון מגדרי לא יושג במשך 99.5 שנים וכי אף אחד מאיתנו לא יראה שוויון מגדרי בחיינו, וסביר להניח שלא רבים מילדינו.


דוגמאות אלה מחזקות את אמונתי בהכרה הבלתי נמנעת בקריסת הציוויליזציה המערבית ובצורך בפיתוח פרדיגמה/השקפת עולם חדשה, כזו שמשנה את התודעה ובונה מערכת חברתית־פוליטית אלטרנטיבית. אנו זקוקות בדחיפות לחזון הישרדות בעידן הדיגיטלי, הניאו־ליברלי והפופוליסטי.


לא, אני לא מציעה לחזור לאורח החיים העתיק של העמים הילידים ולדחות את כל ההישגים של הציוויליזציה המערבית. אני מציעה לאמץ תובנות אימהיות ילידיות רבות וללמוד מהניסיון ההיסטורי כי אני מאמינה שהציוויליזציה המערבית מובילה אותנו לתהום ושהמורשת האימהית והתרבות הילידית מציעות לנו עקרונות חברתיים, כלכליים, פוליטיים ורוחניים רבים שניתן לשלב באורח חיינו ולהציל את כדור הארץ מהכחדה.


לדוגמה, אחת הטענות הבסיסיות של כלכלה קפיטליסטית, כפי שהוגדרה במאה ה-17 על ידי ג׳ון לוק, היא שנוכל לקנות קרקעות ונכסים אחרים ולהשתמש בהם כרצוננו מכיוון שהם הופכים לרכוש האישי שלנו. גישה זו סותרת בחדות את נקודות המבט של כל העמים הילידים מצפון ודרום אמריקה, אפריקה והודו ועד אוסטרליה וסין, שמעולם לא חשבו שהאדמה שייכת להם, אלא שהם שייכים לאדמה. במילים אחרות, רכושנות וצבירה — שניים מעקרונות הקפיטליזם — מעולם לא אפיינו אותם.


אנחנו כבר רואות את הסימנים הרצויים לשינוי המתרחשים בחברה המערבית: שיתוף פעולה כלכלי בדמות קואופרטיבים, רוחניות הלוכדת את ליבן של צעירות ומבוגרות, כבוד מחודש לערכים אימהיים כגון טיפול ואחריות, הרחבת חיי הקהילה, צדק מאחה במקום צדק פלילי.


מה שנדרש בדחיפות אם ברצוננו לטפח ולחזק מאמצים אלה הוא לחשוף ולהכיר בתפיסת העולם האלטרנטיבית שנראית כמקשרת ביניהם ועשויה לקדם מהלכים טרנספורמטיביים יותר, ולהכיר בתרומת האומות הראשונות והמורשת האימהית של מושג זה.


באחריותנו לעודד צעדים אלה קדימה (כמו גם את אלה שננקטו על ידי מפגיני הקורונה ומה שייקרא כאן האקטיביזם הטרנספורמטיבי החדש) כך שפעילים ופעילות אלה יפנימו את המשמעות העמוקה של מעשיהן. זה הכרחי כדי למנוע מכוחות חזקים, מצעדי החירום שהם כופים עלינו, ומהמשטר התאגידי מלנכס את השינויים האלה למען האינטרסים שלהם כפי שהם עושים כבר דורות — ראו, למשל, איך מערכת הרווחה והמהלך לשחרור בשנות ה-50 וה-60 הפכו לניאו־ליברליים. לכן חשוב להמשיג אותם כחלק מפרדיגמה חלופית. פרדיגמה זו מכילה את המאפיינים העיקריים של האקטיביזם החדש ושל מפגיני המגפה. חשוב גם שהפרדיגמה תהיה מחוץ ומעבר לתרבות המערבית הלבנה, הפטריארכיה והקפיטליזם. מבלי לשנות את הפרדיגמה, ההקשר החברתי והערכים, העיקרון הקפיטליסטי של חילופין (exchange), אינטרס אינדיבידואליסטי וכוח על אחרים ימשיכו לשלוט.


ההתנגדות ומדוע אינה מספיקה


חוקרות וחוקרים מציעים גישות שונות כדי להתמודד עם האתגרים העצומים. כך גם, למשל, הכלכלן הצרפתי הידוע תומאס פיקטי, הקורא לרפורמה בקפיטליזם וסוג חדש של ניו דיל לאירופה. נראה שהוא עדיין תומך בקפיטליזם ובמדינת הלאום, וכנראה גם בנאורות.


פול מייסון מנתח באופן חדשני את עידן המידע, וכתוצאה מכך, את הסוף הסביר של הקפיטליזם בפוסט־קפיטליזם: מדריך לעתידנו Post Capitalism: A Guide to Our Future (2015).12 הקפיטליזם, לעומת זאת, לא עומד לקרוס, אם כי ניתן לחזות את הפוסט־ניאו־ליברליזם. להיפך, קפיטליזם של מידע פרודוקטיבי מאוד ואפילו קפיטליזם מהפכני של מידע מתקבל על הדעת לחלוטין, גם כאשר מתחשבות באופן מלא בהתנגדויות שמייסון מציג. הוא חשף את המנהגים בני אלפי השנים של שפע ושיתוף פעולה13, אך לא ידע ילידי, מטריארכיה, כלכלת נתינה אימהית או פטריארכיה. הוא אינו שם לב למוצרים שאינם מידע כגון מזון, לבוש, בתים שהם חלק מאופי החיים שלנו, או לאנשים ולתעשיות שמייצרים אותם ושולטים בהם. הוא אינו מקדיש מספיק תשומת לב להשפעה הדיפרנציאלית של הטכנולוגיה וליכולתם של יזמים ואנשים עשירים להשתמש בטכנולוגיה לשליטה או לברוח לירח בעת צרה. הוא אינו בוחן באופן מספק ערכים קפיטליסטיים־פטריארכליים, וגם קריאתו לשינוי מהותי במה שממשלות משיגות לא נראית מקיפה או עמוקה מספיק. באופן לא מפתיע, כל הנביאים שהוא מזכיר הם גברים מערביים.


חמש יוזמות משמעותיות צומחות מתוך אקטיביזם רדיקלי14 כפי שמוצג בהרחבה בפרק שמיני על אקטיביזם) מושכות במיוחד את תשומת לבי: מניפסט Black Lives Matter, הקפיצה (the leap), הנסיגה (Drawdown), כלכלת הסולידריות ובואן ויבר (Buen Vivir). פול הוקן, איש איכות הסביבה, המציג את התוכנית המקיפה ביותר שהוצעה אי פעם כדי להפוך את כיוון התפתחותה של ההתחממות הגלובלית, מציע את השלישי, Drawdown בטענה שזה ישפיע מאוד על ממדים אחרים של חיים כגון חינוך בנות, אבל אינני כלל בטוחה שגישה כזו פירושה שינוי חברתי ותרבותי מקיף — כולל פטריארכיה וקפיטליזם.


הראשון, מניפסט Black Lives Matter, מאורגן סביב שישה עקרונות מדיניות: לסיים את המלחמה בשחורים; להשקיע בחינוך, בבריאות ובבטיחות של אנשים שחורים, במקום להשקיע בפלילים, ציות ופגיעה באנשים שחורים; פיצויים; צדק כלכלי; שליטה משותפת; וכוח פוליטי שחור עצמאי והגדרה עצמית שחורה.15


השנייה, הקפיצה, שפותחה בקנדה, דורשת כבוד לזכויות הילידים, בינלאומיות, זכויות האדם, הגיוון והניהול הסביבתי, בטענה כי יש צורך בקפיצה מכיוון שאין די בצעדים קטנים.16


כלכלת הסולידריות, אומר הפעיל הברזילאי מרקוס ארודה, אחד הדוברים העיקריים של רעיון זה, מכירה במין האנושי, הן בהוויה האישית והן החברתית, לא רק כיוצרים ויצרנים של עושר כלכלי17, אלא גם כבעלים משותפים של עושר חומרי, משתמשים שותפים במשאבי טבע, ואלה האחראים במשותף לשימור הטבע. המערכת הדומיננטית מובילה לריכוז העושר בקרב המעטים ולשלילת זכויותיהם של הרבים. כלכלת הסולידריות שואפת לייצר ולכרות מספיק עושר חומרי בין כולם על מנת ליצור תנאים בני קיימא לפיתוח עצמי של כל אחד ואחד מהחברות, העמים וכדור הארץ כולו.


בואן ויבר, אומר החוקר האורוגוואי אדוארדו גודינאס18, ״מתאר דרך לעשות דברים ממוקדי קהילה, מאוזנים אקולוגית ורגישים מבחינה תרבותית״. באנגלית, בואן ויויר מתורגם באופן רופף כ״חיים טובים ״ או ״חיים ״, אם כי אף אחד מהמונחים לא ממש מתאים לגישתו של גודינאס. שניהם קרובים מדי לתפיסות מערביות של רווחה, הוא אומר: ״ אלה אינם מקבילים כלל. עם בואן ויבר, נושא הרווחה אינו [על] הפרט, אלא הפרט בהקשר החברתי של הקהילה שלהם ובמצב סביבתי ייחודי.״


״היא מושפעת באותה מידה מהביקורת המערבית [של הקפיטליזם] ב-30 השנים האחרונות, במיוחד מתחום המחשבה הפמיניסטית והסביבה״, מסביר גודינאס. ״זה בהחלט לא דורש חזרה לאיזה עבר ילידי, טרום קולומביאני.״ מאפיין מכונן של בואן ויבר הוא הרמוניה, הוא אומר, הרמוניה בין בני האדם, וגם בין בני האדם לטבע. נושא קשור הוא תחושה של הקולקטיב. קפיטליזם מעודד במיוחד זכויות היחיד: הזכות להיות בעלי רכוש, למכור, אך הפרדגימה האלטרנטיבית מדרום אמריקה מדגישה לא פחות את זכויות העם, הקהילות והטבע.


ביטוייה הרשמיים הראשונים התגבשה בואן ויויר בחוקות החדשות של אקוודור (שאומצה בשנת 2008) ובוליביה (2009). צעד משמעותי זה היה תוצר של תנאים פוליטיים חדשים, נוכחות תנועות של אזרחים פעילים, ואקטיביזם ילידי הולך וגדל.


שני המניפסטים, כמו גם Drawdown, הם יוזמות המדגישות טרנספורמציה של המערכת כולה, את הקשרים ההדדיים של סוגיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות, אקטיביזם מלמטה ושליטה משותפת. אני מאמינה שהוקן יוסיף אהבה וטיפול. הרביעי, קרוב לזה שהתפתח כאן, מדגיש במיוחד את הכלכלה. ״פרקטיקות חדשניות ברמת המיקרו יכולות להיות מעשיות ויעילות רק מבחינה מבנית לשינוי חברתי״, אמר ארודה, ״אם הם שזורים זה בזה כדי ליצור רשתות שיתופיות רחבות יותר ושרשראות סולידריות של ייצור־מימון הפצה־צריכה־חינוך־תקשורת״ (Arruda, 2004). בואן ויויר, החמישי, הולך עוד יותר כדי לשנות את המערכת כולה — כפי שהושג בבוליביה ואקוודור (ראה גם פרק תשיעי על שלום).


שתי דוגמאות נוספות מעוררות בי גם הן השראה: האחת היא החוקה הבוליביאנית המעניקה זכויות לקהילות ילידים (הנדונות בפרק תשיעי). השנייה היא המדינה הקהילתית של ונצואלה, המציעה כי טרנספורמציה חברתית בונה טרנספורמציה משני כיוונים — ״מלמעלה״ ״ומלמטה״. ״ הרעיון העיקרי היה להקים מבני מועצה מכל הסוגים (מועצות קהילתיות, קומונות וערים קהילתיות, למשל), כמבנים מלמטה למעלה של ניהול עצמי. מועצות של עובדים, סטודנטים, איכרים ונשים, בין היתר, יצטרכו לשתף פעולה ולתאם ברמה גבוהה יותר כדי להחליף בהדרגה את המדינה הבורגנית במדינה קהילתית... מאחר שהריבונות שוכנת באופן מוחלט בעם, העם עצמו יכול לכוון את המדינה, ללא צורך להאציל ריבונות כפי שהיא עושה בדמוקרטיה עקיפה או ייצוגית (Azzelini, 2013).


כל הדוגמאות שפורטו כאן הן רק חלק ממהפך גדול הרבה יותר שיש המכנים אותו Pluriverse הוא מושג שצמח מתוך התנועה לדקולוניזציה של החשיבה ודחיית מושג ה״פיתוח״ והמספק נרטיב המנוגד להנחות של הצפון הגלובלי לגבי העולם האוניברסלי. מושג זה אוצר בתוכו רשימה ארוכה של דרכים לטרנספורמציה של העולם והחשיבה ובכלל זה: שתפנות, כלכלה מעגלית, אקומודרניזם, מטבעות אלטרנטיביים, כלכלה קהילתית, אקולוגיה עמוקה, דמוקרטיה ישירה, רוחניות האדמה ועוד (Kothare etal, 2019). אני רואה בטעון הבסיסי של ספר זה, הבנוי על היגיון האם, פרדיגמה אלטנרטיבית ואקטיביזם טרנספורמטיבי — כאחת האפשרויות של העולם רב־היקומים הזה.


אני בהחלט תומכת בכל האלמנטים הללו, אך אני סבורה שיש להוסיף שלושה אלמנטים מכריעים אם נשאף לפתח אלטרנטיבה לציוויליזציה המערבית: האחד הוא הצורך בהבנה מלאה של האנושות ושל הציוויליזציה המערבית. וזה מה שג׳נביב ווהן וקלאודיה וון וורלהוף מספקות. ווהן בגישה החדשנית שלה לכלכלת המתנות האימהית (המוצגת בפרק ראשון) טוענת שבני האדם הם במקור הומו דונאנס HOMO DONNANS, נשים שנותנות מתנות, אך פטריארכיה, קפיטליזם, ובמיוחד מערכת החליפין exchange שבמרכזה מרחיקים אותנו מהטבע האמיתי שלנו. אימהות (הן נשים והן כמה גברים שמבצעים את מלאכת האימהות) הן אלו ששומרות על טבע הנתינה שהפטריארכיה הקפיטליסטית עושה כל שביכולתה כדי להסתיר ולהפחית מערכה.


וון ורלהוף (2007, 2011) טוענת כי ניתן להבין את כישלונה של הציוויליזציה המודרנית בצורה הטובה ביותר בהתבסס על ״התיאוריה הביקורתית של הפטריארכיה״: ״הפטריארכיה אינה מוגדרת עוד כשריד 'מסורתי׳ בלבד לשליטה גברית שבמוקדם או במאוחר תבוטל על ידי המודרניות״, אלא ״כפרדגימה טרנס־דיסיפלינארית״ ובמיוחד: הפיכת הנשים לעקרות בית (housewifization) והעסקתן בדרגים נמוכים או ללא שכר כבסיס לצבירה קפיטליסטית; תפיסת הטבע כ׳דבר מת׳ שיש לנצל; התפיסה של האדם ככשיר, באמצעות אלכימיה/ מדע/קפיטליזם, ליצור חומרים טובים יותר, חיים טובים יותר, אדם חדש ואפילו אדם 'פוסט־אנושי׳, כלומר הפטריארכיה כאוטופיסטית.״ כדי להגשים מטרות גרנדיוזיות כאלה, הפטריארכיה מפתחת ומשתמשת במכונת המלחמה. ההנחה האוטופית היא שהמגדר הגברי הוא יצירתי ולא הנקבה. יתר על כן, הפטריארכיה הקפיטליסטית משכנעת אותנו שאין ברירה. עם זאת, אם נשתמש ב״טלסקופ גדול יותר״ (Mies, 2003, שצוטט על ידי וון ורלהוף, 2011, עמ׳ 11) ו״נשווה את שתי הצורות המרכזיות של הציוויליזציה בהיסטוריה האנושית — מצד אחד הציוויליזציה המטריארכלית השוויונית והמשותפת בהרמוניה עם הטבע והחיים, ומצד שני הפטריארכלית ההיררכית שמנסה לשלוט בטבע״ (2011, עמ׳ 11), נגלה הן את כישלון הציוויליזציה המערבית והן את החלופה שלה.19


אינני מרגישה בנוח עם המערכת המערבית: סתירות פנימיות, אם לא כל הבסיס האידיאולוגי האופייני לחשיבה המערבית, מובילות אותה לאסונות ולהרס, כמו גם למימוש חלקי, בלתי שוויוני ואגרסיבי של ערכי החירות, השוויון והסולידריות. יישוב מלא של סתירות אלה יוביל בהכרח לדרכי חיים הנהוגים בעולם הלא־מערבי, ולהכרה במורשת ההיסטורית המלאה של המין הנשי — כולל מטריארכיה, עבר והווה. דרכי החשיבה הלא־מערביות והקדם־פטריארכליות הן, לפחות במקרים מסוימים, לא רק ערש החירות, השוויון20 והסולידריות, אלא21 מומשו במלואן על ידי עמים ילידים במשך מאות שנים, כל עוד הם לא הופרעו על ידי הפטריארכיה, מבלי לפגוע בכדור הארץ או בעמים אחרים.


חוכמה וניסיון ילידיים מלמדים אותנו שהדרך המערבית היא רק אפשרות אפשרית אחת. ישנן דרכים אחרות לחשוב ולחוות את העולם, והן יכולות לעורר בנו השראה לחשוב אחרת. ״תרבויות אלה אינן מייצגות ניסיונות כושלים של המודרניות... נשים אלה עם חלומותיהן ותפילותיהן, המיתוסים והזיכרונות שלהן, מלמדות אותנו כי אכן יש דרכים אחרות של להיות, חזונות אלטרנטיביים של חיים, לידה, מוות ויצירה עצמה״ (Davis, 2009, עמ׳ 205-204). יתר על כן, יש להכיר גם בהבנה המדעית של הילידים:


בעוד שמדענים מקומיים אינם עושים מדע במעבדות, הם רוכשים ידע מדעי באופן שיטתי באמצעות תצפית, ניסויים והסבר תיאורטי במסגרת של חוקי הטבע. ד״ר Greg Cajet Tewa, מחנך הודי וסופר מ-PuebloSanta Clara מציין כי האדם הלבן עושה מדע ב ״סביבה נמוכה הקשר״, תוך בידוד תופעות המחקר מחוץ להקשר הטבעי שלהם, במעבדה, בעוד האדם האדום עושה מדע ב ״סביבה בהקשר גבוה״, לומד תופעות בתוך ההקשר הטבעי שלהם. הוא מסביר שהסיבה להבדל זה קשורה למטרת המדע בשתי התרבויות. בעוד שניהם עושים מדע במרדף אחר ידע המבוסס על התבוננות וניסויים אמיתיים, האדם הלבן מסיר תופעות מהקשרן הטבעי כדי לחקור אותן במעבדות משום שהוא מחפש ידע המאפשר לו לשלוט בטבע למטרותיו שלו, בעוד האדם האדום משאיר את מה שהוא לומד במקום משום שהוא מחפש ידע שיאפשר לו להשתלב בהרמוניה בטבע. מדענים ילידים תמיד הכירו את היקום השיתופי, בעוד מדעני התרבות התעשייתית גילו אותו רק לאחרונה, כעת מבינים כי האובייקטיביות הטהורה הנחשבת כל כך בסיסית לעשות מדע טוב הייתה אשליה. המדע הילידי הוא אפוא השתתפותי — טיפוח דיאלוג בין בני אדם לשאר הטבע. הוא נלמד על ידי כל הנשים, לא כמשהו שנלמד בשנים מוגבלות של לימודים, אלא כמשימה לכל החיים, אם כי המומחים שלה — כגון אנשי רפואה שהם גם חוקרים וגם מתרגלים — מבלים שנים רבות בהכשרה רשמית וקפדנית (Sahtouris, 1999, עמ׳ 196).


כתוצאה מכך, הדרישה לזכויות הילידים אינה מספיקה; מורשת וידע ילידים חייבים להיות מוכרים ומכובדים. למעשה, ״זה לקח אלפי שנים, אבל המדע המערבי סוף סוף מדביק את הידע המסורתי.״22


המרכיב המכריע השני הוא הצורך לתת הכרה ראויה לנקודות המבט של נשים (ובכך, להכיר בפטריארכיה הקפיטליסטית כמקור לדיכוי ומורשת הנשים כדרך לשינוי) ולהבהיר את שינוי הפרדיגמה הנדרש (כלומר, הטלת ספק, ביקורת והחלפת המחשבה המערבית והסדר החברתי המבוסס על מדינה לאומית, קפיטליזם, ונאורות) המוטמעת במורשת הנשים הנדרשת לשינוי מערכתי. ללא הכרה זו, נקודות המבט של נשים הן מעין תוספת לעקרונות בסיסיים יותר לכאורה של שינוי חברתי ואקטיביזם, וייתכן ששינוי הפרדיגמה הדרוש לא יתממש במלואו.


המרכיב המכריע השלישי הוא להבין שהמהומה הנוכחית היא תוצאה של הקשר המצטלב והשזור של סוגיות של מלחמה ושלום, צדק חברתי, פמיניזם, גזענות, ריקבון סביבתי וקריסת הטבע. רק הבנת הקשר העמוק ביניהם והמאבק המצטלב (intersectional) נגדם — כפי שניסינו לפתח בכנס הקישורים שיזמתי וארגנתי בשיתוף חברות בישראל בשנת 2002 (ראו חלק שלישי) — נוכל להתמודד עם המהומה ההרסנית הנוכחית.23


במילה אחת: הפרדיגמה האלטרנטיבית חייבת להגיב לפעילות בשטח, כמו גם לגישות לא פטריארכליות, לא קפיטליסטיות ולא מערביות. וזה בדיוק מה שהספר הזה עושה.


החלופה האימהית


כחוקרת ופעילה פמיניסטית, עקבתי אחרי יוזמות כאלה ואחרות, אבל תמיד, במיוחד מאז שהפכתי לאמא, הרגשתי שחסר בהן משהו שאני לא יכולה לשים עליו את האצבע. מאז תחילת המאה ה-21 אני מדברת על חזרה לנשיות, מחיקת נשים מניתוחים מגדריים, על דחיקתן לשוליים של לסביות בדיונים הומואים וקווירים, ביקורת על אימהות, אבל עדיין לא הצלחתי להבין את הקשר בין כל הטענות הללו. הרגשתי לא בנוח.


ואז חברתי, אנג׳לה מיילס מאוניברסיטת טורונטו, הכירה לי את הכתיבה של ג׳נביב ווהן, אותה פגשתי שנה או שנתיים לאחר מכן. זה שינה את חיי. דרך ווהן הכרתי גם את היידה גוטנר־אבנדרות׳, שפיתחה לימודי מטריארכיה מודרניים. באמצעות הפמיניסטיות של רשת כלכלת הנתינה שהקימה ווהן ורשת לימודי מטריארכיה שהקימה גוטנר־אבנדרות והצטרפתי אליהן, פקחתי את עיניי להוגים והוגות ופעילים ופעילות פמיניסטיים וילידים משני עולם, לדרכים חדשות לקרוא ולהבין את ההיסטוריה, יחסי אנוש וכלכלה, למעשה, פרדיגמה חדשה, חזון חדשני, דרכי אקטיביזם חדשניות. אני מציעה שכדי לדמיין את העולם האחר, אנו שואפות להגיע למקום שהעין המערבית לא רואה: ידע ילידי, לימודי מטריארכיה מודרניים וכלכלת הנתינה האימהית. כפי שתגלו בפרק הראשון, חלק מרשת הפמיניסטיות הגלובלית שלנו פיתחה אלמנטים נוספים החיוניים לשינוי הפרדיגמה.


יחד, הם עשויים להעביר את כולנו לעידן הנשים. אני רואה את השינוי הזה כהכרחי שכן העולם שלנו והפוליטיקה העולמית כנראה דוחפים אותנו במורד התהום. החלופה האימהית — כפי שנראה בקרוב — נחוצה שכן היא הופכת את הביקורת על הסדר הקיים ועל הייאוש הקיומי המתפשט בקרב צעירות ולא כל כך צעירות לחזון חדש וברור יותר. יש לה פוטנציאל לקדם לא רק את תנועת הנשים, אלא, במיוחד, ליצור תנועה רחבה של כל מי שמנסה להשיג את הנתינה של השינוי החברתי; היא מגדירה מחדש את המין שלנו כשיתופי, מטפח וכנותן מתנות; היא מחברת מחדש את כולנו, נשים וגברים, למקור האם ולאמא אדמה שלנו (כפי שווהן פירטה בתקשורת אישית איתי ב-13 במאי, 2018).


פרק ראשון של חלק א׳ מוקדש להצגת המורות האימהיות שלי — ואת נקודת המבט החדשה שכל אחת מהן מציגה. פרק שני מנסה לשלב את דרכי החשיבה המגוונות הללו כדי להציג פרדיגמה או תוכנית חדשה. החלק שני בספר מציג כמה דרכים שבהן פרדיגמה חדשה זו עשויה לבנות מושגים חדשים, מוסדות חברתיים חדשים ואסטרטגיות חדשות לשינוי חברתי. החלק השלישי מציג כמה מחשבות על האפשרות לשנות את הפרדיגמה המערבית ואת השקפת העולם כדי להתקדם לעבר השקפת העולם של הנתינה המטריארכלית.


בשום אופן הספר הזה לא מתכוון לכסות את כל החלופות הטרנספורמטיביות האפשריות שפותחו ונדונו ברחבי העולם. ככל שהחשש מפני קריסה עולמית גובר, מספר החלופות המוצעות עולה מדי יום. אני מאמינה, עם זאת, כי רובם אינם מקדישים מספיק תשומת לב לפרדיגמה האימהית, וכפי שאמרה ג׳נביב ווהן, ״אימהות, למרות שזה נראה דבר שבשגרה, היא העיקרון הגדול שטרם נחשף של האנושות.״ מחדל זה מחבל קשות בהצלחה ובמשמעות האפשריות של מאמצים אלה. אני חושבת שרבות מהחלופות המוצעות עשויות להיות משולבות בקלות בסדר האימהי המתואר בספר זה.


ברור שזה לא הסיפור היחיד — ואני לא מנסה לתבוע בחזרה סיפור זה או אחר. אני אורחת במורשת הילידית ואני חווה את זה דרך הגוף הספציפי שלי שהוא גם מערבי. יכולתי לעשות זאת במידה רבה רק לאחר שאימצתי חלקים מהתפיסה הילידית כמו אובונטו ותפקידי האימהות. זה חידד את ההבנה שלי לגבי האחריות של הציוויליזציה המערבית למשבר העולמי הנוכחי.


REMATRIATION השיבה לאימהות: כמה הערות על מתודולוגיה


אחת האסטרטגיות היעילות ביותר שעליהן פטריארכיה ושליטה גברית מסתמכות — מעבר לאלימות, מונופול על משאבי נשים (הפיכתן לעקרות בית) למען ההון, והניסיון לחסל נשים כדי שגברים יהפכו לאלוהים, המסוגלים ליצור בני אדם (Werlhof, 2011) — היא ההתעלמות מהידע ודרכי הידיעה של נשים, אשר לעתים קרובות לא עולה בקנה אחד עם האפיסטמולוגיה הגברית. ידע אחד כזה הוא אימהות והמורשת האימהית.


בטקסט העוסק בשינוי חברתי, פוליטיקה, קפיטליזם או שינוי פרדיגמה, האימהות נראית כמו מושג או חוויה לא רלוונטיים. אימהות, כפי שלימדה אותנו הפטריארכיה במשך עידנים, היא תפקיד המבוצע לעתים קרובות יותר מאשר לא מאחורי דלתיים סגורות, תוך שימוש בכישורים שאינם קשורים לשוק ולמרחב הציבורי. אפילו חלק מהפמיניסטיות קוראות לנשים למצוא שחרור דרך השוק והתעסוקה ולא דרך האימהות. אין זה מפתיע כי אימהות היא לעתים קרובות נושא מסובך עבור נשות המאה ה-21, ורבות בוחרות לא להביא ילדים לעולם או מתחרטות שיש להן ילדים (דונת 2014, 2015).


אני חושדת שהסיבה העיקרית לכך שהאם אינה נדונה בהקשרים רחבים יותר היא האתגר העמוק והקיומי שהיא מציבה למבנה החברתי המערבי. אימהות, מושתקת או מעוותת על ידי דורות של פטריארכיה אך גם על ידי לא מעט פמיניסטיות, נוגעת במקום העמוק ביותר של הממשק בין פטריארכיה, קפיטליזם ומדינה, כפי שהיא ניתנת ללא תנאי ולא למטרות רווח — המנוגדת לכלכלת השוק הדומיננטי — ומכיוון שהיא מגיבה לילד, ל״אחר״, ולא לעצמי האגואיסטי, וגם לא יוצרת יחסים של ניצול והיררכיה. לכן, לדבר על אימהות פירושו להסתכל על המציאות מלמטה, מתחתית הכלכלה הקפיטליסטית והפטריארכלית, ומשם להכיר באפשרויות של עולם אחר.


ברברה אליס מאן, ההיסטוריונית הידועה, בת אומת האירוקוואה, חושדת שהסיבה לכך שהאם אינה נדונה באופן כללי יותר היא שהיא מהווה אתגר כה מהותי למבנה החברתי המערבי. אם קיומה יהיה מדובר בקול רם, אוכלוסייה לא קטנה עשויה לנהור לחלופה שהיא מציעה. לכן, לדבר בקול רם על אימהות היום דומה לדיבור בקול רם על ביטול העבדות בדרום הישן של אמריקה או על סיום האפרטהייד בדרום אפריקה הישנה. זה מציב את אותם אתגרים לאליטה השלטת של ספרטה. אם כוחו של רעיון יימדד על ידי ההיסטריה של ההתנגדות שהוא מעורר, אז Mothering מלאכת האימהות, הוא הרעיון החברתי החזק ביותר מאז מאבקים מודרניים, ברחבי העולם לשחרור החלו במאה השמונה עשרה (מאן, 2015, עמ׳ 133-132).


יתר על כן, הפמיניזם של המאה ה-21, במיוחד לימודי מגדר וטרנסג׳נדריות, דחקה לשוליים את האימהות, לצד לסביות ונשיות (Barrett, 2016; Morris, 2017; O’Reilly, 2016; Stephans, 2012; Shadmi, 2000, 2004). חלק מהפמיניסטיות אף לוחצות על האו״ם לאמץ זהות מגדרית ולמחוק נשים מהמשפט הבינלאומי ומהפיתוח הכלכלי, ובכך מאיימות על התקדמותן של נערות ונשים ביולוגיות ברחבי העולם (ראו עוד על כך בפרק עשירי).24


האמביוולנטיות של כמה פמיניסטיות כלפי אימהות עשויה להיות מובנת: מאן מציע שזה נובע


לא מתוך בוז לאימהות, אלא מחשש מבית בסגנון ספרטני, שבו אין להן שליטה על מתי הן מביאות ילדים לעולם, איך הילדים יגדלו, או אילו משימות יוטלו על הילדים. פמיניסטיות צודקות בכך שהן נוטות לזלזל בסטייה כמו ״אימהות ספרטנית״, אבל הטעות שלהן היא בהנחה שספרטה היא הצורה היחידה של אימהות, כשלמעשה, זו הצורה היחידה שנראה שהן יודעות עליהן.״גם אימהות היא, כמו בישראל, מוסד שכלליו מוטלים עלינו הנשים, שבו אין לנו שליטה מלאה על אופן גידול ילדינו או על תפקידם בחברה. פמיניסטיות צודקות כאשר הן מבטלות אימהות מעוותת כזו, אבל הן טועות להאמין שזה מודל האימהות היחיד שקיים. בנוסף, אימהות היא החוויה הקושרת את רוב הנשים, והיא חוויה משמעותית, לטוב ולרע, בחייהם של כל אדם על פני כדור הארץ, שהם ילודי אם (מאן, 2015, עמ׳ 21).


ברוב התרבויות, האימהות היא סמל לחיים, לסדר הטבעי של לידה וצמיחה. ככל הנראה, האימהות היא המושג העתיק ביותר של אל, שכן הטקס של האם־אלה היה ידוע בחברות הטרום פטריארכליות ועד היום הוא נערץ על ידי רבים שרואים בה את התגלמות האהבה והכוח, כפי שצוטט על ידי (Shri Parameshwaran, 2003), מלומד של התרבות ההודית. זה המצב בכל התרבויות למעט תרבויות כמו התרבות המערבית, שהיא לוחמנית במהותה.


אני חייבת להודות שההסתייגות של כל כך הרבה פמיניסטיות — שלא לדבר על גברים פטריארכליים — אפילו לחשוב על אימהות כאופציה מרתיחה אותי לעתים קרובות. למה הם לא יכולים ויכולות להכיר ולקבל את העובדה הפשוטה שמכיוון שכולנו הגענו לכאן לאמא אדמה באותה דרך מנהרת הנרתיק (אם יורשה לי להקדים את עצמי) ״מכיוון שכל הילדים צריכים אמא כדי לשרוד — בין אם האימהות נעשית על ידי אימהות ביולוגיות או דודות או אבות ודודים או אחים או סבים וסבתות — להיות אמא הוא מודל המשותף לכולנו. זהו מודל של נתינה וקבלה של טיפול שנותר מחוץ לפילוסופיה, פסיכולוגיה, כלכלה ובלשנות״ (תקשורת אישית, ווהן, 22 במרץ 2015).


ככל שיותר ויותר נשים כמוני מרגישות היום, חוסר הרצון הזה לגבי אימהות הוא אי הבנה, למעשה עיוות של אימהות, או בורות לגבי אימהות ומלאכת האימהות. הרשו לי לתת דוגמה: תכנון ארוך טווח הוא נושא מרכזי עבור מדעני חברה, כלכלניות ומנהלות, אבל אימהות עושות זאת כל הזמן — במודע או לא. אני יכולה לספר על כך מהניסיון שלי ומהניסיון של אימהות אחרות. כשגידלתי את בתי, הייתי צריכה לחשוב כל הזמן לא רק לאיזה גן אשלח אותה, אלא גם על שירות החובה שלה בצבא בשנים הבאות או על הכישורים שהיא תזדקק להם כשתגדל, וכמובן גם על הצרכים שלה כתינוקת. אפילו שלמה המלך הכיר במה שכינה ״חוכמת האימהות״. עם זאת, למיטב ידיעתי, אף אחד בקרב מדעני החברה לא חשב על איך אימהות עושות זאת על בסיס יומי — ויש להודות, רוב האימהות בדרך כלל עושות עבודה טובה.


כן, אני רוצה להציע כאן שהיגיון האם, הבנת האימהות, מה שאימהות עושות, המורשת האימהית, יכולים להיות נקודת התחלה לשינוי פרדיגמה ותגובה עמוקה למשבר העולמי שבו כולנו לכודים.


כדי לצאת לדרך לשינוי ולחשיבה ולאקטיביזם טרנספורמטיביים, חיוני שפעילות (גברים ונשים) — כמו הילידים — ינכסו מחדש את הידע, התרבות וההיסטוריה שלנו. המסע הזה — להמשיג השקפת עולם שונה שעשויה לעורר השראה בקרב נשות המערב (במיוחד פעילות) — נבע לא רק מהחיפוש המהפכני שלי אחר אקטיביזם מהפכני ושינוי חברתי, אלא בעיקר על ידי ההשתקה והבוז שנתקלתי בהם בכל פעם שניסיתי להציג כמה מהרעיונות החדשים שלי (חדשים לי, כמובן) למערביים. אני מרגישה שבעשותם כן, הם הוכיחו שמרגרט מיד צדקה: היא הביעה את חששה שאם ״נסחף לעבר עולם הומוגני יותר, הדמיון שלנו יהיה מוגבל לאופנה אינטלקטואלית ורוחנית אחת״ (צוטט על ידי Davis, 2009, עמ׳ 192).


אז הספר הזה — ותפיסת עולם הנתינה המטריארכלית בבסיסו — הוא מקרה של ״פמיניזם נקודתי״ (Harding, 1987א,ב; hooks, 2000), כלומר, השתרשות (מלשון שורש) הביקורת והדמיון שלי לראות חלופות מעבר למציאות קונקרטית, תוך כתיבה עם כבוד מלא למורשת של נשים, אימהות, ובנות האומות הילידיות (Mann, 2020). הספר, בכל זאת, מכוון בעיקר לחבריי וחברותי המערביות, במיוחד באקדמיה ובאקטיביזם. אני לא מנסה לנכס ידע ילידי. אני מודעת היטב לסכנה זו. ברצוני רק להציג אלמנטים של ידע זה — לצד כמה גישות אימהיות מערביות — באופן שיהיה מובן גם לנשים וגברים במערב וגם ישים בעולמות המערביים.


אני מתחילה את המסע שלי עם המושג ״שיבה לאימהות REMATRIATION״, כלומר ניכוס מחדש של השרידים, הרוחניות, התרבות, הידע והמשאבים של המורשת האימהית, ולא בחיבוק המורשת הפטריארכלית. השיבה לאימהות מחדש (או אולי — תחיית האימהות) הייתה המונח ששימש את המשוררת ילידת מוהוק סוזן דיר קלאוד (2020) כדי להוריש את מושגי התרבות של נתינה מטריארכלית או כדי להסדיר את תרבות המערב הלבנה מחדש עם מושגים כאלה.


פירושו של מהלך כזה הוא גם לחבר את עצמנו מחדש לאם, לייחס את עצמנו לאם — האם הפיזית והאם הסמלית כאחד, להתחבר מחדש לאם ולמלאכת האם, לכל האימהות שלנו, וכמובן, לאמא אדמה, האמא הראשונית של כולנו — ואין זה כרוך במהותנות, כמו שמסבירה קרול קריסט (2013), חוקרת נשים ודת, תיאולוגיה ורוחניות: אף אחת מאיתנו לא חייבת להיות אמא; עדיין, הסמל של אמא אדמה הוא של כוח מטאפורי. עבור רבים ורבות מאיתנו, החוויות המוקדמות ביותר שלנו של אהבה וטיפול היו אלה של הטיפול של האמא שלנו. הסמל של אמא אדמה מזכיר לכולנו שהחיים הם מתנה, וכולנו תלויות זה בזו בתכנית הגדולה של החיים.


דרך דומה במקצת, מערבית במקורה, היא להיכנס ל״סדר הסימבולי של האם״, כפי שמשתמשת בה הפילוסופית האיטלקית לואיסה מורארו (2018),כדי למצוא אלטרנטיבה למה שקיים — חלופה אימהית, בכל מקרה: ״אם אני ממקמת את עצמי בתוך אילן היוחסין של האם, אם אני מודדת את עצמי במונחים של מערכת יחסים עם אישה אחרת, אם אני מציבה את הסמכות האימהית מעל הכוח המבוסס — אם אני יוצרת סימבוליות חדשה — אז זה עולם אחר, במובן המעשי והמציאותי יותר. זה מה שרבות כבר מיישמות בפועל״ (מצוטט ותורגם מאיטלקית על ידי Scarparo, 2005).


בחרתי בדרך זו כדי להחיות מחדש את הפרדיגמה שלי ואת האקטיביזם שלי. הספר מוקדש להצגתם ולהסברם.


הערה אחרונה: אני מודעת היטב לכך שכאישה שנולדה, גדלה ועדיין חיה בציוויליזציה המערבית, אני חייבת להיות זהירה מאוד לא להפקיע, לבטל את הידע הילידי ולראות אותו כשלי. יתר על כן, אני לא מומחית לניסיון ילידי וחוכמה ילידית. אני רואה את עצמי גם כתלמידה של ידע ילידי וגם כפליטה מעולם אבוד שמנסה מאוד בזהירות ובדאגה למצוא את ביתה. אני מוצאת את הידע הילידי מעורר השראה ורלוונטי לשאיפה הטרנספורמטיבית שלי ולמהומה הנוכחית שלנו.


עם זאת, כפי שמציעה החוקרת הדרום אפריקאית, נורמה רות ארלין רום (Romm, 2017), ״לאור היחסים הלא שוויוניים בין דרכים בסגנון מערבי של ידע וגישות ילידיות, חשוב לחוקרים לחפש באופן פעיל הזדמנויות להחיות את מה שיש לילידים להציע מבחינת איכות הידיעה וההוויה״.


אבל מהו ידע ילידי? ג׳ואי דה לה טורה (2004) הגדיר אותו כידע מבוסס של אומות ילידים, השקפות העולם שלהם, והמנהגים והמסורות המכוונים אותם. הגדרה זו מדגימה את הקשר ההדוק בין הידע הילידי לתפיסות עולם. למען הספר הזה, אני לא אבדיל כאן בין השניים. ואכן, העמים הילידים הם מגוונים, מרוחקים זה מזה, מושפעים מסוגים שונים של סביבות (Dunn, 2014a), ובכל זאת ישנם מאפיינים מסוימים והשקפות שהם חולקים לעתים קרובות — כפי שאראה בהמשך.